וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן אַנְתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אַבָּךְ עִמָךְ תְּקַבְּלוּן חוֹבֵי קוּדְשַׁיָא אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַסְקוּתְהוֹן וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַפְרָשׁוּתְהוֹן:

ויאמר ה' אל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש: אתה ובניך ובית אביך. הם בני קהת אבי עמרם: תשאו את עון המקדש. עליכם אני מטיל ענש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקדשים המסורים לכם הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא לגע: ואתה ובניך. הכהנים: תשאו את עון כהנתכם. שאינה מסורה ללוים ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם:

{{ע}} דזה אחד מי"ג מיעוטים כמו שפירש"י בריש פרשת ויקרא שנאמר למשה ולאהרן. והרא"ם דחה פירוש זה דשמא לא באו מיעוטים אלו למעט אהרן לפרש שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שיאמר לאהרן אלא היכא שנזכר שמו של משה עם שמו של אהרן אבל היכא שלא נזכר שמו של משה שמא לאהרן נאמר ולא למשה והרא"ם הביא הספרי אבל היא שנויה בפרשה שלאחריה על שם כי האריך ולי נראה דהוכחת רש"י מדכתיב לעיל מיניה ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר דק"ל לאמר למה לי אלא ודאי שאמרו למשה שישאל להקדוש ברוך הוא על זה ומסתמא שאל משה להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא השיבו על זה כי אין דרך ארץ שמשה ישאל להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ישיב לאהרן אלא ודאי למשה אמר שיאמר לאהרן. כן נראה לי ולא כמו שעלה על דעת הרא"ם: {{פ}} מדכתיב בסוף הענין תשאו את עון המקדש ופירש"י דברים המקודשים כגון האהל וארון ושלחן וכלי הקדש וכלים הללו נושאים בני קהת ולכן פירש"י הם בני קהת ואם תאמר עון המקדש במקדש ממש מיירי שהזהיר שלא יכנסו בו זרים אם כן מה נשתנו בני עמרם יותר משאר לוים שיהיו אלו מן המוזהרים ולא שאר לוים:

את עון המקדש. שהוא מבית לפרכת והטעם אם לא תשמרוהו העון עליכם: וטעם ובית אביך. כי הם נושאי המקדש: את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם:

אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. שלא יקרב טמא ולא זר לפנים ממחיצתו שזה מוטל על כולכם ואם יקרב מחסרון השתדלותכם תשאו את עונו: ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם. עליכם בלבד לשמור שלא יקרב זר לעבודת כהונה:

אתה ובניך ובית אביך. פירוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל בהכנסת משכן ה', ועוד ממה שאמר בסמוך וגם את אחיך בני לוי וגו' יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם, אלא נראה פירוש בית אביך זה משה וכמאן דאמר (זבחים קב.) שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המילואים סובר אני שלא נאסר ליכנס למקום דריסת רגלי הכהנים, ורז''ל אמרו (ספרי) וזה לשונם בית אביך אלו הלוים מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים עד כאן לשונם, וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני: אתך וגו'. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפירוש. ואולי שבא לומר שבכל זמן מוזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחייב אהרן ויש זמן שחייבים בניו תלמוד לומר אתך לומר שמוזהרים יחד בכל הזמנים:

וְאַף יָת אֲחָיךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי שִׁבְטָא דַאֲבוּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

וְאוּף יַת אָחָךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי דְמִתְקְרֵי עַל שְׁמָא דְעַמְרָם אַבָּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתְחַבְּרוּן לְוָתָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּקוּמוּן קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

וגם את אחיך. בני גרשון ובני מררי: וילוו. ויתחברו אליכם להזהיר גם את הזרים מלקרב אליהם: וישרתוך. בשמירת השערים ולמנות מהם גזברין ואמרכלין:

{{צ}} לא שיתחברו באות האזהרה שאתם מוזהרים להזהיר הלוים בעבודת הכהונה שהרי אין עבודת הכהונה מסורה להם ואיך יזהירו הלוים על עבודת הכהונה אלא כמו שהכהן מצווה להזהיר הלוי שלא יגע לעבודת הכהונה ככה הלוי מצווה להזהיר את ישראל שלא יקרבו לעבודת לוים ושניהם ישאו את עונם אם לא יזהירו: {{ק}} ל' אמר כל בספר ירמיה בסימן נ"ב פירש"י אמרכלין שמפתחות העזרה מסורות להם. ואם תאמר ודלמא ישרתוך בעבודת חול. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב בסוף לכם מתנה נתונים לה' וגו' משמע דוקא עבודת הקדש:

שבט אביך. הוא לוי וחז''ל פירשוהו כמשמעו ולפי דעתי מה שפירשתיו כאילו אמר מטה לוי שהוא שבט אביך: וילוו. כמו ונספחו וכן ילוה אישי והנה הלוים נלוים בשמם: ואתה ובניך אתך. תשבו לפני אהל מועד לבדכם ולא הלוים:

וישרתוך. במה שהוא משמרתך ומשמרת בניך בלבד: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדותי והסדר יהיה כך שאתה ובניך תשמרו לפני קדש הקדשים שהוא אהל לארון אשר בו לוחות העדות:

וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אַף אִינוּן אַף אַתּוּן:

וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָאנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אוּף הִינוּן אוּף אַתּוּן:

גם הם גם אתם. דרך המקרא כן כמו משל בנו גם אתה גם בנך והטעם כי זה כמו זה:

ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל. והלויים ישמרו משמרתך שהוא בית קדש הקדשים ומשמרת כל יתר המשכן וזה חוץ לקרשי המשכן: אך אל כלי הקדש. שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב: ואל המזבח. החיצון שהוא מזבח העולה אף על פי שהוא חוץ לקרשים:

גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין גם אתם בעדם כמו שקדם לומר אתה וגו' תשאו עון וגו'. ורז''ל אמרו בערכין (יא:) וזה לשונם תניא גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, אמר אביי משורר ששער בשל חברו במיתה עד כאן. וכתב רש''י דלית ליה לאביי הא מתניתא דקתני הם בשלהם אינם במיתה ואשכח תנא דקאי כותיה עד כאן: ורמב''ם ז''ל בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן, וקשה לכל מה שכתב רמב''ם, בין מה שכתב או שסייע בן לוי וכו' שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא לא משמע כן, אם כתנא דברייתא הרי קתני בפירוש הם בשלהם אינם במיתה, אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר תנאי היא שרבי יהושע סובר המשורר ששער באזהרה ולא גזרו מסייע ורבי יוחנן סובר במיתה וגזרו מסייע אם כן בין למר ובין למר מסייע אינו אלא גזירה מדרבנן ולמה פסק רמב''ם או שסייע בן לוי וכו' במלאכה וכו' חייב מיתה, ואם לפי מה שדחה הש''ם דכולה עלמא באזהרה וכו' אם כן משורר ששער ממש אינו חייב ומכל שכן מסייע, ואם דעת רמב''ם היא כאביי, ב' תשובות בדבר, א' שאביי לא אמר שסייע אלא משורר ששער ומדברי הש''ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסייע, ב' שאביי דורש חיוב לזה מפסוק והזר הקרב יומת ורמב''ם ז''ל כתב דכתיב ולא ימותו שהוא פסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, בין מה שכתב רמב''ם בדין כהן שעבד עבודת לוי שאינו במיתה קשה כי מהברייתא שהביא בש''ס (ערכין) שאמרה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר משמע שכן עלה בידם הדבר, ולמה יחלוק הרמב''ם על הגמרא: ונראה כי רמב''ם ז''ל תלא זייניה בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן, הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה והוא פסק רמב''ם עצמו: והגם שמהתלמוד משמע בהפך הכריע הרמב''ם כגירסת ספרי מב' טעמים, א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער ולא נחלקו אלא במסייע אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור שאף המסייע אסור משום גזירת רבנן, ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער מה לי שוער לבדו או עם אחר הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם וכולן נקראים שוערים, ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין שהמסייע משום גזירה לפי גירסת הברייתא שהיתה לו שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ור' יוחנן והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר שמן התורה אין איסור אלא לבדו ולא מסייע וחכמים הוא שגזרו מסייע ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת: והגם שבכל כיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמרא ואין אנו חוששין לנוסח הברייתות זולתם ומכל שכן לדבר שבא מבואר בגמרא כמו מה שלפנינו שאומר הש''ס בפירוש מסייע גזרה, כאן יש טעם נכון בדבר כי הרי לפניך אביי שאומר בפירוש נקטינן משורר ששער בשל חבירו במיתה זה יצדיק גירסת ספרי שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחייב בנפשך, כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי כמו שדחה התלמוד, והגם שהש''ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב ואילו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי: ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק והחונים וגו' שהוא ממה שהוכיחו בברייתא של ספרי, שאמר שם אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו' וזה לשונם רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו', מעבודה לחברתה מנין תלמוד לומר והחונים לפני המשכן וגו', ומה תלמוד לומר גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין עד כאן, הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין ובא אביי ופירוש שמסוף הכתוב הוא דורש דגמר אומר והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע''כ, ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע משום גזירה, ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות ולזה פסקה רמב''ם: ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה כמו שוער לשורר אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב''ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו חזור בך שאני וכו' ואתה וכו' פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב''ם ז''ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן, לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן: שוב שבתי לדקדק דברי רמב''ם כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא בדין המסייע, כי ב' מיני מסייע הם, א' מסייע בעבודה שיש בה שיעור לאותה עבודה לבד ממנו כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסייע הזה אינו חייב אלא מדרבנן, והב' מסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה וזה חייב מן התורה, ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר' יהושע לפי הגירסא שהיתה לפניו סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה ולזה סבר רבי יהושע לסייע שאין איסור בדבר, אבל לפי גירסת ספרי שאמר לו אתה מתחייב בנפשך מוכרחים אנו לפרש שלא היה שיעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות, ולזה דקדק רמב''ם בדבריו וזה לשונו הלוים וכו' מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו שלא יסייע המשורר וכו' עד כאן, הנה ממה שדקדק לומר מלאכת חברו ולא אמר במלאכת חברו יגיד שמסייע זה נכנם בחלק מהעבודה המיוחדת לחברו, וגמר אומר שלא יסייע פירוש וגדר זה הוא שאני אוסר לך בו הסיוע ולזה לא אמר ושלא יסייע והבן: נמצינו אומרים כי המסייע בעבודה שאין בה צורכי עבודתה חייב מיתה כדעת רמב''ם וכברייתא דספרי ואין סתירה מהש''ם לזה, אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב''ם ז''ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק והחונים וגו' והזר הקרב יומת כמו שאמר בברייתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה והלך לחזור אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק אל תכריתו משפחות הקהתי שבסוף פרשת במדבר, כי שם נאמרו ב' מאמרים שהביא הרמב''ם בפרט דין זה, הא' איש איש על עבודתו וגו', וב' ולא ימותו, והגם שכתב ועל משאו ובפסוק אל תכריתו נאמר ואל משאו, בודאי שטעות סופר הוא כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ולא ימותו וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא כי שם נאמר ועל משאו ושם לא נאמר וימותו, אלא ודאי צריך להגיה בהרמב''ם ואל משאו, ויהי מה קשה למה נטה מדברי תנאים ואמוראים: ונראה כי הרמב''ם לקח דרשת תנא שדרש מפסוק גם הם גם אתם על זה הדרך גם הם לוים על עבודת הכהנים גם אתם כהנים על עבודת לוים, ומריבוי תיבת גם שלא היה צריך לומר אלא הם ואתם מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו, ומה שכתב רמב''ם או שסייע לוי וכו' חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו הוא מה שנאמר בפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, ודרשה זו מודה גם כן רבי הגם שאמר אינו צריך הרי גמר אומר מה תלמוד לומר גם הם וגו' לפי שערער וכו' חזר הכתוב והזהיר וכו' הרי שהצדיק דרשת תנא קמא, והגם שאביי דרש מפסוק והזר הקרב שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ולא ימותו כנזכר בחר הרמב''ם בראיית ולא ימותו שהיא יותר מפורשת מדרשת והזר וגו' שדרשתה באם אינו ענין שהכתוב במשה ואהרן נאמר דכתיב והחונים קדמה מזרחה משה וגו', והמשכיל יבין שאינה דרשה מפורשת, לזה בחר רמב''ם להביא בספרו מפסוק ולא ימותו גם הם וגו': ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק איש איש על עבודתו ועל משאו מפני שזולת זה מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה העונש ומנין יעלה מיחוש האיסור בדבר זה לפרש מאמר ולא ימותו על אם משורר ששער, לזה הביא פסוק איש איש על עבודתו ועל משאו. ואפשר כי רבינו (הרמב''ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה וזה לשונו אינו צריך שכבר נאמר אל תכריתו וגו' שחוזר על ענין הקרבת ר' יהושע לסייעו בהגפת שערים שהרי נאמר אל תכריתו וגו' ושם נאמר איש איש על עבודתו וגו', ומה שאמר לבסוף מעבודה לעבודה מנין אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב מנין שחייב מיתה, וכפי זה דברי הרמב''ם הם דברי רבי והוא ז''ל מביא בספרו הדרשה היותר מבוארת: ולדרך זה גם כן צריך להגיה בדברי הרמב''ם ואל משאו, ומה שפסק רמב''ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו שצריך הכתוב לכתוב העונש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה אלא לבני לוי שכן כתוב לא יקרבו ולא ימותו, והגם שגמר אומר גם הם גם אתם והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לב' לאזהרה וחיוב מיתה ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן, ואין זה היקש לומר אין היקש לחצאין ויכול להתפרש על זה הדרך גם הם על מה שהוזכר בסמוך גם אתם יש לכם אזהרה על הדבר, ועוד ממה שאמר רבי אינו צריך ולא נאמר גם הם גם אתם אלא בשביל שערער קרח מזה אתה למד שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן הרי צריך וצריך כי מקראי שהביא רבי לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים אלא אזהרה כמובן שם מהברייתא, אלא ודאי שלא בא מאמר גם אתם אלא לאזהרה, ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא כהנים על עבודת לוים מנין ולא אמר כהנים ענושים ומוזהרים על עבודת לוים מנין כמו שהתחיל לומר בלוים: ומה שאמרו בברייתא שהובאה בערכין אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא הש''ס ברייתא המנגדת לה שזה יגיד שברייתא זו היתה מוסכמת לבעלי הגמרא. אומר אני כי כשנעמוד על עומק הסוגיא ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב''ם, והוא כי שם מסיים באותה ברייתא וזה לשונם הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה ופרש''י הם בשלהם לוי משורר שהגיף דלתות עד כאן, וקשה לי למה שמקשה הש''ס בסמוך לדברי אביי שאמר משורר ששער במיתה וזה לשונם מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה וכו' עד כאן. קשה למה מחזר התלמוד לברייתא אחרת להקשות לדברי אביי ולא הקשה מברייתא שלפניו ממש שאמרה הם בשלהם אינם במיתה. ועוד קשה פרט זה של לוי מעבודה לעבודה היכן הוזכר שיאמר עליו אינ' במיתה אלא באזהרה, הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר גם הם גם אתם, וממה נפשך אם סובר התנא לדרוש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה שגם זה נכלל במאמר גם הם גם אתם אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר כיון ששניהם כללם הבורא במאמר זה: ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה אלא אזהרה כמו כן גם כן אין לחייב הכהן בעבודה של לוי, אלא מוכרח אתה לומר שאין תנא דורש איסור לוי בעבודת חברו מפסוק גם הם גם אתם אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי שזה יכריח לומר כי תיבת הם טעות הוא וגרסינן במקומה אתם, וזה פירושו הם בשלכם במיתה ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה גם חסר מהברייתא הם בשלכם, כי להיות שהמדפיס ראה ב' תיבות כפולות הם בשלכם והם בשלכם סבר שהוא כפל לזה השמיט אחת מהם, וזה הוא נוסח הברייתא על נכון גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם הם בשלכם במיתה אתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מברייתא זו שאין בה זכרון ב' עבודות לוים והקשה מברייתא אחרת, גם בזה יהיה סיפא דברייתא בדרשת הכתוב גם הם גם אתם שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה אבל כהנים בשל לוים אינם אלא באזהרה והטעם כמו שכתבתי בפירוש דברי רמב''ם, ומעתה עלה פסק רמב''ם וספרי וברייתא (דכריתות) [דערכין] בקנה אחד:

וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וְיִטְרוּן יָת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוָתְכוֹן:

וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ מִלְבַּר וְיִטְרוּן יַת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוַתְכוֹן:

וזר לא יקרב אליכם. אתכם אני מזהיר על כך:

{{ר}} פירוש אתכם אני מזהיר שתזהירו את ישראל שלא יקרבו לעבודת כהונה כי למעלה הזהירם על הלוים ועתה מזהירם על ישראל ואף על פי שקל וחומר הוא אם הלוים מוזהרים קל וחומר ישראלים אין עונשין מן הדין:

וטעם ונלוו עליך. שלא תצטרכו לזר שהוא ישראל:

ושמרו את משמרת אהל מועד. לפנים מן הקלעים והוא כל החצר:

ונלוו. ד' במסרה הכא ואידך ונלוו עליהם רבים בחלקלקות ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו וגו' פירוש ונלוו עליהם רבים בחלקלקות להצר לישראל כדכתיב ומן המשכילים יכשלו וגו' עד עת קץ אבל כשיבא הקץ ונלוו גוים רבים אל ה' וגו' והיינו ונלוו עליך ושמרו. כדכתיב ובני נכר אכריכם וכורמיכם:

וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיָת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי עוֹד רוּגְזָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְתִטְרוּן יַת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיַת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי תוּב רוּגְזָא דַהֲוָה עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל:

ולא יהיה עוד קצף. כמו שהיה כבר, שנאמר (במדבר יז, יא) כי יצא הקצף:

{{ש}} הוצרך לומר כמו שהיה כבר בעבור מלת עוד שפירושו שכבר קצף כיוצא בו:

ושמרתם את משמרת הקדש. ואתם הכהנים תשמרו את משמרת המשכן לפנים מן הקרשים:

וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יָת אֲחֵיכוֹן לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יַת אֲחוּכוֹן לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכוֹן מַתָּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

לכם מתנה נתנים. יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור משמרת גזברין ואמרכלין:

{{ת}} ואם כן אותה משמרת של גזברים שלכם היא שאלמלא לוים עושים אותה חייבים אתם לעשות אותה:

לכם מתנה נתונים לה'. שיתחייבו לעבוד במצותכם בכל הצריך באהל מועד:

וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּטְרוּן יָת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגָיו לְפָרוּכְתָּא וְתִפְלְחוּן פוּלְחַן מַתְּנָא אֵיהַב יָת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל:

וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּנְטְרוּן יַת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגֵיו לְפַרְגוֹדָא וְתִפְלְחוּן לְפוּם עַדְבַיָא כְּפוּלְחָנָא כֵּן מֵיכַל מַתָּנָה אֶתֵּן בִּרְבוּתָא יַת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל:

עבדת מתנה. במתנה נתתיה לכם:

{{א}} פירוש עבודה שהיא מתנה כלומר העבודה עצמה היא המתנה לא עבודה של מתנה שאז תהיה המתנה זולת העבודה וכמו שפירש אחר זה שהעבודה שהיא במתנה היא שאתן לכם את כהונתכם וכו'. הרא"ם:

עבדת מתנה אתן את כהנתכם. במתנה תהיה לכם לשון רש"י לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב מיתה והנכון בעיני שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי המלכים אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי כענין שדרשו (סוטה טו) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין

עבודת מתנה. והזר מהכהנים אפי' לוי ועולת שמואל שהוא לוי איננה טענה כי היא היתה הוראת שעה כמעשה גדע ון:

תשמרו את כהנתכם. שלא יקרב זר לעבודת כהונה כמו שקרה בעזיהו: ועבדתם. וכמו כן תשמרו שלא יקרב זר בעבודה שתעבדו וזה יצטרך כי אמנם: עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עבודת הכהונה המוטלת עליכם בלבד אתן ואשים אותה למתנת כבוד ומעלה בעיני כל אד, ובכן יתאוו כולם אליה ולפיכך צריך שתשמרו היטב:

וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרֹן וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יָת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתָי לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיָם עֲלָם:

וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרן וַאֲנָא בְּחֶדְוָא יְהָבִית לָךְ יַת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתִי חַלְתָא וּבִכּוּרַיָא וְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיַים עֲלָם:

ואני הנה נתתי לך. בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהנה, בא הכתוב ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן: משמרת תרומתי. שאתה צריך לשמרן בטהרה: למשחה. לגדלה:

{{ב}} ואם תאמר והא כתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. כבר תרצו בספרי אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו מכעיסיו מן העולם: {{ג}} (חולין קלג) והם עשר במקדש. חטאת בהמה. ועוף. אשם ודאי. ותלוי. זבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם. ולחם הפנים ושירי מנחות. ומנחת העומר. וד' בירושלים. בכור. ביכורים. ומורם מתודה ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשרה בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופטר חמור. שדה החרם. שדה אחוזה. וגזל הגר. וכולן מבוארין בפרשה זו ובמקרא במקום אחר: {{ד}} כלומר ולא לשומרן מן הזרים דומיא דושמרתם את משמרת הקודש שאין נופל בתרומה רק שלא לטמא אותה בידים: {{ה}} שהרי אין משיחה בדגן ותירוש:

למשחה. פירשתיו:

ואני הנה נתתי לך. אתה תשמור משמרת הקדש כאשר צויתיך ואני נותן לך מתנות כהונה הכתובים בזאת הפרשה:

ואני הנה נתתי. כדרך שנותנים שטר מתנה בדעת שלימה ובנפש חפצה:

ואגי הנה נתתי וגו'. טעם אומרו ואני, נתכוין לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו' גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל:

דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מוֹתַר מִן אֶשָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַתְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִי יְתִיבוּן קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הִיא וְלִבְנָךְ:

דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מַה דְמִשְׁתַּיֵיר מֵעָלָתָא דְעָנָא מִן אֵישָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַותְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִיְתִיבִין קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הוּא וְדִבְנָךְ:

מן האש. לאחר הקטרת האשים: כל קרבנם. כגון זבחי שלמי צבור: מנחתם חטאתם ואשמם. כמשמעו: אשר ישיבו לי. זה גזל הגר:

{{ו}} כאלו אמר מאחר האש כלומר מאחר שהוקטרו באש. ואין לפרש מן האש מן הנקטרים באש שאין הכהנים זוכים מהאימורים שבתוך האש שכבר הוקצו לגבוה אלא פירוש שאין הכהנים זוכים אלא לאחר הקטרת האימורים: {{ז}} לפי שנאמר כאן מקדשי הקדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם. אבל אין לפרש לכל קרבנם כמשמעו שהרי מנחתם וחטאתם ואשמם אחר כך כתיב: {{ח}} דילפינן בגזירה שוה כתיב התם האשם המושב לה' לכהן וכתיב הכא אשר ישיבו לי:

מקדש הקדשים. כי יש קדשים קלים: מן האש. כל מה שיקדישו ממנו כי אשה כמו אש והה''א נוסף: לכל מנחתם. אחר אשר יקדיש האזכדה ממנה ואמורי החטאת והאשם: אשר ישיבו לי. פי' כי תמעול מעל והנה המנחה והחטאת ואשם קדש קדשים כנגד השלמים:

מן האש. שכולו ניתן לגבוה ואין לכהנים חלק בו אלא אחר הקטרת האישים דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך:

מקדש הקדשים מן. ס''ת שמן כמו שדרשו רז''ל לרבות לוג שמן של מצורע:

בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ:

בְּקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ בִּרְבוּתָא קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ:

בקדש הקדשים תאכלנו וגו' . למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהנה:

{{ט}} ויהיה פירוש בקודש הקדשים וגו' כדרך קודש הקדשים שפירושו כדרך אכילת קדשי קדשים שהוא במקום קדוש שהוא העזרה כדמפורש במקום אחר ונשנה כאן לעיכובא:

בקדש הקדשים תאכלנו. לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה לשון רש"י ולא הבינותי זה כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות כי הכתוב אומר (ויקרא ו יט) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת כמו שכתוב (שמות כו לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וכתיב (שם פסוק לד) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים ואין שם אכילה ושתיה שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים וראיתי בספרי רבי יהודה בן בתירא אומר הרי גוים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו והנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס והזכירו באימה שאמר "נאכלין בהיכל" והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני ולפנים אם הקיפו את ההיכל ועל דרך הפשט נפרש " בקדש הקדשים תאכלנו " שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים כי אמר תחלה (פסוק ט) קדש קדשים לך הוא ולבניך שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים אבל יהיו בידכם קדש קדשים וחזר ופירש " בקדש הקדשים תאכלנו " שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת את החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומן ובזמנן לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהו כלן קדש קדשים באכילתן שתהיה אכילתן בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים ושמושי הבי"ת רבים כי בי"ת הכלי כאשר תחזיק המקום והזמן כן תחזיק הענין וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז)

בקדש הקדשים תאכלנו. אפי' בקדש הקדשים שהוא אהל מועד ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן:

בקדש הקדשים תאכלנו. לפנים מן הקלעים:

וְדֵין לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָיךְ וְלִבְנְתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכוֹל יָתֵיהּ:

וְדֵין דְזָכִיתִי לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם כָּל דְיִדְכֵּי בְּבֵיתָךְ יֵיכוּל יָתֵיהּ:

תרומת מתנם. המורם מן התודה ומהשלמים ואיל נזיר: לכל תנופת. שהרי אלו טעונין תנופה: כל טהור. ולא טמאים. דבר אחר כל טהור לרבות אשתו:

{{י}} הוא חזה ושוק ולחם אחד מן העשרה הבא עמו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא תרומת מתנם מן תבואה לכך פרש"י שהרי אחר כך כתיב לכל תנופות שהרי אלו טעונין תנופה כגון תודה כו': {{כ}} כלומר אינה מצות עשה לטהורים רק אזהרה לטמאים שמכלל הן וכו': {{ל}} דלפירוש ראשון קשה היה לו לומר כל אשר טהור דהוה משמע ולא טמאים לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה למה מרמז אשתו במלת כל טהור:

מתנם. בחסרון תי''ו כמו הולך (נ''א עובר) בשוק אצל פנה שהוא פנתה או הם שני משקלים:

תרומת מתנם. מה שהבעלים נותנין לכהנים מן הקדשים הקלים שיש לבעלים חלק בהם:

וזה לך תרומת מתנם. וכן למעלה זה יהיה לך. שני פעמים זה עולה כ''ד רמז לכ''ד מתנות כהונה:

כָּל טוּב מְשַׁח וְכָל טוּב חֲמַר וְעִבּוּר רֵאשִׁיתְהוֹן דִי יִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן:

כָּל טוּב מְשַׁח זֵיתָא וְכָל טוּב חֲמַר עִינְבָא וְעִיבּוּר שֵׁירוּיֵיהוֹן דְיִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן:

ראשיתם. היא תרומה גדולה:

חלב יצהר. הנכבד והמוטב שהוא הקצף כי יצהר מענין צהור ושרשו צהר והוא חלב שמן זית:

בִּכּוּרֵי כָּל דִי בְאַרְעֲהוֹן דִי יַיְתוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלִנֵיהּ:

בִּכּוּרֵי דְכָל פֵּירֵי אִילָנֵי אַרְעֲהוֹן דְיִקְרְבוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלוּנֵיהּ:

בכורי כל אשר בארצם. בכורי כל פרי האדמה: וטעם כל טהור בביתך יאכלנו. להזהיר על אלה החלבים כי כל טהור בביתך יאכל אותו על חזה התנופה ועל שוק התרומה ומה שיחרים הישראלי שלא יאכלנו כי הוא לשם ואתה תאכלנו:

כָּל חֶרְמָא בְּיִשְׂרָאֵל דִילָךְ יְהֵי:

כָּל דְמִגְמַר בְּיִשְרָאֵל דִילָךְ יְהֵי:

כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק:

כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְרָא בִּבְעִירָא דְיִקְרְבוּן מִינָהּ קֳדָם יְיָ כְּדִינָא דְאֵינָשָׁא כֵּן דִינָא בִּבְעִירָא לְמֶהֱוֵי דִילָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יַת בּוּכְרָא דְאֵינָשָׁא בְּחַמְשָׁא סִלְעִין וְיַת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסָאָבָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרַיָא:

אך פדה תפדה. פירוש תקח פדיונו וכן בכור הבהמה הטמאה תפדה:

פדה. שנים במסרה אך פדה תפדה ואידך אח לא פדה יפדה היינו דאמר רבי יהושע רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים שניהם לכהן ואין האחד פוטר את חבירו והיינו אח לא פדה יפדה:

וּפוּרְקָנֵיהּ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בְּפוּרְסָנֵיהּ כְּסַף חַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְׂרִין מָעִין הוּא:

וּפִרְקוּנֵיהּ דְבַר נַשׁ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בִּסְכוּם עִלוֹיָיךְ כְּסַף חָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין הוּא:

ופדויו. שב אל בכור האדם לבדו:

בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרֵי אוֹ בוּכְרָא דְאִימְרֵי אוֹ בוּכְרָא דְעִזֵי לָא תִפְרוֹק מְטוֹל דְקוּדְשָׁא הִינוּן וְיַת אַדְמַתְהוֹן תִּדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיַת תַּרְבֵּיהוֹן תַּסִיק קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

לא תפדה כי קדש הם. לא תקח פדיונם ורבים פירשו שפדה לישראל והפך זה כל הבכור שאמר תאכלנו והסימן לכהן מי שהוא חייב לאכלו:

וּבִשְׂרְהוֹן יְהֵי לָךְ כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וּכְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי:

וּבִשְרְהוֹן יְהֵי לָךְ לְמֵיכַל הֵי כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְהֵי כְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי:

כחזה התנופה וכשוק הימין. של שלמים שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד: לך יהיה. בא רבי עקיבא ולמד הוסיף לך הכתוב הויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל אלא ליום ולילה:

{{מ}} פירוש שהכתוב הקיש בכור לחזה ושוק של שלמים שהם קדשים קלים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד: {{נ}} כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי היקשא תיפוק ליה מקרא דשנה בשנה ופרש"י שם שאם שחטו בסוף שנתו אוכל אותו היום ויום אחד בשנה האחרת לימד שנאכל הבכור לשני ימים ולילה אחד. ונראה לי דאי לאו קרא דלך יהיה הוה אמינא שנה בשנה איפכא שאם שחטו בסוף שנה יהא נאכל דוקא באותו יום ולא בשנה האחרת לכך כתב לך יהיה להוסיף הויה אחרת וכו' וממילא דרשינן שנה בשנה שאם הוא בסוף שנתו וכו':

כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יִפְרְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָיךְ וְלִבְנָתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם קְיַים מְלַח עֲלָם הִיא קֳדָם יְיָ לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ:

כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם וְלָא יִתְבַּטֵיל הֵי כְּמִלְחָא דִמְבַסִים בְּשַר קוּרְבָּנַיָא דִקְיַים עֲלָם הוּא קֳדָם יְיָ הֵיכְדֵין הוּא לָךְ וְלִבְנָךְ:

כל תרומת הקדשים. מחבתה של פרשה זו כללה בתחלה וכללה בסוף ופרט באמצע: ברית מלח עולם. כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים: ברית מלח. כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם:

ברית מלח. ברית כרותה מגזירת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת שלא יעלה בו צמח כלל וכן גפרית ומלח:

כל תרומות הקדשים. כגון המורם מלחמי תודה ושתי הלחם והחלה:

תרומות. ג'. כל תרומות הקדשים. הרי בגלבוע אל טל ואל מטר ושדי תרומות. ואיש תרומות יהרסנה. זהו שדרשו רז''ל אם דומה הדיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ והיינו ושדי תרומות שנאמר גבי שאול. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות והיינו כל תרומות הקדשים יהרסנה:

וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תְקַבֵּל אַחְסָנָא כְּמִשְׁאַר שִׁבְטַיָא וְחוּלְקָא לָא יֶהֱוֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן אֲנָא חֶלְקָךְ וְאַחְסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל:

וחלק לא יהיה לך בתוכם. אף בבזה:

{{ס}} רצונו לתרץ הרי כתיב בארצם לא תנחל ולמה כתב וחלק לא יהיה וגו' אלא אף בביזה ואם תאמר והרי נטל אלעזר הכהן בביזה כמו שמבואר בפרשת מטות. ויש לומר שכאן מדבר בארץ ישראל ושם לא נטלו ביזה ולכך כתיב כאן בארצם שמשמע בארץ ישראל:

בארצם לא תנחל. שתהיה נוחל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל וחלק קטן לא יהיה לך בארצם כלל כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן האזהרה הזו בכהנים ואחרי כן הזכיר בלוים בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה (פסוק כד) כמוזהר בכהנים ורבותינו דרשו (ספרי קרח מה) בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה אני חלקך על שולחני אתה אוכל

בארצם לא תנחל וגו'. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ וחלק הביזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו', וכוונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם לא יאמר שלא נתכוון ה' אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו הרי אלו משובחים על דרך אומרם ז''ל (שביעית פ''י מ''ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו אבל חלק הביזה אינו באיסור תלמוד לומר וחלק וגו'. ודקדק לומר בתוכם על דרך אומרו (משלי א') גורלך תפיל בתוכנו פירש ליטול חלק כאחד מהם הוא שאסר עליו אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם: אני חלקך וגו' בתוך בני ישראל. אומרו אני, פירוש מה שהוא מיוחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופירש מה הוא הדבר ואמר בתוך וגו' שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקב''ה חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפירות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ''ד מתנות:

וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְלִבְנוֹי דְלֵוִי הָא יְהָבִית יַת כָּל מַעַשְרָא בְּיִשְרָאֵל בְּאַחְסָנָא חוֹלַף פּוּלְחַנְהוֹן דְהִינוּן פַּלְחִין יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא זִמְנָא:

חלף. כמו תמורה:

וְלָא יִקְרְבוּן עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת:

וְלָא יְקַרְבוּן תּוּב בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת:

ולא יקרבו עוד. בעבור עדת קרח:

וְיִפְלְחוּן לֵוָאֵי אִינוּן יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִינוּן יְקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא:

וְיִפְלְחוּן לֵיוָאֵי הִינוּן יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְהִינוּן יְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיהוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּפוּלְחַנְהוֹן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא:

והם. הלוים ישאו עונם של ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם:

{{ע}} לא שתאמר שמלת והם ומלת עונם שבה אל ישראל רק והם שבה אל הלוים ועונם שבה אל ישראל הסמוך ואחר כך פירש מהו נשיאות עון שאם לא יזהירום וכו':

ועבד הלוי הוא. בעצמו ויש אומרים כי הוא פעול ואיננו נכון כי את עבודת אהל מועד הוא הפעול: והם ישאו את עונם. אם לא ישמרו והנה המעשר נחלתם ע''כ אמרתי:

אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא:

אֲרוּם יַת מַעַשְרָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דְיִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵיוָאֵי לְאַחְסָנָא בְגִין כֵּן לְהוֹן אַמְרִית דִבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא:

אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר:

{{פ}} דאם לא כן תרומה למה לי הא כבר נאמר אשר ירימו לה' ועוד מעיקרא קרי ליה מעשר ובסוף תרומה:

כי את מעשר וגו' על כן וגו'. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו' חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים יש בו ב' דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וידבר ה' אל משה. ולא אל אהרן בעבור תתם מעשר מן המעשר לאהרן:

וּלְלֵוָאֵי תְּמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַעַשְׂרָא דִי יְהָבִית לְכוֹן מִנְהוֹן בְּאַחֲסַנְתְּכוֹן וְתַפְרְשׁוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא:

וּלְלֵיוָאֵי תְמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תִּסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַעַשְרָא דִיהָבִית לְהוֹן בְּאַחְסַנְתְּהוֹן וְתִפְרְשׁוּן מִינֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְרָא מִגוֹ מַעַשְרָא:

והרמותם ממנו. קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מחדש על הישן:

וְתִתְחַשֵׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן כְּעִבּוּרָא מִן אִדְרָא וְכִמְלֵאָתָא מִן מַעְצַרְתָּא:

וְאִתְחַשָׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן הֵי כְּעִבּוּרָא מִן אִידְרָא וְהֵי כְּחַמְרָא דְמַלְיָתָא מִן מַעֲצַרְתָּא:

ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עליה מיתה וחמש כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגרן: וכמלאה מן היקב. כתרומת תירוש ויצהר הנטלת מן היקבים: מלאה. לשון בשול תבואה שנתמלאת: יקב. הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן (זכריה יד, י) יקבי המלך, הוא ים אוקיינוס חפירה שחפר מלכו של עולם:

וכמלאה. פירשתיו:

ונחשב לכם תרומתכם. להניח ברכה אל ביתכם אף על פי שנמדד ואמרו (ברכות פרק הרואה) מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא מכל מקום תרומת מעשר תתן ברכת טוב בשאר המעשר שהוא חולין ביד הלוי:

כֵּן תַּפְרְשׁוּן אַף אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכֹּל מַעַשְׂרָתֵיכוֹן דִי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא:

הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן לְחוֹד אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכָּל מַעַשְרֵיכוֹן דְתִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרן כַּהֲנָא:

כן תרימו גם אתם. כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם:

מִכֹּל מַתְּנָתֵכוֹן תִּפְרְשׁוּן יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ מִכָּל שׁוּפְרֵיהּ יָת מַקְדְשֵׁיהּ מִנֵיהּ:

מִכָּל מַתְּנָתֵיכוֹן תִּפְרְשׁוּן יַת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִן כָּל שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ:

מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, שאם הקדים לוי את הכהן בכרי וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר:

{{צ}} משום דמכל מעשרותיכם תרימו תרומת מעשר משמע ואם כן תרימו את כל תרומת ה' על כרחך בתרומה גדולה קמיירי ואיך יהיה זה הא כבר נתן ישראל תרומה גדולה ואמר כגון שהקדים לוי את הכהן דהיינו אחר הדישה ולא בשבלים שאם הקדימו אז אינו חייב ליתן לו רק תרומת מעשר:

מכל חלבו. מהטוב שבו וכן ואכלו את חלב הארץ: את מקדשו. כי המעשר הוא הקדש: וטעם בהרימכם את חלבו. וכבר הזכיר הכתוב זה לדבק אחריו ואכלתם אותו והטעם שהוא אסור לכם לאכול ממנו עד שתרימו חלבו ממנו ואחר שיחשב לכם אז תאכלוהו בכל מקום טהור:

וְתֵימַר לְהוֹן בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵּוָאֵי כַּעֲלָלַת אִדְרָא וְכַעֲלָלַת מַעֲצַרְתָּא:

וְתֵימַר לְהוֹן לְכַהֲנַיָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵיוָאֵי הֵי כְּאַפְרָשׁוּת עִבּוּרָא מִן גוֹ אִידְרָא וְהֵי כְּאַפְרָשׁוּת חַמְרָא מִגוֹ מַעֲצַרְתָּא:

בהרימכם את חלבו ממנו. לאחר שתרימו תרומת מעשר ממנו: ונחשב. המותר ללוים חלין גמורין: כתבואת גרן. לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כלו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חלין, אף של לוי חלין:

{{ק}} שפירוש המותר מהרמת חלבו לא בעת הרימכם ובי"ת בהרימכם כמו בעבור דהיינו אחר: {{ר}} וי"ו דונחשב הוא וי"ו נוסף שפירושו אחר הרימכם חלבו יחשב המותר וכו': {{ש}} פירוש דרש"י מפרש מעצמו שאל יקשה לומר מהיכא תיתי לאסור את המותר דאיצטריך קרא להתירו משום שלא תאמר וכו':

וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרֵי אַגְרָא הוּא לְכוֹן חֲלַף פָּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ אַתּוּן כַּהֲנַיָא בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרוּם אַגְרָא הוּא לְכוֹן חִילוּפֵי פּוּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

בכל מקום. אפלו בבית הקברות:

כי שכר וגו' חלף וגו'. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אותו בכל מקום שהוא חולין גמורים לזה נתן הטעם כי אין במעשר זה שום קדושה כתרומה או כדומה לה אלא ממון חול שאמר ה' לישראל לפרוע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדושה יש בו. ורז''ל (ספרי) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: חסלת פרשת קרח

וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא תְחַלְלוּן וְלָא תְמוּתוּן: פפפ:

וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹי חוֹבָא בִּזְמַן אַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ לְאוֹכְלֵי מִינֵיהּ לִדְסָאִיב וְיַת קוּדְשַּׁיָא דִבְנֵי יִשְ¦רָאֵל לָא תִפְסוּן וְלָא תְמוּתוּן:

ולא תשאו עליו חטא וגו' . הא אם לא תרימו תשאו חטא: ולא תמותו. הא אם תחללו תמותו:

{{ת}} פירוש האי קרא לא לפטור המרימים אתי דמהיכי תיתי לחייב אלא לחייב אתא ומכלל לאו אתה שומע הן ומזה הטעם עצמו פירש גבי ולא תמותו הא אם תחללו תמותו דמכלל לאו אתה שומע הן דאם לא כן למה לי ולא תמותו מהי תיתי לחייב דאצטריך קרא לפטור. הרא"ם: חסלת פרשת קרח

ולא תשאו עליו חטא. טעמו כאשר תרימו לא תשאו עליו חטא ובתתכם מקדשו ממנו יהיו קדשי בני ישראל שמורים ואם לא תעשו כן תשאו חטא שעברתם על המצוה וחללתם קדשי בני ישראל בעבור שאכלתם אתם מקדשו: חסלת פרשת קרח