וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר:

מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי דָאִיב מִבִּשְׂרֵהּ דוֹבֵהּ מְסָאָב הוּא:

מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אַרוּם יְהֵי דָאִיב מִבִּשְרֵיהּ דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא:

כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון, טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טמאה קלה, נדה, מטמאה טמאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טמאה קלה, קרי, מטמא טמאה חמורה, זיבה: זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

{{ו}} פירוש אפילו הזב מפיו או מחוטמו ואזנו יהא טמא: {{ז}} ואי לא חילק הכתוב הוה אמינא לעולם מכל מקום שזב ממנו טמא הוא אפילו זב מפיו או מאזנו או מן החוטם ואין לדון בגזירה שוה מאשה דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה מטמאה בזבה אלא בשלש ראיות שהם בג' ימים רצופים להיזקק שבעה נקיים וקרבן אבל שלש ראיות ביום אחד אין בה דין זבה אבל בזב אפילו בשלש ראיות ביום אחד יש לו דין זב אם כן הוה אמינא שהוא טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו דזב אינו טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אלא דעדיין לא ידענו מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור זכיתי לדין כו': {{ח}} מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה שבעה נקיים וקרבן מה שאין כן זבה גדולה שצריכה שבעה נקיים וקרבן: {{ט}} ואם תאמר פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים טיפה לא כל שכן שתטמא.ויש לומר דאי לא פירש כן הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא הוה אמינא דכמו כן גבי זיבה לכן פירש רש"י לימד על הטיפה כו': {{י}} ודחוי פירושו דק: {{כ}} רוצה לומר דספנא מארעא ולא בא מזכר. פירוש אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יוצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא ועל זה פירש זוב דומה למי בצק כו':

זב מבשרו. כבר באה הקבלה מבשרו ולא מחמת אנסו' וזה שיהיה הזב שותת בסבת בשרו שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פירשו ז''ל (נדה לה, ב) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה מבשרו שהוא בסיבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חולשתם וחסרון עכולם אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו אשר בו לא תחדל זמת אולת חטאת ובכן ראוי שיספור ז' נקיים אשר בם יסורו הרהוריו מלבו ויטבול מן הטומאה ויכפר בחטאת ועולה על מה שפעל והרהר:

דברו אל בני ישראל. ובפ' נגעים לא אמר דברו לפי שע''י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע''י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת:

דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו'. כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו''כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו''ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו''ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו''ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו''ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:): איש איש כי יהיה זב וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו ז''ל במדרש (תדב''א פט''ו) ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב', אמר מי רואה אותי, פעם ג', עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו' ע''כ. זה הוא שרמז באומרו איש איש פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) אשר כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב', איש לרמוז על פעם ב' אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה: זובו טמא הוא. רז''ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו', שעיר המשתלח יוכיח וכו' שהוא טהור ומטמא תלמוד לומר זובו הוא טמא. ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מרוקו ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו' תלמוד לומר הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא תלמוד לומר וזאת לרבות מי רגלים. ובפרשת דם נדה (נדה נו.) הקשו ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא, ואמר ר' שמעון מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם ע''כ. וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו' כדברי ר' שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו' אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו'. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו אלא הוא סימן אשר יעשה ה' בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה' כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה' משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה לטמא אדם וכלים והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה:

וְדָא תְּהֵי סוֹבְתֵהּ בְּדוֹבֵהּ רָר בִּשְׂרֵהּ יָת דוֹבֵהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵהּ מִדוֹבֵהּ סוֹבְתֵהּ הִיא:

וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ גַווֹן חִיוַור בְּדָיֵיהּ חֲרִיר בִּישְרֵיהּ יַת דְיֵיהּ אוֹ דְאִיסְתַתֵּם בִּישְרֵיהּ מִדוֹוֵויהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הוּא:

רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול: או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו היא. הא כיצד, שתים לטמאה, והשלישית מזקיקתו לקרבן:

{{ל}} פירוש אם ראה ראייה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע ובראיה שניה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת שבעה נקיים ובשלישית אף לקרבן כדאיתא פרק קמא דמגילה אין בין ראייה שניה לראייה שלישי בזב אלא קרבן:

וזאת תהיה טומאתו. הטעם כי הזוב הוא על ב' דרכים: רר בשרו. מגזרת ויורד רירו על זקנו: או החתים. כמו נסגר מגזרת כי חתום הוא והטעם שהתחבר הזוב ונקרש ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה וגזרה אחת למשכב ולמושב וכן הנוגע באחד מהם משפט אחד לו:

החתים בשרו מזובו. בגימטריא זה בחתימת פי האמה:

טומאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו טומאתו בזובו למעט שאינו מטמא באודם ע''כ. פירוש וזולת מיעוט זה הגם שאמר קרא זובו טמא הוא ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מיעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם, אבל אם לא היה מיעט טומאת האודם אז היה נכלל גם האודם בכלל אומרו זובו טמא, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מוכרחין לפרש מיעוט הוא על טומאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרוקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיוצרך לריבוי וזאת כמו שכתבנו למעלה: טומאתו היא. בתורת כהנים דרשו ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן תלמוד לומר טומאתו היא. פירוש שלא היה צריך לומר טומאתו, אלא בא למעט זבה, טומאתו ולא טומאתה. ולא מתיבת היא ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדייק ממשמעות מיעוט המתדייק מתיבת היא יהיה המיעוט בטומאה ולא בנטמא והבן. ומה שיש לפרש בברייתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש ברייתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם ב' קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק והזה על המטהר, ולדרך שכתבתי שם יתיישבו גם כן דבריהם ז''ל במקום זה, כי יש בנדה חומרא שדמה מטמא לח ויבש (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טומאת הדם, ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לב' ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טומאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה והבן. וטעם אומרו תיבת היא, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר לא מיעט הכתוב לובן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האודם דהיינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת שלא לומר דון מינה ואוקי באתרא אבל לטמא בטומאתו של זב עדיין אני אומר שכן הוא, תלמוד לומר מיעוט ב' היא פירוש שהמיעוט בא על מציאות עצמה של טומאת הזב שאינה אלא בו, ושיעור הדברים הם על זה הדרך טומאה זו כמשפט אשר בו הוא דהיינו שמטמאים בב' וג' ראיות אינה אלא בזב כמובן מאומרו טומאתו ולא של זבה:

כָּל מִשְׁכְּבָא דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי יהֵי מְסָאָב:

כָּל מַשְׁכְּבָא דִמְיַחֵד לִמִישְׁכּוֹב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי יְהֵי מְסָאָב:

כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפלו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: אשר ישב. ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:

{{מ}} פירוש כגון דף של נחתומים או עריבה גדולה: {{נ}} כלומר שאי אפשר בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהא שוכב עליו:

ישכב עליו. בגימטריא זה מיוחד לשכיבה: וכל הכלי. בגימטריא אבל לא האבן:

וּגְבַר דִי:יִקְרַב בְּמִשְׁכְּבֵהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וּגְבַר דִי יִקְרַב בְּמַשְׁכְּבֵיהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

ואיש אשר יגע במשכבו. למד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטמאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

{{ס}} כלומר שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו דכתיב ביה יכבס בגדיו ורחץ במים אבל דבר אחר שאינו מיוחד לשכיבה ונגע בו הזב אינו אב הטומאה אלא ולד הטומאה והוא ראשון בלבד ובשעת חיבורו מטמא כלי שטף במגעו ולא אדם וכלי חרס. ולאחר פרישתו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ופירוש חמור מן המגע רוצה לומר שאינו של משכב:

ורחץ במים. בגי' ובארבעים סאה. ד''א במים במי מ' פי' מ' סאה:

וּדְיֵיתֵב עַל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְדִי יְתִיב עַל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

והישב על הכלי. אפלו לא נגע, אפלו עשרה כלים זה על זה, כלן מטמאין משום מושב וכן במשכב:

{{ע}} מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מקיש ישיבה של טהור לישיבה של זב מה ישיבה של זב אף כשלא יושב הוא על הכלי נטמאין הכלים ממנו כגון אבן מסמא כך ישיבה של טהור שהוא נטמא מהכלי שנטמא מהזב אף בשלא נגע בו. אבן מסמא הוא אבן ששמוה על גבי יתדות וכלים תחתיה כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. ונדה או זב יושבין עליה אף על פי שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו. רש"י פרק רבי עקיבא: {{פ}} דילפינן במה מצינו ממושב פירוש שאם שכב טהור על אבן מסמא והיה תחת האבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף שמפסיק בינייהו האבן והאבן אינו מקבל טומאה אפילו הכי הוא טמא ואף על גב דגבי משכב לבד הוא דכתיב ילפינן מיניה אף למושב כיון דשוו משכב ומושב בחומר מגען לטמא בגדים חדא מילתא הוא:

וּדְיִקְרַב בִּבְסַר דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וּדְיִקְרַב בִּבְשַר דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

והנוגע בבשר הזב. באיזה אבר שיהיה:

וַאֲרֵי יֵרוֹק דוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָּׁא:

וַאֲרוּם אִין יָרִיק דוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:

{{צ}} דהכי דרשינן ליה וכי ירוק הזב בטהור כלומר במה שביד הטהור היינו כשירוק על המקל שביד טהור והוא נשאו הוא טמא:

ירק. ידוע מפעלי הכפל והעד דגשות קו''ף רוקי הנה גם רוקו יזיק כי הזוב מהחליים הנדבקים ואין מנהג האדם שירוק בפני חברו רק איננו בכוונה כי הזב זרק רוקו ונפל על הטהור:

וְכָל מֶרְכְּבָא דִי יִרְכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב:

וְכָל זוֹנָא וּמֶרְכָּבָא דְיִרְכּוֹב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מַאן דִיהֵי תְּחוֹתוֹי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו''ן [שלד האכף] טמא משום מרכב. והאכף, שקורין אלוו''ש טמא טמאת מושב:

{{ק}} רוצה לומר לא שיושב ממש עליה היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו:

וכל המרכב. שהוא מקבל טומאה כדברי המעתיקים:

וְכָל דְיִקְרַב בְּכֹל דִי יְהֵי תְחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וּדְיוֹסִיט יַתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב. בא ולמד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חמר במשכב מבמרכב: והנושא אותם. את כל האמור בענין הזב, זובו ורקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:

{{ר}} כלומר ולא תחתיו של מרכב הסמוך לו אלא אזב קאי כלומר שנגע במרכב שהיה תחתיו של זב טמא ואינו טעון כבוס בגדים:

בכל אשר יהיה תחתיו. תחת המרכב יטמא טומאה קלה וטומאה הנושא אותם יותר חמורה:

וְכֹל דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ דוֹבָנָא וִידוֹי לָא שְׁטַף בְּמַיָא יְהֵי מְסָאָב וְאִין גַבְרָא הוּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:

{{ש}} ואזב קאי ולא אנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים וידיו לא שטף למה לי: {{ת}} כגון תוך פיו ופי האשה דלמטה ותוך הקמטים דאף על גב דלא עלו בהן מים טהור רק ראוי לביאת מים בעינן:

וידיו לא שטף במים. יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים שאמר בכאן וכל כלי עץ ישטף במים וכן יקראנה בבגדים כבוס וכבס שנית וטהר (לעיל יג נח) והטעם בעבור כי הטבילה צריכה שלא יהיה בה דבר חוצץ אלא ישטוף כל גופו במים כלשון ומורק ושוטף במים (לעיל ו כא) וכן נחל שוטף (ירמיהו מז ב) וענין הכתוב בעבור כי הנגיעה בידים אמר כי אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא שטף אותם בשטיפת כל גופו במים יהיה טמא כאלו אמר וכל אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא רחץ במים ביום טהרתו יכבס בגדיו והוצרך לומר לשון שטיפה ללמד על הרחיצה שיזכיר (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים שתהיה בשטיפה ושפשוף להסיר החציצה כמו שפירשתי ואיננו נכון שיאמר כי אשר יגע בו הזב אחרי שישטוף ידיו במים לא יטמא שכבר אמר כי כל הנוגע בבשר הזב באי זה מקום שיהיה ממנו יטמא וכן במשכבו ומרכבו ובכלי אשר ישב עליו עד אשר יטהר מזובו ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל הכתוב ירמוז לטהרתו בטבילה גמורה כמו שפירשתי ורבותינו אמרו (תורת כהנים זבים פרק ד ה) שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי וטעם טומאת שכבת זרע (פסוקים טז-יח) אע"פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת המת כי המקור משחת והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר ובזוכרי טומאת המת בעזרת הממית והמחיה יתבאר לך הקרי ועוד אזכיר בנדה (להלן יח יט) טומאת עקרים הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה (אבל) הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה (פסוק יט) ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח) ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה שבעת ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב ועל דרך הפשט שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א) והטעם להם מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר" שבכלל האיש היא שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים

וידיו לא שטף במים. היה נראה לנו כי כל מאכל והדומה לו שיגע בו הזב והנגיעה היא בידים וידיו שטופות איננו טמא בעבור שלא נגע במקום הזוב רק כאשר ראינו כל אבותינו פירשו וידיו כגופו קבלנו דבריהם ועל דרך הפשט כי כל טהור שיגע בו הזב וידיו שטופות הוא יטמא ולא בגדיו ואם לא היו שטופות יטמאו בגדיו וזה כמו הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו:

שטף. ב' דין ואידך וחלף ביהודה שטף ועבר שזב צריך מים חיים:

וּמָאן דַחֲסַף דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא יִתָּבָר וְכָל מָאן דְאָע יִשְׁתַּטַּף בְּמַיָא:

וּמָאן דְפָחַר דְיִקְרַב בְּגַוֵיהּ דוֹבָנָא יִתְבַּר וְכָל מָאן דְקֵיסָא יִשְׁתְּטֵיף בְּמַיָא:

וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפלו נגע בו מאחוריו וכו' , כדאיתא בתורת כהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכלו הוי אומר זה הסיטו:

{{א}} פירוש שנתנדנד והוסט כולו מכח הזב שאין היסט למקצתו אלא בכולו והא דאפקיה קרא להיסט בלשון מגע למימרא דהיסטו דומיא דמגעו מה מגעו בידיו שהוא מאבראי אף היסטו בידיו מאבראי לאפוקי קנה בקומטו דזב דאם היה קנה בקומטו והסיט בה את הטהור טהור כיון שהיסטו לא בא אלא מכח בית הסתרים שלו:

יגע. בגימטריא היסט. איזהו מגע במקצתו שהוא שכולו זהו היסטו:

וַאֲרֵי יִדְכֵּי דוֹבָנָא מִדוֹבֵהּ וְיִמְנֵי לֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין לְדָכוּתֵהּ וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בִשְׂרֵהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי:

וַאֲרוּם אִין פָּסַק מִדוֹבָנָא דוֹבֵיהּ וְיִמְנֵי לֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין לִדְכוּתֵיהּ וְיִצְבַּע לְבוּשׁוֹי וְיִסְחֵי בִּישְרֵיהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי:

וכי יטהר. כשיפסוק: שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטמאת זיבה, שלא יראה זוב, וכלן רצופין:

{{ב}} היינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב אחריו ורחץ במים חיים וטהר: {{ג}} פירוש אלו ז' ימים צריכים להיות טהורים מטומאת זיבה דאם לא כן מאי וכי יטהר וספר לו וגו' דמשמע אם לא פסק אינו סופר ואי לא יהיו טהורים מזיבה הא לא פסק. ופירש עוד וכולן רצופים מדכתיב לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירוש דלא חזי זיבה באמצעי ואי חזי להו באמצעי סתר ליומא קמאי ומונה שבעה ימים טהורים מרישא:

לטהרתו. מיום טהרתו והקרבן עולה וחטאת בעבור כי הזוב מוסר על עון:

וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב לֵהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיֵיתֵי לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְּנִנוּן לְכַהֲנָא:

וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב לֵיהּ תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יָווֹן וְיַיְתֵי יַתְהוֹן לִקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיִתְּנִינוּן לְכַהֲנָא:

ובא לפני ה' אל פתח. בגי' הנה מלמד שהזב הוא טובל מבעוד יום:

וְיַעְבֵּד יָתְהוֹן כַּהֲנָא חָד חַטָאתָא וְחָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹבֵהּ:

וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא חַד קוּרְבַּן חַטָאתָא וְחַד קוּרְבַּן עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִדְכֵּי מִן דוֹוֵיהּ:

וּגְבַר אֲרֵי תִפוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְמַיָא יָת כָּל בִּשְׂרֵהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וּגְבַר אֲרוּם אִישְׁתְּלֵי וְיִפּוֹק מִינֵיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סְאִין דְמוֹי יַת כָּל בִּישְרֵיהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

כי תצא ממנו. שלא ברצונו: שכבת זרע. כמו שכבת הטל מגזרת מי ישכיב. היה נראה לנו שצריך רחיצ' הבגד או העור אם היה בו זרע לח או יבש והאמת כדברי הקבלה. והשלים דבר הזכר ועתה יחל בנקבה. ופירוש ואם על המשכב הוא שב אל הכלי אשר תשב עליו והנה הכלי על המשכב או כלי על כלי על כן הטומאה קלה ולא הזכיר לאשה מרכב כי (בהמ') (ס''א בהווה) דבר הכתוב והמשפט אחד:

תצא ממנו. בגי' זה זרע יורה כחץ: כי תצא ממנו. בגי' זרע לח לא יבש: ורחץ במים את כל בשרו. בגימ' ולא יהא בו חציצה בבשרו ושערו:

וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מְשַׁךְ דִי יְהֵי עֲלוֹהִי שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִצְטַבַּע בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַ:משָׁא:

וְכָל לְבוּשָׁא וְכָל צְלָא דִי יֶהֱוֵי עֲלוֹי שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִצְטְבַּע בְּמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְאִתְּתָא דִי יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחוּן בְּמַיָא וְיִסְאֲבוּן עַד רַמְשָׁא:

וְאִתְּתָא תִּנְיָיתָא דִי יְשַׁמֵשׁ גְבַר עִמָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִסְחוֹן בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהוֹן מְסָאֲבִין עַד רַמְשָׁא:

ורחצו במים. גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה. ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:

{{ד}} ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא:

ואשה אשר ישכב איש אותה. לא כתב ואיש כי ישכב את אשה כי העיד על האשה שלא תטמא מחמת שום זוב בלתי אדום או קרי כמו שטמא כאיש אמנם טומאת האשה בקרי לא תהיה אלא כאשר ישכב איש אותה אף על פי שהוא בית הסתרים:

ורחצו במים. טעם זכרון רחיצתו, אז''ל (תו''כ) להשוות לה משפט רחיצתה לכל התנאים הרמוזים בדין רחיצתו. ואם תאמר אם לזה נתכוון הפסוק לא היה צריך והיינו לומדים כן מאומרו ואשה בתוספת ו' מוסיף על ענין ראשון להשוות משפט שניהם וליתן את האמור העליון בתחתון, כמו שדרשו בתורת כהנים בפרשת ויקרא כל אותם דינים שכתוב בהם וא''ו בתחלה, ולפי מה שדרשו רז''ל בתורת כהנים וא''ו ואשה לרבות קטנה בת ג' שנים ויום אחד, לפי זה אם לא אמר ורחצו היינו דורשים הוא''ו למשפטי הרחיצה ולא ידעי' טומאה קטנה בת ג' שנים ויום אחד. וזולת דבריהם היה נראה לומר לפי מה שאמרו (בתו''כ) בפסוק אשר תצא ממנו שכבת זרע עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו אבל אם לא יצתה הגם שהרגיש אוחז באמה ובולע התרומה, מה שאין כן האשה שטמאה אפילו בנגעית שכבת זרע במסתריה, לזה אמר ורחצו לומר שאין משוה שניהם אלא ברחיצה לא במשפט הטומאה. ומעתה אנו מפרשים אומרו ואשה בוא''ו כי גם האשה לפעמים יש בה משפט שוה לאיש שאינה טמאה במסתריה לרבנן אם בא עליה שלא כדרכה ולרבי יהודה ביאה ראשונה של כלה (בתו''כ כאן, יבמות לד:), ודייקו לה מתיבת אותה, ומעתה אם לא אמר ורחצו והייתי בא לדון משפטי הרחיצה שבאיש לאשה מוא''ו ואשה הייתי דן נמי שמטמא באיש אפילו לא יצתה שכבת זרע חוץ ויגמור מהאשה והייתי מפרש אומרו תצא כי עקירתה ממקומו נקראת יציאה, או על זה הדרך כי תצא לעתיד פירוש כל שראויה לצאת הגם שלא יצאתה טמא וכמו שמצינו באשה, לזה אמר ורחצו לגלות לך שלא נתקו בוא''ו של ואשה ליתן האמור של זה בזה, ואם היה אומר ורחצו בלא וא''ו ואשה הגם דאיכא תיבת אותה שממנה דורשים מיעוט למר שלא כדרכה ולמר הכלה אז לא היינו דורשים תיבת אותה בדרך זה והיינו דורשים אותה לדרשה אחרת אחר שנתגלה לנו בפירוש בפסוק שמטמא בית סתירה מ''ל כלה מ''ל וכו', ואדרבה היה מקום לומר אותה לרבות כל סתריה, אבל מאומרו ואשה בוא''ו השוה אותם הכתוב לשאר טומאת סתרים דלא מטמאים. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים ואשה לרבות בת ג' שנים ויום אחד, גילו דעתם שסוברים שתיבת אותה מיוחדת היא לדורשה למיעוט ולא לרבות, ולזה נשארת וא''ו ואשה מיותרת ודרשו לבת ג' שנים ויום אחד:

וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָיְבָא דָם יְהֵי דוֹבָהּ בְּבִשְׂרָהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְרִחוּקָהּ וְכָל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְאִנְתְּתָא אֲרוּם תְּהֵי דַיְיבָא אֲדַם סִמוּק וְאוּכָם וּמוֹרִיק הֵי כְגַוָן זָעְפָרָנָא אוֹ הֵי כְמוֹ דְגַרְגִישְׁתָּא אוֹ הֵי כִמְזַג חֲמַר סִימוּק בִּתְרֵין חוּלְקִין דְמוֹי אֲדַם מְסָאָב הֲוֵי דוֹבָא בְּבִישְרָא שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּהֵי יָתְבָא בְּרִיחוּקָהּ כָּל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר (ויקרא כ יח) והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור: דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום: בנדתה. כמו (איוב יח יח) ומתבל ינדהו, שהיא מנדה ממגע כל אדם: תהיה בנדתה. אפלו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:

{{ה}} דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תהא בנדתה:

בבשרה. ערות האשה וטעו המפרשים בבעל קרי את כל בשרו האבר לבד והעד כל:

ואשה כי תהיה זבה דם. לימד דיני הנדה והזבה והטעין את הזבה קרבן חטאת ועולה ובזה העיד כי לא יקרה זה בבנות עמו זולתי להעיר אזנן על מרי קדם בפועל ובמחשבה כי הוא אמנם הרבות העונש שענש את חוה על פעולתה (לב) זאת תורת הזב. זה הוא מה שראוי לעיין בכל אלה ראשונה שבהיות הזב טעון קרבן חטאת יורה שבא על חטא במעשה ובמחשבה: וכאשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. כי אמנם טעם טומאת הקרי הוא שכוונת המוציאו היא לטמאה בה בעטיו של נחש לא לקיום המין שלולי זה לא היתה בזרע שום טומאה כמו שאין טומאה בפרש ובשתן:

דם יהיה זובה בבשרה. בגימטריא הן דם נדה מטמא לח ויבש: תהיה בנדתה. (עם האותיות) בגימטריא עד שהיא תבא במים (עם התיבות):

וְכֹל דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי בְּרִחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב וְכֹל דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:

וְכָל מִדַעַם דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכַּב עֲלוֹי בְּעִידוֹנֵי רִיחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב וְכָל מִדַעַם דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי בְּעִידוֹנֵי רִיחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב:

וְכָל דְיִקְרַב בְּמִשְׁכְּבָהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְכָל מַאן דְיִקְרַב בְּמִשְׁכָּבָהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מָנָא דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְאִם עַל מִשְׁכְּבָא הוּא אוֹ עַל מָנָא דִי הִיא יָתְבָא עֲלוֹהִי בְּמִקְרְבֵהּ בֵּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְאִין עַל מִשְׁכָּבָא הוּא כְּדוֹבָא דְגוּפֵיהּ אוֹ עַל מָאנָא דְהִיא יַתְבָא עַל קְצָתֵיהּ בִּזְמַן מִיקְרְבֵיהּ בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

ואם על המשכב הוא. השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפלו לא נגע בה, אף הוא בדת טמאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים: על הכלי. לרבות את המרכב: בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי: בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:

{{ו}} כמו שפירש רש"י לעיל על והיושב על הכלי אפילו לא נגע וראיותיו פירשתי לעיל שמשכב ומושב מטמא אף על פי שלא נגע בו ודעת רש"י הכי אל תסבור לומר מה דכתיב אחר ואם על המשכב וגו' בנגעו בו יטמא עד הערב משמע אף כשנגעו בו במשכב ומושב ומרכב אין צריך כיבוס בגדים ויהיה פירוש בו בכל אחד מהם זה אינו דלא קאי על ואם על המשכב וגו' דהא אפילו לא נגע טעון כיבוס בגדים. ואין להקשות על מה קאי בנגעו בו יטמא עד הערב לכן פירש רש"י על הכלי לרבות וכו' כלומר למה צריך למיכתב על הכלי לא לכתוב אלא אשר היא יושבת עליו אלא לרבות את המרכב אם כן מה דכתיב בנגעו בו וגומר קאי על המרכב כדפירש רש"י דאין טעון כבוס בגדים:

וְאִם מִשְׁכַּב יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ וּתְהֵי רִחוּקָהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב שִׁבְעַת יוֹמִין וְכָל מִשְׁכָּב דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:

וְאִין שַׁמָשָׁא יְשַׁמֵשׁ גְבַר עִמָהּ וְתֶהֱוֵי רִיחוּקָהּ עֲלוֹי וִיהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְכָל מִשְׁכָּבָא דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכְּבֵי עֲלוֹי יְהֵי מְסָאָב:

ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים. ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:

{{ז}} פירוש בשבילה להיות נכנס לימי טהרה בשבילה כלומר מיד שנכנסה לימי טהרה אף הוא יהא כן תלמוד לומר כו':

ואם שכב איש אותה. בלא זדון רק שוכב עמה בשוגג והנה באה נדתה והיתה עמו וזה טעם עליו כי כרת יש על השוכב עם נדה בזדון וכן הוא משפט הזבה ואם לא נזכר: וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. כי הוא טמא טומאת שבעה וגם יטמא אחרים ואם לא נכתב:

וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דוֹב דְמָהּ יוֹמִין סַגִיאִין בְּלָא עִדַן רִחוּקָהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סוֹבְתָהּ כְּיוֹמֵי רִחוּקָהּ תְּהֵי מְסָאֳבָא הִיא:

וְאִינְתְּתָא אֲרוּם יִדוֹב דוֹב אַדְמָא יוֹמִין תְּלָתָא בְּלָא אֲשׁוּנֵי רִיחוּקָהּ אוֹ אֲרוּם מִידוֹב בָּתַר יוֹמֵי רִיחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סְאוֹבְתָּא תְּהֵי מְסָאָבָא לְדִמְשַׁמֵשׁ עִמָהּ מְטוֹל דִמְסָאָבָא הִיא:

ימים רבים. שלשה ימים: בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה: או כי תזוב. את שלשת הימים הללו: על נדתה. מפלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה. ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:

{{ח}} וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים וכו': {{ט}} פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע"ג ודברי רש"י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם: {{י}} כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה: {{כ}} דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן אם כן עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים והקשה עליו עיין שם. אבל דברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה: {{ל}} פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחר כן י"א יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך י"א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה וזה משפטה אם תראה יום או יומים באותן י"א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י"א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן:

ימים רבים בלא עת נדתה. לכל אשה עתים ידועות או יארע לה זוב על נדתה:

כָּל מִשְׁכְּבָא דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי כָּל יוֹמֵי דוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב רִחוּקָהּ יְהֵי לָהּ וְכָל מָנָא דִי תֵתֵב עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי כְּסוֹאֲבַת רִחוּקָהּ:

וְכָל מִשְׁכְּבָא דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכּוֹב עֲלוֹי כָּל יוֹמֵי דוֹבָא הֵי כְמַשְׁכְּבָא דִמְיַיחֵד לְרִיחוּקָהּ יִתְחַשֵׁב לָהּ וְכָל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי מְסָאָב יְהֵי הֵי כְרִיחוּק סְאוֹבְתָּהּ:

כטומאת. ב'. כטומאת נדתה כטומאת הנדה היתה וגו' כדאיתא במדרש שמדמה אותם לטומאת נדה מה נדה יש לה טהרה במים אף ישראל יש להן טהרה שנאמר וזרקתי עליכם מים וגו' אי נמי מה נדה כהן נכנס עמה בבית אף ישראל אע''פ שהן טמאים שכינה ביניהם שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ולא כמת שאין הכהן נכנס עמו בבית. י''א פעמים כתיב בפרשה זבה זובו זובה נגד י''א יום שבין נדה לנדה:

וְכָל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְכָל מַאן דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וְאִם דְכִיאַת מִדוֹבָהּ וְתִמְנֵי לָהּ שִׁבְעַת יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תִדְכֵּי:

וְאִין אִידַכְיַית מִדוֹבָהּ וְתִמְנֵי לָהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין וּבָתַר כְּדֵין תִּטְבוֹל בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וְתִדְכֵי:

ואם טהרה מזובה וספרה וגו'. צריך לדעת גזירת הכתוב באיזה מקום הוא, אם הספירה היה לו לומר תספור לה, ואם אחר תטהר לא היה לו לומר ואחר, ונראה על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזובה ע''כ. לפי זה תהיה גזירת הכתוכ תיבת מזובה, והכי קאמר ואם טהרה תדע מאיזה זמן תקרא טהרה מזובה מעת נפסקה זובה נקראת טהרה לספור ז' ימי, והוא שאמרו כשתפסוק מזובה והבן. ותמצא שפרש''י בפרק קמא דמגילה (ח) וזה לשונו כשתפסוק מזוב' לאלתר תספור שאינה צריכה לטבול קודם והוא מכוון למה שכתבתי: עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך ואם טהרה פירוש נסתלק הזוב שכן הוא משמעות תיבת טהרה ולא תחשוב שבהסתלק הזוב נסתלקה טומאה ממנה, לא כן, שלא נסתלקה אלא טומאת הזוב עצמו, והוא אומרו מזובה אבל לא טומאה מגע זוב, ועודנה טמאה וצריך לספור ז' נקיים, והוא אומרו וספרה לה וגו' ואחר תטהר מכל: חסלת פרשת מצורע

וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה תִּסַב לָהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְתַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה תִּסַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹוָן וְתֵיתֵי יַתְהוֹן לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

והביאה אותם. מלרע והיא מלה זרה:

וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חָד חַטָאתָא וְיָת חָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹב סוֹבְתָהּ:

וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא יַת חַד חַטָאתָא וְיַת חַד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹב סְאוֹבְתָּהּ:

וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסוֹאֲבַתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבַתְהוֹן בְּסָאָבְהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דִי בֵינֵיהוֹן:

וְתִפְרְשׁוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן סְאוֹבְתֵּיהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מִן נְשֵׁיהוֹן סְמוֹךְ לְוֶוסְתְּהוֹן וְלָא יִסְתַּקֵף עֲלֵיהוֹן דִימוּתוּן מְטוּל סְאוֹבְתְּהוֹן בְּסָאֲבֵיהוֹן יַת מַשְׁכְּנִי דְתַמָן אִיקַר שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן:

והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור, וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו: ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:

{{מ}} דהואיל וז' דוהזרתם דגושה מביא נו"ן לפניה והוי כאלו כתיב והנזרתם ושורש דוהנזרתם הוא נזר: {{נ}} דקשה לרש"י על מה דכתיב הכא בטומאת מקדש מיתה דמיתה פירושו הוא נכרת ואין זרעו נכרת לאפוקי כרת הוא וזרעו נכרת והא כתיב בתחלת פרשת חקת דעל טומאת מקדש בכרת הוא. ומתרץ הרי הכרת וכו' והרי מיתה נאמר על כללות מיתה בידי שמים ועל פרטות גם כן:

והזרתם. יש מפרשים בו והזרתם בחסרון הה''א וזה לא יתכן כי הה''א איננו מאותיות המשך כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה רק פירושו כמו ונזרו מקדשי בני ישראל כעין והרחקתם וממנו נזיר שהרחיק נפשו מתאות העולם ומשקלו והפלתם את הארץ כי הנו''ן מובלע בדגש: בטמאתם. בעבור טומאתם ופירושו בטמאם את משכני: (לב). לטמאה בה. שמצוה היא שישב טמא ועוד אפרש זה: וטעם לזכר. פירושו זאת תורת הזב: וטעם עם טמאה. זבה או נדה: חסלת פרשת מצורע

דָא אוֹרַיְתָא דְדוֹבָנָא וְדִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִּׁכְבַת זַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בָהּ:

דָא גְזֵירַת אַחֲוָיַית דוֹבָנָא וּמִן דְיִפּוֹק מִנֵיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא לְאִיסְתַּאֲבָא בָּהּ:

זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו, ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי טמא טמאת ערב:

וְלִדְסוֹבְתָה בְּרִחוּקָהּ וְלִדְדָאִיב יָת דוֹבֵהּ לִדְכַר וּלְנֻקְבָא וְלִגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם מְסָאָבָא: פפפ:

וְלִדְסִיאוֹבְתָּא בְּעִידוּנֵי רִיחוּקָהּ וּלְדִדַיֵיב יַת דִיבֵיהּ לִדְכַר אוֹ לְנוּקְבָא וְלִגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם מְסָאָבְתָּא כָּל אִלֵין יֶהֱוָון זְהִירִין בְּסוֹאֲבַתְהוֹן וְכַד יִדְכּוּן יַיְתוּן יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן מְטוֹל לִמְכַפְּרָא עֲלֵיהוֹן:

והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה:

{{ס}} דקשה לרש"י דהא מדמה ליה הזב לבעל קרי להודיע שטומאתו אינו אלא כבעל קרי שהוא טומאת ערב ואחר כך כתיב והדוה בנדתה וגו' שמדמה אותו לנדה שהיא מטמאה טומאה חמורה ועל זה פירש שזה קאי על בעל שתי ראיות שהן מטמאין טומאה חמורה כמו שמפורש לעיל והבעל שתי ראיות הוא מקישו לנדה שאינה מביאה קרבן ומדהזכיר הכתוב ג' זיבות מורה על בעל ג' ראיות שמביא גם כן קרבן כמו שמפורש לעיל בפרשה: חסלת פרשת מצורע

והדוה בנדתה. כי ''דותה'' מורה שהיה זה על חטא ולפיכך היא טמאה: והזב. והעיון בדבר הזב הוא שהוא להעיר אזן על חטא שקדם. את זובו: לזכר ולנקבה. ועם זה ראוי להתבונן הבדל זוב הזכר מזוב הנקבה כי זוב הנקבה לא יטמא זולתי האדום וזוב הזכר לא יטמא זולתי בהיותו בלתי אדום: ולאיש אשר ישכב עם טמאה. גם כן ראוי להתבונן שעל האיש השוכב עם טמאה אמר ותהי נדתה עליו ולא כן יאמר על הטהורה שישכב הזב אותה כי בזה יורה שהזכר מתקלקל יותר בשכיבת הדוה ממה שתתקלקל האשה כשכיבת החולה כמו שבא הנסיון במצורעת וזולתה:

ולאיש. ג' דין ואידך ולאיש שתים מכסות להנה ולאיש בושת בן שאול כי הם ב' תיבות ולאיש אשר ישכב יש לו להתבייש כדכתיב ולאיש בושת כיצד יעשה כמו שמצינו בר''א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה לו כמו שכפאו שד וזו ולאיש שתים מכסות: