וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ:

אֲמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יַת מַחְתְּיָא מִן בֵּינֵי יַקִידַיָא וְיַת אֵישָׁתָא בַּדְרֵי לְהָאֵל אֲרוּם אִתְקֵדְשָׁא:

ואת האש. שבתוך המחתות: זרה הלאה. לארץ מעל המחתות: כי קדשו. המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת:

{{ת}} לא גם האש שעל המזבח דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן: {{א}} לא למקום רחוק דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום: {{ב}} אבל לא האש דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה:

כי קדשו. המחתות והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת לשון רש"י ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש אבל יש לומר כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם והנכון בעיני כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל

זרה הלאה. מהמזבח: כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים:

ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה: כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון:

אמור אל אלעזר. טעם אלעזר לצד שלא החשיב ה' הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות לא רצה ה' שיעשה על ידו הרמת המחתות: וירם את המחתות. צריך לדעת למה אמר וירם בוא''ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכוון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו שראו עם בני ישראל כי מה' יצא דבר כהונת אהרן ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות שירם המחתות וגו' ועשו אותם רקועי פחים וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל וגו':

יָת מַחְתְּיַת חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן וְיַעְבְּדוּן יַתְהוֹן טַסִין רְדִידִין חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא אֲרֵי קָרֵבֻנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהֶוְיָן לְאָת לִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

יַת מַחְתְּיַית חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ קְטוֹל בְּנַפְשַׁתְהוֹן וְיַעַבְדוּן מִנְהוֹן רְדִידֵי טָסִין חַפְיֵי לְמַדְבְּחָא אֲרוּם קְרֵיבוּנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהוֹן לְאַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל:

החטאים האלה בנפשתם. שנעשו פושעים בנפשתם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא: רקעי. רדידין: פחים. טסין מרדדין טינבי''ש בלע''ז : צפוי למזבח. למזבח הנחשת: ויהיו לאות. לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהנה ונשרפו:

{{ג}} דקשה והא התרה בהם משה ואם כן למה כתיב החטאים שהוא לשון שוגג. לכן פירש פושעים וכן כתיב כי נאצו האנשים ההם שהוא לשון מרד שמרדו ברצונם לחלוק על הקדוש ברוך הוא: {{ד}} לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחשת על המזבח הזהב רא"ם. ועוד מצאתי לפי שכתוב ויהיו לאות לבני ישראל ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב:

את מחתות החטאים. פי' המחתות: ועשו אותם. האומנים: רקועי פחים. כמו וירקעו את פחי הזהב. ופי' כי קדשו כי הקריבום לפני ה': ויהיו לאות. לזכר ולסימן:

כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. שהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש:

את מחתות החטאים האלה בנפשותם. שנתחייבו על עסקי נפשותם כדריש לקיש דאמר ר''ל מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפם קרח על עסקי לגימא חרק עליהם שר של גיהנם שנימו. חרק. אותיות קרח: החטאים (האלה). שנים במסרה. החטאים האלה בנפשותם את החטאים את עמלק לומר לך כמו שאלו חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם כדאי' במררש משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ לתוכה:

החטאים האלה בנפשותם. אולי שנתכוון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסיבתם, גם לבל יחשוב אדם מישראל כי הם היו להם סיבה, לזה אמר החטאים הא לה בנפ שותם פירוש שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סיבה מזולתם, ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה' בדברים אלו וילונו על משה וגו' אתם המיתם את עם ה': כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. פירוש טעם שאני מצוך להרים המחתות לא שנתרציתי בקטורת שהקריבו לפני אלא במה שהקריבום פירוש לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטורת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אומרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קודש, והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטורת על האש מי היו יוצאין המחתות לחולין, ומעתה לא מפני שנתנו הקטורת עליהן יצאו המחתות מקדושתן, ומה שטען רמב''ן כנגד רש''י וזה לשונו זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ, עליו אמר הכתוב הקריבום לפני ה' באוהל מועד פירוש שהקדישום והביאום למקום המקודש:

וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא:

וּנְסֵיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת מַחְתְּיַית נְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יַקִידַיָא וְרַדִידִינוּן חַפְיֵי לְגוּפָא דְמַדְבְּחָא דְמִן שֵׁירוּיָא הֲווֹן תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ דְמַדְבְּחָא:

וירקעום. אטינבירנ ''ט בלע ''ז:

וירקעום. המרקעים:

דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ:

דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דְלָא מִן בְּנֵי אַהֲרן לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי גְבַר מִתְנַטֵל לְמִפְלוֹג עַל עֵיסַק כְּהוּנְתָּא כְּקרַח וְכִכְנִישַׁת סַעֲדוֹי וְסוֹפֵיהּ לְהוֹבָדָא וְלָא כְמִיתוּתָא דְקרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ בִּיקִידַת אֵשָׁא וּבְלִיעַת אַרְעָא אֱלָהֵן לְמִלְקֵי בִּסְגִירוּתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמשֶׁה שַׁוֵי יְדָךְ בְּעִיטְפָךְ וְלָקַת יְדֵיהּ בְּצוֹרְעָא הֵיכְדֵין יִמְטֵי לֵיהּ:

ולא יהיה כקרח. כדי שלא יהיה כקרח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה, שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' , וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהנה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג, ועל כן לקה עזיה בצרעת:

{{ה}} פירוש הוא נתינת טעם ולא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' אינו אלא אסמכתא: {{ו}} ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר דק"ל מאי ביד משה דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה דלא מצינו זה בקרא ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת: {{ז}} וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו על קרח קאמר כלומר על החולק על הכהונה דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו על קרח ומהו "ביד משה" ולא כתב "אל משה" רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו ועל זה לקה עזיהו בצרעת ולפי פשוטו ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת ויש פותרים למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא כאשר דבר ה' ביד משה לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר לשון רש"י והנכון שהוא רומז אל אלעזר הנזכר שאמר הכתוב (פסוק ב) אמור אל אלעזר בן אהרן וגו' ושיעורו ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום צפוי למזבח כאשר דבר ה' ביד משה לו זכרון לבני ישראל וגו'

כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי''א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני:

למען אשר לא יקרב וגו' ולא יהיה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא יהיה וגו', ורז''ל אמרו (סנהדדין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ולא יהיה וגו', וחוץ מדרכם ז''ל נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה לא יקרב איש זר וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פירוש אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו: כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירוש לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו' ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו ודבר זה לא מצינו שהתרה ה' כן, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו פירוש לקרח הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' היו דברי ה' ביד משה להתרותו ולא אמרן משה מעצמו, והוא אומרו ביד משה לו פירוש לקרח המוזכר בסמוך:

ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי.) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח. ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד.א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר. וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז.) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו.יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב.ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו:) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח.כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט.ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א.) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז.ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה.

וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ:

וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא הָדֵין עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דִין מוֹתָא עַל עַמָא דַיְיָ:

אתם המתם את עם ה'. אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב) ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג)

ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך: אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו': עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז''ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו:

וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִשְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חֲפָהִי עֲנָנָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ:

וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִישְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמִקְטַלְהוֹן וְאִתְפְּנִיוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חַפְיֵיהּ עֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא וְאִתְגְלֵי תַמָן אִיקָרָא דַיְיָ:

בהקהל העדה. כל קהלה ואחריה על היא למריבה:

וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרֹן לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

ויבא משה ואהרן. בעבור שראו שנראה הכבוד:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

אִתְפְרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וְאֱשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן:

אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן:

הרמו מתוך העדה הזאת. לא הבינותי טעם הכתוב הזה וחברו למעלה (לעיל טז כא) הבדלו מתוך העדה הזאת כי יש באלהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים וכן היה בכל המגפות שלשה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי נמלט ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שינוי בנמלטים או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם והכוונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה ומשה הוא המזרז לעשות כן מיד

הרמו. שישבו במקום המרומם במחנה הלויה והוא האהל כאשר פירשתי במלת העלו: ויפלו על פניהם. להתפלל:

ויפלו ע. ל פניהם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה תפלה שגורה בפיהם וע''כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר''ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה כפי אני יודע שהוא מטורף:

הרמו מתוך וגו'. פירוש לא על משה ואהרן הוא מדבר אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אומרו וידבר וגו' לאמר ופירוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלול זולתם שאינן בכלל הכליון, ובזה נתיישב למה הוצרך לומר הרמו והרי יכול ה' להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים, ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר לפי שהיו בכלל גזירת המרגלים יש צורך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין, ומאמר כרגע פירשתי למעלה (ט''ז כ''א):

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב יָת מַחְתִּיתָא וְהַב עֲלַהּ אֶשָׁתָא מֵעִלָוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁו קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לִכְנִשְׁתָּא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אֲרֵי נְפַק רָגְזָא מִן קֳדָם יְיָ שָׁרֵי מוֹתָנָא:

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן סַב יַת מַחְתְּיָא וְהַב עֲלָהּ אֵישָׁתָא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁוִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל אֵישָׁתָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לְוַת כְּנִישְׁתָּא וְכַפֵּר אַמְטוּלְהוֹן אֲרוּם נְפַק מְחַבְּלָא דְאִתְכָּלוּ בְּחוֹרֵב דִשְׁמֵיהּ קֶצֶף מִן קָדָם יְיָ בִּהוּרְמָנָא שָׁרֵי לְקַטְלָא:

וכפר עליהם. רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה כדאיתא במסכת שבת (שבת פט א) :

את המחתה. הידועה: ושים קטרת. ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין: והולך. לשון צווי כמו הושב את אביך ושרשו כמו הוליכי וטעמו הובילי כמו ילך עמך:

קח את המחתה. להיות שאמרו כי סיבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטורת שהוא סבב מיתת עם ה' לזה הראה להם כי הגם שהקטורת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה' כי הוא ממית לחייב באין סובב, ורז''ל אמרו (שבת פט.) כי דבר זה למדו מס''מ בעלותו לקבל תורה:

וּנְסֵיב אַהֲרֹן כְּמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְגוֹ קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי מוֹתָנָא בְּעַמָא וִיהַב יָת קְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְכַפֵּר עַל עַמָא:

וּנְסֵיב אַהֲרן הֵיכְמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְמִיצַע קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי קֶצֶף מְחַבְּלָא לְחַבְּלָא בְּעַמָא וִיהַב יַת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכַפֵּר עַל עַמָא:

וירץ. בא''ת ב''ש אותיות מגפה שרץ לעצור המגפה:

ויקח אהרן כאשר וגו'. פירוש סמוך לדיבורו של משה ללמדך שלא שהה אפילו רגע. עוד ירצה לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטורת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן וטעם ויקח הוא כאשר דבר משה פירוש על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל (מ''א י''ח):

וְקָם בֵּין מֵתַיָא וּבֵין חַיַיָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא:

וְקָם לֵיהּ אַהֲרן בִּצְלוֹי בְּמַצַע וְעָבַד מְחִיצוּתָא בְּמַחְתְּיָיתָא בֵּינֵי מֵתַיָא וּבֵינֵי חַיַיָא וְאִתְכְּלִיאַת מוֹתָנָא:

ויעמד בין המתים וגו' . אחז את המלאך והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו משה צוני לעכב על ידך. אמר לו אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. אמר לו אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקדוש ברוך הוא ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל. וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה. דבר אחר למה בקטרת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקדוש ברוך הוא תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית:

{{ח}} דאם לא כן מאי בין החיים ובין המתים וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחד שהיה אהרן עומד ביניהם ואי קאי על המלאך אתי שפיר ופירוש שלא מתו עוד: {{ט}} דלטעם ראשון קשה למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף או לכל הפחות כשהתחיל הנגף לכן פירוש דבר אחר שהיה גזירת הקדוש ברוך הוא. ולפי דבר אחר קשה שלא מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה משום הכי פירש טעם ראשון רז זה וכו':

ויעמוד בין המתים ובין החיים. אחר שכבר התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו על הפך הבדלו מתוך העדה: ותעצר המגפה. שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה:

ויעמוד בין המתים וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (תנחומא תצוה סי' טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אומרו ויעמוד בין המתים ובין החיים פירוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד, ולזה אמר ויהיו המתים במגפה י''ד אלף וז' מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים ותעצר המגפה שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה:

וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבַּעַת עֲשַׂר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח:

וַהֲווֹ סְכוּם דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבֵּיסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלוּגְתָּא דְקרַח:

וְתָב אַהֲרֹן לְמשֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי:

וְתַב אַהֲרן לְוַת משֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכַּלְיַית:

וטעם וישב אהרן. דבק עם הפרשה הבאה ואם נפסקה וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם:

והמגפה נעצרה. שנרפאו החולים במגפה:

וישב א הרן וגו' והמגפ ה נעצר ה. חזר לומר והמגפ ה נעצרה אחר שכבר אמר ותעצר המגפה, לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת על דרך אומרו (שמות יז) כאשר ירים משה ידו וגו': עוד יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (תנחומא שם) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו אני שלוחו של מקום עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה, והוא אומרו והמגפה פירוש מלאך המשחית נקרא מגפה גם הוא החליט להעצר, ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה ולמעלה אמר ותעצר המגפה פירוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה לימנע מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין גְבַר יָת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִלְוַת כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין גְבַר יַת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ:

שנים עשר מטות. מטה אהרן הוא בי"ב כי לא אמר ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן אבל הוא במנין הנזכר והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר ומפני שיחשוב לוי יחשוב יוסף רק אחד ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (דברים לג ו) אם יברכני ה' להגיע לשם "איש את שמו תכתב על מטהו" - יש מפרשים שם ראש השבט ראובן שמעון לוי ויהודה והנכון שם הנשיאים ועשה אהרן נשיא לשבט לוי והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם לומר אע"פ שחלקתים לשתי משפחות כהונה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא ונשיא אחד להם והטעם כאשר פירשתי (בפסוק ו) כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל

מטה. י''א כי מטה לוי איננו מטה האלהים כי כבר היה ניכר ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן וי''א כי המטה היה כשאר המטות אין הפרש ביניהם וזה הישר בעיני:

דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אומרו דבר וגו' וקח מאתם שנראה שהם ב' ענינים, לצד שיצו ה' על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח ו' של וקח, עוד נראה טעם אומרו וקח בתוספות וא''ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום ריקועי פחים וגו' עוד קח מאתם וגו' להראותם כי באהרן בחר לו יה: מאתם וגו' מאת כל נשיאיהם. טעם שהוצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר מאת כל נשיאיהם, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם, ואם היה אומר קח מאת נשיאיהם מטה מטה לא הייתי מתחייב לומר שהם יביאו והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכוונת אומרו מאת נשיאיהם וגו' שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעיכוב, וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח:

וְיָת שְׁמָא דְאַהֲרֹן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרֵי חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן:

וְיַת שְׁמָא דְאַהֲרן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרוּם חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אַבְהַתְהוֹן:

כי מטה אחד. אף על פי שחלקתים לשתי משפחות משפחת כהנה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא:

וטעם לבית אב. שבטי ישראל כמו ראובן ושמעון: וטעם כי מטה אחד. בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים:

ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם לקחת מטה למטה לוי יגיד כי הוא בכלל הי''ב מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי''ב, ואפשר לומר שככה עשו שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי''ב חלקים וכל שבט לקח שיבא מכשורא ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז''ל (במד''ר פי''ח) שאמרו כדברינו:

וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן:

וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דְאֵיזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן:

אשר אועד לכם. תמיד:

וִיהֵי גַבְרָא דִי אִתְרְעֵי בֵּהּ חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן:

וִיהֵי גַבְרָא דְאִתְרְעֵי בֵּיהּ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וְאִישְׁדֵיךְ מִנִי יַת תּוּרְעֲמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְהִינוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן:

והשכתי. כמו וישכו המים (בראשית ח, א) , וחמת המלך שככה: (אסתר ז, י) כא בתוך מטותם. הניחו באמצע, שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח:

והשכותי. מפעלי הכפל כמו והתמותי (טמאתך) מגזרת וחמת המלך שככה וטעם והשכותי. כדרך בני אדם למצוא מנוחה ומטה לוי בתוך השנים עשר והנה יוסף במטה אחד:

יפרח. ד' במסרה הכא ואידך צדיק כתמר יפרח. יפרח כשושנה. יפרח בימיו צדיק. מטהו יפרח זהו צדיק כתמר יפרח שכיון שמטהו יפרח יצא צדיק בדינו וזהו יפרח כשושנה ויהי כזית הודו וזהו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכן יפרח בימיו צדיק שנאמר על המלך המשיח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן:

והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות:

וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן חוּטְרָא לְרַבָּא חָד חוּטְרָא לְרַבָּא חָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין וְחוּטְרָא דְאַהֲרֹן בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן:

וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין וְחוֹטֶר אַהֲרן בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן:

{{י}} מדכתיב שנים עשר מטות למה לי ומטה אהרן בתוך מטותם אלא ללמד בא שקודם שנתנן במקדש היו מסדרין המטות בפניהם והניחו באמצע והרא"ם כתב ואפשר שרש"י זכרונו לברכה מצא פה אגדה כדבריו ולא שמלת בתוך מורה על זה:

וְאַצְנַע משֶׁה יָת חוּטְּרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

וְאַצְנַע משֶׁה יַת חוּטְרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין:

וַהֲוָה מִיוֹמָא חוֹרָן וְעָאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוֹטֶר אַהֲרן לְבֵית לֵוִי וְאַפֵּיק לִבְלוּבִין וְאָנֵיץ נִצִין בֵּיהּ בְּלֵילְיָא גְמַר וַעֲבַד לוּזִין:

ויצא פרח. כמשמעו: ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהכר הפרי הכר שהן שקדים, לשון (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו (ישעיה יח, ה) ובסר גמל יהיה נצה. ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפרות, אף המעורר על הכהנה פרענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעזיה (ד''ה ב' כו, יט) והצרעת זרחה במצחו. ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה:

{{כ}} לפי שמצינו ציץ קודם לפרח שנאמר יציץ ופרח לכן פירש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ ופרח הוא ידוע לשון מה הוא וציץ אין ידוע מה לשון הוא לכך פירש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והוא חנטת פרי וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה פרח מורה על הנץ הקטן ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראים פרח והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ:

לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי: ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:

פרח. ציץ. שקדים. כנגד ג' שערערו על הכהונה קרח וירבעם ועוזיהו: שקדים. בגי' חשמונים דמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם:

ויגמול שקדים. רז''ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע''כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנם לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח''ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב:

והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז.קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז.כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז.יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד.יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא.א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט.) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז.ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז.יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש. ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ:) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר דבה"י ב' לא.ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח.תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו.כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח.ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג.ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה.

וְאַפֵיק משֶׁה יָת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְוָת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ:

וְהַנְפַּק משֶׁה יַת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ:

ויראו. מכתב יד כל אחד:

ויראו ויקחו איש מטהו. לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף:

ויוצא משה את כל המטת. חסר וי''ו שהיו יבשים כמו שהכניסם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְקֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לְעַמָא סַרְבָנָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לִבְנַיָא סַרְבָנַיָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן:

למשמרת לאות. לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו עוד על הכהנה: ותכל תלונתם. כמו ותכלה תלונתם, לשון שם מפעל יחיד לנקבה כמו תלנתם מורמורי''ץ בלע''ז [תלנות] ויש חלוק בין תלנותם לתלנתם, תלנתם תלנה אחת, תלנותם שם דבר בלשון יחיד, ואפלו הם תלנות הרבה:

{{ל}} דאם לא כן ותכלינה מיבעי ליה ומה שלא פירש ותכל לנוכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונותם מעלי הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה רק הוא מתחייב מהפועל הזה מעצמו: {{מ}} שמאחר שיפרח מטהו והוא הנותן המטה ולא אלעזר בנו שהוא נשיא לשבט לוי כשאר נשיאים ובזה יודע שבחר באהרן שעיקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה ולא בשביל התקרבות שבט לוי ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה ודי גם כן בפריחת מטה אהרן על שירות הלוים כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי רא"ם. ונראה כי כל פריחת המטה של אהרן שהוא משבט לוי הוא עדות שבחר השם יתברך בשבט לוי יותר מבשאר שבטים וכיון שהפריחות היה בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה כמו שכתבתי בסמוך זה עדות שבחר השם יתברך באהרן יותר מבשאר בני לוי:

למשמרת לאות. לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה לשון רש"י ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים לא על אהרן שתהיה לו הכהונה והנכון למשמרת לאות על שבט לוי תמורי הבכורות כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (בפסוק ו) וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג) כי לכל בית לוי פרח ובזכותם ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי

ותכל תלונותם. וזאת המשמרת והאות תכלה את תלונותם שלא יוסיפו להתלונן:

לבני מרי. מכאן למד משה שקראם ממרים:

וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיה כֵּן עֲבָד:

וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ הֵיכְדֵין עָבַד:

ויעש משה כאשר וגו' כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך ויעש כאשר צוה ה' וגו' פירוש תיכף ומיד כשציוהו ולא איחר, כאשר צוה ה' פירוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה:

וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא:

וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִינַן אִישְׁתֵּיצִיאוּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא וּמִנַן אִתְבְּלָעוּ בְּאַרְעָא וְאָבָדוּ הָא אֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּאִילוּ אָבַדְנָא כּוּלָנָא:

ויאמדו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל: וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים:

כֹּל דְקָרֵב מִקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הָא אַנַחְנָא סַיְפִין לִמְמָת:

כָּל דְקָרֵיב מִיקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הַבְּרַם סַפְנָא לְמִשְׁתֵּיצְיָא:

כל הקרב הקרב וגו' . אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כלנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד ימות: האם תמנו לגוע. שמא הפקרנו למיתה:

{{נ}} פירוש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך האהל וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקרב לתוך אהל מועד ימות ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אוהל מועד ועליהם יש לידאג. רא"ם: {{ס}} לא שתמנו כבר שאין נופל על זה ה"א התימה של האם ועוד שהרי לא מתו אלא שמא וכו':

האם. ב' במסורה. האם תמנו לגוע ואידך באיוב האם אין עזרתי בי וגו' שמי שאין לו אשה כדכתיב אעשה לו עזר כנגדו וכן מי שאינו לומד תורה כדכתיב שם ותושיה נדחה ממני חשוב כמת כדכתיב האם תמנו לגוע:

כל הקרב הקרב וגו'. נתעוררו עתה ולא קודם הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אומרם (שהש''ר בפ' ישקני) מאן דנכים ליה חויא מהבלא וכו':