וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא:

וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וִיהָבוּ יַת קָלֵיהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא וְאִתְקְבִיעַת לְהוֹן הַהוּא לֵילְיָא לְבָכוּתָא לְדָרֵיהוֹן:

כל העדה. סנהדראות:

וטעם ויבכו העם בלילה ההוא. כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן וכך אמר משה (דברים א כז) ותרגנו באהליכם כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן ואמרו רבותינו (תענית כט) הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז) וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות אולי ידרש זה מפסוק (לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות והכתוב ירמוז בכיוצא בזה ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי

את קולם. פעול למלת ותשא גם ויתנו:

ותשא וגו' ויבכו העם. אומרו העם ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד. עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל (סוטה לה. תענית כט.) שאמרו וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו' פירוש שהיתה אז וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ויבכו בלילה היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים:

וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְמִיתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְמִיתְנָא:

וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן כָּל כְּנִישְׁתָּא לְוַאי דְמִתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַאי דְמִתְנָא:

לו מתנו. הלואי ומתנו:

{{ט}} פירוש לא לשון אלו כמו לו יש חרב בידי לו חכמו ומפני שפירש הלואי כמו מי יתן שהוא דבוק עם וא"ו שאחריו כמו מי יתן והיה לבבם לכן הוצרך להוסיף וא"ו ומתנו שהוא כמו מי יתן ומתנו:

וילונו. מבנין נפעל מהפעלים השניים הנראים לנפעל שלם:

וילונו על משה ועל אהרן. שהיו שלוחי האל יתברך להוציאם ממצרים ולהצילם מכל אימת מות במדבר ואמרו שכל זה נעשה כדי לתתם ביד האמורי:

וילונו וגו' כל בני ישראל וגו' כל העדה. טעם כפל זכרון המלינים, גם שינוי הזכרון, לצד שכללות ישראל היו בכלל המלינים אבל דברים שבאו בטענה היו מפי כללות העדה הראוים לדבר בטענה עם משה ואמרו סדר בחירת הרע, חלוקה ראשונה לו מתנו בארץ מצרים, וזה נמנע מהם שכבר יצאו, ובחרו ברעה יותר ממנה שימותו במדבר, וזה ישנו במציאות כי ימיתם במדבר, למה ה' מביאם למדרגה רעה יותר למות בחרב ולשבות נשיהם וגו', וגמרו אומר הלא טוב פירוש אם ה' לא ימיתם במדבר מסכימין לשוב מצרימה שאפשר שלא ימיתום מצרים ותהיה נפשם להם לשלל, ולא פחדו שיגזור ה' עליהם וימיתם במדבר ולא יגיעו למצרים כי זה הוא מבוקשם כאומרו או במדבר הזה וגו':

וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְּאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּלּ בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַּפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם:

וּלְמָא יְיָ מָעִיל יָתָנָא לְאַרְעָא הֲדָא לְמֵיפַּל בְּחַרְבָּא דִכְנַעֲנָאֵי נְשָׁנָא וְטַפְלָנָא יְהוֹן לְמֵיבַז הֲלָא טַב לָנָא דְנָתוּב לְמִצְרָיִם:

וטעם ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו. לא יזכירו דבת הארץ לאמר גם כן "והארץ משכלת ורעה" כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פירשתי (בפסוק ב) על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד והנה משה אמר במשנה תורה (דברים א כה כו) וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' והטעם כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא והעם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל) ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה ועוד כי שם (פסוק כג) כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים ועליהם אמר (פסוק כה) וישיבו אותנו דבר

שוב מצרימה. שם הפועל כמו לא אוכל קום ומלך אלקום עמו:

ולמה ה' מביא אותנו. מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו:

לנפול. ד' במסרה. לנפול בחרב דחה דחיתני לנפול אשר החילות לנפול לפניו גם בבל לנפול חללי ישראל שבעון זאת הנפילה דחוני שגרמו לי עתה נפילה דכתיב ופגריכם אתם יפלו במדבר ודחיתני לנפול לדורות שגרמו שחרב הבית ונפלו ביד בבל והיינו גם בבל לנפול חללי ישראל וכן בימי המן שכתבו שטנה על בוני הבית ולא הניחו לבנותו:

וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוֹהִי נְמַנֵי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם:

וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי נְמַנֵי עֲלָן מְלִיךְ לְרֵישׁ וְנָתוּב לְמִצְרַיִם:

נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פרשו לשון עבודה זרה:

נתנה ראש. זהו ע''ז וכן בעגל אשר ילכו לפנינו אשר אותיות ראש ומה התם אחר מ' יום אף כאן אחר מ' יום: איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ר''ת בגימ' ע''ז:

וּנְפַל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְאִתְרְכִינוּ משֶׁה וְאַהֲרן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם. שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל כי להם השתחוו על אפים וכן ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים (שמואל א כ מא) וטעם "לפני" כמו להם וכן וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ יח) ורבים זולתו

ויפל משה. ברצונו:

ויפול משה ואהרן על פניהם. בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א, טו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך (סנהדרין פ, כ''ג):

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יָת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יַת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:

ויהושע בן נון. הזכירו משה בתחלה לגודל מעלתו:

ויהושע וגו' מן התרים את הארץ. הוצרך לומר שהיו מן התרים, לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה מה שלא עשו כל גדולי ישראל, ואמר הטעם כי לא היה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל אלא לצד היותם מן התרים שתרו אותה וראו מעלתה ועשו ההרגשה, גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו כדי להרעישם לומר אלו תרו אותה וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל ויכחישו דברי הממאנים:

וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתַהּ טָבָא אַרְעָא לְחֲדָא לַחֲדָא:

וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִישְׁתָּא לְמֵימָר אַרְעָא דְעָבַרְנָא בָּהּ לְאַלָלָא יָתָהּ טָבָא אַרְעָא לַחֲדָא לַחֲדָא:

וטעם טובה הארץ מאד מאד. להכחיש הדבה לאמר שאינה אוכלת יושביה כי האויר טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש

הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. לתור המקום ויושביו, כאמרו וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה: טובה הארץ. הנה בענין הארץ מה היא אנו מעידים שהיא מקום טוב מאד מאד בלי דופי לא כמו שהעידו חברינו באמרם שעם היותה זבת חלב ודבש היא אוכלת יושביה ובענין ואת העם היושב עליה אנו מעידים כי לחמנו הם ולא יעיזו פניהם נגדנו הפך עדות חברנו באמרם כי עז העם:

ויאמרו לאמר. אומרו תיבת לאמר אחר שאמר אל כל בני ישראל. אולי כי לצד שגם המרגלים גם הם אמרו ארץ זבת חלב וגו' שהוא שבח הארץ וכוונתם היתה להרע להצדיק מאמר הדופי, לזה העיד הכתוב כי יהושע וכלב נתכונו לרומם ולפאר הארץ, ותיבת לאמר כאן לשון רוממות על דרך אומרו (פ' תבא) האמרת והאמירך: טובה הארץ וגו'. נתכוונו לסתור דברי המרגלים שאמרו ארץ אוכלת וגו', ואמרו טובה מאד מאד בין בענין פירותיה בין ביישובה, וכנגד הפלגת המניעה אמרו אם חפץ וגו' ונתנה בתורת מתנה לא בכח יגבר איש וגמרו אומר לחמנו הם:

אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:

אִין רַעֲוָא דַיְיָ אִית בָּנָא וְאָעֵיל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִינָהּ לָנָא אַרְעָא דְהִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:

אם חפץ בנו ה'. אמנם כי טובתה עד מאד היא בתנאי שיחפוץ בנו ה' כאמרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה והיה אם שמוע תשמעו וכו': והביא אותנו אל הארץ הזאת. הפך מה שהעידו חברינו באמרם לא נוכל לעלות אל העם כי אמנם לא יתקוממו יושבי הארץ לקראתנו כלל כאמרו ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' וכן היה שלא עשו שום גדר ושום הכנה למנוע את עלות העם עליהם: ונתנה לנו. כי ראינו שלא קמה רוח באיש בפנינו ושדעתם לברוח: ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש. היא מעצמה בלתי עבודת עובדי אדמה כמו ביערים כענין וכל הארץ באו ביער ויהי הלך דבש על פני השדה וזה לא היה אפשר אם היה בארץ או באוירה איזה דופי:

אם חפץ בנו ה'. נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים כי יאמרו שאין דבריהם אלא לגדר האפשרות ולא בבחינת ההחלט ולזה הניחום לומר כל הדברים ובגמרן אמרו לרגום, וכאן הבן שואל למה לא רגמו על תחלתן של דברים שהרי אין בדבריהם האחרונים תוספת ושינוי מתחילת דבריהם, אלא לצד שבתחילת דבריהם אמרו אם, היו יושבים ומצפים גמרן של דברים וכשעמדו בהן אמרו לרגום: ארץ אשר וגומר. כאן גזירת מאמר אם חפץ: היא זבת חלב ודבש. פירוש היא ולא אחרת כיוצא בה, והמרגלים אמרו זבת חלב ודבש היא אין תיבת היא מופלגת מהארץ שוללת מציאות כיוצא בה אלא לזכרון אשר עליו בא מאמר זבת חלב ודבש:

בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן:

בְּרַם בְּפִיקוּדַיָא דַיְיָ לָא תְבַטְשׁוּן וְאַתּוּן לָא תְדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרוּם בִּידָנָא מְסִירִין הִינוּן תַּשׁ חֵיל גְבוּרַתְהוֹן מֵעֲלֵיהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָנָא לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן:

אל תמרדו. ושוב ואתם אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם כלחם: סר צלם. מגנם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם:

{{י}} תיקן בזה שלא תאמר ב' דברים הם אלא האחד נמשך מחבירו כלומר שאם אל תמרודו בהקדוש ברוך הוא שוב אין אתם צריכים לירא: {{כ}} כאלו אמר כלחמנו הם: {{ל}} מפני שהמגן לאדם עושה לו צל לכך נקרא המגן צל:

וטעם אך בה' אל תמרדו. כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד כי לא בכחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם אם כן האמינו ותצליחו ואמרו ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם "סר צלם מעליהם" - מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם לשון רש"י ורבי אברהם אמר כי "צלם" מגן וצנה אשר הם צל על הנלחמים יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצנה וכובע להחלץ להלחם כנגדנו ויפה פירש אבל יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה וה' אתנו כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה על כן אל תיראום או ירמוז לשרי מעלה שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחלה (מכילתא שירה ב) כענין שכתוב (ישעיהו כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ואחר כך על מלכי האדמה באדמה וכמפורש בספר דניאל (י כ) יאמר כבר סר הכח אשר בצלו יחיו הגוים וה' המשפיל אותם אתנו על כן אל תיראום וכך אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות והמלאכים שלהם כי הם הצל על האומות וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה לעיל יא טו)

כי לחמנו הם. נאכלם כלחם וכן אוכלי עמי אכלו לחם: סר צלם. כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו לבו ירא:

אך בה' אל תמרודו. אמנם אם תרצו שתהיה הארץ לבם בזאת המדרגה מהטוב אל תמרדו בה' כאמרו והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואספת: ואתם אל תיראו. הנה אם לא תמרדו יביאנו האל: כי לחמנו הם. כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו כמו שהעידה רחב באמרה ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם: סר צלם מעליהסי וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצנה כדי שימהרו לנוס מפנינו כענין הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם:

לחמנו. ד' במסרה. כי לחמנו הם לחמנו נאכל זה לחמנו חם הצטיידנו בנפשנו נביא לחמנו אם בה' אל תמרודו לחמנו הם ונאכלם כלחם אבל לאחר שעברו את פי' ה' ויכום ויכתום וזהו בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר ורב להם הדרך מאד שהלכו מ' שנה במדבר:

ואתם אל וגו'. פירוש כל הפלגות המורא ישנו בערך זולתכם אבל לא אתם, ודקדק לומר וא''ו של ואתם לרמוז אפילו אחר שהצדיקו דברי המרגלים ודברו דברים בלתי הגונים: כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה, ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי''ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה, אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ''ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז''ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס''מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין, גם אמרו (שם פי''ח) כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת ובזה תשכיל להבין מאמרם ז''ל (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות והבן. ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו שהוא בחינת כללות הקדושה ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם כאומרו אל תיראום:

וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַטָלָא יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וְאִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִתְגְלֵי בַּעֲנָנֵי יְקָרָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

לרגום אתם. את יהושע וכלב: וכבוד ה'. הענן ירד שם:

{{מ}} לא את משה ואת אהרן כי הם לא דברו כלום: {{נ}} לקבל חצים ובליסטראות רצונו לתרץ הרי כבוד ה' שוכן עליהם תמיד על הכפורת מבין הכרובים:

לרגום אתם. יהושע וכלב:

ויאמרו וגו' לרגום וגו'. צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב עלה נעלה וירשנו וגו' נוכל לה, ונראה כי לדברי כלב לא חששו לפי שדבריו בטלים מעצמן שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים דכתיב (דברים יט) על פי שני עדים יקום דבר לזה לא חשו לדבריו, מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב מעתה הורעה עדות המרגלים כי דין ב' עדים כדין מאה עדים (מכות ה:) ועדות שקולה היא זאת ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב וחזר הדין למה שהיה קודם שלוח המרגלים לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם: וצריך לדעת למה לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי הב' כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי. ואפשר שדנו ביהושע שהוא פסול לעדות במה שנוגע למשה כי היה משרתו מבחוריו:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי לְכָל אַתְוָותָא דְעָבָדִית בֵּינֵיהוֹן:

עד אנה. עד היכן: ינאצני. ירגיזוני: בכל האתות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקים הבטחתי:

{{ס}} עד אנה עד היכן לא עד איזה מקום כפירוש אנה בכל מקום:

ינאצוני. כמו יכעסוני ורבים חביריו: וטעם בקרבו. לשון שהיו בתחלה לב אחד לטוב:

עד אנה ינאצוני. עד איזה גבול מהבזוי אסבול שיבזוני: ועד אנה לא יאמינו בי. עד איזה גבול מהפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו על דברי:

ויאמר ה' וגו'. המאמר כאן בא למנוע משה מלהתפלל על ישראל, כדרך שאמר לו במעשה העגל (שמות לב) הניחה לי, כמו כן במעשה זה הקדים לומר אליו ענין האמור בסמוך כדי שימנע מלהתפלל עליהם, ולזה לא אמר לאמר: עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו וגו'. קשה אם הם מנאצים מה מקום להתרעם על העדר האמונה. ואולי שכנגד המרגלים אמר ינאצוני וכנגד שהאמינו להם אמר לא יאמינו בי שהבטחתים לתת להם את הארץ: עוד לצד שהיו בישראל כת אחת מנאצים שהרשיעו ופקרו. ומה גם לדבריהם ז''ל שאמרו (סוטה לה.) בפסוק לרגום אותם באבנים וכבוד ה' וגו' שהיו זורקים אבנים גם כנגד מעלה, וכנגדם אמר ינאצוני, וכת אחת מתפחדים מהעמים וכנגדם אמר לא יאמינו, וכנגד ב' בחינות אמר אכנו בדבר ואורישנו, כנגד שלא האמינו אמר אכנו בדבר, ונתכוון לגמור כנגד המנאצים ואורישנו פירוש מעולם הבא וב' גזירות אלו נתקיימו במרגלים שהכה אותם ה' בדבר דכתיב (ל''ז) וימותו האנשים וגו' במגפה ואין להם חלק לעולם הבא כמאמרם ז''ל (סנהדרין קח:) ואומרו ואעשה אותך פירוש ישפיע בו ובענפיו כל ניצוצי הקדושה הראוי לבא מה שלא היה בכוחו קודם, ואומרו ממנו פירוש שהגוי עצום יהיה מהעם המוזכר בתחלה שיטה ה' כל נשמות התלויות בעם ויטעם בשורש נשמתו של משה: עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך והוא לצד שכבר קדם מעשה העגל ומאמר ה' שם ותשובת משה שבה נצח את הדין ובטל את הגזירה בטענות האמורים שם, בעבור זה בא האלהים לדבר נגד טענות הראשונות, והתחיל לומר עד אנה פירוש אין קצבה לניאוץ האנשים האלה לומר העבר להם זאת ואפס כח הסבל, ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם כי זה יהיה ניאוץ הגוים פעם אחת וניאוץ של ישראל אין לו קצבה, גם בזה דחה טענת זכות אבות כי אין ראוי למלך גדול ורם ברוך הוא לסבול כל כך ניאוצין מבניהם: ותמצא שאמרו רז''ל (שבת פט:) שהשיבו האבות להקדוש ברוך הוא כשאמר להם בניכם חטאו אמרו לו ימחו על דבר כבוד שמך, שגם הם לא יחפצו בהכעסות ה' ברוך הוא, וכנגד טענות אשר הוצאת מארץ מצרים שאמר משה במעשה העגל שנתכוין לומר שלא ישוה הגוי אשר יצא ממנו להביא ראשו בעול האלהות כעם היוצא ממצרים אשר להם נעשו המסות הגדולות, לזה אמר כי לא הועיל להם מה שראו ביציאת מצרים, והוא אומרו ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות וגו', ומעתה אין הפרש להם לצד פרט זה אם כן אכנו וגו', ואם תאמר ומה אעשה לשבועת האבות, ואעשה אותך שאתה מבניהם לגוי גדול וגו', ועדיין ישנה לקושיא ובמה תהיה בטוח מהבאים תחתיהם שלא ינאצו גם הם, לזה אמר ואעשה וגו' לגוי גדול ועצום פירוש שיהיו הנשמות גדולות ועצומות יותר ממנו פירוש מהעם הנמצאים שיהיו קרובים לקדושה ביותר מהעם ההוא שיוכל עמוד במצות ה', ותמצא כי באמצעות נפש קדושה יסתייע עשות מעשה קודש וימאס עשות רע, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית מט) ראובן בכורי אתה וגו', והעם היוצא ממצרים לצד שהיו תוך קליפת מצרים ושמלת שבים לא נטהרו ממנה בהחלט וזה סיבה לנאץ, מה שלא יהיה כן העם היוצא ממשה:

אֶמְחִנוּן בְּמוֹתָא וַאֲשֵׁצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן:

אֶמְחֵי יַתְהוֹן בְּמַחְתָא דְמוֹתָא וְאֵישֵׁצֵי יַתְהוֹן וְאַמְנֵי יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן:

ואורשנו. לשון תרוכין. ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות: ואעשה אתך לגוי גדול. שאתה מזרעם:

{{ע}} היינו הכרתה מן העולם ולא לשון ירושה וכן פירש למטה מזה: {{פ}} דאם לא כן מה ענין זה לכאן וכי תנאי עשה עמו שאם יניחנו להמיתם יעשנו לגוי גדול. ויש מקשים גבי עגל בפרשת כי תשא כתיב נמי ואעשה אותך לגוי גדול ופירש שם אם כסא של ג' רגלים וכו'. ויש לומר דהכא קשה לרש"י למה כתיב עצום ממנו אלא כדי לסלק טענת של כסא של ג' רגלים כלומר שלזרעך יהיה כסא של ד' רגלים כיון שאתה מזרע האבות יהיה להם ג' רגלים וזכותך יהיה רגל ד' אי נמי ממנו שב אל אברהם שהוא תחלת היחוס ואז יהיה לזרעך ד' רגלים אבל לעיל לא כתיב ממנו דמשמע דתחלת יחוס יתחיל ממשה רבינו עליו השלום כלומר שיקראו בני משה ולא בני אברהם יצחק ויעקב לזה אמר אם כסא של ג' רגלים וכו' ודוק היטב כי בזה יתורצו כמה קושיות:

אכנו בדבר. כענין וגם יד ה' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם: ואורישנו. אעשה שיעזבו לאחרים חילם ויירשום כענין המתים יורשים את החיים (בבא בתרא פרק יש נוחלין) שהיה בחלוקת הארץ. ובזה קיים מה שנדר ליוצאי מצרים באומרו ונתתי אותה לכם מורשה:

וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ וְיִשְׁמְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אַסֶקְתָּא בְחֵילָךְ יָת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן:

וַאֲמַר משֶׁה וְיִשְׁמְעוּן בְּנֵיהוֹן דְמִצְרָאֵי דְאִשְׁתַּנָקוּ בְּיַמָא אֲרוּם אֲסֵיקְתָּא בְּחֵילָךְ יַת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן:

ושמעו מצרים. ושמעו את אשר תהרגם: כי העלית. כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכלת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכלת להלחם. וזה הוא:

{{צ}} לא ושמעו את אשר העליתם כמובן מפשוטו של קרא אלא שישמעו ההריגה ומלת כי פה הוא במקום אשר כאילו אמר ושמעו המצרים אשר העלית בכחך את העם הזה מקרבו וראו החיבה הגדולה שאי אפשרית להתבטל לא יאמרו שחטאו רק מבלתי יכולת וכו':

ושמעו מצרים כי העלית בכחך. וישמעו מצרים שתהרגם כי העלית כי משמעו בלשון אשר והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת ומה יאמרו עליהם מה שאמור בסוף הענין (פסוק טז) מבלתי יכולת ה' לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים לשון רש"י אם כן יהיה "אל יושב" כמו "על יושב" וכן רבים ולפי דעתי אין הכונה למשה רבינו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגבורים והחזקים כדלים וכחלשים אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז וא"כ יתכן שיהיה " אל יושב הארץ הזאת " כפשוטו שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו' כי בכם אל ואפס אלהים

ושמעו מצרים כי העלית. טעמו ואשר העלית ואחר שאמר ושמעו ואמרו אל יושב הארץ הזאת היא ארץ כנען פירש מה שמעו על כן פעם אחרת שמעו כי אתה ה' כבודך בקרב העם הזה:

ושמעו מצרים. חשב משה שכשאמר האל יתברך אכנו בדבר יהיה הרצון להכות תכף את כולם והתעורר לשאול מה יעשה לשמו הגדול ואמר הנה ישמעו מצרים תכף שהרגת את אלה פתאום ויאמרו שעשית מבלתי יכולת בידך על יושבי הארץ הזאת וזה כי אמנם ראו כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ועם זה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה ולא יחשבו שתהיה תקלתם בשביל שעזבת אותם בעונם: אשר עין בעין נראה. שכבר נראה בעין עין השגחתך עליהם: אתה ה' ועננך עומד עליהם. בהוה כאמרו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו':

העלית. ג' במס'. עמ''ש בפרשת תשא:

ושמעו מצרים וגו'. צדיך לדעת למה אומר ושמעו בתוספת וא''ו בתחלה, היה לו לומר ישמעו מצרים, עוד צריך לדעת כוונת אומרו כי העלית, אם רצונו לומר ישמעו שהעלה זה אין לו שחר, כי הלא המה ראו מעשי ה' ונפלאות אשר עשה בתוכם. ועוד מה יסובב הריגתם לשמיעת מצרים שהעלה בכחו וגו', ואם הכוונה היא לציין מי הם מצרים אשר ישמעו ואמר אותן אשר העלית בכחך וגו' קשה וכי יש מצרים אחרים לטעות בהם, ולו יהיה שיש מצרים אחרים עם כל זה מן הסתם אינו חוזר אלא על מצרים הידוע: ונראה שהכוונה היא במה שנעיר על משה עליו השלום למה לא הזכיר טענות שטען לפני ה' במעשה העגל, והגם שפירשתי בפסוק עד אנה ינאצוני וגו' שה' סתר טענה זו בטענת נלאתי נשוא גם לצד שאין לניאוץ זה קצבה, עם כל זה היה למשה להזכיר זכות אבות בצירוף הטענות שהזכיר כאן שבהם נצח הדין כאשר אבאר. אכן משה עליו השלום נתחכם בנועם דבריו שאמר ושמעו בתוספת וא''ו לומר מלבד טענות הראשונות שאמר כשהתפלל על מעשה העגל שחוזר הוא וטוען ומוסיף עליהם להשיב על מאמר ה', והוא אומרו ושמעו מצרים וגו', ונתן טעם לדבריו שאמר הדבר בהחלט שישמעו ואם תאמר מי אמר לך שישמעו ודאי ואפשר שלא ישמעו, לזה אמר כי העלית בכחך הגדול וגו' ודקדק לומר מקרבו לומר שהגם שנסי מצרים היו ידועים לכל עם כל זה ישתנה הדבר לאותם שהיו בקרבם ואומה כזו לא תמנע מחקור מהנעשה מישראל וענייניהם, ולזה אני מחליט שידעו אשר יעשה מהם בדקדוק, וכפי זה תיבת כי היא נתינת טעם למאמר ושמעו: עוד ירצה על זה הדרך שבא ליתן טעם למה לא חש אלא לשמיעת מצרים ולהנסבב ממנה ולא לשאר העמים, לזה אמר כי העלית בכחך וגו' פירוש הם שידעו אומה זו שאין בה יכולת ולא יכלה עלות ממצרים אלא בכחך הגדול כשישמעו שמתו כאחד הגם שה' יקיים הבטחתו ויכניס לארץ זרעו של משה אף על פי כן יתלו כי המשפחה ההיא היה בת כח היכול עמוד מפני יושב הארץ, וזה הוא מדברים הרגילים כי אומה חזקה תמשול בלמטה ממנה, אבל העם היוצא ממצרים שאין לו אלא כח ה' לא היה כח בה' ח''ו להביאם, והוא מה שדקדק לומר העלית בכוחך את העם הזה מראה באצבע העם היוצא שלא היה בו כח זולת כח עליון לשלול עם הבא במקומו שאין ממנו מופת לסתור טענת מבלתי יכולת ה', ומיחוש זה אינו אלא מצד מצרים אבל שאר האומות אם לא היה טעם שמצרים ידעו העם ואיכותו לא היה חילול ה'. נמצאת אומר מתוך דברי משה ב' דברים מוכרחים הא' שישמעו מצרים הנעשה מישראל, והב' כי מצרים ידעו שישראל אין בהם כח לעמוד במלחמות גדולות זולת כחו יתברך:

ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. פסוקים אלו צריכין ביאור כי ושמעו מצרים על כרחך צריך אתה לפרשו על ההריגה כפירוש רש"י ואם כן היה לו לומר מיד אחר ושמעו מצרים, ואמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה זה שאמר ואמרו הגוים. אם הם המצרים למה קראם עכשיו סתם גוים, ואם הם יושבי הארץ למה שינה שמם, וזולת זה הלשון קצת מגומגם. וראיתי להסתייע ממהר שכתב מהרי"א בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי מלך ב"ו ממה ליקח נקמה משני סבות, הן מצד שהוא ירא שמא היום או מחר ימות ולא יראה נקמתו בחייו, הן מצד שהוא ירא פן יברח שונאו למקום אחר ולא יוכל להרגו. ע"כ נאמר ואולם חי אני נאם ה' ומצדי לא יבצר לאחר הפירעון, ועוד שימלא כבוד ה' את כל הארץ, ואנה מפני יברח, על כן ארחיב להם זמן מ' שנה אשר בהם יתמרק העון עכ"ל. וזה שאמר משה והמתה את העם כאיש אחד. אם תכלה אותם כרגע אז תעשה כאיש אחד הממהר לנקום מפני שני החששות ואתה אל ולא איש למה זה תמהר לנקום. ועפ"ז י"ל כי המצרים לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. שהרי המה ראו בעיניהם כחו ית' וז"ש ושמעו מצרים כשישמעו ההריגה אז יאמרו אל יושב הארץ הזאת וגו' ומה שהכניס בין הדבקים מאמר כי העלית בכחך וגו' הוא נתינת טעם על השלילה כי למה לא יאמרו מבלתי יכולת לפי שראו כי העלית בכחך וגו' ולכן ודאי לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. אלא יאמרו דבר אחר, ולמי יאמרו, אל יושב הארץ הזאת הקרובים, ולמה יאמרו דווקא אליהם, שמעו כי אתה ה' וגו'. כי הקרובים שמעו מסתמא כי אתה ה' אל ולא איש, ואין להמלט מפניך, כי עין בעין נראה אתה ה'. חי וקים לעד ועננך עומד עליהם וגו'. וא"כ בין בחנייה בין בהליכה העמוד ענן עמהם ואנה מפניך יברחו, והמתה את העם כאיש אחד איך תעשה כמעשה גבר בעלמא הממהר לנקום בכעסו וכדי בזיון וקצף לייחס אליך ית' מדה זו, וכל סיפור זה הוא שמעו כי אתה ה', אל ולא איש והמתה את העם הזה כאיש אחד. ומה שהכניס בין הדבקים אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' לבאר שני התוארים הנזכרים בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי המה רמוזים גם במאמר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'. וכל פסוקים אלו מדברים ממה שיספרו ביניהם הקרובים, דהיינו מצרים עם יושב הארץ הזאת כי לא יוכלו לומר מבלתי יכולת. לפי שכולם ראו ושמעו כי העלם בכחו ממצרים, והיא הנותנת כל עוד שיראו ביותר כח ה' ויכלתו אז ביותר יש להם מקום ללון ולומר איך יתכן שמי שהוא ה' בקרב הארץ אשר נראה עין בעין ועננו לא ימיש, ימית את העם כמעשה איש בעלמא אבל הרחוקים אשר שמעו את שמעך. אבל מ"מ יכול להיות שלא שמעו את כל היד החזקה אשר עשה ה' במצרים רק שמעו כי יש ה' אשר נשבע לישראל להביאם אל הארץ, לא יתמהו ועל והמתה את העם כאיש אחד. אבל יאמרו כפירה אחרת וז"ש ואמרו הגוים היינו הרחוקים מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שאמרת ואעשך לגוי גדול ועצום. וא"כ למפרע יראו יכולת ה' מ"מ ביני ביני יתחלל השם כי ימים רבים יהיו ללא אלהים אמת קודם שאהיה לגוי גדול, לפיכך ועתה תיכף בדור זה יגדל נא כח ה' כי ראוי ונכון שגם בעת הזאת יגדל נא כח ה' לבטל דברי הגוים הרחוקים, ה' ארך אפים וגו' לבטל דברי המצרים שאמרו והמתה את העם כאיש אחד. ויאמר ה' סלחתי כדבריך. בכמה מקומות דרשו פסוק זה על מעשה העגל ור"ל כי בכל זמן ממצרים ועד הנה סלחתי כדבריך, אבל מכאן ולהלן חושבנא ולא אסלח לגמרי, ונתן טעם לדבר וינסו אותי זה עשר פעמים על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות אבל משם והלאה תמה זכות זו ע"כ אגבה חובי מעט מעט. אעפ"י שבמס' ערכין (טו.) מנו גם מעשה המרגלים בכלל עשר נסיונות מ"מ כפי הפשט נוכל לומר במקום מרגלים, ויסעו מהר ה'. (במדבר י.לג) מאחרי ה'. ועל צד הרמז יתכן לפרש, כי עין בעין בזכות שקבלו ישראל את התורה הנדרשת בע' פנים זכו לעין ה' אל יראיו, (תהלים לג.יח) וזהו פירוש הפסוק (ישעיה נב.ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון כארז"ל (עירובין סה.) נכנס יין יצא סוד, יין ע' וסוד ע' כי הגאולה סוד ה' ליראיו כמ"ש (דניאל יב.ט) כי סתומים וחתומים הדברים וכשנכנס בישראל יין התורה שיש לה ע' פנים אז יצא סוד הגאולה ונגלה כבוד ה'. (ישעיה מ.ה) ז"ש כי עין הגאולה שהיא סוד בעין בזכות יין התורה יראו בשוב ה' ציון וק"ל.

וְיֵימְרוּן לְיָתֵב אַרְעָא הָדָא דִשְׁמָעוּ אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיַת בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִי בְעֵינֵיהוֹן חָזַן שְׁכִינַת:יְקָרָא דַיְיָ וַעֲנָנָךְ מַטֵל עִלַוֵהוֹן וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַתְּ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא וּבְעַמוּדָא דְאֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא:

וְיֵימְרוּן בְּחֶדְוָוא לְיַתְבֵי אַרְעָא הֲדָא דְיִשְׁמְעוּ אֲרוּם אַנְתְּ הוּא יְיָ דִשְׁכִינְתָּךְ שַׁרְיָא בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִבְעֵינֵיהוֹן חָמוּן שְׁכִינַת יְקָרָךְ יְיָ עַל טַוְורָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ תַמָן אוֹרַיְיתָךְ וַעֲנָנָא מַטְלוּל עִילַוֵיהוֹן דְלָא יְהַנְזְקוּן מִשְׁרָבָא וּמִטְרָא וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַנְתְּ מְדַבֵּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא מְטוֹל לְמַכָּכָא טַוְורַיָא וּגְלִימְתָּא וּלְמִידְלֵי מַשְׁרַיָא וּבְעַמוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא בְּלֵילְיָא:

ואמרו אל יושב הארץ הזאת. כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכלת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:

אשר עין בעין נראה אתה ה'. אמר ר"א על מראה כבוד ה' לעיני כל ישראל (שמות כד יז) "נראה" פעל עבר וטעמו נראית אתה וכן ונאשאר אני (יחזקאל ט ח) וכן כי אמלל אני (תהלים ו ג) בעבור היות הלמ"ד בפתח גדול והכפל "עין בעין" אמרו המפרשים כדרך בני אדם שעיניו יראו את עיניו בדברו אתו וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד) ועל דרך האמת "עין" לשון מראה ועינו כעין הבדלח (לעיל יא ז) וארא כעין חשמל (יחזקאל א כז) יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול וכן ענין הכתוב ביחזקאל (מג ג) וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר

אשר עין בעין. על הכבוד שראו הזקנים או על מראה כבוד ה' לעיני בני ישראל והוא הנכון: נראה. פעל עבר וטעמו נראת אתה ה' וכן ונאשאר אני וכן כי אומלל אני בעבור היות הלמ''ד בפת''ח גדול: עמד עליהם. בשבתם:

עין בעין. ג' במסרה אשר עין בעין נראה אתה ה' כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ואידך עין בעין שן בשן. בעה''ז א''א לראות בשכינה כדכתיב כי לא יראני האדם וחי וזה הוא שכתוב כאן אשר עין בעין נראה וסמיך ליה והמתה אבל לעתיד לבא יראו ועתידין לומר זה ה' קוינו לו וכן רמז למה שדרשו עין בעין ממון כדכתיב הכא עין בעין וסמיך ליה והמתה פי' אם יהיה עין בעין ממש (פירוש) שמא ימות ע''כ פירושו ממון:

ואמרו אל יושב וגו' שמעו וגו'. צריך לדעת מה יאמרו ליושב הארץ, ואם כוונתו לומר שיאמרו מבלתי יכולת ה' ח''ו להם, היה לו להסמיך הדברים על זה הדרך אל יושב וגו' מבלתי יכולת ה' והיה לו להקדים מאמר שמעו וגו' או לאחרו: אכן כוונת המאמר הוא על זה הדרך ואמרו וגו' פירוש כשישמעו מצרים יתלו הדבר לטעם יושב הארץ פירוש לצדם היה הדבר, ולהיות שיש כאן ב' דרכים, האחד הוא שלא היה העם ראוי לכל כך מעלה בעיני ה' להאביד לפניו יושב הארץ גוים גדולים ועצומים, והגם שאבדה מצרים בשבילם אין למידין ממצרים ליושב הארץ ז' גויים גדולים ועצומים ולא היו כל כך אהובים אצלו עם בני ישראל אז לאבד מפניהם עמים רבים, והב' הוא שה' היה חפץ בעם ואוהבם אלא שלא השיגה ידו חס ושלום ליושב הארץ, לזה אמר שמעו כי אתה ה' בקרב וגו' פירוש לא יאמרו שהסיבה שנולדה מיושב הארץ הוא לצד שגם הם אהובים וחביבים אצל הבורא ברוך הוא כנז' שהרי שמעו חביבו' ישראל אצלך כי אתה ה' בקרב העם אשר עין בעין וגו', הרי נפלאה אהבתם לה' ופרסם כי שמו הגדול נקרא עליהם, ואילו היה יכול לעשות עמהם טובות לא היה נמנע ממיחוש אומות שלא באו לכלל חלק מריבוא מאהבת ישראל גלוי לכל העולם, ומעתה כשתמית את העם הזה לא יתלו הדבר לצד מיעוט השגת אהבתך בהם ואם תעשה את הדבר הזה והמתה וגו' ואמרו וגו':

וּתְקַטֵּל יָת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דִי שְׁמָעוּ יָת שְׁמַע גְבֻרְתָּךְ לְמֵימָר:

וּמִן בָּתַר כָּל נִסַיָא הָאִילֵן אַנְתְּ קָטֵיל יַת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דְיִשְׁמְעוּ יַת שֵׁמַע גְבוּרְתָּךְ לְמֵימָר:

והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו' :

ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך. מצרים גם כנענים גם אחרים:

והמתה וגו' כאיש אחד וגו'. גילה דעתו עליו השלום בזה שאינו מבקש שיסלח ה' על החטא אלא שלא יבא לידי חילול השם, ורמז בדבריו כי ההרגש שממנו יומשך האמור בדבריו הוא דוקא אם ימיתם כאיש אחד אבל מעט מעט לא יורגש הדבר, וכן מצינו שעשה ה': ואמרו הגוים וגו'. פירוש לא מצרים לבד אלא כל הגוים ששמעו שמעך, לאמר פירוש לשון מעלה ורוממות רום יכולת ה', עתה יאמרו מבלתי וגו' ויתהפך קידוש ה' לחילול ח''ו בפי כל העמים, ולזה דקדק לומר ואמרו בתוספת וא''ו לומר כי מלבד מצרים וכו' גם כל הגוים. עוד טעם אומרו לאמר לצד שאין ידוע מבטא הדברים הנאמרים מהגוים וסדרן, לזה אמר ואמרו אמירה שהכוונה בה לומר מבלתי וגו'. עוד אומרו לאמר פירוש הגם שלא יצדיקו הם עצמן הדברים בדעתן אף על פי כן יאמרו המתחייב מהמעשה, וזה הוא שיעור הענין ואמרו וגו' ודבר זה אין בו אלא אמירה לבד ולא הצדקת הדברים בדעתם:

מִדְלֵית יוּכְלָא קֳדָם יְיָ לְאָעָלָא יָת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיֵם לְהוֹן וְקַטְלִנוּן בְּמַדְבְּרָא:

מִן בִּגְלַל דְלָא הֲוָת יוּכְלָא מִן קֳדָם יְיָ לְאַעֲלָאָה יַת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דְקַיֵים לְהוֹן וּקְטָלִינוּן בְּמַדְבְּרָא:

מבלתי יכלת וגו' . לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת: מבלתי יכלת. מתוך שלא היה יכלת בידו להביאם שחטם: יכלת. שם דבר הוא:

{{ק}} ולא פועל לנקבה אבל חסר למ"ד כאלו אמר יכולת לה':

יכלת. שם כמו עד יבושת המים ואיננו לשון מדה כדרך הדרש: וישחטם במדבר. הטעם ויהרגם ואמר וישחטם בעבור המדבר כי שם ירעו הצאן:

מבלתי. ב' במסרה. מבלתי יכולת ה' ואידך ותזנו אל בני אשור מבלתי שבעתך בענין תועבות ירושלים כביכול שעונות ישראל עושין ליד חזקה שאין בה יכולת: וישחטם במדבר. החי''ת שבורה לומר שעברו על התורה שכרת עליה שמונה בריתות בכלל ושמונה בריתות בפרט ועל כן נתן רשות למלאכי חבלה לפרוע על חטאתם:

מבלתי יכולת ה' וגו'. פירוש או שאין בו כח ח''ו כנגד יושבי הארץ, או על דרך אומרו (תהלים יד) אמר נבל בלבו אין אלהים פירוש שאפס היכולת שהיה קודם לזה ח''ו, ויש בזה חילול ה' גדול: העם. בא מאמר זה לסתור טענת הכנסת זרעו של משה, ואמר כי חילול ה' יהיה גם בזה כל שלא מכניס העם הזה, וכמו שכתבתי בפסוק ושמעו מצרים, וכח טענת משה היא שהגם שהם מנאצים אותו אם יהרגם בבת אחת יש חילול ה' גדול בכל העולם, ואולי כי הוא זה שרמז הכתוב בתחילת דברי משה שאמר ויאמר משה אל ה' פירוש אמירה זו היתה לסיבת דברים הנוגעים אל ה' כדי שלא יתחלל שמו ח''ו: וישחטם במדבר. טעם שדבר בלשון זה, לרמוז את אשר יגשימו הדברים באלהי עולם, והטעם כי כשתהיה הסיבה כי ח''ו הוגבל בכח הנה הוא בגדר הגשם ח''ו:

וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר:

וּכְדוּן יַסְגֵי כְדוּן חֵילָא קֳדָמָךְ יְיָ וְתִתְמְלֵי רַחֲמִין עֲלֵיהוֹן וְיָתִי תְשַׁוֵי לְעַם רַב הֵיכְמָא דְמַלֵילְתָּא לְמֵימָר:

יגדל נא כח ה'. לעשות דבורך: כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור:

{{ר}} שלא בקש ממנו חדשות רק לקיים מאמרו וזהו כאשר דברת:

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור "ה' ארך אפים" לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים אמר לו לצדיקים אמר לו אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים יגדל נא כח ה' לעשות דבורך לשון רש"י מדברי אגדה (סנהדרין קיא) ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל"ף דל"ת ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם והזכיר במדות "ארך אפים ורב חסד" ולא הזכיר "אמת" כי במדת אמת יהיו חייבים ולא הזכיר "נוצר חסד לאלפים" כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו ולא הזכיר "וחטאה" בעבור שאלו מזידים ופושעים ולא ידעתי למה לא הזכיר "רחום וחנון" אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו " סלחתי כדבריך " שאהיה להם ארך אפים ורב חסד והזכיר " פוקד עון אבות " לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם ואמר ר"א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן "ונסלח לו" עד שיעשה תשובה שלימה והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו וכן טוב וסלח (תהלים פו ה) ואמר "סלחתי כדברך" לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם ואמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני השם כראשונה וגו' ופירש שם (פסוק כו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו' והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ) ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל וכל זה מן הטעם שהזכרתי כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו

יגדל נא. קרוב מאריכות אפים כי כל מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו והעד כאשר דברת שאתה ארך אפים ואלה המדות פירשתים בפרשת כי תשא:

יגדל נא כח ה'. לכבוש את מדת הדין:

ועתה יגד. ל נא כח. יגדל יו''ד גדולה אמר אם נסוך עשר פעמים בי' נסיונות זכור להם צדקת אביהם שנסית אותו בעשר נסיונות:

ועתה יגדל נא וגו'. יש להעיר א' אומרו ועתה. ב' אומרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל עוד ולא מצינו שעשה דבר בענין זה להתגדל. ג' אומרו נא אם הכוונה היא עתה הלא אמר עתה יגדל ואם לשון בקשה למה לא הקדימה. ד' אומרו כאשר דברת מה דבר ה' והיכן דבר. ה' תיבת לאמר למי יאמרו הדברים: אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חילול ה' גדול בהמיתם הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדולתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים ואף על פי כן הורישם לפני ישראל בזה יגדל כח ה', ואומרו כאשר דברת הוא מאמר שלח לך וגו' אשר אני נותן לבני ישראל ופירשנוהו במקומו שנתכוון במאמר זה כי הוא מושלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכולת אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל כמו שכתבנו שם, ופרט זה אמר ה' אליו לאמר לישראל והוא מאמר דברת לאמר: ואומרו נא פירוש עתה, וכפל לומר ב' פעמים עתה, יתבאר על פי דבריהם (ב''ר פכ''א) שאמרו אין ועתה אלא תשובה, ולפי שאמר משה לפני ה' הדברים שאין כדאי ליאמר על האדון הגם שהיה אומר דברי הגוים ולא דברי עצמו ח''ו אף על פי כן אינו מן המוסר, ותמצא כיוצא בדבר שהשומע ברכת ה' מפי עדים הגם שאינם אלא מעידים מה שאמר הרשע המברך אף על פי כן קורע השומע (סנהדרין ס.), וכמו כן כשאמר משה מאמר הגוים נגד כבודו יתברך התודה ועשה תשובה על שהוציא מפיו דברי זלזול כנגד הבורא ברוך הוא והוא מאמר ועתה. גם רמז הכתוב במאמר ועתה שיקח תשובתם של ישראל, ואומרו יגדל נא על דרך אומרם ז''ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אומרו יגדל נא פירוש יהיה יותר גדולת ה' עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד, גם רמז בתיבת נא על דרך אומרם (אבות פ''ד מי''ז) יפה שעה אחת בתשובה וכו': עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועתה יגדל פירוש מה שאני מבקש מה' לא להחליט המחילה לכל המנאצים אלא ועתה יגדל נא כח ה' פירוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה' עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם, ואומרו כאשר דברת הוא מה שאמר (י''ב) אכנו בדבר ופירשנוהו במקומו באחד מהדרכים שחוזר למרגלים, ודקדק לומר נא פירוש עתה בשעת מעשה העבירה ולא יתלה להם זמן, וכמו שכן היה דכתיב (ל''ז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ועיין מה שפירשתי שם, ואומרו לאמר אולי שבקש משה מה' שיאמר הדברים להם קודם שימותו כדי שיראו ויחתו. או ירצה לאמר לישראל ראו אלו שדברו שקר מה עלתה בידם להחרירם לבל ישובו להכעיס, וכן אמר דוד (תהלים ט) בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה. ורמז בראשי תיבות ועתה יגדל נא כח שם אלהים, ושם אדני שרשם הכתוב גם כן יגיד משפט, ואחר כך חזר לעורר הרחמים על כללות העם דכתיב סלח נא לעון העם הזה: עוד נתכוון משה במאמר ועתה וגו' על מה שאמר אליו ה' ואעשה אותך לגוי גדול ועצום, שהגם שינחם ה' מהרעה אשר אמר לא מפני זה ישוב ה' מדברו הטוב, ותמצא שאמרו ז''ל (מכות יא.) קללת חכם אפילו על תנאי וכו' ומכל שכן ברכה ומכל שכן דברי אלהים חיים, והוא אומרו ועתה פירוש וגם עתה יגדל נא כח ה' שדיבר לאמר ואעשה אותך לגוי גדול לקיים גוי גדול שישנו עתה ויגדיל עשות להוסיף גוי גדול ממשה, ותמצא שכן היה דכתיב ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז''ל (ברכות ז.) למעלה מם' ריבוא, ודקדק לומר דברת לאמר, לצד שבעת אשר דבר קשות כנגד ישראל האמיר את משה במדה טובה, לזה אמר דברת דבור קשה לישראל, לאמר אמירה רכה למשה: עוד ירצה כאשר דברת שיהיה לגוי גדול, ואומרו לאמר פירוש כנגד מה שאמר ועצום ממנו שתהיה בחינתם חזקה יותר מהם: ויש לנו לחקור זאת למה לא שאל משה דבר זה כשאמר לו כן כשעשו העגל כי גם שם נאמר לו (שמות לב) ואעשה אותך לגוי גדול, ואפשר כי כאן בא בטענה לפי שיצא הדבר מפי עליון שני פעמים, והוא מה שדקדק במאמרו כאשר דברת לאמר פירוש דברת במעשה העגל ואמרת עתה במעשה המרגלים: עוד נראה שבמאמר ראשון לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול ולא אמר ועצום ממנו, ולפי אחד מהדרכים שפירשתי במאמר ועצום ממנו הכוונה היא שהגוי גדול שיהיה ממשה הוא מהעם עצמו כמו שכתבתי, ולזה אחר שהתפלל שתעמוד העטרה במקומה בעם היוצא ממצרים חש על טובתו שאמר אליו ה' ואעשה אותך וגו' שתתבטל כי ה' לא אמר לעשותו גוי גדול אלא מהעם, לזה אמר יגדל נא כח ה' וגו', מה שאין כן במעשה העגל לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול, מן הסתם הגם שחזר בו ה' וניחם על הרעה אשר דבר על עמו לא מפני זה יתבטל הטוב אפילו היה על תנאי ויטע ה' ברוך הוא נטעי נשמות חדשות לפרות ולרבות, ואולי כי זו היתה כוונת דבריהם ז''ל שאמרו (שם לב.) שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כסא של ג' רגלים לא יכול לעמוד של רגל א' וכו' ישראל שיש להם ג' עמודים וכו' עד כאן. וקשה וכי משה לא מהם הוא שיאמר על בניו שהם של רגל אחד, ולדברינו יוצדקו הדברים לצד שהגוי העומד ממשה הם נטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב וכפי זה אין להם אלא רגל אחד: עוד נראה טעם שהתפלל כאן לצד שהובטח בגוי היוצא ממנו שיהיה עצום במדרגת הקדושה וטהרה שלא ינאץ ה' לזה הוא שהתפלל יגדל כח ה' על פרט זה, ודקדק לומר יגדל נא פירוש שמצינו (ברכות לג:) שבחירת מעשה הטוב אינה ביד הקדוש ברוך הוא, ועתה יגדל נא כח ה' אפילו בבחינת דבר זה להמציא נפש נוטה למעשה הטוב:

יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי:

יְיָ אֲרִיךְ רוּחַ וְקָרִיב רַחֲמִין שְׁרֵי לְתוּבִין וּמְכַפֵּר עַל סוּרְחָנוּן מַזְכֵּי לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְיתָא וְלִדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעִין עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי:

ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקדוש ברוך הוא שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב''ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים: ונקה. לשבים: לא ינקה. לשאינן שבים:

{{ש}} ואם תאמר והרי פסוק זה גם כן כתיב בפרשת כי תשא וגם שם פירשו רש"י ויש לומר דהא דפירש כאן לבד על ונקה רק כדי שלא תקשה לרש"י מה שפירש לעיל ארך אפים לצדיקים ולרשעים והרי כתיב ונקה פירוש לצדיקים ולא ינקה פירוש לרשעים לכך פירש"י ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פוקד עון אבות על בנים. מאריך עד דור רביעי שאם יחזיקו מעשה אבותיהם בידיהם ויוסיפו להרע תתמלא סאתם בדור שלישי ותאבד תקות תשובתם ויפרע מהם ואם יחזיקו במעשה אבותיהם ולא יוסיפו להרע מהם ימתין עד דור רביעי ואז תתמלא סאתם באפס תקוה לתשובה ויאבדו:

ה' ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל הי''ג מדות הנאמרים בפרשת כי תשא, ויתבאר על פי דבריהם ז''ל בראש השנה פרק א' דף י''ז וזה לשונם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה עד כאן. ובפרשת תשא (שמות לד ו) כתבתי דברי הרא''ש ז''ל בזה ומה שעלה בידי בפירוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ה' פעם אחת: ולהר''ן גאון שהביאו דבריו התוספות (ר''ה יז:) והרא''ש שה' ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה', אלא דקשה איך יחלוק הר''ן על דברי רבות ינו: ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר''ן כי מה שאמרו קודם שיחטא ואחר שיחטא פירוש שה' רחמן אפילו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא ואין חידוש לרחמים אלא אחר החטא, וכפי זה אין קושית הרא''ש שהקשה קודם החטא למה צריך לרחמים כי כפי האמת כן הוא, גם דילג ג' מדות אל, רחום, וחנון, לצד שג' מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים ועתה לא הוצרך בתפלה למדות אלו, והתחיל מארך אפים להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז''ל שאמרו (סנהדרין קיא.) כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ארך אפים וגו' יעויין שם דבריהם, הרי כי לארך אפים קרא, גם אמר רב חסד להטות משפטם כאומרם ז''ל (ר''ה שם) רב חסד מטה כלפי חסד, ולא הזכיר אמת ולא נוצר חסד לאלפים כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו, והזכיר נושא עון ופשע כי להם צריך, ולא הזכיר וחטאה שלא היו אז שוגגין אלא מזידין, והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו:

שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טַבְוָתָךְ וּכְמָא דִי שְׁבַקְתָּא לְעַמָא הָדֵין מִמִצְרַיִם וְעַד כְּעָן:

שְׁבוֹק כְּדוֹן לְסוּרְחָנוּת עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טֵבְוָותָךְ וְהֵיכְמָא דְשָׁרִיתָא לְעַמָא הָדֵין מִן זְמַן דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם וְעַד כְּדוֹן:

סלח נא. אחר שמצאנו שאמר אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה: כגודל חסדך. בעבור חסדך הגדול: וכאשר נשאתה. כטעם נושא עון: ועד הנה. עד המקום הזה או מיום שיצאו ממצרים ועד זה היום כי יש הנה שם המקום כמו באו הנה הלילה גם סימן זמן כמו ולא ראיתיו עד הנה וכבר פירשתיו:

כגודל. ב' במסרה. כגודל חסדך. כגודל זרועך הותר בני תמותה. זהו שאמרו שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה ודוד שידעו להתפלל עליהם:

וַאֲמַר יְיָ שְׁבָקִית כְּפִתְגָמָךְ:

וַאֲמַר יְיָ שַׁבְקִית כְּפִתְגָמָךְ:

כדברך. בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכלת ה':

{{ת}} לא בשביל דברך שאתה מתפלל בעדם ואמרת סלח נא וגו' דאם לא כן מאי כדברך בסלחתי סגי:

סלחתי כדברך. כשאמרתי אכנו בדבר כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר כי לא היתה הכונה שאמית את כולם יחדו אבל שאמית את כלם מעט מעט במדבר ולא יכנס איש מהם לארץ:

ויאמר ה' סלחתי כדברך. פירוש לא סלחתי על העון בהחלט אלא כדבריך שלא אהרגם כאחת מהטעמים שרשם במאמרו שלא יאמרו מבלתי יכולת וגו', אבל על כל פנים יעשה בהם משפט באריכות אפים, והוא מאמר הסמוך כל האנשים וגו' אם יראו את הארץ וגו', ואומרו חי אני פירוש נשבע בחיי המלך כביכול, גם נשבע ואמר וימלא כבוד וגו' פירוש כן ימלא כבוד ה' את הארץ עד שנעשה זה, והוא גם כן שבועה על הדבר: עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך סלחתי כדברך פירוש לצד דבריך שחלית פני, ולצד שנאמר בדברי משה מיחוש מאמר הגוים מבלתי יכולת ה' וגו' ופירשנו במקומו ב' דרכים הא' כי אין אלהים ח''ו עוד, והב' שאין בו כח נגד יושבי הארץ, לזה אמר ואולם חי אני פירוש כנגד מה שיאמרו שאין בנמצא המציל ח''ו ואמר חי אני, וכנגד מה שיאמרו שאין בו כח ח''ו לעמוד בפני יושבי הארץ אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ פירוש במעשה אשר יפליא לבסוף בא' ושלשים מלכים הגם שיעשה זה לזרעו של משה, והכוונה בדברים אלו לומר שלא עשה אלא לכבוד משה שבקש ממנו סליחה ולא למיחוש מאמר הגוים:

וּבְרַם קַיָים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יָת כָּל אַרְעָא:

וּבְרַם בִּשְׁבוּעָה קַיֵים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יַת כָּל אַרְעָא:

ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם: חי אני. לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ. הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לומר מבלתי יכלת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט:

{{א}} ביש ספרים גורסין חי אני לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים וגו' ואין גורסין אחר כך אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה וכו' כי הם פירשו וימלא כבוד ה' וגו' וכאשר ימלא כבודי את כל הארץ כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא ולפי פירוש זה אין צריך לסרס המקרא אבל לפי מה שכתוב בספרים שלפנינו אם יראו הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשי' וכו' כי הם מפרשים וימלא כבוד ה' וגו' שהוא לשון עתיד כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא בלשון שני לכן צריכין לסרס המקרא ולפרש וכבודי ימלא כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת שהוא לשון עתיד ולפי פירוש זה צריך למחוק למעלה וכבודי ימלא כל הארץ וכן צריך לגרוס כשם שאני חי כך אקיים להם וכו' ודו"ק ותמצא. והרא"ם כתב הרי זה מקרא מסורס שוימלא כבוד ה' צריך להיות אחר סיום כל הפסוקים האלה שהם דבקים עם השבועה שבא אחר כך ואמר ולמה אני מאריך להם כדי שימלא כבוד ה' ולא יתחלל שמי בעכו"ם לחשוב עלי מבלתי יכולת עד כאן לשונו. והוא הוא שפירש לפי הספרים שלפנינו:

חי אני. לשון שבועה וימלא כבוד ה' את כל הארץ אם יראו את הארץ מקרא מסורס הוא חי אני נאם ה' כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט לשון רש"י ואינו נכון כלל אבל הכתובים האלה חסרי השבועה לכבוד של מעלה חי אני וימלא כבודי את כל הארץ אם כל האנשים המנסים אותי יראו את הארץ אין הדבר ככה וכן חי אני נאם ה' וגו' אם אתם תבואו אל הארץ (להלן פסוקים כח ל) יחסר השבועה וככה יקצרו אף בהדיוט כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף ( ג לה) לא ירצו לפרש האלה כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף יחסרו הברכה וכן מצינו שאמר כלב ליהושע (יהושע יד ו) אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' על אודותי ועל אודותיך וכתיב (שם פסוק ט) וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מלאת אחרי ה' אלהי והוא ממה שנאמר כאן (פסוק כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה ויזכיר בהבטחה זו שבועה כי הכל נקשר בפסוק ואולם חי אני שהוא שבועה כמו שפירשתי ואמר "וישבע משה" כי משה הזכיר השבועה ועל דרך האמת ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם

חי אני. טעמו כאשר אני חי כן יהיה דברי קיים: וימלא. וכאשר מלא כבודי את כל הארץ והקרוב שהוא לעתיד וטעמו זה אעשה כדי שיודע כבודי בעולם:

ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. אמנם אני נשבע שכמו שהוא אמת שאני חי ושימלא כבודי את כל הארץ כן יהיה אמת כי כל האנשים והם בני עשרים:

אֲרֵי כָל גֻבְרַיָא דַחֲזוֹ יָת יְקָרִי וְיָת אַתְוָתַי דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ בְּמֵימְרִי:

אֲרוּם כָּל גוּבְרַיָא דִי חָמוּן יַת יְקָרִי וְיַת אַתְוָותַי דַעֲבָדִית בְמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרִי:

וינסו. כמשמעו: זה עשר פעמים. שנים בים שנים במן ושנים בשלו וכו' , כדאיתא במסכת ערכין (טו, א) :

{{ב}} וזה לשון הגמרא בפרק אלו נערכין תניא עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן פירוש שנים בים אחת בירידה דכתיב המבלי אין קברים במצרים אחת בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כן המצריים עולים מצד אחר וכו' שנים במים במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילן העם על משה. וברפידים דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה. שנים במן דכתיב אל תצאו ויצאו. ואל תותירו ויותירו. שנים בשליו ראשון בשבתנו על סיר הבשר. שני והאספסף אשר בקרבו. בעגל כדכתיב. במדבר פארן פרש"י היינו מרגלים:

זה עשר פעמים. הטעם רבים והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון כי הוא סוף האחדים וראש העשרות שהם במחברת השנית:

ולא שמעו בקולי. פירוש לצד ששמע עם קול אלהים חיים פנים בפנים דבר ה' עמהם לזה יקפיד על שלא קבלו ולא חשו על קולו יתברך אשר שמעו:

אִם יֶחֶזוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהַתְהוֹן וְכָל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחֱזִנַהּ:

בִּשְׁבוּעָא אֲמִירָא דָא דְלָא יֶחֱמוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְהַתְהוֹן וְלָא דָרָא דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחְמוּנָהּ:

אם יראו. לא יראו: לא יראוה. לא יראו את הארץ:

{{ג}} (גור אריה) דודאי לא יראו כי אין ספק לפני הקדוש ברוך הוא:

וטעם וכל מנאצי לא יראוה. כי כל מנאצי לא יראוה ור"א אמר כל מנאצי מבניהם ואין בו טעם ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה כדברי רבותינו (תענית כט) וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה שיזכור להם עונשם הראשון

וכל מנאצי. מבניהם:

אם יראו את הארץ. שלא יראו את הארץ כלשון כל אם שאין אחריו תנאי כפול כמו אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך חי ה' אם יומת (שמואל.. א יט, ו) ודומיהם: וכל מנאצי לא יראוה. וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה כל אותם שינאצוני לעתיד לא יראוה כמו שקרה למתים על דכר קרח ועל דבר פעור ובנחשים ובשרפים:

אם יראו וגו' וכל מנאצי וגו'. צריך לדעת למה הוצדך לפרש המנאצים מנין יעלה על הדעת שלא יהיו בכלל הגזירה שהוצרך לפרטם. ואפשר כי לפי שה' אמר וינסו אותי זה עשר פעמים שזה יגיד כי כל שלא ניסה עשר פעמים והם אותם שיצאו ממצרים פחות מכ' אינם בכלל הגזירה, לזה הוציא המנאצים מהכלל שהגם שיהיה בהם שלא ניסו עשר פעמים נחתמו בגזירה זו, ומנאציו הם המרגלים או אותם שהיו זורקין אבנים בענן ה' כדברי רז''ל (סוטה לה.): גם נתכוין הכתוב לרשום פרט חדש במרגלים שלא יהיו ראויים לארץ פירוש שלא יטלו חלק בה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא דף קי''ז שבניהם של מרגלים לא נטלו חלק המרגלים בארץ אלא חלק אבי אביהם עד כאן. מה שאין כן כל הדור ההוא שנטלו חלקם בניהם, ופירוש יראוה פירוש שלא יהיו ראויים לה, ולזה גמר אומר ועבדי כלב וגו' וזרעו יורישנה, וידיעת ההפכים מושכלת מהנאמר:

וְעַבְדִי כָלֵב חֲלַף דַהֲוָה רוּחַ אוֹחֲרִי עִמֵהּ וְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֵלִנֵהּ לְאַרְעָא דִי עַאל לְתַמָן וּבְנוֹהִי יְתַרְכִנַהּ:

וְעַבְדִי כָלֵב חוּלַף דַהֲוַות רוּחַ אוֹחֲרֵי עִמֵיהּ וְאַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֲלִינֵיהּ לְאַרְעָא דְעָאל תַּמָן וּבְנוֹי יִרְתוּנָהּ:

רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (לעיל יג, ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד, ז) ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי: וימלא אחרי. וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר: אשר בא שמה. חברון תנתן לו: יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה:

{{ד}} משום דקשה וכי לכלב לבד היה רוח אחרת והא אף ליהושע היה רוח אחרת משל מרגלים ועל זה פירש שתי רוחות וכו': {{ה}} לכך צריך רש"י להביא מנביאים שלא תקשה מנא ליה שהיה אחד בפה ואחד בלב דלמא רוח אחרת היה לו בפה ובלב שהיה אומר איני עמכם בעצה. לכן פרש"י וזהו שנאמר בספר יהושע ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי: {{ו}} שחסר מלות את לבו דאם לא כן מאי וימלא אחרי סתם דקאמר והלא בפיו היה עם מרגלים ולא בלב: {{ז}} פירוש והביאותיו שנאמר בקרא הוא כמו ונתתיו ופירוש אל הארץ אל חברון ופירוש אשר בא שמה בבואו לרגל את הארץ ולא שיביאנו לארץ לאפוקי שלא ימות במדבר כמובן מן הקרא:

ועבדי כלב. לא הזכיר יהושע כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה והקדים הכתוב (פסוק ל) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל) אבל משה אמר (פסוק לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה

ועבדי כלב. הזכירו לבדו בעבור ויהס כלב והלוים והכהנים אינם בכלל השבועה כי לא הלך מהם נשיא מרגל ועוד לכל פקודיכם לכל מספרכם אף על פי שלא היו הכהנים גם הלוים הם רבים: רוח אחרת. כנגד התרים: וימלא אחרי. רדף אחרי דברי ומלא אותו שהארץ טובה מאד ואין דבה:

וזרעו יורישנה. הוא יורישנה לזרעו לא כענין שאר דור המדבר שאף על פי שבניהם ירשו אותם לא היו הם המורישים אבל הורישם סדר האל יתברך במצותו למנחילי הארץ כמו שיעד באמרו ואורישנו:

יורישנה. ב', וזרעו יורישנה הנה ה' יורישנה שלא היה יכול להורישם אלמלא שה' הורישם מפניו:

ועבדי כלב עקב וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע, גם כוונת אומרו היתה רוח אחרת עמו, גם אומרו וימלא אחרי, גם אומרו והביאותיו בתוספות וא''ו בגזרת הכתוב: אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו ואף על פי כן וימלא אחרי פירוש השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה' והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז''ל (קידושין לט:) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כג) צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום: והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנם בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם: ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדו לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור אחור מעבודת ה' לצד שארך יום קיצו, וכבר פירשתי (בחפץ ה' שבת ל') במעשה חזקיה שהוסיף לו ה' ט''ו שנה שנשאלתי ישוב מאמרם ז''ל שהשיב ה' לדוד כששאל ממנו הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו' ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קיצו וכו' עד כאן. ולמה הודיע ה' לחזקיה, והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ דכתיב (איוב יד) אם חרוצים ימיו אבל תוספות ימים לא נכלל בכלל גזירה זו, וחפץ ה' להודיע על דרך אומרם בגמרא (שבת י:) בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, לזה מודיע ה' חסדו כשמוסיף ימים על ימי אדם, והוא מאמר והביאותיו וגו', וכן תמצא שאמר הכתוב ביהושע סימן י''ד ויאמר אליו כלב וגו' ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר והם דברינו עצמם. ואמר עוד וזרעו יורישנה לומר כי עשה ה' חסד זה גם לזרעו: עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך עקב אשר עשה ב' דברים טובים, א' היתה רוח אחרת עמו פירוש שלא הלך אחר עצת המרגלים, והב' וימלא אחרי שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים, ושתים שלם לו ה', אחד והביאותיו וגו', ב' יורישנה, וטעם שלא הזכיר יהושע, לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הוצרך להתעצם מכחו:

וַעֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:

וַעֲמַלְקָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי יָתֵיב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:

והעמלקי וגו' . אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם: מחר פנו. לאחוריכם וסעו לכם וגו' :

{{ח}} הודיענו טעם סמיכות מחר פנו עם והעמלקי הקודם לו והוסיף לומר לאחוריכם שבזולת זה היה נראה ששני דרכים היו ליכנס לארץ ישראל אחד דרך העמק ואחד במדבר דרך ים סוף ואין הדבר כן שהרי דרך המדבר ים סוף הוא לאחוריהם וכבר הלכו אותו ובאו אל הישוב ופירוש לאחוריכם שהשם יתברך אינו חפץ להביאם אל הארץ שהשם יתברך חפץ שבמדבר ימותו:

והעמלקי והכנעני. הוא האמורי כי כל אמורי הוא כנעני ולא חשש הכתוב להפרישו בעבור העמלקי שהוא מבני שם וכנען שהוא אבי האמורי מבני חם וכן וירד העמלקי והכנעני והעד ויצא האמורי ולא הזכיר העמלקי כי האמורי הוא העיקר: יושב בעמק. לארוב לכם ויש אומר אף על פי שהעמלקי והכנעני יושבים בעמק פנו דרך ים סוף ולא תפחדו והנה ישראל לא עשו תשובה על כן דבר השם:

והעמלקי והכנעגי וגו'. כוונת הודעה זו כאן, גם תוספת וא''ו, לצד שהחליט ה' שכל הדור לא יבואו לארץ וימותו במדבר והוא אמר שלא ימיתם כאיש אחד ולזה צריכין להתעכב במדבר זמן ארוך כמו שכן גילה הדברים בסמוך, ויש צד לומר שישבו שם כל הזמן ההוא, לזה אמר והעמלקי וגו' פירוש ואינם יכולין להתעכב במקום זה שאתם עלולים ליפול לפניהם, על דרך אומרם (ב''ר פ' צ''א) השטן מקטרג בשעת הסכנה, לזה מחר פנו וגו', והגם שמצינו שישבו אחר כך שם ימים רבים דכתיב (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים ואמרו ז''ל (בסדר עולם) י''ט שנה, זה היה בחזרה, שאז כבר נתצמצם והוקטן העון אשר לא כן קודם, ובזה מצאנו טעם למה לא נתעכבו אז שם מה שנתעכבו אחר כך; וטעם אומרו והעמלקי בתוספות וא''ו לקשור הדברים עם תחלת הדיבור של אם יראו וגו' שמוסיף עוד גזירת המסעות כאומרו מחר פנו שהוא''ו נמשכת עם מאמר מחר פנו:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר:

וידבר ה' וגו'. שיעור הדיבור יגיד כי עתה מתחיל לדבר אליו ה' בענין זה ולא כן הוא שהלא כבר דיבר ה' דברים רבים בזה כאמור בסמוך. אכן לצד שהדברים שעברו מה' למשה עד עתה היו דברים בינו לבין משה לא בשליחות לישראל, והמשכיל במה שפירשנו יצדיק הדברים שלא היה אלא כמלך שמדבר עם עבדו בדברים שרצונו לעשות, ולזה לא אמר שם לאמר כל עיקר, וכאן מתחיל לדבר אליו דברי שליחות לישראל ולזה אמר וידבר ה' וגו' לומר לישראל הדברים ככתבן:

עַד אֵימָתַי לִכְנִשְׁתָּא בִישָׁתָא הָדָא דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עָלָי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי:

עַד אֵימַת לִכְנִישְׁתָּא בִישָׁתָא דְמִתְחַבְּרִין עָלַי יַת תּוּרְעֲמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְהִינוּן מִתְרַעֲמִין עָלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי:

לעדה הרעה וגו' . אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה: אשר המה מלינים. את ישראל עלי: את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:

{{ט}} אבל לא כל ישראל שהרי מלינים עלי את תלונות בני ישראל כתיב דמשמע הגורמים לישראל שילינו: {{י}} שהרי המרגלים היו שנים עשר הוצא מהן יהושע וכלב שלא היו בעצה עמהם נשארו עשרה וקראם עדה: {{כ}} הוסיף מלת ישראל בין מלינים ועלי כדי שלא תפרש מלת מלינים על המרגלים וזה אין אמת שהמרגלים הוציאו דבה על ארץ ישראל וישראל היו המלינים:

עד מתי לעדה הרעה הזאת. אף על פי שסלחתי כדברך להאריך להם שלא להמיתם תכף ולא כולם יחדו מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים אשר הם מלינים עלי. שהם המחטיאים וחטא הרבים תלוי בהם ולא אאריך להם כלל ועם זה את תלונות בני ישראל אשר המה המרגלים מלינים עלי שמעתי ואשים פני לענשם לפיכך:

עד מתי לעדה וגו'. הם המרגלים, וכן אמרו במשנה דסנהדרין (קח.) ואומרו את תלונות בני ישראל הם שאר העדה, ואומרו עד מתי, נתכוון לומר שעדיין היו מפחידים ישראל לסור מאחרי ה' ולזה קראם עדה רעה לומר שעודנה ברשעה עומדת, ואומרו אשר המה מלינים עלי פירוש מלבד רעת עצמן עוד מלינים ישראל עלי: את תלונות בני ישראל וגו' שמעתי. הוצרך להודיע ששמע, לומר כי לא שמע אלא תלונות בני ישראל ולא דברי רשע המרגלים, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך את תלונות בני ישראל אשר המרגלים מלינים עלי שמעתי פירוש תלונות בני ישראל לא הלנת המרגלים, כי דברי המרגלים עצמן נמאסו ומנעם מבוא לאזניו:

אֱמַר לְהוֹן קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אִם לָא כְּמָא דִי מַלֵילְתּוּן קֳדָמָי כֵּן אֶעְבֵּד לְכוֹן:

אֵימַר לְהוֹן בִּשְׁבוּעָא קְיַים אֲנָא אִין לָא הֵיכְמָא דְמַלֵילְתּוּן קֳדָמַי הֵיכְדֵין אַעֲבֵיד לְכוֹן:

חי אני. לשון שבועה: אם לא וגו' כן אעשה. כביכול איני חי: כאשר דברתם. שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב) :

{{ל}} כאלו אמר אם לא אעשה לכם כאשר דברתם שיפלו פגריכם וגו' איני חי ולא נכתב איני חי שכבוד אלהים הסתר וסמך על המבין ממה שאמר בראשונה חי אני דאם לא כן חי אני נאם ה' כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם מיבעי ליה:

וטעם אם לא כאשר דברתם באזני. אם כאשר דברתם כן לא אעשה לכם כטעם תמיהה וכן דרך הלשון לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך (יחזקאל ג ו) וכן אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעיהו יד כד)

אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא. שתי שלילות במקום חיוב. כלומר כי אמנם כאשר דברתם באזני באמרכם או במדבר הזה לו מתנו. ובאמרכם נשינו וטפינו יהיו לבז. וכן למרגלים באמרם ארץ אוכלת יושביה היא שהכל יתקיים בכם: כן אעשה לכם. בזמנים מתחלפים ובזה נשבע מה שהעיד המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים. וכן יחזקאל (כ, כג) באמרו וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים:

אמור וגו' כאשר דברתם באזני וגו'. כאן ביאר דבריו שעל בני ישראל הוא אומר שהם אותם שהגיעו דבריהם ושמעם ה' באזניו לאלה הוא שהגביל זמן מבן עשרים וגו'. אבל המרגלים לא באה להם הודעת הגזירה כי לעיני כל ישראל שם שם ינגפו מיתה משונה כמו שכן היה:

בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:

בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִתְרְמוּן גוּשְׁמֵיכוֹן כָּל סְכוּמְכוֹן לְכָל חוּשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא דְאִתְרַעַמְתּוּן עָלַי:

וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

פגריכם. הגופות: הלינותם. מגזרת וילונו על משה:

מבן עשרים וגו' אשר הלינותם. צריך לדעת כוונת אומרו אשר הלינותם, ואם רצה לומר על אשר הלינותם חסר תיבת על, גם לא היה צריך לומר שכבר אמר את תלונות וגו' שמעתי וגו': ונראה שכוונת הדברים היא לצד שאמר ה' מבן עשרים שנה חש שיבינו שכוונת הדברים היא כל מי שהיום בן עשרים, וכפי זה נכללים בכלל הגזירה גם מי שיצא ממצרים פחות מעשרים כיון שבשנה ב' באו לכלל כ', לזה אמר אשר הלינותם פירוש מזמן שהתחילו להלין, ושיעור הכתוב הוא אותם שהלינו עלי מבן עשרים, וכפי זה חוזר להלנה ראשונה כשיצאו ממצרים שאם על הלנתם אז לא היה צריך לדייק דבריו ולומר בן עשרים בזמן ההלנה כיון שהוא מדבר באותו זמן שהוא זמן שהלינו, והוא מה שאמר למעלה וינסו אותי זה עשר פעמים הא למדת כל שהיה בכלל עשרים בחטא ראשון הוא שנכלל בכלל הגזירה, ואולי כי דיוק זה לא הרגישו בו הדור ההוא וחשבו הדברים כפשטן שבאה הגזירה על אותן שהיו אז בן כ', ולזה שנת המ' כשיצאו לחפור בליל ט' באב ולא מת מהם א' ובדקו בי' וי''א וי''ב וי''ג וי''ד ועשו יום ט''ו שמחה (פתיחתא איכה רבה), וקשה למה חשבו שימותו עוד אחר שהיו ידועים אותם שהיו בן עשרים כשיצאו ממצרים ומה מיחוש עוד להם לגזירה, אלא שהם חשבו שהגזירה היתה על אותן שהיו אז בן כ': ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקב''ה אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקב''ה, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ', ומה שאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ידבר על רוב המלינים, ולזה כשראו בשנת המ' שלא מת אחד מהם עשאוהו יום טוב על שנתבטלה הגזירה מעל אותם שיצאו פחות מעשרים והיו בשעת הגזירה בן עשרים:

אִם אַתּוּן תֵּעֲלוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בַּהּ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן:

בִּשְׁבוּעָא חֲמִירָא דְאַתּוּן לָא תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית בְּמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בָּהּ אֲרוּם אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן:

נשאתי את ידי. כלשון בני אדם כי השמים למעלה: כי אם כלב. הקדים כלב כי הוא הקדים ויהס:

וְטַּפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהֵי וְאָעֵל יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן יָת אַרְעָא דִי קַצְתּוּן בַּהּ:

וְטַפְלְכוֹן דַאֲמַרְתּוּן דִלְבִיזָא יְהוֹן וְאָעֵיל יַתְהוֹן וְיִנְדְעוּן יַת אַרְעָא דְקַצְתּוּן בָּהּ:

והביאתי. י' יתירה שאביא אותם אל הארץ שנתקדשה בי' קדושות:

וטפכם אשר וגו'. לצד שאמר כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם והם דברו גם על טפם רעה, לזה בא ה' והוציאם מהכלל ואמר וטפכם וגו' והבאתי וגו', ואמר והבאתי בתוספת וא''ו, לומר מלבד שלא יהיו לבז אלא עוד להם טובה שיביאם ה' אל הארץ וגו':

וּפִגְרֵיכוֹן דִי לְכוֹן יִפְּלוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין:

וּפִגְרֵיכוֹן דִלְכוֹן יִתְרְמוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין:

ופגריכם אתם. כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

{{מ}} פירוש דבר על הבנים בסיפור זה להכניסם לארץ ואלו ימותו צריך לומר ואתם להבדילם זה מזה:

ופגריכם. שהם אתם:

ופגריכם אתם. פי' כאשר אתם בבריאותיכם כן תשכיבו עצמכם ותמותו:

ופגריכם אתם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן אחר שכבר אמר במדבר הזה יפלו פגריכם, ואפשר שנתכוון לומר שלא יכניסו בניהם עצמותם לארץ כמו שהעלו עצמות יוסף ועצמות השבטים לארץ אלא יפלו במדבר: עוד נראה שיכוין לומר שמלבד שיפלו פגריהם כמו שאמר למעלה פירוש שיפלו פגרים מתים, אמר עוד שהגופות גם כן תהיה להם נפילה במדבר שיהיו ביד ס''מ שר המדבר, שאין לך נפילה גדולה מזו כידוע ליודעי מדע, ולזה דקדק לומר ופגריכם אתם יפלו שאחר שקראם פגרים אמר יפלו, ואם על המיתה הוא אומר היה לו להקדים הנפילה שהיא הסובבת בהם שם הפגר וכמו שאמר למעלה יפלו פגריכם, אלא ודאי על השפלת ונפילת הגופות אחר מיתה הוא אומר, ודקדק לומר אתם שלא יבינו מאמר פגריכם שבא לומר על בני בניהם שגם עליהם יאמר בכינוי כי הבן חלק מאביו, לזה אמר אתם: וחכמי קאשטיליה המגורשים שמעתי משמם שפירשו שחוזר על משה ואהרן שגזר ה' עליהם גם כן שימותו במדבר, ולזה אמר תיבת אתם למשה ואהרן שעמהם הוא מדבר, ונתן ה' טעם לדבריו במה שגמר אומר אם לא זאת אעשה לכל העדה וגו' יתמו ושם ימותו על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פי''ט) בפסוק ויתא ראשי עם שטעם שנקבר משה בעבר הירדן להביא דור המדבר לעולם הבא, ולזה אם לא היו מתים משה ואהרן במדבר לא היו חיים דור המדבר, וזה דרך רמז, כי ודאי שלא יאמר פגר על משה ואהרן שגופן זך כמלאכים, גם לא יאמר לשון נפילה על ב' מאורי עולם:

וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן מְאַחֲרִין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן עַד דִיסוּפוּן פִגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא:

וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן טַעֲיָין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיכוֹן עַד זְמַן דִיסוּפוּן פִּגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא:

ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נאמר תשאו את עונתיכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככלה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים: ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:

{{נ}} שהרי לא נגזרה גזירה אלא על אותן שהיו בני כ' ועמדו במדבר מ' שנה נמצא שהיו בני ס' שנה שאם נקנסה עליהם מיתה בני כרת לא היו: {{ס}} כלומר ושנה ראשונה מן המנין היתה בכלל כו': {{ע}} כלומר מקצת אנשים שנמנו לאחר מעשה העגל שלאחר המנין הראשון נעשו בני כ' אבל אם בתחלה היו בני י"ט שנה ובשילוח מרגלים היו בני כ' שנה אותם היו בבאי הארץ וזה שאמר וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותן של שנת כ' בשם מהרי"ץ:

יהיו רועים. כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום והעד כאהל רעי: זנותיכם. שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש:

ונשאו את זנותיכם. שמרדתם בי באמרכם נתנה ראש:

בְּמִנְיַן יוֹמַיָא דִי אַלֶלְתּוּן יָת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַּׁתָּא תְּקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִדְעוּן יָת דְאִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:

בְּמִנְיַן יוֹמִין דְאַלֵילְתּוּן יַת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַׁתָּא תְּקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִנְדְעוּן יַת דְאִתְרַעַמְתּוּן עָלָי:

את תנואתי. שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה לשון הסרה, כמו (במדבר ל, ו) כי הניא אביה אתה:

{{פ}} קרא הסרת לבב מהשם הסרת השם מהם מפני שכיון שהוסרו לבבם מהשם הוסר השם מהם:

אשר תרתם. בציווי: את תנואתי. אניא דברי או מי יניאני והטעם שישבור את שבועתי כמו ואם הניא:

במספר הימים. שהאריכו במצותכם לראות אם אפשר לכבשה: יום לשנה. תשעה באב של כל שנה כמבואר בתענית בתרא: תנואתי. תכירו מה רע בטול המכוון שלי בסורכם ממנו כאמרו ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה':

יום לשנה יום לשנה. שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר, ועוד הלא מדה טובה מרובה על מדת פורעניות ואיך יכפול עונשם שנה ליום, ומ"ש במספר הימים כמספר בכ"ף מבעי ליה, ומהו שחזר ואמר תשאו עונותיכם מ' שנה כי כבר הזכיר עונשם. ורז"ל אמרו (תענית כט.) כי יום זה היינו ט' באב כי בו בכו בכיה לחנם וקבעו בכיה לדורות ע"כ בכל יום ט' באב היו קוברים מתיהם לכך נאמר יום לשנה שבכל שנה תשאו עונותיכם יום אחד. וע"ד הדרש נ"ל לפרש, לפי שעיקר כוונת המרגלים היתה בהוצאת דבת הארץ כדי להיות להם פתחון פה לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה, וידעו כי מאז ומקדם נתחייבו שמצרים תשב שממה מ' שנה כמ"ש ביחזקאל (כט.יב) תהיין שממה מ' שנה. ופירש"י שם לפי שנגזר עליהם רעבון מ"ב שנה כנגד ג"פ שנכתב החלום שבע פרות שבע שבלים ולא היה להם אלא שתים, כי משבא יעקב פסק הרעב ונשארו חייבים עוד מ' שנה כך פירש"י, ולפי זה מקום אתי לפרש שהמרגלים ידעו גם המה שהמצרים יש להם לפרוע חוב מ' שנה, או להיות שממה מ' שנה, או להיות שם שנת רעבון מ' שנה. לכך הלכו מ' יום לומר לישראל שמ' יום אלו אשר בהם ראינו סכנת ארץ אוכלת יושביה. גרועים לנו יותר מן מ' שנה הרעים שנגזרו על מצרים, וע"כ אמרו נשובה מצרימה. כי יותר טוב לנו להיות בשממת מצרים מ' שנה מאותן מ' יום אשר בהם היינו בסכנת מות ומשכלת בארץ, לכך נאמר במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום, כדי שיגיע יום לשנה של מצרים לומר ששנה של מצרים יותר טוב מן יום של הארץ אפילו שנת רעבון או שממה, וז"ש יום לשנה יום לשנה היינו לשנה שנה של מצרים. על כן תשאו עונותיכם מ' שנה כנגד אותן מ' שנה של מצרים הרעים אשר בחרתם להיות שמה במצור ובמצוק יותר מן יום בארץ ע"כ תהיו במצור ובמצוק במדבר מ' שנה וזה פירוש יקר.

אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִם לָא דָא אֶעְבֵּד לְכָל כְּנִשְׁתָּא בִישְׁתָא הָדָא דְאִזְדַמְנוּ עֲלָי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן:

אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִין לָא גְזָרִית בְּמֵימְרִי לְכָל כְּנִישְׁתָּא בִישָׁתָא הֲדָא דְאִזְדַמְנוּ לְמַרְדָא עָלַי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן:

הנועדים עלי. שאמרו לרגום באבנים עבדי השם בעבור שאמרו כבוד השם: במדבר הזה. יתום קץ כל אחד ששם קץ כל אחד: ושם ימתו. כלם קרוב מהקץ:

אני ה' דברתי אם לא וגו'. צריך לדעת מה כוונת מאמר אני ה' דברתי הלא יודעים אנו כי ה' הוא המדבר, עוד מה כוונת אומרו אם לא זאת וגו', ומה הוא אומרו ושם ימותו. אכן ירצה על זה הדרך אני ה' שהוא מדת החסד והרחמים גם היא הסכימה על המשפט כתוב, והוא אומרו דברתי דברים קשים אלו, ואם תאמר איך תסכים מדה זאת על הצרה לישראל, לזה אמר אם לא זאת אעשה, ואאריך עמהם להטיב יודע אני תכליתם שיאבדו מעולם הזה ומעולם הבא, על ידי ניאוציהם אשר יוסיפו לחטוא, והוא אומרו במדבר הזה יתמו פירוש כולם יהיו כלים בשלימות, ושם לעולם הבא ימותו, לזה דבר ה' משפט זה שימותו במדבר ולא יתמו כי בניהם הקים תחתם, וגם לעולם הבא לא ימותו כמאן דאמר (סנהדרין קח.) יש להם חלק לעולם הבא, ומעתה רחום הוא בדין זה:

וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא:

וְגוּבְרַיָא דִי שְׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַפָּקָא טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא:

וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה''ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוצאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה. פרלדי''ץ בלע''ז [לשון הרע] :

וילינו עליו פועל יוצא לשנים פעולים:

והאנשים אשר שלח משה. שהיו נאמנים אצלו ונהפכו לו לאויבים: וישובו וילינו עליו את כל העדה. שהם הסנהדרין וראשי העם כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם:

והאנשים אשר שלח וגו'. כל הכתוב מיותר שכבר השמיענו כי משה שלח האנשים וגו' וכל מה שאמר הכתוב, ואולי כי לצד שרצה לומר הכתוב המשפט שנעשה בהם תכף ומיד, ויאמר האומר והלא מדת ארך אפים ישנה גם לרשעים ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו, לזה סדר הפלגת חטאם שמנעו אריכות אפים, דע כי לצד ה' דברים יחרה אף ה' ויתנקם מהרה. א' האדם גדול וחשוב כי ימרוד בקונו לא יאבה ה' סלוח לו שאינו דומה לאדם בינוני כי יחטא. ב' אדם שחברתו נאה וחסודה והוא מתעוות והולך בדרך לא טוב. ג' כשיהיה לאדם הרגש גדול להעירו לבל יחטא וכמעשה אותו שטפחו לו ציציותיו על פניו וכו' (מנחות מד.) ולא יחוש להערה. ד' אם חטא והחטיא את הרבים. ה' אם יהיה חטא גדול ורחוק מטבע הרגיל, כמעשה אמון שאמרו לו יש לך הנאה וכו' (סנהדרין קג:): והודיע הכתוב כאן טעם שלא האריך ה' אפו להם שבהם נתקבצו ה' דברים המפליגים מדת ארך אפים, והתחיל לומר כנגד הא' והאנשים, ואמרו ז''ל (במד''ד כאן) כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות כי ראשי אלפי ישראל המה, וכנגד חברת משלחם אמר אשר שלח אותם משה בשליחות מצוה לחפור את הארץ, הרי כי הם שלוחי חברה ומחברת משה יחשבו, וכנגד ג' אמר וישובו פירוש שנעשה להם נס עצום ששבו ולא נאבדו בהליכתם וצא ולמד מאומרם ז''ל (תדא''ר פכ''ט) מהעובר עליהם מהענקים ולא נגעה בהם יד אדם, וזה היה מספיק להעירם לבל עשות רשע ויכירו כי גדול אלהינו אשר הראם נפלאותיו, וכנגד ד' אמר וילינו כל העדה פירוש חטאו הם והחטיאו הרבים, וכנגד הה' אמר להוציא דבה על הארץ מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא אין לך רשע רחוק מעשות כזה כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות לומר דבה רעה על השלימות הטוב, אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם:

וּמִיתוּ גֻבְרַיָא דְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא בְּמוֹתָנָא קֳדָם יְיָ:

וּמִיתוּ גוּבְרַיָא דְאַפִּיקוּ טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא בְשִׁבְעָא יוֹמִין בְּאֵילוּל וַהֲווֹן מוֹרָנֵי נַפְקִין מִן פְּרַתְהוֹן וְאָזְלִין עַד בֵּית לִישַׁנְהוֹן וְאָכְלִין לִישַׁנְהוֹן עִם מוֹרִיגֵיהוֹן וְאִתְקַבָּרוּ בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָם יְיָ:

במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה. הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מדה כנגד מדה:

מוצאי דבת הארץ רעה. כבר פירשתי (לעיל יג לב) כי ענשם הגדול היה בעבור הדבה שהוציאו כי ארץ אוכלת יושביה היא והיה שקר גמור שהיא היתה מלאה עמים רבים כמו שכתוב ביהושע (יא ד) הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד ובתורה (דברים ז א) ונשל גוים רבים מפניך שבעה גוים רבים ועצומים והם היו מפליגים בחוזק העם כי עז העם (לעיל יג כח) כי חזק הוא מאד (שם פסוק לא) ולא השיבו על דברי משה שאמר להם המעט הוא אם רב (שם פסוק יח) אבל אמרו לעם אחרי כן כי הארץ אוכלת יושביה וכתב רש"י כל הוצאת דבה לשון הוצאת דברים שהם מלקיחים את האדם לדבר בו כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז י) וישנה לטובה וישנה לרעה לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא טובה והנה כתוב ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י יח) ואיננו לטובה וכן להוציא דבה על הארץ (פסוק לו) וכן ודבתך לא תשוב (משלי כה י) אבל כל דבה לרעה ויזכיר "דבה רעה" להפליג

וימתו. כמו מתו במגפה כלם יחד:

וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. באותה מגפה שאמרו הם שתקרה בארץ אוכלת יושביה והנה פעולת אויר הארץ היתה להם לזרא ומתו תכף:

וימותו האנשים מוציאי דבת וגו'. פירוש והם מוציאי דבה מתו, על דרך אומרו (תהלים ט) בפועל כפיו נוקש רשע. עוד ירצה לתת טעם למה מתו במגפה, לפי שהם הוציאו דבה על הארץ מדה כנגד מדה הם דברו דבר רע וה' הכם בדבר: לפני ה'. פירוש וכבוד ה' עומד שם קודם עלותו, ומשונה רשות שניתנה למשחית כאן מרשות שניתנה כשחרה אף ה' באהרן ומרים שלא נגעה צרעת בהם עד שהלך, מה שאין כן כאן שלפניו ניתנה רשות לנגוף אויבי ה':

וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ. שנשתרבב לשונם עד טבורם כו', לפי שנאמר (תהלים נח.ד) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. והתינוק כשהוא במעי אמו אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב דומה כאלו גם במעי אמם פיהם פתוח לומר כזב ושקר ושם הטבור במקום פה, ע"כ נשתרבב לשונם עד טבורם לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם ונראה העונש בב' מקומות אלו כי הם מקום החטא. ד"א לפי שא"י נקרא טבור הארץ (יחזקאל לח.יב) כי הוא באמצע הישוב כמו הטבור שבאמצע הגוף ע"כ נראה העונש במקום טבורם לפי שספרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ.

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גֻבְרַיָא הָאִנוּן דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יָת אַרְעָא:

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גוּבְרַיָא הָאִינוּן דְהַלִיכוּ לְאַלָלָא יַת אַרְעָא:

ויהושע וכלב חיו וגו' . מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים:

{{צ}} ר"ל והא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע וגו':

ויהושע בן נון. דברי משה קודם כלב:

חיו. בא''ת ב''ש סמ''ף שהוא בגי' בחלקם שחיו בחלקם:

ויהושע בן נון וגו' חיו וגו'. לא היה צריך לומר אחר שפרט הכתוב ואמר האנשים מוציאי דבת הארץ רעה הא למדת שלא מתו אלא אותם שהוציאו דבה רעה, עוד למה הוצרך לומר מן האנשים: ויתבאר על פי מה שאמרו במס' בבא בתרא (קכא:) תניא יאיר בן מנשה נולד בימי יעקב, והקשו ממה שמצינו שנכנם לארץ דכתיב ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וגו' זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ותירץ רב אחא שלא נגזרה גזירה לא על פחות מכ' ולא על יותר מס' עד כאן. והנה ממה שלא תירץ הגמרא שיאיר היה צדיק גמור הראת לדעת כי צדקת הצדיק לא הצילתו מהגזרה ההיא, והוא מאמר הכתוב ויהושע וגו' חיו וגו' פירוש טעם שחיו הוא להיותם מן האנשים ההולכים לתור היא שעמדה להם, אבל אם לא היו מהתרים והיו נשארים בכלל ישראל היתה באה הגזירה גם עליהם הגם שהם צדיקים גמורים לצד שהיו למעלה מעשרים כשיצאו ממצרים ולמטה מס': עוד רמז על דרך אומרם ז''ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, כמו כן יהושע וכלב הוסיפו חלקם בחיים מן האנשים ההולכים לתור, כי להם משפט ליטול חלק המרגלים, גם אמרו ז''ל (ב''ב קיז:) שהם נטלו חלקם בארץ:

ויהושע בן-נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם וגו'. פסוק זה כולו מיותר פשיטא שחיו שהרי לא היו בכלל מוציאי דבה אלא שרמז לארז"ל (חגיגה טו.) שהצדיק נוטל חלקו וחלק של הרשע בגן עדן, כך יהושע וכלב קבלו חלקם וחלק האנשים שהלכו עמהם לתור וזהו חיו מן האנשים שקבלו גם חלק אותן האנשים אשר הלכו אתם.

וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא:

וּמַלֵיל משֶׁה יַת פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן עִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִתְאַבְּלוּ עַמָא לַחֲדָא:

וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טוּרָא לְמֵימָר הָא אֲנַחְנָא סָלְקִין לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ אֲרֵי חַבְנָא:

וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טַוְורָא לְמֵימַר הָא אֲנַחְנָא סַלְקִין לְאַתְרָא דְאָמַר יְיָ אֲרוּם חַבְנָא:

אל ראש ההר. והוא הדרך העולה לארץ ישראל: הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל: אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה: כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

ועלינו. ב'. הננו ועלינו ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו זהו שנא' כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט אלו היו ששים רבוא ונפלו ויהונתן לא היה אלא הוא ונערו ונצחו:

וַאֲמַר משֶׁה לְמָא דְנַן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְהִיא לָא תַצְלָח:

וַאֲמַר משֶׁה מַה דֵין אַתּוּן עַבְרִין עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאִיהִי לָא תִצְלַח לְכוֹן:

והוא לא תצלח. זו שאתם עושין לא תצלח:

{{ק}} ומלת והיא שבה אל הפעולה ופעולה לשון נקבה כאלו אמר זאת הפעולה אשר אתם עושים לא תצלח:

וטעם למה זה אתם עברים את פי ה'. איננו בגזרת במדבר הזה יפלו פגריכם אשר אמר (פסוק כט) אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה' כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם וכן אמר במשנה תורה (דברים א מא מב) ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם וטעם והיא לא תצלח זו שאתם עושים לא תצלח לשון רש"י או העברת פי השם אין בו הצלחה לשון ר"א ועל דרך האמת היא מתהלכת (יחזקאל א יג)

והיא לא תצלח. העליה אל ראש ההר לא תצלח או העברת פי השם אין בה הצלחה:

למה זה אתם עוברים את פי ה' והוא לא תצלח. כי באופן זה תהיו חוטאים לא לתאבון והנאת עצמכם אבל להכעיס:

לָא תִסְקוּן אֲרֵי לֵית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:

לָא תִסְקוּן אֲרוּם לֵית שְׁכִינְתָּא דַיְיָ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן וַאֲרוֹנָא וּמַשְׁכְּנָא וַעֲנַנֵי יְקָרָא לֵיתֵיהוֹן מְטַיְילִין וְלָא תִתְבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:

אל תעלו וגו'. נתן להם ב' טעמים למונעם מהעליה, א' הוא כי אין ה' בקרבם וכיון שכן הרי זה מהמרד בה', ותמצא שאמר הכתוב במשנה תורה (דברים א) ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה', וטעם ב' ולא תנגפו לפני אויביכם פחד האויב:

אֲרֵי עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה תַמָן קֳדָמֵיכוֹן וְתִפְּלוּן בְּחַרְבָּא אֲרֵי עַל כֵּן תַּבְתּוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן:

אֲרוּם עֲמַלְקָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי תַּמָן זְמִינִין קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְרְמוּן קְטִילִין בְּחַרְבָּא אֲרוּם מִן בִּגְלַל דְחַבְתּוּן מִן בָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן לָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעַדְכוֹן:

כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם על אשר שבתם וגו' :

{{ר}} שפירוש על כן הוא כמו הואיל שפירושו על אשר ומפני שאין טעם לומר הואיל ושבתם לכן הוסיף על מלת כי על כן פועל שתפול עליה הסיבה הואיל ועשיתם כך כלומר ששבתם מאחרי השם יתברך:

כי על כן שבתם. הואיל ושבתם כמו כי על כן לא נתתיה:

כי העמלקי וגו' כי על כן שבתם וגו'. פירוש כיון שהמרד היה על מה שאמרו המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב וגו' והכנעני וגו' ואמרו ולמה ה' מביא אותנו לנפול בחרב, ואם כן איך תבטחו שיעשה ה' לכם נס במקום הרשע עצמו, ולזה אמר ונפלתם בחרב בודאי, כי על כן פירוש על היות עמלק יושב וגו', ולחששת נפילה בחרב זה היה סיבה שעליה שבתם מאחרי ה' ובודאי שלא יהיה ה' עמכם:

וְאַרְשָׁעוּ לְמִסַק לְרֵישׁ טוּרָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא עֲדוֹ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא:

וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא בְּרַם אֲרוֹנָא דְבֵיהּ קְיָימָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא זָזוּ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא:

ויעפלו. לשון חוזק וכן (חבקוק ב, ד) הנה עפלה. אינגרי''ש בלע''ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עפל בת ציון, (ישעיה לב, יד) עפל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

ויעפילו. מגזרת עפל ובחן והטעם שעלו אל העפל:

ויעפילו. חזקו לבבם כענין ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם:

ויעפילו. בגימטריא צלפחד דאיכא למ''ד מן המעפילים היה:

ויעפילו וגו'. טעו בהוראת דעתם כי לצד שהם מרדו בה' כאומרם שאינו יכול לתת בידם העמים הרמים לזה חשבו לתקן לבטוח בה' ולהחליט האמונה כי הצל יציל ועלו ההרה, ולא נתרצה ה' כי מכתם טריה וכבר נגזרה גזרה, ועיין מה שכתבתי בפרשת דברים:

וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא וּמְחֻנוּן וּטְרָדֻנוּן עַד חָרְמָה:

וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵיב בְּטַוְורָא הַהוּא וּקְטִילוּ יַתְהוֹן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן וּטְרָדוּנוּן עַד שֵׁיצָיוּ:

ויכתום. כמו (דברים ט, כא) ואכת אתו טחון, מכה אחר מכה: עד החרמה. שם המקום נקרא על שם המאורע:

{{ש}} פירוש בדרך נבואה או משה רבינו עליו השלום כתב ככה כשכתב התורה בסוף מ' שנה שאז נקרא כבר שם המקום ההוא חרמה:

ויכתום. אמר רבי משה הכהן הספרדי ז''ל כי היה ראוי להיותו ויכיתום וכן וידביקו גם המה והנכון בעיני שהוא מפעלי הכפל והיא מלה זרה: עד החרמה. שם מקום ויש אומרים עד שהחרימום:

וירד העמלקי. ולא הניחום לעלות: (גייד) לעשות ריח ניחוח. והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד: