וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן:

וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְנִיסָן וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקַבָּרַת תַּמָן:

כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת: ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח) :

{{כ}} רצונו לתרץ כיון שכתוב בני ישראל פשיטא שהיו כל העדה ומפרש שכבר מתו מתי מדבר: {{ל}} פירוש דאין כאן מקומו שהרי בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשו העגל ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה ומיתת מרים היתה בסוף מ' שנה ליציאת מצרים: {{מ}} ואם תאמר וכי קרבן היתה הפרה אדומה והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. ויש לומר לפי דבר אחר שפירש"י לעיל שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה שמע מינה שהיא כקרבן: {{נ}} ואם תאמר לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. ויש לומר לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר גם זה מכפר: {{ס}} מדכתיב כאן שם שם וכתיב גם גבי אהרן וימת אהרן שם דאי לאו לגזירה שוה אתי שם שם תרי זימני דגבי מרים למה לי אלא על כרחך לגזירה שוה אתי מה התם בנשיקה שהרי כתיב על פי ה' אף כאן בנשיקה: {{ע}} יש מקשים מה מקשה רש"י הא פירש"י דילפינן שם שם מאהרן. ויש לומר דרש"י הכי פריך למה לי גזירה שוה לכתוב בהדיא על פי ה' דעל כרחך לאו גזירה שוה גמורה הוא דאם כן למה לי גבי אהרן על פי ה' להורות שבנשיקה מת נלמוד שם שם ממשה אלא ודאי לאו גזירה שוה גמורה היא משום הכי כתב גבי אהרן על פי ה' אם כן גבי מרים נמי לכתוב על פי ה' וכו'. אבל בגמרא כתב בפירוש שלמדו הגזירה שוה ממשה לכן צריך לומר דרש"י זכרונו לברכה נמי הכי קאמר אף היא בנשיקה מתה ר"ל דיליף שם שם ממשה אבל אהרן נאמר בו על פי ה' ואין צריך ללמדו ממשה ולכן אמר ובאהרן וכו' ולא אמר שבאהרן יע"ש:

ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן. העדה עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים לשון רש"י וכן דעת ר"א ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (פסוק כב) ור"א אמר כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום ואינו נכון כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א) ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א) יודיענו הכתוב כי היו כלם בתלונה וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (לעיל יד א) וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו) ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש ה' כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו' (פסוק כט) ואמר לעיני כל העדה (פסוק כז) ובמדבר סיני רבה (יט ט) ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו' בכתוב השני בהר ההר בלבד כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי וטעם וישב העם בקדש לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים וטעה ר"א שאמר בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתוב כי קדש אשר כתוב בו (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השניה ושם חזרו אבל קדש זה הוא במדבר צין ובאו שם בשנת הארבעים ושם מתה מרים ומקראות מפורשים הם

בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה בשנת הארבעים: וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה. בעבור שמתו דור המדבר ועתה באו הבאים אל ארץ כנען: וישב העם בקדש. בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתיב:

בחדש הראשון. סמך זה לפרשת פרה שבראשון נשרפה הפרה וגם כמו שדרשו חז''ל שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. פרה אדומה. בגימ' מכפר: ותמת שם מרים ותקבר שם. שם בגימטריא מכפר. שם בגימטריא אסור בהנאה הוא:

ויבאו בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד''ר סו''פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י''ד י''א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז''ל שאמרו וזה לשונם כל העדה עדה השלימה: והם ז''ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות. הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז''ל (דב''ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג' על פי דבריהם ז''ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז''ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע''ק כח.) וזה לשונם ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו': וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה: ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב''ה למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה:

וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

וּלְפוּם דְבִזְכוּתָא דְמִרְיָם אִתְיְהִיבַת בֵּירָא כַּד שְׁכִיבַת אִתְגְנִיזַת בֵּירָא וְלָא הֲוָה מוֹי לִכְנִישְׁתָּא וְאִתְכְּנִישׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן:

ולא היה מים לעדה. מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

{{פ}} שהרי מיד כשמתה מרים לא היה להם עוד מים. ואם תאמר למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה ויש לומר בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה לכך נעשה לה זכות זה של באר דהיינו מים שנתן הקדוש ברוך הוא מים לעדה בשבילה:

ולא היה מים לעדה. ספר הכתוב שנים מאורעים האחד מות מרים והשני מות אהרן ומשה ולא יכנסו לארץ והחל לספר הסבה:

ולא היה מים לעדה. על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ע"כ נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים. ורז"ל (מו"ק כח.) אמרו שנסמכה מיתתה לפר' פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, (במדבר יט.ט) אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה. וסמיכות זה מביאים המדרשים בד' מקומות. א', סמיכות מיתת בני אהרן ליה"כ המכפר (ויקרא טז.א). ב', סמיכות מרים לפרה. ג', סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ.כח) כמו שדרשו חז"ל (מו"ק כח.). ד', סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות (דברים י.ב-ו) לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות. לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ד' מיני תועלת, האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו כארז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' כמו שבארנו בפר' ויחי בגורן האטד ובפר' אמור בפסוק כי אם לשארו, והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמ"ש (תנחומא שמות יב.) שני שדיך אלו משה ואהרן וכן פירש"י (שיר ד.ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צרכיהם וזהו סמיכת מיתתה לפרה אם העגל הבא לתקן קלקול בנה. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה ע"כ דומה פטירתו כשבירות הלוחות. הג', שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר (במדבר כ.כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רז"ל (ראש השנה ג.) ויראו היו"ד בצירי שנראו והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד וזהו סמיכות לבגדי כהונה. הד', שהוא מכפר עליהם במיתתו זהו סמיכות ליו"כ וק"ל.

וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ:

וּנְצָא עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַרוּ לְמֵימָר הַלְוַאי דְמִיתְנָא כַּד מִיתוּ אֲחָנָא קֳדָם יְיָ:

ולו גוענו. הלואי שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:

{{צ}} פירוש כמו הן לו יהי כדבריך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אולי כמו לו הקשבת למצותי: {{ק}} כאלו אמר בגויעת אחינו דאם לא כן בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו כמו ויהי כשמוע לבן:

וירב. מבנין הפעיל: בגוע אחינו. שם הפעל כמו כשכב אדני המלך: אחינו. הם דור המדבר שמתו והם עבדי השם:

וירב העם עם משה. הנה המריבה עם משה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו אשר רבו בני ישראל את ה' וזה היה באמרם ולמה העליתנו ממצרים:

וירב. ב' במסרה. וירב העם ואידך וירב בנחל לומר שעשו מריבה על עסקי נחל שפסק מהם דהיינו הבאר שהיה מושך כנחל:

וירב העם וגו' ולו גוענו. פירוש נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר:

וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כ"א על עסקי מים ב' פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז.ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כארז"ל (בר"ר ד.ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א.ו) ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה (משלי יז.יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בי"ס ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה. ומ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דא"כ למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות, אלא שראש דבריהם תלונה אחרת וגדולה היא כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ודרשו רז"ל (סנהדרין קי:) ושם ימותו לעה"ב כי מתי מדבר אין להם חלק לעה"ב, וי"א שעל זה אמרו כאן למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו כמו שרוח הבהמה יורדת למטה כך רוחינו. ואוסיף אני לקח טוב שע"כ הקדימו לומר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעה"ב כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העה"ב, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו כי הוא הפך בגוע אחינו אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואח"כ לשון מיתה כי גויעה נאמרה בצדיקים (ב"ב טז:) ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעה"ב אמרו כן וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו אמרו הכמות נבל ימותו כשאר בהמה וזה פירוש יקר.

וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא:

וּלְמָא אָתֵיתוּן יַת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא:

ולמה הבאתם. ידבר למשה ולאהרן כי כן כתוב ויקהלו על משה ועל אהרן: וטעם וירב העם עם משה. שהמריבה היתה עם משה חזקה:

ולמה הבאתם וגו'. תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום סכנת מיתת צמא שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר, והכונה בזה כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר על מי סמך להביאם דרך שם, ואומרם ולמה העליתונו וגו' פירוש ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים כיון שהוא מוכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה שיש בו סכנה שאינו מקום זרע וגו' כאומרם ז''ל (חולין פח:) מדבר אינו מעלה צמחים. ואמרו אל המקום בה''א הידיעה לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו', ומים אין לשתות פירוש אפילו לשתות שהוא דבר ההכרחי ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים, ולא היה מענה בפי משה ועמד בתפלה לפני ה' הוא ואהרן דכתיב ויפלו על פניהם:

ולמה הבאתם את קהל ה'. מתחילה נאמר ויקהלו על משה ועל אהרן ואח"כ נאמר וירב העם עם משה לבד. ואח"כ חזר ואמר ולמה הבאתם לשניהם, ואח"כ למה העליתנו למשה לבד (עיין בעל הטורים) ועוד שהיה להם להקדים תלונות ולמה העליתנו ממצרים קודם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כסדר הווייתן. ועוד ששינה שמותם כמה פעמים מעדה, לקהל, והעם, וקהל ה'. והביאור לכל זה הוא, שידעו ישראל שהבאר היה בזכות מרים, והמן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ואילו הלכו דרך ארץ נושבת לא היו צריכין לכל זה. וידוע שהעליה ממצרים היה משה לבד העיקר כמ"ש (שמות לב.א) כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אבל מה שנתרצו ליכנס במדבר היה ע"י שניהם כי לא היו יכולין להיות שם בלא מן ובלא ענני כבוד ולפיכך נאמר ויקהלו על משה ואהרן, ולא פירש עדיין למה נקהלו על שניהם ואח"כ אמר וירב העם עם משה לבדו ולא פירש עדיין למה רבו עמו. ואח"כ פירש על ראשון ראשון, כי מה שנקהלו על שניהם היינו כדי לומר להם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כי שניהם היו סבה להם לבא אל המדבר. ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר וירב העם עם משה היינו שאמרו ולמה העליתנו ממצרים וגו' כי משה לבדו המעלה אותם, ומה שהקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' לפי שזו הגדולה שבכולם כי לא היה להם היזק בהעלאה ממצרים אילו לא הביאם אל המדבר, על כן עשו תלונה תחלה על שהביאום אל המדבר הרע מצד עצמו אף אם לא היו יוצאים ממקום חשוב כמצרים, ואחר כך עשו תלונה קטנה מזו והוא שהכריח מן הקצה אל הקצה כי העלם ממצרים מקום שהוא כגן ה' לאילנות וזרעים אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגו'. ולפי מה שפרשנו למעלה שעשו תלונה בעבור שאיבדו חלקם בעה"ב, מיושב ג"כ למה הקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' כי רבה היא באמת, וזש"ה ויבואו כל העדה היינו עדה השלמה כפירש"י וישב העם בקדש כ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא.א) ור"ל שהרשעים שביניהם בקשו לישב ישיבה של קבע בקדש ולא היה להם רצון וחפץ לילך לארץ כי שנאו הארץ, מיד ותמת שם מרים כדי שמחמת חסרון מים לא יבקשו ישיבה של קבע ומיתתה סבה לחסרון הבאר ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב.) שלא היה מים לעדה אפילו לשלמים שבהם שנקראו בשם עדה, וירב העם אלו הפחותים אבל הטובים שתקו כמצפים לתשועת ה', ומ"ש ולמה הבאתם את קהל ה' זהו דברי עצמם כי בעיני עצמם היו כשרים. ו) ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אהל מועד.

וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְּרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי:

וּלְמָא אַסֵיקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָן לְאַתְרָא בִּישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית דְרַע וְאוּף לָא לְמִנְצַב תֵּינִין וְגוּפְנִין וְרוֹמָנִין וּמוֹי לֵית לְמִשְׁתֵּי:

העליתנו. מלה זרה:

העליתנו. חסר וי''ו שעיקר התרעומות היה על משה: ותאנה וגפן. ורמון. ולהלן הקדים גפן דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. אלא בכל מקום מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנה משום דסליק מפרה רמז למה שאמרו בררו משם עצי תאנה:

וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן:

וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם תּוּרְעֲמוּת קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְרְכִינוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ לְהוֹן:

ויבא משה ואהרן מפני הקהל. כדמות בורחים: ויפלו על פניהם. להתפלל וי''א לדרוש את השם בנבואה:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן:

סַב יַת חוֹטֶר נִיסַיָא וּכְנַשׁ יַת כְּנִישְׁתָּא אַנְתְּ וְאַהֲרן אָחוּךְ וְתוּמוּן תְּרֵיכוֹן יַת כֵּיפָא בִּשְׁמָא רַבָּא וּמְפַרְשָׁא כַּד הִינוּן חַמְיָין וְיִתֵּן מוֹהִי וְאִין יְסָרֵב לְאַפּוֹקֵי מָחֵי אַנְתְּ לְחוֹדָךְ בֵּיהּ בְּחוּטְרָא דְבִידָךְ וּתְהַנְפֵּק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יַת כְּנִישְׁתָּא וְיַת בְּעִירֵיהוֹן:

ואת בעירם. מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל:

{{ר}} ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו למה נמות שם אנחנו ובעירנו והשיב להם הקדוש ברוך הוא והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והל"ל וישתו העדה כדכתיב בסמוך ותשת העדה דלשון שתייה נופל על אדם כדכתיב נמי שם שתה אדוני ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י) ועוד יש לומר דק"ל ואת בעירם למה לי דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא ושתה העם אף על פי שישראל אמרו להמית אותי ואת בני ואת מקני ואם כן ואת בעירם למה לי אלא שחס וכו':

ודברתם אל הסלע. ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם אבל לא נתחוורו כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו ולפעמים יאמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה כי הכל שוה אצל הסלע ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו' והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן וטענות רבות למפרשים בחטא הזה כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב) כי אין כאן חסרון אמונה כלל וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג) וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יורה דרכו אלו דבריו ז"ל והוסיף הבל על הבלים שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו ואמר " לא האמנתם בי " שלא האמינו בו אין העונש בעבור שכעס ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם והכתוב לא ספר כלל שכעס כי " שמעו נא המורים " תוכחת כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד) ועוד כי אהרן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים" שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג) והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו' ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו' דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו' אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז) וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) בדרך אהבה וחבה אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות הודיע להם חטאם בלבד אבל כאשר יתלוננו חנם ישפוך עליהם חמת אפו ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם שרומז אל הקהל הנזכר והוא מראה יד ה' ההווה במגפות כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז) והתימה על הרב שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות השואל הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא) ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא) כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה וכן "מריתם פי" (להלן כז יד) שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם והטעם שאתקדש לעיניהם או שניתם דברי מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו) כי לא צויתי שתאמרו ככה ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל או הוא לשון חזוק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג) היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כב כה) והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים אבל בכאן לא פירש לו כן והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא ועל כן אמר " לא האמנתם בי " לשום אמונה בשמי ובאמונה יעשה הנס ונאמר "מריתם פי" כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'" ולכך אמר "מעלתם בי" ואין מעילה אלא שיקור והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס ותמהו אל הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי והוא החטא על שניהם ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע כמו על הסלע וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב) יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע וכן עשה ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם כי טעמו כמו לפניהם שישמעו כלם וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא) וכן רבים או טעם "לעיניהם" בכאן שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם ויתכן שהוא כמסורס הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו וטעם ונתן מימיו שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים כי הנתינה תאמר על הרבוי כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב) כלם על הריבוי יבטיחם וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו ואין טעם "מימיו" כמו "תתן יבולה" ו"יתן פריו" שאין בטבע הסלע להיות בו מים אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו" וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה) לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע "להם" שכולם יראו אותם נובעים "והשקית את העדה" - שתצוה אותם לשתות לפניך וכל זה לפרסם הנס ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם" אבל אמר (פסוק יא) " ותשת העדה ובעירם " כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת כי עתה נסתם מעינו במות מרים כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם גם אפשר לפרש ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו

קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פי' ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הדרשן ז''ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראי' כי אין פי' כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז''ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד: אל הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה: ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו:

קח את המטה. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג כשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים כתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו בענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך והכית בצור ירה ויור (מלכים ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמר והמדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי:

והקהל את העדה. אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל גדולים וקטנים:

קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה: א' רש''י ז''ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה: ב' רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה: ג' הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה: ד' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר: ה' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו': ו' הר''מ (דמב''ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה: ז' רבינו חננאל והסכים אליו רמב''ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו': ח' ר''מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו': ט' הר''י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו': י' בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' עיין שם דבריו: הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב''ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב''ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב''ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר''י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו: ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז''ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם להביא מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי עד כאן לשונם, ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך, הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן והכה והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד והוא לא עשה כן והוא חטא הב', ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות כאומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי: וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה: ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח עליון בידו שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים, ובזה גילה סופו על תחילתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד: והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה אלא בא' מב' דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פירש ודברתם כפשוטו: ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות ומה גם שהוא יותר פשטי ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע ובזה יתחלל שם שמים ח''ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר והוא בארה של מרים שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע פירוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך ויצתה השגגה באונס: ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם ומשה לא הבין כן כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה, וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נם חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נם אלא לצד הכרח גדול, ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו': ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון ולזה תמצא שאמרו ז''ל (ב''ב י''ב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה' אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד ובהער' בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות: ועומק הדברים הוא שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע''ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו נחלט הדבר ואמר ה' לכן פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים ל''א) ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח''ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט) הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה': והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים, או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך, והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז''ל (ברכות מ.), שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה (בראשית כ''ד) בהשקאת אליעזר וגמליו:

קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי. ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'. וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא.ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד.טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד.לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה. והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי. וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא.כב) קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד.ה) פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו.ו) והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ. ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא.ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א. ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז.י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה.

וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ:

וּנְסֵיב משֶׁה יַת חוֹטֶר נִיסַיָא מִן קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקְדֵיהּ:

את המטה מלפני ה'. הוא מטה האלהים והוא המונח לפני העדות:

כאשר צוהו. הוצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב אלא סמוך לצוויו יתברך לקח המטה. עוד נתכוון לומר דבר זה עשה כאשר ציוהו והא למדת שמה שעשה מאז והלאה לא כאשר ציוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפירושם של דברים:

וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא:

וּכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרן יַת קְהָלָא לִקְדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה שְׁמָעוּ כְדוֹן סוּרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין אֶפְשַׁר לָן לְהַנְפָּקָא לְכוֹן מַיָא:

ויקהלו וגו' . זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה: המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המרים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:

{{ש}} דק"ל וכי אפשר להקהיל כל הקהל אל פני הסלע: {{ת}} רצונו לתרץ מה חידוש היה להם עד שאמרו המן הסלע וגו'. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ונתן מימיו ודאי כך יהיה. ומתרץ לפי שלא היו כו' והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו כלומר מה חילוק בין זה לזה לכך אמר להם כו':

המן הסלע הזה נוציא לכם מים. חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה' והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב כז) הרואה אתה ( טו כז) התשפוט (יחזקאל כב ב) המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא) אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים ירצה לפרש שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ) התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב) ופעם יזכיר הן לבדו הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט) הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה) האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג) אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא כענין שנאמר (תהלים עח יח-כ) וינסו אל בלבבם היוכל אל לערוך שולחן במדבר הגם לחם יוכל תת וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה) אם רצונך כן הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה) אם עצתך כן אף כאן אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה וכן דעתי בהנגלה נגליתי הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) המן העץ אשר צויתיך התשפוט כי כלם שאלות אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי הלה' תגמלו זאת הגמולה וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא או למה תתחבא ובדרך הזה האחרים אבל הרואה אתה שאלה גמורה בדבר המסופק אם יועץ אתה תשוב אל העיר כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח קט) וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד)

המן הסלע הזה. יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו:

פני הסלע. פני בגימטריא כלפי מלמד שהיו כל ישראל אל פני הסלע פנים אל פנים והיה המועט מחזיק את המרובה: המן. ג' במסרה המן הסלע המן העץ כמו ששם הפר הציווי גם כאן נמי הפר הציווי ואידך המן הגורן או מן היקב כמו שהיה שם רעב גם כאן ארץ ציה בלי מים וסמך למ''ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה זהו המן העץ המן הגורן ולמ''ד אשכול היה דכתיב או מן היקב:

וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן:

וּזְקֵף משֶׁה יַת יְדֵיהּ וּמְחָא יַת כֵּיפָא בְּחוּטְרֵיהּ תַּרְתֵּין זִמְנִין בְּזִמְנָא קַמָאָה אֲטִיפַת אַדְמָא וּבְזִמְנָא תִּנְיָינָא נְפָקוּ מַיִין סַגִיאִין וְאִשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירֵיהוֹן:

פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:

{{א}} דק"ל למה הכה ב' פעמים. ומתרץ לפי שבמכה ראשונה הוציא טיפין וכו' והוכחתו דאם איתא שלא הוציא כלום למה הכה אותו פעם שנית ולמה לא היה סובר ודאי זה סלע אחר שלא צוה עליו הקדוש ברוך הוא ואם הוציא מתחלה מים הרבה לא היו צריכין להכותו פעם שנית אלא ודאי שהוציא מתחלה טיפין לכך הכה אותו פעם שניה. ומה דלא הוציא מים כשיעור בפעם ראשון לפי שלא כו' ומה שהוסיף לומר והם דברו כו' כדי להודיע טעותו של משה שהכה משום שהם דברו לסלע אחר ולא הוציא משום הכי הכה את הסלע מפני שאמרו שמא כו' והוסיף עוד ונזדמן להם כו' דאם לא כן למה הוציא אפילו טיפין ואפילו בהכאות רבות לא היה לו להוציא אפילו טיפה אחת אלא שנזדמן להם כו' וקצת קשה ממה שפירש רש"י בפרשת מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן וגו' לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע על ידי הכעס בא לכלל טעות משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים ומפני שחשבו שאולי ציווי השם לא היה אלא בהכאה כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכל מקום עד כאן לשונו הרא"ם:

ויך את הםלע. הוא הכה לסלע אחד ונבקעו כל הצורים שבמדבר שנאמר יבקע צורים במדבר:

במטהו פעמים. טעם ב' פעמים כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה, ורבותינו ז''ל (סנהדרין לד.) דרשו דרשות וכפטיש וגו'. (יב) ויאמר ה'. קשה למה שקדם לנו כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב וגדולה וכבוד יבשר וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזירה רעה, ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במד''ר פי''ט) שאמר משה לפני ה' הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו' יאמרו הדורות שאני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו' עד כאן, והוא מה שרמז ה' באומרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן שנכתב חטאם שעליו מתו שהוא יען לא וגו', ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע ח''ו:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בִּשְׁבוּעֲתָא חוּלַף דְלָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְמֶחֱמֵיהוֹן בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּגִין כֵּן לָא תְהַנְעֲלוּן יַת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי אֶתֵּן לְהוֹן:

יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: להקדישני. שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקדש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקים דבורו של מקום, קל וחמר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:

{{ב}} רצונו לתרץ וכי דרך כבוד לגלות חרפה של צדיקים ומפרש דאדרבה מפני שבח שלהם גילה הקרא כדפירש גילה כו': {{ג}} דק"ל דיען משמע שהוא טעם אלמעלה. ומתרץ דהכי פירושו שאלולי כו' כלומר יען שעשיתם זו בלבד. כתב הרא"ם ואם תאמר והא בזולת זה החטא לא היה נכנס לארץ שכבר נגזרה עליו גזירה כמו שכתוב עתה תראה וגו' ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים. ותירוצו עיין בפרשת בהעלותך במה שכתבתי בפסוק נוסעים אנחנו כו' שדבריו התם כמו שתירץ הוא הכא לכן לא הבאתי דבריו על הגליון: {{ד}} ר"ל שאל תסבור לומר שהיו בידיהם אף עונות דור המדבר דהם עונות גדולות כמו מתלוננים ושאר דברים: {{ה}} ששם אמר שאין בכח השם לתת בשר כדי סיפוקם וכאן אמר משה שאין ברשותו להוציא מסלע אחר שלא נצטוו והיה זה סבה שיאמינו העם שמחוזק הסלע וטבעו היו המים ולא מפני גזירתו של השם יתברך יצאו דאם לא כן מה לי סלע זה מה לי אחר לגבי הקדוש ברוך הוא וחטאתם לא היה רק שלא בטחו בה' שיוציאו מכל סלע שירצו אף על פי שלא נצטוו עליו: {{ו}} כלומר מעצמו בלי שום הכרח שהרי לא עמדו לפניו בתפלה:

יען לא האמנתם בי. היא הסוד שרמזתי שלא נקדש השם על ידם:

לכן. בגימט' מדה במדה:

אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן:

הִינוּן מֵי מַצוּתָא דְנָצוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְאִתְגְנִיזַת וְאִתְקְדַשׁ בְּהוֹן בְּמשֶׁה וְאַהֲרן כַּד אִתְיְהִיבַת לְהוֹן:

המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו: ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:

ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך לשון רש"י גם כן פירש ר"א ואיננו נראה בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא ( ו ח) ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם כי במריבים נתקדש מלשון בקרובי אקדש וראוי היה לדבריהם שיאמר "ויכבד על פניהם" והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז) ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו' על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז) אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים

ויקדש בם. במשה ואהרן כטעם בקרובי אקדש:

ויקדש בם. באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם באמרם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים:

המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו', עוד מאומרו רבו את ה' זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן. ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו' ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה' וצדקו בטענת מריבתם, ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם פירוש בישראל במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז''ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה:

וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא:

וְשָׁדַר משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר כִּדְנַן אָמַר אָחוּךְ יִשְרָאֵל אַנְתְּ יַדְעַת יַת כָּל אַנִיקֵי דְאַשְׁכַּחְתָּנָא:

אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פרש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המטל עליהם והטילו על יעקב:

{{ז}} ר"ל מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כי גר יהיה זרעך והקדוש ברוך הוא הטיל על יעקב ובניו לבדו גזירתו שהיינו עבדים בארץ מצרים נמצא שאנו סבלנו צרות השעבוד בעד עשו אביך ובניו ועל כן ראוי לכם להניח לנו דרך ארצך כדפירש"י בסמוך גבי נעברה נא בארצך וגו':

אל מלך אדום. לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא כמו שנאמר (תהלים קלו יז-כ) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג) ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם יא א) ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט-כד) לא בשמות ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה

מקדש. שם מקום עיר ואיננו קדש ברנע כי אותו הוא מדבר וכן הכתוב אומר יחיל ה' מדבר קדש התלאה. פירשתיו:

אחיך ישראל אתה ידעת וגו'. טעם אומרו אחיך, גם אומרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו, ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פפ''ב) בפסוק וילך אל ארץ וזה לשונם מפני החוב שלא רצה לפרוע חוב אביו עד כאן, ואומרו אתה ידעת פירוש כבר קודם היות לנו התלאה ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, העובדי כוכבים ומזלות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים, ואומרו וירדו אבותינו וגו' פירוש מלבד הגלות עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת (י:) במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן, והקשו התוספות והלא הגזירה היתה מבין הבתרים, ותרצו שאם לא היה שינוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר בלא כל כך תוקף השעבוד אשר הפליאו למרר חייהם, מעתה היות הגלות במצרים הוא נוסף על הידוע בגזירה, לזה אמר וירדו וגו' פירוש ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים וירעו לנו וגו', ונתכוונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב ומצד זה זכו בארץ, והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך כאומרו ימים רבים:

כה אמר אחיך ישראל וגו' אתה ידעת את כל התלאה וגו'. כי תלאה זו היתה ראויה להיות חציה שלך לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, ואנחנו סבלנו כל התלאה כולה אפילו חלקך. ורמז במלת התלאה עולה ת' כנגד ת' של גרות, עוד מ' שהיו מטולטלים במדבר, וא' אינו מן המנין. וכשם שאין לך חלק בפריעת החוב כך אין לך חלק בארץ כי דומה כאילו קנינו מידך חלקך וראוי שגם אתה תתן בידינו המקח ותסייע לנו לבא לארץ מהרה.

וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא:

וּנְחָתוּ אַבְהָתָן לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וּלְאַבְהָתָנָא:

וירעו לנו. סבלנו צרות רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפרענות באה על ישראל:

{{ח}} (גור אריה) אף על גב שלשון וירעו לא משמע רק שעשו להם רעה אחת ובמקום אחר כתיב וירעו אותנו ויענונו וגו' לכן פירש שפירוש וירעו הוא כולל צרות רבות ואם כן כולם בכלל: {{ט}} דאי קאי על אבות שהיו בארץ מצרים היה לו להקדים אבותינו ללנו והכי הל"ל וירעו לאבותינו ולנו ומדכתיב לאבותינו לבסוף משמע דמלתא אחריתא הוא. מהרא"י:

לנו מצרים ולאבותינו. שמתו והטעם שארך זמן רע תם:

וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ:

וְצַלִינָא קֳדָם יְיָ וְקַבֵּיל צְלוֹתָנָא וְשָׁדַר חַד מִמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא וְהַנְפָקָנָא מִמִצְרַיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּסְטַר תְּחוּמָךְ:

וישמע קלנו. בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד''ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים:

{{י}} מתשובה שהשיב מלך אדום למשה שמעינן דמשה אמר לו כן בברכה כו' מדכתיב בסמוך פן בחרב אצא לקראתך ופירש רש"י מה לו להשיב זה אלא אתם מתגאים וכו' אם כן מוכח שמשה אמר לו זה בברכה כו' (דבק טוב) דאם לא כן כיון שאמר ונצעק אל ה' וגו' הל"ל וישמע ה' וישלח וגו' קולנו למה לי אלא בברכ' וכו': {{כ}} רצונו לתרץ והא משה הוציאם ועל זה מפרש מכאן וכו':

וישלח מלאך. כמשמעו וכן הכתוב אומר ומלאך פניו הושיעם ורבים פירשוהו על משה כי מצאו ויאמר חגי מלאך ה' ואין זאת דעתי:

ויצאנו. חסר יו''ד על ידי י' מכות הוציאנו משה:

נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ:

נְעִיבַר כְּדוֹן בְּאַרְעָךְ לָא נְשַׁרְגְנָא בְּתוּלַן וְלָא נְאַנְנַס אֲרִיסַן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין בְּאוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵיזֵיל וְלָא נִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לְהַנְזָקָא בִּשְׁבִילֵי רְשׁוּתָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ:

נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירשה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אשפיזו: דרך המלך נלך וגו' . אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:

{{ל}} רצונו לתרץ מה צריך משה להזכיר למלך אדום ענין יציאת מצרים וגם כל הענין דכתיב לפניו: {{מ}} הא דנקט רש"י מן לאכול ולא כתיב בקרא אלא מים דהוקשה לרש"י דאי לא אמר למלך אדום על ענין אכילה מה הנאה הוא להם בזה שיקחו מהם מים דהנאה מועטת היא אלא אף על האכילה אמר משה ליקח מהם והא דנקט הקרא דוקא מים רבותא נקט אף מים רוצין ליקח מהם אף שאין דרך לקנות מים כמו שהיה מקונן ירמיה מימינו בכסף שתינו. מהרא"י: {{נ}} (נחלת יעקב) דק"ל הא כבר אמרו לא נעבור בשדה ובכרם אלא ודאי דלעיל קאי אהעברה ברגלים וכאן קאי אנטייה לאכול:

בשדה ובכרם. שלא ישחיתו ואפי' מי הבארות שלכם לא נשתה: דרך המלך נלך. אם הדרך שהמלך הולך בה או פירושו הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום נלך:

דרך המלך. באותה הדרך שיצוה המלך שנלך בה כמנהג כל מלך הנותן מעבר לצבא אנשי שלומו לשלוח עמהם מורה בדרך למען לא יזיקו אנשי הצבא או קצתם בעברם ליושבי הארץ:

נעברה נא בארצך. ובסיחון אמר אעברה נא. אלא אמר זכור מה שאמר עשו נסעה ונלכה ולכך אמר אחיך ישראל:

נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה, אם נפרשה לשון בקשה נתכוון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ד) שאחד מג' עכו''ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו':

ולא נשתה מי באר, לרבותא נקט כי מי בורות פשיטא שלא נשתה שהרי יש טורח לחזור ולמלאות אלא אפילו מי באר שהמעין מתגבר מעצמו וזה נהנה וזה לא חסר מ"מ לא נשתה משלך, ואח"כ הוסיפו לומר ונתתי מכרם להנות האושפיזא וכן מתחילה אמרו דרך המלך נלך שהמלך דרכו לילך בו והשיב פן בחרב אצא לקראתך, מאחר שהדרך כבוש למלך כי יפגשך עשו מי נדחה מפני מי והשיב במסילה נעלה.

וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ:

וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִיבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִשְׁלִיפֵי חֶרֶב אֵפּוֹק לִקְדָמוּתָךְ:

פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

{{ס}} דאם לא כן בחרב למה לי הל"ל פן אצא לקראתך למלחמה:

פן בחרב אצא לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים ובסבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים:

פן בחרב אצא לקראתך. והיינו דכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה:

וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר:

וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאִסְטַרְטַיָא דְמַלְכָּא נֵיזֵיל אִין מַיִיךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירֵי וְאֵיתֵּן דְמֵי מֵימְהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בִּלְחוֹדִי אֲעִיבַר:

רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך:

במסלה נעלה. הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם אחרי כן שלחו להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם על כן אמר רק אין דבר שאין בזה הפסד שום דבר ואחרים פרשו לא נשתה מי באר אם לא בדמים ואיננו נכון כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחלה ומדרשו (תנחומא חקת יב) לא נשתה מי באר שלנו ונקח מכם כמו שכתב רש"י (בפסוק יז) ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך ולא הזכירו לו "אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו" שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי להם היתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה אבל לסיחון הזכירו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו כמו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב כט)

במסלה נעלה. מה יזיקכם שנעלה במסלה ואם הוצרכו למים תמכרום לנו וזה טעם מכרם כמו דמיהם:

במסלה נעלה. הנה זה אולי יקרה אם נעבור בערים אבל אנחנו נעבור במסלה בלבד ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו: רק אין דבר ברגלי. אין אתנו שום דבר מובן לחרחר ריב: אעבורה. מאחר שאינך ממאן להניחנו לעבור אלא בשביל זה שאמרת הנה נוכל לעבור שאין לחוש לזה כלל:

מכרם. ג' במס' ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם. ואעיד ביום מכרם ציד. על מכרם בכסף צדיק. בשביל שמכרו בכסף צדיק וצדו את אביהם ביום מכרם בפיהם ואמרו לו חיה רעה אכלתהו על כן ונתתי מכרם והוצרכו לשתות מימיהם בכסף:

וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

וַאֲמַר לָא תְעִיבַר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לְקַדְמוּתֵיהּ בְחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפְתָּא:

וביד חזקה. בהבטחת זקננו והידים ידי עשו:

{{ע}} דאם לא כן ביד חזקה למה לי כל עם כבד יש לו יד חזקה:

ויצא אדום לקראתו. על הגבול:

וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ:

וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבּוֹק יַת יִשְרָאֵל לִמְעִבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָא יִשְרָאֵל מִלְוָותֵיהּ דַהֲווֹ מַפְקְדִין מִן קֳדָם מֵימְרָא דִשְׁמַיָא דְלָא לִמְסַדְרָא עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא מְטוֹל דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא לְמִתְיַהֲבָא נִקְמָתָא דֶאֱדוֹם בִּידֵיהוֹן:

ויט ישראל מעליו. קצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כאשר פירש להם משה ועל פי הדבור נטו מעליו כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור

וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא:

וּנְטָלוּ מֵרְקָם וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס:

כל העדה. כלם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזרה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כלכם היום: הר ההר. הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:

{{פ}} ואם תאמר ולמה לא מפרש בלשון זה שפירש לעיל על כל העדה ומה צריך לנקוט כולם שלמים ליכנס לארץ וגם זה לא צריך לפרש ואלו מאותן כו' ויש לומר שאל תקשה למה צריך לכתוב כל העדה וללמדך שכל העדה כלם עומדים לחיים שכבר מתו מתי מדבר והא לעיל כתיב כל העדה. ומפרש לומר לך אף בשעה שהיו נכנסים לארץ שהיה זמן מרובה לאחר מיתת אנשי דור המדבר היו כלם שלמים כו':

וטעם בני ישראל כל העד'. בעבור שיצא אדום להלחם בם הגיד הכתוב שלא נפקד איש מבני ישראל בבואם מעיר אדום אל הר ההר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר:

על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (דברי הימים ב' כ, לז) כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך:

ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו'. טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן, שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט כאן) וזה לשונם בהתחברך לרשע וגו' בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד עד כאן, והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו', ולדרך זה יתבאר אומרו לאמר שיצו ה' למשה לומר לישראל פרט זה שרמז במאמר על גבול שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חייב, ובדרך רמז כיון שאהרן עומד עם משה לגאולה העתידה כאומדם ז''ל (שם) בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה שכתבתי למעלה, וגאולה העתידה היא מיד אדום שהיא מלכות ס''מ לזה אמר על גבול ארץ אדום פירוש על סיבת גבולם אשר הגביל ה' קץ לאדום לימסר ביד ישראל לזה שם יאסף אהרן, וגמר אומר אל עמיו לרמוז לעמיו העתידים לרשת ארץ אדום:

יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא:

יִתְכְּנֵישׁ אַהֲרן לְעַמֵיהּ אֲרוּם לָא יֵיעוֹל לְאַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמֵי מַצוּתָא:

יאסף אהרן. כמו ומות כהר שיתקן עצמו למות ויעלה אל ההר: מריתם. פירשתיו: למי מריבה. כמו במי מריבה שם המקום או בעבור מי מריבה:

על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה' למשה בשעה שאמר לו (דברים ל''ב) עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה ויענש על שינוי אשר יעשה בו מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד:

דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא:

דְבַר יַת אַהֲרן וְיַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יַתְהוֹן לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס:

קח את אהרן. בדברי נחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:

והעל. ב' במסורה עיין מ''ש בפרשת וארא:

וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן:

וְאַשְׁלַח יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְתַלְבִּישׁוּנוּן יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן:

את בגדיו. את בגדי כהנה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מצעת ונר דלוק. אמר לו עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאוית לה:

{{צ}} רצונו לתרץ דאי בגדיו של חולין מה טעם צוה הקדוש ברוך הוא להלביש את אלעזר לפניו בבגדיו. והרא"ם תירץ על כרחך פירושו בגדי כהונה דאם לא כן איך יהיה אות על זכיותו בכהונה גדולה ואפשר דבכלל דבריו דברי: {{ק}} אף על פי שאין כתיב כאן שכך צוה השם שאין כתיב אלא והפשט את אהרן וכו' דאם לא כן שמשה הלביש את אהרן תחלה איך ילבש אהרן בגדי כהונה שלא בשעת עבודה והלא היוצא מהר הבית בבגדי כהונה סופג ארבעים אלא על כרחך צריך לומר דמשה הלבישו על פי הדיבור כדי שיפשיטן וילבישן את אלעזר בפני אהרן להראות שבנו זוכה לכהן גדול תחתיו: {{ר}} משום דק"ל ולמה לא הפשיט אהרן את בגדיו וילבישם אלעזר את עצמו כי זה נראה שהוא גנאי למשה שיהא משרת להם ומתרץ אמר לו וכו' וכי לא סגי בלא דיבורו של משה אלא להורות מצות גמילות חסדים של מתים שהרי משה בעצמו היה מתעסק בכל עסקי מיתת אהרן:

והפשט את אהרן את בגדיו. הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה והקרוב כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות העלה אותו אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם ועל דרך הפשט הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המלואים (ויקרא ח ז-ט) ומדרש רבותינו שנעשו בהם נסים אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם "וילבש" - אותם את אלעזר בנו (פסוק כח) וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן כך שנוי בת"כ (מלואים א ו)

והפשט. והלבשתם. יוצאים לשנים פעולים: וטעם ואהרן יאסף. כי בעת שתפשוט בגדיו מיד ימות: ויאסף אהרן אל עמיו. פירשתיו:

והפשט את אהרן את בגדיו. אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט: והלבשתם את אלעזר. שהיה לבוש בגדי כהן הדיוט ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו:

והלבשתם. ב' במסורה והלבשתם את אלעזר והלבשתם כתנות דאיכא מאן דאמר כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה כשם דוהלבשתם כתנות דהתם היתה במשיחה אף והלבשתם דהכא הי' במשיחה:

והפשט את אהרז את בגדיו. אמר את אהרן את בגדיו שנראה שהם ב' הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון עם כל זה אפשר שנתכוון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיוחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר, וזה לא היה נשמע אם היה אומר והפשט אהרן את בגדיו שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר והפשט אהרן מבגדיו, ומאמר את בגדיו הוא גזירת והפשט, מה שאין כן אומרו והפשט את אהרן מאמר את אהרן הוא גזירת והפשט ונשאר מאמר את בגדיו מיותר לדרשה: עוד נתכוון לומר על זה הדרך הפשט את אהרן והפשטה זו אינה אלא מבגדיו והוא אומרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תיכף ומיד, והוא מאמרם ז''ל (ילקוט כאן) וזה לשונם היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרן מופשט מהמלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו:

וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא:

וְעָבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס כַּד חָמָן כָּל כְּנִשְׁתָּא:

ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:

{{ש}} דאם לא כן ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום. כתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה ואפשר שלא דרשו בו משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום ודו"ק נראה לי:

וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא:

וְאַשְׁלַח משֶׁה יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְאַלְבֵּישׁ יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרן תַּמָן בְּרֵישׁ טַוְוָרא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טַוְורָא:

וימת אהרן שם. בגי' מלמד כי מת בנשיקה:

וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:

וְכֵיוַן דְנַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן אִסְתַּלָקוּ עֲנָנָא יְקָרָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאָב וְחָמוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דְאָתָא משֶׁה נָחִית מִן טַוְורָא מָנוֹי בְּזִיעִין וַהֲוָה בָּכֵי וַאֲמַר וַוי לִי עֲלָךְ אַהֲרן אָחִי עַמוּד צְלוֹתְהוֹן דְיִשְרָאֵל אוּף הִינוּן בָּכוֹן יַת אַהֲרן תְּלָתִין יוֹמִין גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא דְיִשְרָאֵל:

ויראו כל העדה וגו' . כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן. אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג, א) , דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא ויראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה של מעלה המנו. למה ויראו, לפי שהרי מת אהרן. אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו (איוב כא, ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי, והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו:

{{ת}} רצונו לתרץ והרי לא ראו מיתה של אהרן רק משה ואלעזר והל"ל וישמעו והלא מפי משה ואלעזר שמעו ומפרש כשראו כו' והראוהו מלאכי השרת וזהו שכתב ויראו כל העדה: {{א}} רצה לומר למה כתיב במיתת משה רבינו עליו השלום ויבכו בני ישראל והכא גבי אהרן כל בית ישראל. ומפרש דכאן אף הנשים בכו ולמה לפי שהיה כו':

ויראו כל העדה. כאשר ראו זה המאורע שאירע בכו שלשים יום: ומלת גויעה. פירשתיו:

ויראו. בגימטריא בעננים: