וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא:

וּשְׁמַע עֲמָלֵק דַהֲוָה שָׁרֵי בְּאַרַע דָרוֹמָא וְאָתָא וְאִשְׁתַּנֵי וּמָלַךְ בַּעֲרַד אֲרוּם נַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן וְאִסְתַּלֵק עֲמוּדָא דַעֲנָנָא דַהֲוָה מַדְבַּר בִּזְכוּתֵיהּ קֳדָם עַמָא בֵּית דְיִשְרָאֵל וַאֲרוּם אָתֵי יִשְרָאֵל אוֹרַח אַלָלַיָא אֲתַר דְמָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא דְכַד תָּבוּ אַלָלַיָא הֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בִּרְקַם וַהֲדָרוּ לְבַּתְרֵיהוֹן מִן רְקַם עַד מוֹסֵרוֹת שִׁית מַשׁוֹרְיַין אַרְבְּעִין שְׁנִין נְטָלוּ מִן מוֹסֵרוֹת וְתָבוּ לִרְקַם אוֹרַח מְאַלְלַיָא וְאָתוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּמִית אַהֲרן תַּמָן הָא בְכֵן אָתָא וַאֲגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא:

וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' , כדאיתא בראש השנה (דף ג א) . ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות: ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה: וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת:

{{ב}} ואם תאמר מנליה לרש"י דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י למה לי וישמע דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם בישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל והתם פירש"י כאן למדך כו' לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פירש מדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העדה לפי שגוע אהרן: {{ג}} מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק לכן פירש שינה כו': {{ד}} פירוש והוא הארון כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן הרא"ם. והוצרך לטעם של דבר אחר כי לטעם הראשון קשה למה כתוב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים לכן פירש דבר אחר וכו' וכמו שפירש הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד בא להלחם ולטעם של דבר אחר קשה למה כתיב האתרים לשון רבים כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש לכן פירש גם טעם ראשון: {{ה}} הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך וכאן לא מצאו שום קלקול לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר דמלשון שבי משמע שפחה כדכתיב בפרשת בא מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה דאם לא כן וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה:

וישמע הכנעני. מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל ואינו נכון וכן רש"י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב) שהקדיש שללם לגבוה והנכון בעיני כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם וזה טעם "וישמע" ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה' וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו כי הרגו אותם עתה בימי משה כמו שצוה (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת ונתנו כל שללם לאוצר בית ה' והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה ושם נשלם הנדר הזה אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב) וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז) נבואה שיהיו חיים וקיימים כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם " והחרמתי את עריהם " ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר " ואת עריהם " שהיה לעתיד בבואם בעריהם ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש ורבותינו אמרו (ר"ה ג) מה שמועה שמע כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן לג מ) וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר על כן אמרו שהשמועה היתה במיתת אהרן הנזכרת שם יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עמהם וכן אמרו (במדבר רבה יט יא) שהכנעני הזה הוא עמלק ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם "וישב ממנו שבי" - אינה אלא שפחה אחת לשון רש"י מדברי רבותינו נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז) ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד מא-מה) אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו השבי שהיה בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם כלשון בכור השבי (שמות יב כט) שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע השם בקולם ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה'

וישמע הכנעני מלך ערד. אמרו הקדמונים שהוא סיחון ונקרא הכנעני כי כל אמורי כנעני ורבים אמרו כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה מלך ערד אחד ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת וזה מלך ערד והאמת שני מקומות ורבים במקרא כמו הם ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם והעד וישמע הכנעני מלך ערד ואחריו ויסעו מהר ההר ואם תבקש מה שמע הנה מפורש: כי בא ישראל דרך האתרים. האתרים י''א כי האל''ף נוסף והטעם התרים את הארץ וכן אל''ף אזרועך:

וישב ממנו. ולא המית איש:

וילחם בישראל. טעם אומרו בישראל ולא אמר עם ישראל וכמו שאמר בפרשת בשלח ויבא עמלק וילחם עם ישראל, נתכוון לומר כי הם היו סיבה למלחמה זו לצד חטאם, גם מה שאמר בסמוך וישב ממנו שבי פירוש ממנו היה הסובב לשבות שביו, והחטא הוא שהם היו סיבה להעדר הצדיק מחמת מי מריבה דכתיב (תהלים ק''ו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, ולא למשה בלבד אלא גם לאהרן כמובן מהענין אלא שמזכיר משה שהוא העיקר: וישב ממנו שבי וגו'. יש להעיר למה לא חרדו ישראל בראותם שעם אחד לקח מישראל שבי ויאמרו אם עם אחד עשה בהם פרץ מה יעשו בכניסתם לארץ, וכמו שמצינו שנתרגש יהושע כשהכו אנשי העי גבור אחד מישראל כאמור שם (יהושע ז'), והגם כי אחר כך נתעצמו בתפלה ונתנו ה' בידם, סוף כל סוף לא מצינו שנתרגשו מקודם, ונראה על פי דבריהם (במד''ר כאן) שאמרו שעם זה עמלק היה, והגם שהכתוב קראו כנעני הוא לצד שבא במלבוש כנעני, ולזה כשהתפללו ישראל שיתנהו בידם לא אמרו תתן את הכנעני הזה, מעתה לצד שלא היה מז' אומות שנתן להם ה' לא נתרגשו בראותו נוצח במלחמה שהרי אין להם ממנו כלום, עוד נראה שלא נתרגשו אלא אז כשנכנסו לארץ שהגיע זמן ששלם עון האמורי מה שאין כן קודם שנכנסו לארץ שאפשר שעדיין לא שלם עונו כדי שיתנהו ביד ישראל, ורז''ל דרשו בזה הרבה דרשות:

וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן:

וְקַיֵים יִשְרָאֵל קְיַים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִין מִמְסַר תִּמְסַר יַת עַמָא הָדֵין בִּידִי וְאִגְמַר יַת קִירְוֵיהוֹן:

והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:

{{ו}} דאי כמשמעו מה נדר הוא זה להחרים עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו' ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם ומפרש כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה:

אם נתן תתן כפל לומר נתן תתן, לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא לזה אמרו אם נתון פירוש אם הוא בכלל הז' אומות הנתונים מה טוב ואם לאו תתן, ורז''ל אמרו (מדרש לקח טוב כאן) נתון הכנעני תתן השביה:

וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַר יָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָת קִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה:

וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְרָאֵל וּמְסַר יַת כְּנַעֲנָאָה וּגְמַר יַתְהוֹן וְיַת קִירְוֵויהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה:

ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה:

ויחרם אתהם ואת עריהם. נדרו אז לעשותם חרם בהכנסם לארץ וכן עשו כמבואר בתחלת ספר שופטים:

וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָא דְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא:

וּנְטָלוּ מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס מַהֲלַךְ יַמָא דְסוּף לְאַחֲזָרָא יַת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וּקְנָטַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאָרְחָא:

דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהקשה להם. אמרו עכשו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. ובלשון לע''ז אינקרו''ט לו''ר . ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פרוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

{{ז}} ר"ל מה דכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו' הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום כדכתיב לעיל וימאן אדום וגו' נמצא שכבר חזרו לאחוריהם ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריהם ומפרש כיון שמת כו': {{ח}} ואם תאמר למה הספידוהו במוסרה ויש לומר בפרשת פנחס ובפרשת עקב מפרש רש"י למה הספידוהו במוסרה וזה תוכן דבריו לפי שכאשר חזרו למוסרה היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה והרגו כמה משפחות כדפירש"י בפרשת פנחס והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם לכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה ומשום הכי חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות לכך הספידוהו באותו פעם כיון שעל ידי מיתתו בא להם כל זה כדפי' ומה שפירש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם ובפרשת פנחס פירש שמונה מסעות חזרו לאחוריהם מפורש במקום אחר דהיינו לבד מאותו מסע אחרונה הוא שבע מסעות:

לסבוב את ארץ אדום. צלמונה ופונון כי כן כתוב:

ותקצר נפש העם. מלמד שראו כל הצרות שיבאו עליהם בגלות אדום ואיך ימשך הגלות: ותקצר. ד' במסרה ותקצר נפש העם ותקצר נפשו בעמל ישראל ותקצר נפשו למות ותקצר נפשי בהם כיון שבאו לגבול אדום ותקצר נפש העם וידברו בה' ובמשה וקצרה נפשו בעמל ישראל שחטאו ותקצר נפשו למות שמת אהרן בגבול אדום וכן תקצר נפשי בהם דרישא דקרא ואכחיד ג' הרועים בירח אחד שדרשו אותו על אהרן ומרים ומשה שמתו שלשתן בחדש אחד:

וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל:

וְהִרְהֲרוּ עַמָא בִּלְבָבֵיהוֹן וְאִשְׁתָּעִיאוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּבְמשֶׁה נָצוּ לְמָא אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם לֵית לַחֲמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁתָנָא קַנְטַת בְּמַנָא הָדֵין דִמְזוֹנֵיהּ קָלִיל:

באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו: למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

{{ט}} מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו לשון קל שלא היה צריך לעכלו (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה) בלחם הקלוקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם: {{י}} ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי:

הקלקל. כמו קל הקל והמלה כפולה ורבים כמו הם:

קלקל. בגימ' זה רמ''ח, שנבלע ברמ''ח אברים:

וידבר העם באלהים ובמשה. הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה' ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחינתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל, ונראה כי דבריהם כאן לא היו לעשות גזירה עליהם כדרך שאמרו במרגלים (יד ג') למה ה' וגו' נתנה ראש ונשובה מצרימה אלא כמי שמתרעם על חבירו אשר לא טוב עשה, וזה יקרא מדברי לשון הרע, ולזה שלח ה' בהם נחשים מדה כנגד מדה כאומרם ז''ל (תענית ח.) שאלו לנחש וכו': ונפשנו קצה וגו'. אולי שהרגישו לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם, והטעם כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קצת קשה להתעכל כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך כי הבטן ריקנית, ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבוב את ארץ אדום וגו' וזה סיבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל פירוש שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל, ורז''ל אמרו (במד''ר כאן) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר:

וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. נראה שלא על המן לבדו קראו תגר כ"א גם על המים שהרי אמרו אין לחם ואין מים, כי הלחם והמים היו שניהם רוחניים וקלים וכל הדברים הקלים טובים לבעלי המנוחה ולא להולכי דרכים כי מאכל כבד טוב להתעכל לבעלי היגיעה לפיכך כאשר קצרה נפש העם בריבוי הדרך, אמרו לפי טורח הדרך אין לחם ואין מים כי שניהם נראין כאלו אינם והיו כלא היו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל קל קל שניהם קלים כאמור. וכנגד שתפלו על המאכל שולחו בהם נחשים שנאמר בו (ישעיה סה.כה) ונחש עפר לחמו, וכנגד שתפלו על המים שולחו בהם השרפים כי אין מים לכבות האש. ובתולדות יצחק כתב לפי שדברו באלהים ובמשה, אמר הקב"ה חלקי שרי ומחול אך עשה לך שרף כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר לפיכך ויעש נחש נחושת ושורש דבר זה נמצא גם בילקוט פר' שמות. פירוש לפירושו כי לשון הרע שורף ומזיק לאדם כי חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ.ד) ע"כ בא השרף כנגד מה שדברו במשה, אבל כלפי מעלה מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמיה (שם קכ.ג) ע"כ שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לה"ר בבוראו כי הלשון נופל על הלשון כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה.

וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַן קָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִית עַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל:

בְּרַת קָלָא נַפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת אִיתוּן חָמוּן כָּל בְּנֵי נְשָׁא כָּל טַבְיָין דַעֲבָדִית לְעַמָא אַסֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם אָחֵיתִית לְהוֹן מַנָא מִן שְׁמַיָא וּכְדוּן חָזְרוּ וְאִתְרַעֲמוּ עֲלוֹי וְהָא חִיוְיָא דְגָזְרִית עֲלוֹי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא עָפָר יֶהֱוֵי מְזוֹנֵיהּ וְלָא אִתְרְעַם עִלַוַי וְעַמִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וּכְדוּן יֵיתוּן חִיוָון דְלָא אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וִינַכְתוּן יַת עַמָא דִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן בְּכֵן גָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּעַמָא יַת חִיוָון חוּרְמָנִין וּנְכִיתוּ יַת עַמָא וּמִיתוּ אוֹכְלוֹסִין סַגִיאִין מִיִשְרָאֵל:

את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:

{{כ}} פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא כלומר הנחשים ששורפים ולא שהם מין נחש כמו שרף מעופף וכמו נחש שרף ועקרב דאם כן והשרפים מיבעי ליה והא דכתיב עשה לך שרף שמע מינה דמין נחש היה ששמו שרף יש לומר עשה לך נחש שרף קאמר וכמוהו ומאכלו בריאה פירוש שה בריאה:

וישלח וגו' השרפים. שם תאר הנחשים ודרך דרש אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון והם שלחו לשונם לנשוך כן שולח בהם:

הנחשים. לפי שעשו מעשה נחש שהוציאו לה''ר על המן: את הנחשים. לרבות כלבים וחיות רעות:

את הנחשים השרפים. נראה כי לצד שישראל דברו במשה והוסיפו לחטוא לדבר באלהים שלח ה' בהם מה שנולדו מחטאם, כי כבר כתבנו במקומת אחרים כי מהעבירה יוצא מזיק, ובזה תעמוד על אמיתת מאמרם ז''ל (תענית שם) שאמרו שאלו לנחש ארי דורם ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך והשיב אמרו לבעל הלשון עד כאן, פירוש תשובתו כי יש מין עבירה שממנה יצא מין נזק שבו, וכאן נולדו מחטאתם ב' דברים נחש ושרף נחש שיש בו שנים ממית אדם ושורף הנפש, וישלחם ה' בם כאומרו וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ואמר וישלח על דרך אומרו (איוב ח') וישלחם ביד פשעם, הנחשים הם כנגד מה שדברו במשה שכל המדבר לשון הרע בחברו ומכל שכן ברבו נחש מכישו, והשרפים הם כנגד מה שדברו באלהים. שוב ראיתי במדרש (רבה כאן) וזה לשונם השרפים שהם שורפים הנפש עד כאן, וזה מכוון לדברינו:

וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא:

וְאָתוּ עַמָא לְוַת משֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרוּם הַרְהִירְנָא וְאִשְׁתָּעִינָא בִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וְעִמָךְ נָצֵינָא צַלִי קֳדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִינָנָא יַת מְחַת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא:

ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

התפלל וגו' ויסר וגו'. פירוש התפלל למחול החטא, והנה ישתנה מחילת החטא קודם שיצא המחבל לאחר שיצא שאז הגם שנמחל החטא צריך זכות להסיר המזיק, וכמאמרם ז''ל (שבת לב.) וזה לשונם לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, לזה נתחכמו דור דעה ואמרו כנגד מה שצריך זכות להצלתם מהנחשים ויסר פירוש שיתפלל גם כן לה' בזכותו של משה להסיר וגו': את הנחש. נתכוונו לומר שיסיר אפילו היזק הקטן שהיא עקיצה ההורגת, ואם היו אומרים את השרף או נחש השרף היה נשמע שעל פרט נחש שהוא שורף את הנפש הוא שמקפידים אבל אם ימות כדרך העולם אינם מבקשים ממנו תלמוד לומר את הנחש אפילו פרט הנחש שהוא העונש המכוון כנגד מה שדברו במשה, גם דקדקו לומר לשון יחיד שלא ישאר אפילו נחש אחד כי אחד יכול להמית כמה וכמה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִיבַד לָךְ חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וִיהֵי כָּל דִנְכִית יָתֵיהּ חִיוְיָא וִיהֵי מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחָאִי אִין מְכַוִין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ:

על נס. על כלונס שקורים פירק''א בלע''ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס: כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו' , שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:

{{ל}} ר"ל לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס: {{מ}} דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו': {{נ}} לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב):

עשה לך. כדמות נחש שרף מנחשת כי כן כתוב על נס שיהיה גבוה ויראו אותו הכל ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים וחליל' חלילה כי הדבר נעשה בצווי השם ואין לנו לחפש למה צורת נחש ואם לא כן יראנו היש עץ שימתיק המים המרים אפי' הדבש לא ימתיקם ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון:

עשה לך שרף. שיהיה הנחש מחומר מורה שרפה כדי שיכוונו על שרפתו בהבל פיו אשר כמוהו היה עונם ופורענותם ויחזרו בתשובה:

עשה לך שרף. אמר תיבת לך רז''ל אמרו (ילקוט ע''ז מד.) וזה לשונם הרי הוא אומר לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עד כאן. פירוש כיון שעשאו משה אינו נאסר כשיעבדוהו דורות הבאים, וענין זה אנו למדין אותו ממה שאנו רואים אחר האמת, אבל דוחק לומר שה' אמר לו כך לעשותו משלו כדי שלא יאסר בעבודת דורות הבאים וצריך לדעת למה צוה ה' כן, עוד יש להעיר למה ה' אמר לו שרף ובמעשה משה קורא אותו נחש, עוד יש לדעת טעם ענין זה שצוה ה' לעשות נחש ולהסתכל בו מה יועיל הסתכלות בנחש לרפאות הנשיכה, ורז''ל אמרו (ר''ה כט.) כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' עד כאן, ואם היתה הכוונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכוונה ניכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש: ונראה לפי מה שפירשתי שהענישם ה' בנחשים השרפים כנגד ב' עונות שעשו שדברו באלהים ובמשה לזה באה התשובה מה' ואמר לו עשה לך שרף כאן רמז שיעשה הנחש בסדר שיהיו רמוזים ב' פרטי החטא שהם שדברו בה' ודברו במשה, כנגד מה שדברו במשה אמר עשה לך פירוש כנגד דבר הנוגע לך, וכנגד פרט החטא שדברו בה' אמר שרף פירוש בדמות שרף, כי צורך היה בדבר שיהיה בו היכר לב' דברים שהם לשון הרע שדברו באלהים וגם מה שדברו במשה מטעם אשר אבאר, ונתחכם משה לעשות היכר למין חטא שדברו בו שהוא בחינת הנחש במה שעשאו מן הנחושת, כי זולת זה אין בדמיון השרף היכר לב' פרטי החטא, והוא מה שאמר ויעש משה נחש פירוש פרט זה של נחש שהוא היכר פרט החטא שדברו בו עשאו לשרף מנחושת ולא מדבר אחר, נמצא דוגמת הנחש הוא כנגד היכר השרף שהרי הוא דומה לו בדמותו, והמין שממנו נעשה שהוא הנחושת הוא כנגד היכר פרט הנחש שממנו הוא: וטעם כל המעשה נראה בהעיר עוד למה לא הועילה תפלתו של משה להסיר הנחשים השרפים ולא יהיה נושך להצטרך לרפואתו, אלא ודאי זה יגיד כי בעל המשפט בחן שלא עשו תשובה המספקת להם, והגם שאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך העיקר חסר והוא העזיבה, ולא מצאנו שאמרו לא נשוב עוד לדבר הרע הזה, ולזה לא הוסר הנגע, לזה נתחכם הבורא ונתיעץ לתקנם על זה הדרך כי מי שתקן עצמו כראוי הנה הוא ניצול ולא ישכנו נחש, ומי שלא נתקן כמצטרך ישכנו נחש לעוררו בתשובה, וצוה עליו להביט אל נחש וגו' ובזה יתקן עצמו ושב ורפא לו: והבטתם לנחש תרמוז לז' דברים: הא' תשובת הגדר על זה הדרך הנה מי גורם לנחש לנשוך הוא חטא בני אדם דכתיב (קהלת י') אם ישוך הנחש בלא לחש וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם לומר אל זה אביט לעשות כמעשהו לידום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא: ב') להכיר חטאם על דרך אומרו בזוהר (תיקונים י''ג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא שהוא ס''מ הנמשל לנחש שפיתה תחילה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סיבה במה שדברו לשון הרע להכנים נחש במקום גבוה, גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון שדברו באלהים, גם יש הערה שדברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש: ג') להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים כי נחש שלמטה ממית ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דברו רעה על המן שבא מן השמים שהוא לחם הקלוקל ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעי' ה') הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב: ד') להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים, והוא מאמרם ז''ל (ר''ה כ''ט.) אלא שלא פירשו ההערה שבדבר שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאוד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו: ה') להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר שכוונתם היא שאין סומכין על הנם מטעם שאין הנס מתמיד, וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה' שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס ולעשות הדבר דרך טבע שיהיה המעשה ההוא באותו זמן וכל השתנות טבעיות לא יתמיד, ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה' לעשות נס קבוע כאומרם ז''ל (במד''ר פי''ט) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר ושם קנה מקומו באין סומך והיה כל הנשוך יביט אליו ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם ויאמין כי ה' אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל והיה המדבר כישוב לכל הצורך: ו') להראותם כח התשובה על דרך אומרם ז''ל (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העבירות זכיות כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמוד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחושת לומר שהנחש נשך והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה פירוש שלא ידבר עוד הגם שכבר דיבר כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה: ז') כי חפץ ה' שיכירו בניסי אל בדרך פרט שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה ויכיר בניסו ובזה יצדיקו השגחה הפרטית: והיה כל הנשוך. אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחושת בז' דברים אשר יכיר בהם בעל הנם כמו שכתבנו, ואמר כל הנשוך פירוש אפילו שכבר היה נשוך קודם מעשה נחש הנחושת, ואומרו וחי בתוספות וא''ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש:

וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם:

וַעֲבַד משֶׁה חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וַהֲוֵי כַּד נְכִית חִיוְיָא יַת גַבְרָא וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּחִיוְיָא דִנְחָשָׁא וּמְכַוֵין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְחָאִי:

נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:

{{ס}} כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עד כאן לשונו. ונראה לפרש כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא הוא נחש אם כן למה קראו הכא שרף אלא אמר משה רמז לי הקדוש ברוך הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק:

ויעש משה נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש אני אעשנו של נחשת לשון נופל על הלשון זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח) ולא הבינותי זה שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא " עשה לך שרף " אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מלכים ב ב כא) וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד) וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי להודיעם כי השם ממית ומחיה

נחש נחשת. אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב כדי שיזכיר להם עונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו:

וישמהו על הנס. כדרך המייסר את בנו שמשים השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם וי [זכור:

וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת:

וּנְטָלוּ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת:

ויסעו בני ישראל. מארץ אדום כי כן כתוב לסבוב ואחרית גבולה פונון ומפונון נסעו אל אובות כי כן כתוב ויחנו בנחל זרד במקום אחר יקרא דיבון גד כי ארנון גבול מואב היה בתחלה:

וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵי בְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:

וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בְּמֵשְׁרֵי מְגִזְתָא בְּמַדְבְּרָא אָתַר דִמְכֻוָן עַל אַנְפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:

בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חרבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי''ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד: העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:

{{ע}} ר"ל לא ידעתי למה נקרא מקום ההוא עיי העברים אבל פירוש של עיי ידע כדמסיק: {{פ}} פירוש מכבד במכבדת מפני שהוא לשון יעים שגורף בו את הדשן: {{צ}} ר"ל דלשון העברים משמע במקום ההוא עוברים למקום אחר ולאיזה מקום היו עוברים מאותו מקום ומפרש דרך העוברים שם אל הר נבו וכו' דבפרשת האזינו גם כן כתיב העברים הזה הר נבו:

מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד:

מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחְלָא דְמִירְבֵּי חִילְפֵי וְגַלִי וְסִיגְלֵי:

משם נסעו וגו'. יש להעיר למה שינה במסע זה ושלאחריו לומר בדרך זה משם וגו', ולא אמר כדרך שאמר במקרא שלפניו ושלפני פניו ויסעו וגו' ויסעו וגו'. ואולי כי ב' מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון נסעו מעצמן ולא על פי העננים כסדר הרגיל, ולזה שינה הכתוב ואמר משם נסעו פירוש מעצמן. וראיתי להוכיח כפירושינו זה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים ב) עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד וכתיב (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, הדברים יגידו שלא נסעו על פי הענן שאם היה על פי הענן מה מקום לדברי משה הלא כשהענן נוסע יסעו ולא היה צורך לומר להם קומו ועברו. והגם שאמר הכתוב (לעיל ט כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, זה היה בכל המסעות חוץ מאלו. והטעם אפשר שב' המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והגם שאמרו ז''ל (תענית ט.) שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסולק בזמן שנסעו ב' מסעות הנזכרים:

מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹן דִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה:

וּמִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מִן לְהָאֵל לְאַרְנוֹן בְּמַעְבְּרָא דִבְמַדְבְּרָא דְנָפִיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרוּם אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב מְמֻצָע בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה וְיַתְבִין בֵּיהּ כּוּמְרָנַיָא פַּלְחֵי טַעֲוַותְהוֹן:

מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם. ואף על פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

{{ק}} הוצרך לפרש שהוא מצר ולא לשון רשות מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב ואם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי אבל מצר הוא גבול לזה ולזה:

כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. היה ארנון שם עיר למואב והיא בסוף תחום האמורי תחלת גבול מואב יושבת על נחלים נוזלים ממנה

מעבר ארנון. היוצא. באותו חלק ארנון ומדבר היוצא: כי ארנון גבול מואב. כי לא היה גבול מואב אלא באותו החלק אשר בינו ובין האמורי ובחלק שנכנסו לא היה למואב נגדו שום גבול:

משם נסעו. ולא אמר ויסעו מנחל זרד כדרך הכתוב בכל המסעות לפי שעל נחל זרד היו מקומות רבות דיבון גד ועלמון דבלתימה ונסעו הכל על הנחל ממקום למקום:

עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִין דַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן:

עַל כֵּן יִּתְאַמַר בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא דְתַמָן כְּתִיבִין קְרָבַיָא דַיְיָ אֶת וָהֵב דַהֲווֹן בְּעִלְעוּלָא דִסְגִירוּתָא וּטְרִידוּן בְּסוֹף מַשְׁרִיתָא הִינוּן בִּשְרוּ יַת יִשְרָאֵל דֶאֱדוֹם וּמוֹאָב אִיטְמָרוּ בֵּינֵי טַוְרַיָא לְמִכְמַן וּלְשֵׁיצָאָה עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמָארֵי עַלְמָא רָמַז לְטַוְרַיָא וְקָרִיבוּ דֵין לְדֵין וּמִיתוּ וַאֲרַמְהוֹן הֲוָה נְגִיד בְּנַחֲלָא סְמִיךְ לְאַרְנוֹן:

על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו' : את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי''ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:

{{ר}} פירוש על הנסים שנעשו בחנייה זו. ופירוש בספר סיפור דברים ופירוש והב יהב שפירושו נתן. ופירוש בסופה ים סוף ופירוש ואת הנחלים נסי נחלים. ופירוש ארנון של ארנון. ופירוש ואשד שפך. ופירוש ואשד הנחלים הוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופירוש אשר נטה וגומר שההר של ער נעתק ממקומו:

את והב בסופה. וגו' ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) בואו חשבון וגו' ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב ואשד הנחלים מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים מן אשדות הפסגה (דברים ג יז) וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ) בסופה מן בסופה ובשערה (נחום א ג) והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה' את והב בסופה או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה וכן אמרו (להלן פסוק כח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו' והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו כדכתיב (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול וכן אמר יפתח (שופטים יא יח) ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב

בספר מלחמת ה'. ספר היה בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יריאיו ויתכן שהיה מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו: את והב בסופה. מלחמות היו בימים הקדמונים במקומות הנזכרים ושם והב איננו לשון הקדש וכן ופסי ושתי ויזתא גם ושני או פירוש ושני הוי''ו לחבור וכל זה למה שלא נמצא וי''ו שרש בראש המלה רק מלת ווי העמודים רק תמצא תחת יו''ד כמו ולד ופירוש המתרגם ארמי ידוע:

בספר מלחמות ה' את והב בסופה. יסופר לה' לדור עם שאר מלחמותיו את והב בסופה: ואת הנחלים ארנון. הנה אותו החלק מארנון אשר עברו בו ישראל כשלום ולא התקומם סיחון אז את והב נתן להם בסופה ואת הנחלים שהעמיד האל יתברך אז רוח סערה ומשפך נחלים רבים שמנעו את סיחון מלבוא להתקומם:

את והב בסופה. כמו יהב וכן הוה גביר כמו היה גביר פי' אשר ניתן לנו בסופה כלומר במהירות כמו כעבור סופה שבמהרה לקנו הון רב וזהו שכתוב במלחמות ה' דכתיב רק הבהמה ושלל הערים בזזנו לנו: בסופה. ב' ואת והב בסופה, ואידך בסופה ובשערה דרכו, זהו שתרגם אונקלוס בסופה כשיזכירו נסים של ים סוף דכתיב ה' בסופה וגו' וסופיה דקרא גוער בים סוף ויבשהו והכא נמי איירי ביבושת ים סוף:

על כן יאמר וגו'. רז''ל דרשו ב' דרשות בכתוב, א' (קידושין ל:) שהכתוב מדבר במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר את והב בסופה. ב' (ברכות נד.) כי ב' אנשים מצורעים היו בישראל אחד שמו את ואחד שמו והב והיו מהלכים בסוף המחנה לצד היותם מצורעים והיו מודיעים הנס שהיו עושים פגיעת ההרים וכו' עד כאן: ונראה לפרש הכתוב בדרך פשט, כי כיון שהזכיר ארנון גבול מואב ואמר עליה כי ארנון גבול מואב פירוש ואין להם בו לישראל חלק לזה גמר אומר על כן יאמר בספר פירוש בספר אשר לפני ה' בענין המלחמות אשר ינחיל לעמים ומוציא מזה ונותן לזה ושם גם כן יאמר אשר ינחיל ה' את ישראל מהאומות כאשר הבטיח להאבות ואמר יאמר כי שם בספר יאמר על גבול זה שיתנו לישראל בסופה, ולא בזמן ההוא אלא בבא משיחנו אז ינחילנו ה' מואב וגבולו שהוא אחד מהג' הנשארים לנו לנחול אותם שהם הקיני והקניזי והקדמוני, ופירוש תיבת והב מתפרש בב' דרכים, הא' לשון אהבה על זה הדרך כי ה' אהב לתתה בסוף ולא עתה, או לשון נתינה על דרך (דניאל ב') יהב חכמתא לחכימין ומצינו שהכתוב ידבר לפעמים תיבה בלשון תרגום, כמו (בראשית כא) מי מלל לאברהם, ואתה מרבבות קודש (דברים לג), ואומרו ואת הנחלים וגו' פירוש בא לסדר הגבול של מואב שכתוב בספר מלחמות ה' שעתיד ה' לתת לנו ואמר ואת הנחלים של ארנון גם כן בכלל הניתן לישראל, גם אשד הנחלים אשר נטה וגו':

וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב:

וְשִׁפְכוּת נַחֲלַיָא דְאַדְמֵיהוֹן הֲוָה נְגִיד עַד מוֹתְבוֹת לְחָיַית בְּרַם אִיהִי אִשְׁתֵּזִיבַת מִן דֵין גְמִירָא עַל דְלָא הֲוַת בְּעֵיטַתְהוֹן וְהָא הִיא לִתְחוּם מוֹאָב:

ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

{{ש}} (גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. (וקצ"מ) מקשה ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין לכך לא השוה הענן אותו ההר:

ואשד הנחלים. י''א שהוא בלשון ארמית וסוף דבר כל אלה שמות מקומות: אשר נטה. הטעם על ישראל כי על ער עברו: ונשען לגבול מואב. זהו והוא יושב ממלי ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא באר כי ה''א בארה תחת אל כה''א מצרימה וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים:

ואשד הנחלים. נאמר כמו כן באותו הספר ענין משפך אותם הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. הגיע עד העיר הנקראת ער שהיו ישראל נגדה. מכל מקום לא התפשט אל המקום אשר עמדו שם ישראל אבל נשען ונדחק אל גבול מואב:

ואשד הנחלים. ס''ת דם שהדם היה יורד מן ההרוגים שנהרגו בנחל: לשבת. שנים במסורה לשבת ער, לשבת אברם, שבזכות אברהם זכו לזה. ד''א היינו דאמרינן בגמ' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שהוא יכול להוציאה וילפינן מדכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען שלקח הגר והיינו לשבת ער שישב ערירי יכול לישא אשה אחרת וכמה מקץ עשר שנים: ונשען. שנים במסורה ונשען לגבול מואב, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על ה' קדוש ישראל באמת:

וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מַיָא:

וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵּירָא דְאָמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יַת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מוֹי:

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:

וטעם ומשם בארה. יחזור למעלה (פסוק יד) לומר כי חנו מעבר ארנון ומשם נסעו והקיפו בארה כי לא נכנסו בארנון וממנו והלאה כי הוא גבול מואב הנשאר וקורא בכאן שם המקום על שם הנס ואין שמו כן במסעים

ומשם בארה. ומשם היה נוטה אותו המשפך של נחלים אל מקום הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם ונמצא שמקום אותו הבאר שהיה שם לבאר עמוק בלתי עולה היה שפל הרבה יותר מן אותו המקום שהיו שם ישראל בעת השירה ובהיות שאותו הבאר עלה עמם אל עבר ארנון הגכוה אשר משם היו הנחלים נשפכים למטה ראו שהאל יתברך נתן כח באותם המים לעלות ובכן התחילו שירתם ואמרו עלי באר. אמנם מה שספרו ז''ל (ברכות פרק הרואה) ממלחמת האמוריים אז נראה שנרמז באמרו ספר מלחמות ה' ולא באר הכתוב פרטי הנסים מפני כבודם של משה ושל אהרן כי אמנם לא הוצרכו כי אם להראות לישראל מה שהיה ראוי שיודיעו משה ואהרן אם היתה פעולתם במצות האל יתברך בשלמות וזה שידעו שאותם המים שהוציא מן הסלע לא היו מים טבעיים נמשכים בפלא מאיזה מעין או נהר אבל היו בלתי טבעיים שנהפך הסלע לאגם מים ברצון בוראו באופן שלא היה בהם טבע שאר המים שתנועתם נוטה אל המרכז ולכן עלו עמם אל מקום גבוה ממקום מקורם וכל שכן בהעלותם איברי המתים בתנועתם כמו שספרו ז''ל ולזה לא התערב משה רבינו בזאת השירה שהיה ענינה לבאר מה שחסר בפעולתו מרצון בוראו אשר השלימו הוא יתברך כאמרו ויקדש בם שהראה ענין אותם המים שהיה בהם כח הפכי לטבע שאר המים כמו שהתבאר:

בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ:

הָא בְּכֵן שַׁבַּח יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הֲדָא בִּזְמַן דְאִתְכַּסְיַית וְהַדְרַת בֵּירָא דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם סוּקִי בֵירָא סוּקִי בֵירָא הֲווֹן מְזַמְרִין לָהּ וְהִיא סַלְקָא:

עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:

{{ת}} אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי: {{א}} פירוש שנאמר וממדבר מתנה שנתנה להם מעת בואם למדבר:

עלי באר. תחלת השירה ולא נכתבה כלה: ענו לה. לשון צווי והנה פי' איך עלתה:

עלי באר ענו לה. כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה דכתיב בין משאבים שם יתנו צדקות ה': ענו. שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה' בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה:

אז ישיר ישראל וגו'. צריך לרעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה ביאור, ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה, ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה כשנתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהלה, כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים, נקראת באר על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם (מים) לפי שהתורה נמשלה למים, ואומרו עלי באר לשון עליה כי לא על באר שלמטה הם אומרים אלא על באר עלי פירוש עליון, ענו לה על דרך אומרו (שמות טו) ותען להם מרים שהוא דרך השיר:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת. מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת מ' ש"מ שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה שנאמר (דברים לג.כא) כי שם חלקת מחקק ספון ובתענית (ט.) מסיק שחזרה בזכות משה כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז.ד) למען אנסנו הילך בתורתי, והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם בזכות מרים שאחזה במדת ג"ח, שכן נאמר (שמות א.יח) ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה בזכות אהרן שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן לכך נאמר באר אשר חפרוה נדיבי עם שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כמו שדרז"ל (בעירובין נד.), דאל"כ קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה. וזה פירוש נכון וברור.

בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן:

בֵּירָא דְחָפָרוּ יָתָהּ אַבְהַת עַלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב רַבְרְבָנַיָא דְמִלְקַדְמִין חָפְרוּ יָתָהּ רֵישֵׁי עַמָא משֶׁה וְאַהֲרן סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מַשְׁכוּ יָתָהּ בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא:

באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם:

וטעם וממדבר מתנה. כדברי אונקלוס והוא לשון קצר יבא בשירות יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ ציה וצמאון המתנה הזאת לנו ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה ילל ישימון אין בה נחל אחר ולא מקור נובע זולתי זה והוא בארה של מרים על דעת רבותינו (במדב"ר יט כה כו) או באר שיצא על פי משה מפי הגבורה ולא שאלוהו ישראל והשם אמר לו אסוף את העם ואתנה להם מים ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים

כרוה נדיבי העם. כפול כמשפט: במחוקק. ע''י מחוקקים כמו לבי לחוקקי ישראל וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר ומתנה ונחליאל כולם מקומות ויש להם שם כלל והוא עלמון דבלתימה כי כן כתוב בפרשת אלה מסעי או אלה שמות מקומות עברו עליהם במסע אחר והרי העברים לפני נבו הוא הבמות והגיא אשר בשדה מואב והעד שאמר הכתוב כי מהגיא נסעו אל ערבות מואב בעבר לירדן ירחו וכתיב כי מהר העברים נסעו אל ערבות מואב על ירדן ירחו ועוד ונשב בגיא מול בית פעור עת שהתחננתי ובמקום אחר עלה אל הר העברים הר נבו גם ויקבוד אותו בגיא ושם כתוב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו והנה הגיא הוא ראש הפסגה ושם מת משה ואין צורך להוליכו אחר מותו:

באר חפרוה שרים. שלא היתה הבאר מלאה כמשפט נובע ממקום גבוה: וממדבר מתנה. וכזה התבאר שנתן מציאותו מאותו הסלע במדבר:

ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב''ר ס''ד) שאמרו כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה, הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן, ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה, ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו: ואומרו וממדבר מתנה פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק (שמות יט ב) ויחנו במדבר שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות, ואומרו וממתנה נחליאל שבאמצעות התורה שניתנה לנו נחל אותנו אל דכתיב (דברים לב) יעקב חבל נחלתו, גם ירצה שנחלנו אל להיות מיוחד לנו לאלוה דכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה, גם שכן בתוכנו ועזב מדור עליון. ואומרו ומנחליאל במות פירוש ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל במות נעשינו במדריגה עליונה על המלאכים שבחר בנו ה' יותר מהם. ואומרו ומבמות הגיא אשר וגו' יתבאר על פי מה שקדם לנו שעיקר תכלית שכר האדם במצותיו ואושריו אינם אלא בעולם העליון אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני: ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה להשתלם גמוליו כיד ה' הטובה, ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה, והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו ז''ל (זוח''א רט.) במעשה אליהו ז''ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו, ואמרו ז''ל עוד שכשנתן ה' תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה וחזרו להיות כאדם קודם שחטא דכתיב חרות על הלוחות ואמרו ז''ל (שמו''ר פ' מ''א) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות, וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלימותם היו עולים גוף ונפש ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן ומבמות הגיא פירוש ממדריגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה יש עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר, אשר בשדה מואב שהארץ תקרא שדה, ואומרו מואב שבראה אב העולם: או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה כאמור בדבריהם (זוח''א לו:) והכוונה היא על זה הדרך הגיא אשר בא מפאת האשה שהיא חוה שבאה מאב כל הנבראים שלקחה ה' מצלעותיו ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סיבת המות להפיל העצמות בגיא, מעתה מאמצעות השגת התורה יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה, ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ראש הפסגה שאמרנו במקום גלגל חמה והוא אומרו ראש הפסגה שמא הוא למעלה במקום הנשמות, לזה אמר ונשקפה וגו' על פני העולם הזה שהוא נקרא ישימון לשון שממה שעתיד להיות שמם, או נקרא כן לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים, ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה הוא גלגל חמה שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא, ונמצא כי באמצעות תועליות התורה כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים: חסלת פרשת חקת

וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא:

וּמִן דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא חָזְרַת לְמֵיסוֹק עִמְהוֹן לְטַוְרָא רָמַיָא וּמִטַוְרָא רָמַיָא נַחֲתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא מְחַזְרָא לְכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל וּמַשְׁקְיָא יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ:

וממתנה נחליאל. כתרגומו:

וממתנה נחליאל. ועם זה לא הוסיף ולא חסר בעלותו וברדתו כמו שהיה ראוי כפי טבע המים אם היה נובע ממקום אחר:

וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָב רֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:

וּמִטַוְרַיָא רָמַיָא נַחְתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא עֲמִיקְתָא וְאִתְגְנִיזַת עִמְהוֹן בִּתְחוּמֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי רֵישׁ רָמָתָא דִמְדִיקָא כָּל קֳבֵיל בֵּית יְשִׁימוֹן מְטוֹל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא:

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחקק ספון. ולמה לא נזכרמשה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

{{ב}} פירוש שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות ומבמות לגיא אף על פי שעדיין לא היו המסעות שאגב שנזכר הבאר פה ספר כל ענינים ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה. הרא"ם: {{ג}} ואם תאמר והלא כשמתה מרים פסק הבאר כדלעיל. ויש לומר שחזר להם בזכות של משה ומשמת משה פסק: {{ד}} ואם תאמר לעיל הוה לי לאקשויי מיד כשמתחיל השירה אז ישיר ישראל למה לא מזכיר גם כן משה. ויש לומר דהוה אמינא לפי שחטא בבאר כדכתיב לעיל שהכה על הסלע משום הכי לא רצה להזכיר אותובשירה זו שקאי על הבאר כדפרש"י בסמוך אבל השתא דפירש במחוקק דהיינו משה למה לא הזכירו בשירה בהדיא: {{ה}} דאין לומר דקאי על הגיא דגיא לשון זכר ונשקפה לשון נקבה: {{ו}} שהבאר לשון נקבה והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה איירי בבאר ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל ונשקפה מן הישימון מאי על פני לכן פירש טעם ראשון:

ונשקפה. לשון נקבה על הגיא: הישימון. מקום שממה והעד ובתהו יליל ישימון וכן תעו במדבר בישימון דרך:

ומבמות הגיא. קרי בא מות בגי דכתיב ויקבור אותו בגיא:

וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר:

וְשָׁדַר יִשְרָאֵל עִזְגַדִין לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר:

וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' , הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש"י ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו' ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה

אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַל וּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִי נְעִבַּר תְּחוּמָךְ:

אֲעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נְאַנוֹס אֲרִיסַן וְלָא נְשַׁרְגָן בְּתוּלָן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין אוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵזֵיל עַד דְנֵיעִיבַר תְּחוּמָךְ:

אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום:

{{ז}} כלומר אף על פי שלא נצטוו על זה אף על פי כן בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. הרא"ם:

אעברה בארצך. ולא אמר נא כדרך שאמר באדום שלא רצה לפייסו כל כך ולא שלח לו אלא כדי לפתוח לו בשלום ועל כן לא השיב לו תשובה כמו שעשה מלך אדום אלא מיד יצא לקראתו למלחמה:

וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יַת יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לִקְדָמוּת יִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא וְאָתָא לְיָהַץ וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל:

ולא נתן סיחן וגו' . לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון. אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות ונתקבצו כלם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:

{{ח}} דאם לא כן והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה יצאו עוד להלחם כנגדם: {{ט}} דק"ל למה יצא לקראתם ונלחם בהם והלא אין לו לירא שהרי עיר חשבון אפילו מלא יתושין וכו' וכן אם היה סיחון לבדו בכפר וכו' ועוד כתיב ויאסוף את כל עמו דמשמע כל העם אשר בארצו ואין זה דרך ארץ אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב לכן פירש אמר הקדוש ברוך הוא וכו':

יהצה. אל יהץ:

וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן:

וּמְחוֹהִי יִשְרָאֵל בִּשְׁמָתָא דַיְיָ דְקַטְלָא כְּפִתְגַם דְחָרֶב וְיָרִית יַת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָת רַבַּת תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן וְעַד כְּדוֹן אִית לְהוֹן אָרְכָּא:

כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצרם וגו' :

מארנון. שלקח ממואב: עד בני עמון. כי כתוב כי חצי ארץ בני עמון היתה לישראל כי לקחוהו מיד האמורי שלקחו בתחלה מיד בני עמון והכתוב אמר על מואב ועמון שלא יתן השם מארצם לישראל עד מדרך כף רגל והטעם הארץ שהיתה בידם בעת ההיא על כן הוצרך הכתוב לאמר דברי המושלים בעבור חשבון שישבו שם ישראל כי כן כתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון:

וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא:

וּנְסֵיב יִשְרָאֵל יַת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא:

בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

ובכל בנתיה. חשבון כאם והכפרים כבנות:

בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה. שכל הערים שכבש סיחון עם כל שאר ערי מלכותו היו בנות לחשבון שהיתה עיר מלכותו מקדם על דרך ונתתי אותם לך לבנות:

אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן:

אֲרוּם חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יַת כָּל אַרְעֵיהּ מִן יְדֵיהּ עַד אַרְנוֹן:

והוא נלחם. למה הצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו:

כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא. כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה כלומר עיר מושב המלך כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון וחשבון בתחלת גבול הכבוש על כן תחשב לאמורי ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו' כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד) וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון והיו המושלים אומרים לאמורי באו חשבון ותשבו בה תבנה ותכונן אחרי חורבנה עיר סיחון אשר המלך עליה ואחר שישב סיחון בחשבון אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל על כן אמרו המושלים כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב) ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה) ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח כמו שאמר (שופטים יא יג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן

כי חשבון עיר סיחן. שבה כי הוא נלחם במלך מואב הראשון והוא דבר ידוע:

כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא. והטעם שאמרנו שכל ערי האמורי הן בנות לחשבון הוא מפני שחשבון היתה עיר מלכות לסיחון מלך האמורי קודם שכבש ערי מואב:

עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּ לְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן:

עַל כֵּן יֵימְרוּן בְּחִידְתָא מְתוּלַיָיא אָמְרִין צַדִיקַיָא דְשָׁלְטִין בְּיִצְרֵיהוֹן אִיתוּ וְנַחְשׁוֹב זֵיינָא דְעוּבְדָא טָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל אַגְרָא וַאֲגַר עוֹבָדָא בִּישָׁא כֻּלוֹ קֳבֵיל זֵיינָא יִתְבְּנֵי וְיִשְׁתַּכְלַל דְמִיתְעַר וּמְשִ¦יחַ בְּאוֹרַיְיתָא:

על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו: המשלים. בלעם ובעור. והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו' : תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

{{י}} תבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון שמאחר שכבש אותה וזכה בה מה צריך לומר תבנה ותכונן אלא הכי קאמרו המושלים בואו סיחון ועמו לעיר חשבון כי תוכלו לה לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון בשם סיחון נבנית כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן עתיד במקום עבר:

המושלים. הבודאים משלים מלבם: וטעם באו חשבון. לאמורים יאמרו: ותבנה. יותר ממה שהיא ותכונן להיותה עיר סיחון:

על כן יאמרו המושלים. המספרים באור משלים שראו בחלום חזיון כמו שעשה בלעם כאמרו וישא משלו: בואו חשבון. אתם יושבי ערי מואב בואו חשכון והכנעו לסיחון כי הוא ינצח וימלוך עליכם:

על כן יאמרו המושלים. בגימ' אלה המה המושלים ביצרם:

אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּא דְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַת מוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָא רָמָתָא דְאַרְנוֹן:

אֲרוּם מִילִין תַּקִיפִין הֵי כְאֵישָׁא נַפְקִין מִפּוּמֵי צַדִיקַיָא מָרֵי חוּשְׁבְּנָא דְנָא וְזַכְוַון חֲסִינַן הֵי כְשַׁלְהוֹבִיתָא מֵאִלֵין דְקַרְיָין וּמְשִ¦יחִין בְּאוֹרַיְיתָא אָכְלַת אֵישְׁתְּהוֹן לְסַנָאָה וְלִבְעֵיל דְבָבָא דְמִתְחַשְׁבִין קוּמֵיהוֹן הֵי כְפִלְחֵי בַּמְתֵי טַעֲוָותָא דְנַחֲלֵי אַרְנוֹנָא:

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחית בלשון ארמי: ער מואב. ער של מואב:

{{כ}} לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה: {{ל}} אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממני דמים וכן ער הרבים ממנו ערים ויהיה ער שם המין בעבור כל העיירות שלו לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם וגם לא בעבור עיר אחת שלו דאם כן היה לו להזכיר איזה עיר כמנהג הכתוב בכל מקום כי לא בא לסתום אלא לפרש והביא ראיה מהתרגום שתרגם ולחיית ולא תרגמו קרתא: {{מ}} כתב הרא"ם נראה לי שכיון בזה אף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמוך וכיון שער שם פרטי של מדינה הוא איך הוא סמוך ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מלשון עיר לא תדחוק לפרש כן ער מלשון עיר כי יותר נכון לפרש ששם העיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מלשון עיר מפני הטענות הנופלות עליו עד כאן לשונו:

כי אש יצאה מחשבון. רמז לאנשים שקשרו בחשבון על מלכם: להבה. הטעם כפול כמשפט: מקרית סיחון. מקרית שהוא היום לסיחון: ער מואב. שם מקום סמוך כמו מבית לחם יהודה: במות. מקומו' גבוהים:

וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָא דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִין וּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן:

יְיָא לְכוֹן סַנְאֵי צַדִיקַיָא אֲבַדְתּוּן עַמָא דִכְמִישׁ מִדְסֵינַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לֵית לְהוֹן תַּקַנְתָּא עַד דְיֵיצְרְכוֹן לְמִגְלֵי לַאֲתַר דְיִלְפוּן אוֹרַיְיתָא וּבְנֵיהוֹן וּבְנַתְהוֹן מִתְרַחֲקָן בְּשִׁבְיַית חַרְבָּא כָּל קֳבֵל מִתְמָלְכִין בְּמוֹלְכָנָא דְאוֹרַיְיתָא אֱמוֹרָאִין וּמְשִיחִין בְּאוֹרַיְיתָא:

אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו' :

{{נ}} פירוש שמקרא זה דבוק עם תבנה ותכונן כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון אם כן היה בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון:

וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום כמו שכתוב (ישעיהו טז יב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל ונאמר ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדו (ירמיהו מח ז) והשבתי למואב נאם ה' מעלה במה ומקטיר לאלהיו (שם פסוק לה) ולכך יאמרו המושלים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פליטם כלומר בורחים ונסים מפני חרב ובנתיו בשבית כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו כאשר יקראו עמו וכן בת אל נכר (מלאכי ב יא) ולא כדברי רש"י שפירש נתן הנותן בניו פלטים מחרב והיה כמוש נעבד גם לבני עמון כמו שאמר יפתח (שופטים יא כד) את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש והיה להם עוד בארצם (מלכים א יא ה) מלכום שקוץ עמונים או הזכיר יפתח לעמון כמוש בעבור מה שתפשו ישראל ממואב כאשר הזכיר להם (שם פסוק כה) בלק מלך מואב לומר שלא הציל כמוש אלהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב"ר יט יח) כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים שהיו נושאים משל בעתידות

כמוש. שם צלם אלהי מואב: פליטם. פליטי חרב בורחים:

וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַן מִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא:

אֲמִירִין רַשִׁיעַיָא לֵית רְמָא וּמְנַטְלָא חָמֵי כָּל דָא עָבַד חוּשְׁבַּנְכוֹן עַד דִיסוּף כִּדְבוֹנָא נַפְשֵׁיכוֹן וּמָרֵי עַלְמָא יִצְדֵי יַתְהוֹן עַד דִיפַח נַפְשֵׁיהוֹן וְיִצְדוּן כְּמָא דְאַצְדֵי קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי וּפַלְטִירֵי רַבָּנֵיהוֹן מִן תַּרְעָא רַבָּא דְבֵית מַלְכוּתָא עַד שׁוּקָא דִנְפָחַיָא דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא:

ונירם. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבן. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן. תרגום שלסר, עד. כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי: ונשים. שי''ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים ונשים אותם: עד נפח. השמונום עד נפח:

{{ס}} רש"י מפרש עד לשון סר כלומר סר ניר מדיבון דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון דאם כן נשאר ונירם שפירושו מלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו אבל לפי מה שפירש רש"י זכרונו לברכה הוא כאלו כתיב ונירם שבחשבון אבד ונירם שבדיבון סר:

ונירם. דברי משה והמ''ם סימן מלך אמורי וגדודיו ולו שני פירושים. האחד מגזירת ניר ותהיה מלת ונירם מושכת עצמה ואחרת עמה כמו והנבואה עודד הנביא וכן הוא ונירם אבד ניר חשבון ותהיה מלת ונירם כמו בתוך האהלי הערכך וכן הוא והניר שלהם אבד שהוא ניר חשבון. והפירוש השני שתהיה מלת ונירם מגזרת ירה ויור אשר יריתי והטעם כאשר ירינו אותם אבד חשבון: ונשים. מפעלי הכפל והחיר''ק תחת קמ''ץ קטן כמו ויסב אלהים את העם ויאמר רבי משה הכהן כי הדגשות לחסרון האל''ף כאל''ף מלפנו מבהמות ארץ מגזרת תאשם שומרון וי''א כי חשבון היתה עיר סיחון לעולם וטעם בואו חשבון דברי המושלים למואבים הבאים בשבי אל חשבון כי אש יצאה מחשבון משל למחנות סיחון וכאשר ירינום דברי המושלים על לשון המואבים חשבנו כי תאבד חשבון ונעשה שממה כל הארץ עד נופח או הם דברי משה הדרשן:

ונירם אבד. וניר ומלכות סיחון ואשו ולהבתו שהם שרי צבאותיו יאבד כי אחר שספרו נצחונו של סיחון ספרו כמו כן אבדן מלכותו על ידי ישראל:

אשר עד מידבא. רי''ש נקודה ונשאר אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה:

וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה:

וִיתִיבוּ יִשְרָאֵל בָּתַר דְקָטִילוּ יַת סִיחוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱמוֹרָאֵי:

וישב ישראל בארץ האמורי. ומכל זה שספר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב אבל ישבו בארץ האמורי כמו שבאר יפתח באמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון:

וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵר וּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּ דִי תַמָן:

וְשָׁדַר משֶׁה יַת כָּלֵב וְיַת פִּנְחָס לְאַלָלָא יַת מַכְבַּר וּכְבָשׁוּ כּוּפְרָנָהָא וְשֵׁיצוּן יַת אֱמוֹרָאֵי דְתַמָן:

וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:

{{ע}} מדכתיב וילכדו בנותיה וילכדו לשון רבים ולא כתיב וילכוד לשון יחיד כדבסמוך דכתיב ויורש לשון יחיד אלא המרגלים לכדו את בנותיה:

וילכדו בנותיה. המרגלים ששלח משה לכדו את בנות יעזר: ויורש. משה אחר כך הוריש את האמורי אשר ביעזר:

ויורש. כתיב ויירש, שלא הוצרכו להורישם אלא ברחו מעצמם:

וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי:

וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ אוֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי:

ויפנו. פירשתיו: אדרעי. אל אדרעי דרך קצרה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן:

וַהֲוָה כֵּיוָן דְחָמָא משֶׁה יַת עוֹג זָע וְאַרְתֵּית מִן קֳדָמוֹי עָנֵי וַאֲמַר דֵין הוּא עוֹג רַשִׁיעָא דַהֲוָה מַחְסִיד יַת אַבְרָהָם וְשָרָה אַבְהָתָן לְמֵימָר אַתּוּן מְדַמְיַן לְאִלָנִין שְׁתוּלִין עַל פִּרְקַטוּנִין דְמַיָין בְרַם פֵּירִין לֵית הִינוּן עַבְדִין בְּגִין כֵּן אַמְתִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְחַוְיָא לְדָרַיָא וְיֶחְמֵי מִן בְּנֵיהוֹן אוּכְלוּסִין סַגִיאִין לְאִתְמַסְרָא בִּידֵיהוֹן בְּכֵן אָמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵיהּ וְיַת כָּל אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דְעָבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דַהֲוָה יָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן:

אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

{{פ}} דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות אף על פי שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא: חסלת פרשת חקת

אל תירא אותו. כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים לשון רש"י מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט) נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה' אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו) והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב) והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא) כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים אבל עוג אסף כל חילו אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי למה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה וכולה אגדה וכך היא יראת כל הצדיקים וכן ביהושע (ח א)

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פירש"י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם דאל"כ קשה וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם באשר ה' אתו, ועו"ק מאחר שנאמר כי בידך נתתי אותו ואת עמו וא"כ הל"ל אל תירא אותו ואת עמו, אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא כי ה' אתו אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם. ומה שמקשים כאן איך היה ירא מזכות זה, אדרבא הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא שרה כמו שפירש"י שם (בראשית יד.יג), אין זה קושיא כי רש"י פירש כן לפי האמת שהרי סוף כל דבר הכל נשמע שלא הועיל לו זכות זה וא"כ סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה ולא לטובה, אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר והיה סבור שלטובתו נתכוין להציל את לוט ע"כ היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי והל"ל כי בידך אתן להבא אע"פ שמתת ה' דומה כאילו היא כבר נתונה מ"מ במקום שיש לפרשו כפשוטו אין צורך בפירוש זה, וביאור הדבר שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך, כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה והיתה כוונתו לרעה ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך וזה פירוש יקר.

וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ:

וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא עוֹג רַשִׁיעָא יַת מַשִׁירְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַּרְסֵי אָמַר לֵית אֲנָא מְסַדֵר סִדְרֵי קְרָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל עַמָא הָדֵין דִלְמָא יַעַבְדוּן לִי הֵיכְמָא דְעָבָדוּ לְסִיחוֹן וַאֲזַל וְעָקַר טַוְורָא בַּר שִׁיתָּא פַּרְסֵי וְאַחֲתֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְמִטְלַק עֲלֵיהוֹן מִן יַד זַמִין מֵימְרָא דַיְיָ זוֹחֲלָא וּפָכַר טַוְורָא וְנַקְרֵיהּ וְטָמַע רֵישֵׁיהּ בְּגַוֵיהּ בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ מִן רֵישֵׁיהּ וְלָא יָכִיל מִן בִּגְלַל דְמַשְׁכֵי כַּכֵיהּ וְשִׁינֵיהּ פּוּמֵיהּ הַלְכָא וְהַלְכָא אָזַל משֶׁה וְנָסַב נַרְגָא בְּרַת עִישַרְתֵּי אַמִין וְטָפַז עִישַרְתֵּי אַמִין וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְנָפַל וּמִית מִן לְהָאֵל לְמַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל דְהָכִין כְּתִיב וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵיהּ עַד דִי לָא שְׁיָירוּ לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ:

ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד, ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו' :

השאיר לו. אחד מישראל: חסלת פרשת חקת