וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן:

כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ:

כי תבאו אל ארץ מושבתיכם. אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים ורבותינו נחלקו בזה מהם שאמרו בספרי (שלח קז) בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו' ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך

כי תבואו אל ארץ מושבתיכם. נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה (וחטאו) ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר וכי תשגו והעד ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה או שלא ישכח:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחם גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם: עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו' עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם:

וְתַעְבְּדוּן קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעְבַּד לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא:

וְתַעַבְּדוּן עַל מַדְבְּחָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְפַרְשָׁא נִדְרָא אוֹ בִּנְדִיבוּתָא אוֹ בִּזְמַן מוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעֱבַּד רַעֲוָותָא דְמָרֵי עַלְמָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא:

ועשיתם אשה. אין זה צווי אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה': ריח ניחח. שיהיה נחת רוח לפני: לפלא נדר או בנדבה וגו' . או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד:

{{ת}} פירוש דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי ולכך פירש ותעלה על לבבכם וכו': {{א}} לא שהוא יתברך מקבל נחת רוח מהקרבן שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו' כדלעיל פרשת תצוה והא דפירש ריח ניחוח קודם או במועדיכם מפני שפירש ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח אגב זה פירש גם כן ריח ניחוח קודם במועדיכם: {{ב}} הוצרך לפרש או שתעשו וכו' שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלוין ביד המפלא:

לפלא. לפרש וכן והפלה ה' ואם הוא בה''א כי אותיות אהו''י מתחלפות:

ועשיתם אשה לה'. סמך פרשת נסכים למלחמה וכן בפנחס אשר יצא לפניהם סמך מיד פרשת קרבנות שבזכות הקדבנות היו נוצחים במלחמה:

וִיקָרֵב דִמְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סֻלְתָּא עַשְׂרוֹנָא דְפִילָא בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא:

וִיקָרֵיב גַבְרָא דִמְקָרֵב קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סְמִידָא עֶשְרוֹנָא פְּתִיכָא בְּרַבְעוּת הִינָא מְשַׁח זֵיתָא:

והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (סוכה מח, א) :

{{ג}} ר"ל אף על פי שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו' וזה אינו חובה כדפרישית לעיל מכל מקום אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה: {{ד}} פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו: {{ה}} פירוש ב' ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדין על גבי המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד:

והקריב וגו'. טעם שהגביל ה' בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם ג' לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב' עשרונים יצו ה' שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ד' לוגין ובג' עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב' לוגין לעשרון בין במנחת ב' עשרונים בין במנחת ג' עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה' ג' לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.) וכתבו רמב''ם בפרק י''ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב' לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב' לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד' לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב' לוגין: ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה שאמר ר' טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג' לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג' לוגין הוא הטעם שהצריך ה' ג' לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון, יש לומר שהשוה ה' מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב' וג' עשרונים:

וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעְבֵּד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאִמְרָא חָד:

וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא רַבְעוּת הִינָא דְעָבַד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשָׁא לְאִימַר חָד:

לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב על המנחה ועל השמן ועל היין:

אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא:

אוֹ לְדִכְרָא תַעֲבֵּיד מִנְחָתָא תְּרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תַּלְתוּת הִינָא:

או לאיל. ואם איל הוא. ורבותינו דרשו או לרבות את הפלגס לנסכי איל:

{{ו}} פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים: {{ז}} ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף צ"א וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה:

וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתּוּת הִינָא תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וַחֲמַר עִינְבָא תַּלְתוּת הִינָא תַּקְרִיב בְּסִפְלֵי לְנִיסוּכָא מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲרֵי תַעְבֵּד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַּׁיָא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲרוּם תַּעֲבֵּיד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסְתָא לְפַרְשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ:

וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּלָתָא עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא:

וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סְמִידָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין פָּתִיךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא פַּלְגוּת הִינָא:

מנחה סלת. עשרון לאחד מן הצאן:

וְחַמְרָא תְּקָרֵב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

אשה ריח. אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו נתן על האש:

כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְּדִכְרָא חָד אוֹ לְאִמַר בְּאִמְרַיָא אוֹ בְעִזַיָא:

הֵיכְדֵין יִתְעַבֵּד לְתוֹרָא חָד אוֹ לְדִיכְרָא חָד אוֹ לְאִמְרֵי בַּר אִמְרֵי אוֹ בְנֵי גַדְיָא:

או לשה. בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים כבש ושה קרוים בתוך שנתם: איל. בן שלשה עשר חדש ויום אחד:

שה כבשים. או עזים וכן פירש בסוף לכבש האחד או אם הקריב איל תהא מנחתו כפלים כי הכבש הוא קטן. ולא הזכיר עם בן הבקר נדבה והזכיר שלמים בעבור שלא הזכירו בתחלה ומשפט הכל אחד:

כְּמִנְיָן דִי תַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנֵהוֹן:

כְּחוּשְׁבַּן תּוֹרֵי וְאִמְרֵי וְגַדְיֵי דְתַעַבְּדוּן קָרְבָּנָא הֵיכְדֵין תַּעַבְּדוּן לְכָל חַד וְחַד לְפוּם סְכוּמְהוֹן:

כמספר אשר תעשו. כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם: כמספרם. של בהמות מספרם של נסכים:

{{ח}} מפני שהקרא הזה סתום כתב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או של נסכים ועוד שכפל וכתב שתי פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשו שני קאי על הנסכים ופירוש לאחד לכל אחד ואחד ופירוש כמספרם השני על שיווי מספר הבהמות לנסכים:

וטעם כמספרם. על המנחה והשמן והיין:

כָּל יַצִיבָא יַעְבֵּד כְדֵין יָת אִלֵין לְקָרָבָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

כָּל יַצִיבַיָא בְּיִשְרָאֵל וְלָא בְבַר עַמְמִין יַעֲבֵיד הֵיכְדֵין יַת אִלֵין נְסוּכְיָיא לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ דִי בֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד קֻרְבַּן דְמִתְקַּבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי תַעְבְּדוּן כֵּן יַעְבֵּד:

וַאֲרוּם יִתְגַיֵיר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ מַן דְהוּא כְּדוֹן בֵּינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיֶעֱבַד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְתַעַבְדוּן כֵּן יַעֲבֵד:

או אשר בתוככם. היום:

קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיָר קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי:קָדָם יְיָ:

קְהָלָא כּוֹלָא קְיָימָא חֲדָא לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דִי יִתְגַיְירוּן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי קֳדָם יְיָ:

ככם כגר. כמותכם כן גר וכן דרך לשון עברית, (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, כן ארץ מצרים, (מ''א כב, ד) כמוני כמוך כעמי כעמך:

הקהל. יש אומרים כי זה הה''א הוא לקריאה ולפי דעתי שאין סימן קריאה בלשון הקדש והעד הארבעה והאחד מהם משה משה רק זה הה''א הוא ה''א הדעת וסימן הקריאה איננו: ככם כגר. כבר ביארתי משפט הכפי''ן בהתחברם:

אוֹרַיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר עִמְכוֹן:

אוֹרַיְיתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דִי יִתְגַיְירוּן עִמְכוֹן:

וטעם תורה אחת. לבד מהעולות כי העולות הם בחיוב חקה ועוד אמר השם כאשר תביאו מנחה על העולה מהסלת כן תתנו גם מעריסותיכם ואין צורך להזכיר מה שקבלו קדמונינו ז''ל כי הם שתים חלה ותרומה ושיעורן לפי שכל דבריהם אמת וזולתם הבל הנה שעור נוסף בין שעשו בשגגה מה שצוו שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוו לעשות:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵעַלְכוֹן לְאַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָן:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲנָא מָעֵיל יַתְכוֹן לְתַמָן:

בבאכם אל הארץ. משנה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכלן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כלן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירשה וישיבה, אף כלן כן, אבל זו נאמר בה בבאכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחיבו בחלה:

וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

וִיהֵי בְּמֵיכְלְכוֹן מִלַחְמָא דְעַלַלְתָּא דְאַרְעָא וְלָא מִן אוֹרִיזָא וְדוֹחִינָא וְקִיטְנֵי תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ:

שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן חַלְתָא חַד מִן עֶשְרִין וְאַרְבָּעָה תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא כְּמָא דִמְפָרְשִׁין מִן אִדְרָא הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן יָתָהּ:

ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר. וכמה היא, (שמות טז, טז) וימדו בעמר עמר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית תלקח חלה אחת תרומה לשם ה': חלה. טורטי''ל בלע''ז [עוגה] : כתרומת גרן. שלא נאמר בה שעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שעור, אבל חכמים נתנו שעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:

{{ט}} פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך: {{י}} תרומת מעשר יש בו שיעור סאה אחת מי' סאין:

חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה:

חלה. תגין על ה''א שה' דברים חייבין בחלה. חמשת רבעים קמח חייבין:

מֵרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן:

מִן שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן:

מראשית ערסתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם, שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כלה: תתנו לה' תרומה. לפי שלא שמענו שעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה:

{{כ}} כלומר אם היו לו י' עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה תלמוד לומר וכו' ואם תאמר אם כן למה לי ראשית עריסותיכם. ויש לומר דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם הוה אמינא דאם היו לו י' עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה אבל האחרים פטורים לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מאי שנא הכא דדרשינן מראשית מקצתה ולא כולה ומאי שנא דגבי בכורים דדרשינן מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעה מינים בלבד כמו שפירש הרמב"ם וכן פירש רש"י בפרשת כי תבא ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייבים בבכורים אלא אשכול אחד או גרגיר אחד והניח בקושיא לפירוש הרמב"ם וכן לפרש"י דלקמן. ונראה לי דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר דקשה הארץ למה לי הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר אלא על כרחך למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי ארץ ישראל דהיינו ה' מיני דגן ואם כן אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה מה שאין כן התם דאין שם יתור ודו"ק נראה לי:

מראשית עריסותיכם. הפ' מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם לומר לך שעין יפה א' ממ':

וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָא הָאִלֵין דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה:

וַאֲרוּם תִּשְׁתְּלוּן וְלָא תַעַבְדוּן חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָא הָאִלֵין דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה:

וכי תשגו ולא תעשו. עבודה זרה היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליהן פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן לדון בפר לעולה ושעיר לחטאת: וכי תשגו וגו' . בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה: אשר דבר ה' אל משה. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:

{{ל}} ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע"א בכלל שאר שגגות כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע"א היה בכלל שאר שגגות שבמצות אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל: {{מ}} דכתיב נעשתה משמע עבירה אחת: {{נ}} דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע: {{ס}} מדכתיב אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' את משה דמשמע שצוה על ידי משה וכתיב אשר דבר ה' דמשמע שהוא הדבור של הקדוש ברוך הוא כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזה מצוה שהיתה בדבור של הקדוש ברוך הוא והיתה גם על ידי משה בכל מקום כגון לא תשתחוה לאל אחר שלא שמעו אלא מפי משה הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי כו':

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. הפרשה הזו סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג ודבריהם דברי רוח שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד כי הכתוב אומר (פסוק כג) את כל אשר צוה ה' (אותו) אליכם ועוד שאמר כאן (פסוק כד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו וכן אשר תעשה ביד רמה (פסוק ל) אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו) וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח) שזה הקרבן על שגגת ע"ז ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'" והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא עבודה זרה ויהיה שיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר) ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט)

וכי תשגו. כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר וזה כי מאחר שנגזר עליהם להפיל זרעם בגויים (תהלים קו, כו) לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם: ולא תעשו את כל. המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. מכיון שתשגו בעבודה זרה הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן המצות אשר דבר ה' אל משה כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו אנכי ה' אלהיך וכן אמרו ז''ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה:

וכי תשגו ולא תעשו וגו'. רז''ל אמרו (הוריות ח.) שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אומרו את כל המצות וגו' את כל אשר צוה וגו' שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה, וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה, כנגד ביטול מצות עשה אמר ולא תעשו את כל המצות הרי ביטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר את כל אשר צוה ה' אליכם, וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה אף על פי כן העובד עבודה זרה. הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות הרי הוא גם כן ככופר בכולן ועונשו שקול לכל:

יָת כָּל דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דִי פָקִיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן:

יַת כָּל מַה דְפַקֵיד יְיָ לְוַתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דְפַקֵיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן:

את כל אשר צוה וגו' . מגיד שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה:

וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבִדַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵהּ וְנִסְכֵּהּ כִּדְחָזֵי וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָּאתָא:

וִיהֵי אִין מִן מֶחְמֵי כְנִשְׁתָּא אִיתְעֲבִידַת סוּרְחָנוּתָא בְּשָׁלוּ וְיַעַבְדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לְעָלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵיהּ וְנִיסוּכֵיהּ כַּד חָמֵי וּצְפִיר בַּר עִזִין דְלָא עֵירוּבִין חַד לְחַטָאתָא:

אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עברה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מתרת לעבוד עבודה זרה בכך: לחטת. חסר א' שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה, י) ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:

{{ע}} מדכתיב בפרשת ויקרא ונעלם דבר משמע דבר ולא כל הגוף שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך וגו' שמשמעו ולא כל הגוף:

ושעיר עזים אחד לחטת. חטת כתיב חסר אל"ף, ועוד יש כאן שינוי כי בכ"מ שמקריבין חטאת ועולה החטאת קודמת לעולה וכאן העולה קודמת לחטאת הלא דבר הוא, ואומר אני לפי שחטא זה מדבר בחטא ע"ז שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. זו ע"ז שהמודה בה ככופר בכל התורה, ובכל עבירה האדם חוטא במחשבה ובמעשה כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל אין זה נקרא שוגג אלא אונס, וע"כ כל חוטא צריך להביא ב' כפרות העולה על הרהור הלב, וחטאת על חטא המעשה, ואע"פ שכל הרהור קודם למעשה מ"מ המעשה קשה מן ההרהור שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל כמ"ש (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אע"פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מ"מ המעשה עיקר החטא ע"כ מביא תחילה חטאת להסיר העון הגדול תחילה ואח"כ עולה להסיר עון ההרהור, חוץ מבע"ז שנאמר בה (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בע"ז הוא עיקר החטא כי זה דבר התלוי באמונת הלב וכל המעשים כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ"ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו', ע"כ הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה והוא ההרהור אשר עליו באה העולה שנאמר (יחזקאל כ.לב) והעולה על רוחכם ואח"כ הקטן והוא המעשה. וע"כ כתיב לחטת חסר א' כי הא' אות ראשונה ומספרה אחד מורה בכ"מ על אחדות של ראשון לכל נוצר ית', וזה החוטא בע"ז מכחיש אחדותו ית' ואין אלהים מזימותיו וע"כ חסר א' בחטת לומר שחסרון האל"ף היינו חטאו כי הוא מדבר בע"ז, ובדבר זה נבדל ה' מכל ברואיו כי כולם בשתים במחשבה ובמעשה ואצל הקב"ה נאמר (איוב כג.יג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה' על איזו דבר לעשותו מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו.

וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנוּן אַיְתִיאוּ יָת קֻרְבַּנְהוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן:

וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְיִשְׁתְּרֵי לְהוֹן אֲרוּם שְׁלוּתָא הִיא וְהִינוּן הַיְיתִיאוּ יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְקָרְבַּן סוּרְחָנוּתְהוֹן קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ עַל שְׁלוּתְהוֹן:

הביאו את קרבנם אשה לה'. זה האמור בפרשה הוא פר העולה שנאמר אשה לה': וחטאתם. זה השעיר:

{{פ}} שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה והשעיר לחטאת האמורים בפרשה זו מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא לכן פירש זה פר העולה שנאמר בו אשה לה' לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה':

וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה'. על פר העולה הנזכר וחטאתם על שעיר החטאת והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצות השם לאמר כי אע"פ שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם ובספרי (שלח קיא) דרשו הכתוב ליתורו רבי יאשיה אומר כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם תלמוד לומר והם הביאו את קרבנם אשה לה' רבי יונתן אומר וכו' ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה' במדת רחמים ולפני השם כמו על פני והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין והזכיר זה בע"ז אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים לפני ה' וזה מבואר

וחטאתם. היא השעיר ובעבור שהוא סמוך אל עזים הוא קטן והעתיד הפך:

וְיִשְׁתְּבֵק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָא בְּשָׁלוּתָא:

וְיִשְׁתְּרֵי מִן קֳדָם יְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְמִתְגַיְירִין בֵּינֵיהוֹן אֲרוּם לְעַמָא אִירַע בְּשָׁלוּתָא:

ולגר הגר. כי הגרים בחטא הזה מוכשלים תמיד ומכשילים את ישראל

וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵב עִזָא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָאתָא:

וְאִין בַּר נְשָׁא חַד יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ וְיִקְרַב גַדְיָיתָא בַּר שַׁתָּא דְלָא עֵירוּבִין לְחַטָאתָא:

תחטא בשגגה. בעבודה זרה: עז בת שנתה. שאר עברות יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה:

{{צ}} דוי"ו ואם נפש מוסיף על ענין ראשון שבע"א הוא מדבר: {{ק}} פירוש גם זה ראיה שפרשה זו מיירי בשגגת ע"א דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה ובפרשה זו דוקא שעירה:

עז בת שנתה. פירוש שעירת וזה החטא הוא שלא עשו מה שצוה לעשות והוא שוגג והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצוה שלא לעשות:

וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל בַּר נְשָׁא דְאִשְׁתְּלֵי כַּד סָרַח בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹי וְיִשְׁתְּרֵי לֵיהּ:

יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעְבֵּד בְּשָׁלוּ:

יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרֵי דְמִתְגַיְירִין בֵּינֵיכוֹן (א"ה צ"ל בֵּינֵיהוֹן) אוֹרַיְיתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן וּלְמַאן דְיֶעֱבַד בְּשָׁלוּ:

תורה אחת. כזאת תורת החטאת:

וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ:

וּבַר נַשׁ דְיֶעֱבַד בִּזְדָנָא מִן יַצִיבַיָא אוֹ מִן גִיוֹרַיָא וְלָא תָאִיב מִן סוּרְחָנוּתֵיהּ קֳדָם יְיָ הֲוָה מַרְגִיז וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ:

ביד רמה. במזיד: מגדף. מחרף, כמו (יחזקאל ה, טו) והיתה חרפה וגדופה, (ישעיה לז, ו) אשר גדפו נערי מלך אשור. עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת:

{{ר}} הכי פירושו ועוד כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד ואם לא היה לשון זה לשון קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת אלא ודאי כדפרישית:

ביד רמה להראות הכל שאיננו ירא מהשם: מגדף. כדרך לשון בני אדם:

את ה' הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם:

והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו'. פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה' ח''ו ולזה עונשו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה ואמר עוד כי דבר ה' בזה וגו' פירוש ולטעם ששקולה כנגד כל התורה הרי זה בטל כל מצות עשה והוא אומרו דבר ה' בזה ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה והוא אומרו ואת מצותו הפר ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת כנגד גידי הנשמה תכרת כנגד אבריה לפי שהנשמות יש להם רמ''ח אברים ושס''ה גידים שכנגדם נתן ה' רמ''ח מצות עשה ושס''ה מצות לא תעשה וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד ונקבע בה העון לעולם ועד והוא מאמר עונה בה ורז''ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר ושבעים פנים לתורה:

אֲרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַר וְיָת פִּקוּדוֹהִי אַשְׁנֵי אִשְׁתֵּצָאָה תִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ:

אֲרוּם עַל פִּתְגָמָא קַדְמָאָה דְפַקֵיד יְיָ בְּסִינַי בָּסַר וְיַת תַּפְקִידַת מְהוּלְתָּא בָּטִיל אִישְׁתֵּיצָאָה בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי דְעָתִיד לְמִתַּן חוּשְׁבַּן חוֹבָתֵיהּ לְיוֹם דִינָא רַבָּא:

דבר ה'. אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה: עונה בה. בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה:

{{ש}} פירוש כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בעבודת אלילים שהוא דבור אחד מי' דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה אף שגם הם דבר ה' ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה פירש שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בעבודת אלילים מאמר כי דבר ה' בזה בעבודת אלילים מיירי וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו': {{ת}} וכאלו אמר כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש עונה בה כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש:

וטעם עונה בה. בזמן שעונה בה ולא בזמן שעשה תשובה לשון רש"י מדברי רבותינו (שבועות יג) ועל דרך הפשט הוא כמו דמיהם בם (ויקרא כ כז) חטאם ישאו ערירים ימותו (שם פסוק כ) ערות אחותו גלה עונו ישא (שם פסוק יז) וראיתי בפרקי דרך ארץ מהו עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם כענין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו סו כד)

כי דבר ה' בזה. זה הוא ביד רמה: ואת מצותו הפר. שצוהו שלא לעשות ביד רמה ויש אומרים או אם יפר מצותו בסתר: הנפש ההיא. איננה המשכלת כדברי תועה רוח רק הוא חבור נפש עם הגוף: עונה בה. כמו דמו בראשו:

הכרת תכרת. בגימטריא שדברה התורה כלשון בני אדם. סמך מקושש למגדף. לומר לך שבזמן אחד היו כדאיתא בחולין פרק קמא ומפני ששבת חמור כע''ז סמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב וזכרתם את כל מצות ה':

וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

{{א}} פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן והא דאמרינן בפרק כל כתבי (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקיד שמע מינה שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כי אם ללמוד מצות השבת:

ויהיו בני ישראל במדבר. כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה ואחר כן (בפסוק לח) צוה במצות ציצית שיזכרו בו המצות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ולא הבינותי זה שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא) והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כמו שאמרו (שם לט) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת

במדבר. לפי דעתי שהוא מדבר סיני וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. יש אומרים ויקריבו אותו ליל ראשון:

ויהיו בני ישראל במדבר וגו'. קשה מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (צו:) וזה לשונם אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א' (ו:) וזה לשונם ת''ר סרטיא ופלטיה וכו' זו היא רשות הרבים, והקשו בש''ס ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו' והמדבר, ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה, ופירש''י וזה לשונו בזמן ההוא חשוב רשות הרבים בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים פירוש וברייתא דקתני והמדבר הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים: והוא מה שאמר הכתוב כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד' אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר הגם שהיה מעביר ד' אמות שם אינו חייב שאין לו דין רשות הרבים: ולפי סברת רמב''ם (הל' שבת פי''ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה' שחברתי בימי חורפי שהרמב''ם מפרש דברי אביי על זה הדרך כאן בזמן שהיו ישראל פירוש תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן לזה מנאו גם כן ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקושיתנו לדרך זה למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר: ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו (חולין פח.) בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז''ל (במד''ר פי''ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה: וימצאו איש וגו'. אמר לשון מציאה יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילקוט) שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו' עד כאן. לזה אמר וימצאו על דרך אומרו (אסתר ב) ויבוקש הדבר וימצא: מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש שיודע כי שבת הוא, ורז''ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב' מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה:

וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא:

וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ בָּתַר דְאַתְרוּ בֵּיהּ וְתָּלַשׁ סַהֲדַיָא דְהַשְׁכָּחוּ יָתֵיהּ תָּלִישׁ קִיסִין לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא:

המצאים אתו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו:

{{ב}} דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מא). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי הא פשיטא הוא דהא כתיב ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש ולא הניח מלקושש:

וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ:

דֵין הוּא חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וְדָן יַתְהוֹן עַל פּוּם מֵימְרָא דְקוּדְשָׁא מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלְיֵין וּבְאִלְיֵין אָמַר משֶׁה לָא שַׁמְעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם דִיהֱווֹן זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהְתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּהִי בְּבֵית אֲסִירֵי אֲרוּם עַד כְּדוּן לָא אִתְפְּרַשׁ הָדֵין דִינָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ:

כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה:

{{ג}} מדכתיב כי לא פרש מה יעשה לו משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא פירש באיזה מיתה אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם ידועים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק כדפרש"י בפרשת אמור וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת יש לומר משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה לכך מספקא להו:

במשמר. בפתחות הבי''ת מקום היה ידוע: מה יעשה לו. אי זו מיתה ימות:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל גַבְרָא אַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנָא כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

רגום. כמו עשה פיישנ''ט בלע''ז וכן הלוך אלנ''ט וכן זכור ושמור:

{{ד}} פירוש הוא לשון הוה אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת:

וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְהַנְפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנַיָא וּמִית הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

ויציאו אתו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין:

כאשר צוה ה'. מיתת הרגימה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:

ויאמר ה' אל משה. טעם שינוי פרשה זו שאמר ויאמר מה שאין כן בכל התורה שבכולן הוא אומר וידבר יתבאר על פי מאמרם ז''ל (ילקוט) שאמרו כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה' בימי החול לובשין ישראל תפילין וזוכרין המצות ביום השבת במה יזכרו והשיב הקדוש ברוך הוא הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו' עד כאן, לזה אמר ויאמר פירוש אמירה המסעדת את הלב במבוקשו:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעֲבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא חוּטָא דִתְכֶלְתָּא:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעַבְדִין לְהוֹן צִיצְיָיתָא לָא מִן נִימַיָא וְלָא מִן סִיסַיָא וְלָא מִן גַרְדַיָא אֱלָהֵן לְשׁוּמְהוֹן יַעַבְדוּנוּן וְיִפְסְקוּן רֵישֵׁי חוּטֵיהוֹן וְיִתְּלוּן בַּחֲמֵשֶׁת קִיטְרִין אַרְבָּעָה בְּגוֹ תְלָתָא עַל אַרְבַּעַת אַנְפֵּי גוּלֵיהוֹן דְמִתְעַטְפִין בְּהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל אַנְפָּא גוּלְיַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא:

ועשו להם ציצת. על שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אתו, כמו (שה''ש ב, ט) מציץ מן החרכים: על כנפי בגדיהם. כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאלה שנאמר במצרים (שמות ו) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי: פתיל תכלת. על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול תכלא. ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים: תכלת. צבע ירוק של חלזון:

{{ה}} דלטעם ראשון קשה הל"ל ועשו להם פתילים על שם שנאמר פתיל תכלת לכן אמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל מציצן מאי ציצית לכן פירש גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצית ראשי: {{ו}} והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה ומראיתו דומה לים וצובעין בו פתיל של צמר שנותנים בציצית:

ועשו להם ציצית. יתכן על שני פירושים האחד שיעשו ציצית כמו בציצית ראשי והם החוטים היוצאים שאינם ארוגים: על כנפי בגדיהם. על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה הנה הוא כדמות כנף: פתיל תכלת. על הציצית: וטעם תכלת. בעבור שהוא כעין השמים:

ועשו להם ציצית. אמר הקב''ה אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבושי הבדים וכאשר ראיתם אותי מעוטף לכן צוה בתכלת שדומה לרקיע ולכסא הכבוד: ציצית. בא''ת ב''ש בגימטריא עולה כסאי: ציצית. בגימ' צדקות ובגימ' נשרים לומר מי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה דכתיב אני בצדק אחזה פניך וזוכה למה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים:

דבר וגו' ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה: ועשו להם וגו'. טעם אומרו וא''ו בתחילת הענין, לפי מה שאמרו ז''ל שכתבתי בפסוק ויאמר שאמר משה לה' בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו' עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו וא''ו מוסיף שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית: לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צודך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת:

ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפר' צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ"ל זה הענין בשני דרכים. הדרך הראשון הוא, ע"ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים (ירמיה ה.כב) האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה.כב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ"ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע"י זה כל מצות ה' ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק"ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב.ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק"ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה' הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור. אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו' וכמ"ש האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה"ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ"ש (ברכות ח.) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה"ז, וטוב לך לעה"ב. ע"כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח"כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה. הדרך הב' הוא, שכל המצות נמשלו לבגד שנאמר (קהלת ט.ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות אבל מלבוש הנשמה אינו כן אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר' יוחנן (בסנהדרין קיא.) לבלי חק למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד.ב) וא"כ מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצות בכחו לעשות אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל מ"מ הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה' כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדה"ר שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט.יח) וא"כ חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה.

וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן:

וִיהֵי לְמִצְוָתָא דְצִיצְיַת וְתֶחֱמוּן יָתֵיהּ בִּזְמַן דְאַתּוּן מִתְעַטְפִין בְּהוֹן בִּימָמָא וְתִדְכְּרוּן יַת כָּל פִּקוּדַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְלָא תִסְטוּן לְמִטְעֵי בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן:

וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי''ג: ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות:

{{ז}} הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו: {{ח}} פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם דהא יש אומרים שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים משום הכי פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:

ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם. להזהיר ממנה שלא יטעו בה וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם זו המינות אשר אתם זונים זו ע"ז שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות כענין שכתוב ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיהו כט כג) והמשכיל יבין ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח) ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה והיא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו'

והיה לכם לציצת. והנה ישוב הפתיל להיותו בקצה כמו הציצית. והפירוש השני כאשר העתיקו חז''ל ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני בטל הראשון והם העתיקו כי זאת המצוה עם בגד שיש לו ארבע כנפים והציצית הם הגדילים ועוד אפרשנו. והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו למען יזכרו והמתפללים בטלית בשעת התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה: וראיתם אותו. מצוה להיות נראה: אחרי לבבכם. המתאוה והעין רואה והלב חומד והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו: אשר אתם זונים. כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו:

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם כעושר וכבוד אפילו בגזל: ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתס עיניכם בהן: אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות:

וראיתם. בגימטריא ציצית ביום: וזכרתם. כתיב זכירה בציצית לכן צוה לעשות ארבע ציצית בארבע כנפות בגדיו שכל מקום שיפנה יזכור. ובכל אחד חמשה קשרים כדי שיזכור לחמשה חומשי תורה. ויש בכל אחד שמונה חוטין שימנע מלעשות עבירה בשמונה איברים המרגילין את האדם לעבירה ואלו הן אזנים עינים פה חוטם ידים רגלים הערוה והלב ואם שמר עצמו מעבירה זוכה לעלות למעלה משמונה רקיעים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ואם עבר בהן עבירה נידון בשמונה דינין בחיבוט הקבר ובשבע מדורות של גיהנם: ציצית. עולה ת''ר ושמונה חוטין וחמשה קשרים תרי''ג לומר לך ששקולה מצות ציצית ככל התורה כולה. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בגימטריא זה ציצית לבגדיכם: כל מצות ה'. עולה תרי''ב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום:

והיה לכם לציצית. אין ידוע מכוון מאמר זה שיהיה לציצית, ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ''ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לב' עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהם עונשו מרובה וכו', כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה' כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן עד כאן, ירצה במאמר והיה לכם לציצית לצד שהם עבדים לה' והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא, ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם כעבד שאימת רבו עליו ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה' לעשות, ואמר ולא תתורו וגו' פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ: ואמר למען תזכרו ועשיתם, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (מנחות מד.) מעשה באדם אחד וכו' כיון שעלה וכו' טפחו לו ציציותיו על פניו וכו', והוא אומרו למען תזכרו פירוש שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא, ולזה דקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז''ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והעמידוה בבאה לידו עבירה ופירש ממנה, ואמר והייתם קדושים על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות ואומרו אני ה' אלהיכם וגו' פירוש חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו', וכפל לומר פעם ב' אני ה' אלהיכם הוא חיוב מושכל, ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף פ' בהר) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו': ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה' במצוה זו שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ד' כנפות ולא בת ג' ובת ה' כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה' שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו וניכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה' שלא נעשה סימן עבדותנו לה' אלא בטלית בת ד' כנפות לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת ג' ובת ה' אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית: וצוה שיהיו החוטין לבן לרשום סימניו יתברך כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן, גם התכלת לרמוז על שליטתו בשמים כי התכלת דומה לרקיע, גם במספר החוטין ד' שהם ח' ירמוז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן ח' בסוד השילוב של הוי''ה ואדנות, גם רשם בדת האל (מנחות לט) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים, ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן: וראיתי להעיר למה לא הכשיר ה' צבע התכלת אלא מדג עולה מהים ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו, ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו כאומרם ז''ל (חולין פט.) ים דומה לרקיע והבן גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמוז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא כידוע לרואים באור החיים: חסלת פרשת שלח לך

בְּדִיל דְתִדְכְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדָי וּתְהוֹן קַדִישִׁין קֳדָם אֱלָּהָכוֹן:

מִן בִּגְלַל דְתִדְכְּרוּן וְתַעַבְדוּן יַת כָּל פִּקוּדַי וְתֶהֱווֹן קַדִישִׁין הֵי כְמַלְאָכַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

וטעם למען תזכרו. וכבר אמר וזכרתם את כל מצות ה'. שאם תזכרו תהיו קדושים ולא תתגאלו בתאות הלכ המטנפת הרוח המשכלת:

למען תזכרו. למען תהיו פנוים ממחשבות הבליכם ובזה תזכרו גודל האל וחסדו: ועשיתם את כל מצותי. ובזה תעשו כל מצותי מאהבה ומיראה: והייתם קדושים לאלהיכם. ובזה תהיו קדושים לפניו לחיי עולם כאשר כיון הוא באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵהֲוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: פפפ:

אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי פְרָקִית וְאַפֵּקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

אני ה'. נאמן לשלם שכר: אלהיכם. נאמן לפרע: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרתי: אני ה' אלהיכם. עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטל שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, לג) אם לא ביד חזקה וגו' אמלך עליכם. דבר אחר למה נאמר יציאת מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט, יג. טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי:

{{ט}} פירוש אלהים בגימטריא זה דיין כלומר שהוא מדת הדין: {{י}} לא להיות לאלהים דבין כן ובין כך אלהים הוא אבל קבלת הגזירות בהוראות כינוי אלהיכם תלוי בתנאי שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזירות כמו שאר אומות: {{כ}} כי לפי טעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים שמשמע שעל כרחכם אני אמלוך עליכם לכן אמר דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה לא היה לו לומר רק אני ה' דהא גבי מכת בכורות לא כתיב כי אם וה' הכה וגו' אלהים דכתיב בקרא למה לי לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו': {{ל}} פרש"י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת הוא צבוע בדם חלזון ואצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות (ב"מ דף סא): {{מ}} והטעם כדפרש"י בחולין דף ה' דהעובד עבודת אלילים כופר בהקדוש ברוך הוא והמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בסנהדרין (דף ע"ח): {{נ}} פירוש שיתן ציצית על כל חמש כנפות אבל בד' כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה' כנפות דבכלל מאתים מנה וזה אליבא דכולי עלמא דסבירא להו הכי. ולא כהרא"ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה'. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא סבירא ליה כרבי משה הדרשן וקל להבין נראה לי. (נחלת יעקב) הכי פירושו בתחלה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף ואחר כך רשם על ד' כנפות האמור בפרשת כי תצא ופירש בו ולא בעלת ג' וכו' עיין שם: {{ס}} ואם תאמר והא בפרשת בשלח פרש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו ומהתחלת היציאה יהיה ח' ימים ומהתחלה האמיתית שהיה ביום ט"ו שהיה יציאה האמיתית יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי. ועיין (בנחלת יעקב) כי שם סותר דברי הרא"ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי ר' משה הדרשן רק מה שכתב למה נסמכה פרשת מקושש כו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר: חסלת פרשת שלח

אני ה' אלהיכם. אני הוא שהוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים על כן אמרתי לכם אני ה' אלהיכם: חסלת פרשת שלח לך

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו'. אני ה' שמצד שאני אלהיכם שאתם מכירים שאני הוא הקדמון הראוי שתעבדוהו ואליו תתפללו: הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כדי שתזכו שאהיה לכם לאלהים שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעי שמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשום אופן כמו שהוא הענין במציאות שאר הנצחיים: אני ה' אלהיכם. אני עתה לזה התכלית בעצמו צויתי לכם זאת המצוה כדי שתזכו לזה המכוון כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: