וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:

וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

אמר וידבר ה'. כי יחל תורת המטהר ואמר ר' יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע:

דָא תְהֵי אוֹרַיְתָא דִסְגִירָא בְּיוֹמָא דְדָכוּתֵהּ וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא:

דָא תְּהֵי אוֹרַיְיתָא דִמְצוֹרָעָא בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵיהּ וִיתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא:

זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:

{{א}} ואם תאמר למה לי למכתב ביום טהרתו הא כתיב במקום אחר ביום צוותו ביום אבל לא בלילה ויש לומר אי לא כתב ביום טהרתו הוה אמינא הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן שצריך תנופה מחיים אף דינו משונה לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי:

והובא אל הכהן. יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו ואח"כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע"פ שנתרפא ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן שלא ישהה ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן וכן וכי יטהר הזב מזובו (להלן טו יג) ואם טהרה מזובה (שם טו כח) כשיפסקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פירשתי (לעיל יב ד) והוא הנכון

וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:

זאת תהיה. והובא אל הכהן. אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו:

זאת תהיה תורת המצורע. שתי צפרים ע''ש כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו דכתיב ביה בדד ישב לכך טהרתו בצפרים:

זאת תהיה תורת. כל הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו'. ובתורת כהנים דרשו תיבת זאת למעט טהרת המצורע בבמה, שלא יהיה אלא בבית עולמים, ותיבת תהיה לרבות שיטהרו מצורעים בזמן הזה, וכמעשה רבי טרפון (ירושלמי פ''ב ה''ב. תו''כ פסוק ד) שהראה מקל שטהר בו מצורעים בזמן הזה, ותיבת תורת לומר שהגם שחלק בטומאת מצורע שיש מוחלט בראית כהן פעם ראשונה ויש בהסגר שבוע וכדומה אף על פי כן תורת מצורע אחת היא ותיבת ביום לומר שאין טהרת מצורע אלא ביום ולא בלילה, ואמרו יכול אף לקיחת צפרים וכו' תלמוד לומר זאת עד כאן. הנה תיבת זאת דרש ממנה למעט טהרת מצורע בבמה ודרש ממנה למעט לקיחת צפרים ביום, הטעם, לצד שקדמה לזכרון הטהרה וזכרון ביום מיעט בשניהם, שאם לא היתה כונת ה' למעט אלא באחת מהנה היה לו להסמיך המיעוט לאחד על זה הדרך תורת המצורע זאת תהיה ביום, ואז יהיה המיעוט על ביום ולא על תורת המצורע אם צריכה בבית עולמים. או יאמר על זה הדרך ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו, ואז היה המיעוט על הקרבנות ולא על ביום, ואין בסדר זה תוספת אפילו אות אחת. ובדרש דרשו (ויק''ר פט''ז ב') מיתור הכתוב זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה. ונראה כי לצד שבא הכתוב לומר הבאת צפרים לזה הקדים לתת טעם כי לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע לזה תהיה תורתו זאת להביא צפרים המצפצפים דוגמתו: עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו, והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים, לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו: והובא וגו'. הוצרך לומר והובא וגו', לצד שאמר ביום טהרתו חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר לזה אמר והובא וגו' פירוש חדא ועוד, טהרתו והובא אל וגו'. ורז''ל אמרו (תו''כ) שלא ישהה. וטעם אומרו והובא ולא אמר ובא. אולי שיחייבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל:

זאת תהיה תורת המצורע וגו'. הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע, ועוד שאח"כ סותר זה ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו. ועוד מהו שאמר והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע פתח בשתים וסיים באחת והל"ל מן הנגוע בצרעת. וביאור הדבר הוא, כדרך שפירשתי למעלה פר' תזריע שהצרעת בא על עונות ידועים ושם המכה צרעת ושם המוכה מצורע, כי לשון מצורע מוציא רע שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל ושם צרעת הוא לשון צרה רעה ר"ל רעה שהיא כצרה, כארז"ל (חגיגה ה.) ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא"כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, (תהלים עג.ד) הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה. וזה"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת. ואח"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו אע"פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו תמצא מבואר לקמן פר' וילך בע"ה על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע"ש.

וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אִתַּסִי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא:

וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱמֵי וְהָא אִיתְּסֵי סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא:

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו:

{{ב}} ואין להקשות למה לו לרש"י לפרש זה והא כבר פירש זה לעיל גבי מחוץ למחנה בפרשת תזריע. דיש לומר דמשום הכי פירש הכא שנית דלא תימא מדכתיב והובא אל הכהן דמשמע שיבא המצורע אל אחת המחנות ושם יראנו הכהן לכך הוכרח לפרש כן דהא כתיב ויצא אל מחוץ למחנה והא דכתיב והובא לאו אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע כלומר והובא אל הכהן איך שהמצורע נטהר מצרעתו. וקל להבין:

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה: ויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים:

וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִסַב לְמִדַכֵּי תַּרְתֵּין צִפֳּרִין חַיִין דָכְיָן וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא:

וְיַפְקֵד כַּהֲנָא וְיִסַב לִדְמִדַכֵּי תְּרֵין צִפּוֹרִין חַיָּין וְדַכְיָין וְקֵיסָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא:

חיות. פרט לטרפות: טהרות. פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול: ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב: עץ ארז. מקל של ארז: ושני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית:

{{ג}} רוצה לומר למה לי חיות הא צפור לאו חיה הוא דאין לומר דחיות רוצה לומר שיהא חיה ולא מתה דהא אחר כך כתיב ושחט את הצפור האחת וכתיב ושלח את הצפור החיה על פני השדה ומתרץ פרט לטריפות רצונו לומר דבעינן ראויה להיות חי ולא טריפה דטריפה אינו יכולה לחיות ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוה יתכשרו טריפות לטהרת מצורע קא משמע לן: {{ד}} כתב הרא"ם משמע דסבירא ליה שאין שם צפרים מורה על עוף טהור אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור וקשה דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מנא הני מילי אמר ר' יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף בין טמא בין טהור משמע צפור טהור אשכחן דאיקרי טמא לא אשכחן דאיקרי וכו' אלמא צפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים עד כאן לשונו וכו'. ונראה לי דרש"י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באין כו' וקשה למה לא פירש זה על שתי צפרים והמתין עד כה אלא ודאי רש"י בא לתרץ למה לי טהורות הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי ומתרץ לפי וכו' אם כן שמע מינה משום פטפוט קול מביא צפרים ולא בהמות אם כן הוה אמינא דכל שכן שיביא עופות טמאים שהם מצפצפים ומשמיעים קול יותר מעופות טהורים והא דכתיב בקרא צפרים לאו למעוטי טמאים הוא דאתא אלא לרבות אפילו עופות טהורים וכל שכן טמאים משום הכי כתב קרא טהורות. אי נמי משום הכי כתב צפרים שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא וצפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה וקל להבין: {{ה}} משום הכי צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות. ואם תאמר גבי צרעת בתים גם כן הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז ומה גסות רוח יש בבית. יש לומר דהצרעת שנתן הקדוש ברוך הוא על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים לכך נתן הקדוש ברוך הוא צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש רש"י לקמן ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנאמר בפרשת עקב ובקרך וצאנך ירביון וגומר וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו' לכך הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: {{ו}} לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום דהיאך יכול ליקח כל האילן: {{ז}} כלומר הצמר היה ארוך כמו לשון וצבוע זהורית:

חיות. פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א יב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט) כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג) ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ) האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק יב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פד ד) כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם קד יז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ח יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (להלן פסוק נג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין סב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (ראה קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (טז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים יד א) מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם יד ה) וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז) אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו' "ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" - אמר ר"א הוא הגדול והקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה יג) והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה הם כדמות פסח מצרים וטעם על פני השדה (פסוק ז) מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת ובת"כ (פרשה ב ה) אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה ועוד אפרש זה (להלן טז ח) בע"ה

ולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי''ו התפעל מובלע בדגשות הטי''ת והוא על משקל איש מתהלל: שתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא: חיות. ולא מתות: טהורות. שלא יקח מהטמאות: ועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים:

וצוה הכהן ולקח וגו'. רז''ל בתורת כהנים אמרו צוי בכהן ולקיחה בכל אדם. ודרשו בפסוק שאחר זה וצוה הכהן ושחט ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי יהודה בר רבי יוסי רבי אומר אף שחיטה בכהן ע''כ. קשה למה לא נחלקו רבי יהודה ורבי אלא בפסוק שני ולא בראשון. ואם לצד כי וצוה ולקח אין דבר להלביש בציווי לבד הלקיחה, גם וצוה ושחט אין ידוע מה יש בציווי לבד השחיטה, ואדרבה בציווי ולקח יש לנו לומר שיכוין לומר וצוה שיביאו לפניו הצפרים ויקחם הוא מיד המביאים וב' מצות צריכין להיות בכהן מה שאין כן וצוה ושחט אם נאמר שהכהן הוא שישחוט במה נלביש הציווי: וראיתי לבעל קרבן אהרן שכתב שהמצוה היא שיצו להביא לפניו הב' צפרים לבחור מהם אחת המיוחדת והמבוררת. וטעם שלא חלק רבי בפסוק ראשון הוא לצד שלא מצא במה ילביש המצוה ע''כ. ואין דבריו נראים כי מצוה זו של הברירה שצריך שתהיה ביד כהן אינה נשמעת מאומרו וצוה, ואדרבה יש לנו לומר שכוונת הכתוב הוא לומר שיצוה לברור האחת וירצה לומר הכתוב שמצות הבירור על ידי כהן והבירור על ידי הזולת והשחיטה בכהן, ועל כל פנים יכול הוא רבי לפרש בפסוק ראשון כדרך שפירש בפסוק ב'. והי' נראה לפרש שטעם שחלק רבי וסבר שהשחיטה גם כן בכהן לא לצד משמעות הכתוב אלא לצד מה שהוא הענין. כי צוה ה' שתהיה השחיטה אל כלי חרס על מים חיים, ושחיטה זו אינה בחינת שחיטה לבד שהרי יש עמה מעשה אחר שישחוט אל כלי וגו', וזה עיקר הכנת הטהרה, ולזה אמר שצריך על ידי כהן, מה שאין כן בפסוק ראשון שאין בלקיחת הצפרים מעשה טהרה, והתורה מסרה הדבר לחכמים להבחין בדברים: עוד נראה לומר כי על כל פנים פשט הכתוב כשאמר וצוה הכהן ולקח וגו' כוונתו באומרו ולקח הוא על הכהן, כי אין צריך הכתוב להזכיר הכהן על כל דבר ודבר, מה תאמר שיאמר וצוה ולקח הכהן, אז היינו אומרים בעיון נכון שאין הציווי בכהן לפי שאיחר זכרונו לבסוף, מה שאין כן אומרו וצוה הכהן שהזכיר הכהן בתחלה כל מה שיבא מהמעשה אחר כך יכוון למוזכר קודם. ומעתה כשאמר הכתוב הראשון וצוה הכהן ולקח פשט הכתוב הוא שהכהן יצוה והוא יקח, אלא ממה שאמר הכתוב אחר כך וצוה הכהן ושחט הרי זה מראה באצבע כי מה שאמר הכתוב ולקח אינו חוזר אל הכהן, שאם בכהן מדבר הכתוב עד עתה למה הוצרך לומר וצוה הכהן פעם ב' הלא בכהן מדבר עד עתה ולא היה לו לומר אלא וצוה ושחט ואני יודע שבכהן מדבר, אלא ודאי שאפסקיה אחר, ואיזה הוא, ולקח הקודם לה שמדבר בכל אדם, לזה לכולי עלמא בין רבי יהודה בין רבי סוברים בפסוק ראשון וצוה הכהן ולקח כל האדם, מה שאין כן פסוק ב' שאין לנו הכרח סובר רבי כי מקרא עומד כפשוטו וצוה הכהן ושחט גם כן הכהן הסמוך לו. ורבי יהודה סובר יגיד עליו ריעו אחר שנתגלה לנו מפסוק ראשון שאין חוזרת תיבת ולקח אל הכהן הסמוך כמו כן פסוק ב' יתפרש בקוטב ראשון: אלא שראיתי שדרשו שם בתורת כהנים בתחילת הפרשה וזה לשונם תורת המצורע בכהן וכו', אין לי אלא טהרתו וטומאתו בכהן מנין שחיטת צפרים והזאות וכו' ותגלחתו תלמוד לומר תורת המצורע בכהן, יכול אף לקיחת צפרים ושילוח ספרים וכיבום וכו' בכהן תלמוד לומר זאת ע''כ. הנה מפשט הברייתא משמע כי אין צורך שיהיה בכהן אלא שלשה פרטים הרשומים דוקא ואם כן אין צריך שיצוה הכהן לא על הלקיחה ולא על השחיטה ומב' הברייתות משמע להדיא דלכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבי צריך שיצוה הכהן ב' דברים. ואולי כי לא הזכיר התנא ב' הציוויים בברייתא עם הג' דברים לצד שבדרשת תורת המצורע אינם נכללים אלא דברים שהם בגוף הטהרה, שהרי מיעט הרבה מעשים מאומרו זאת, וזולת אומרו וצוה הכהן היו הציוויים גם כן מתמעטים, לזה לא הזכיר אלא פרטים הנדרשים מאומרו תורת המצורע אבל הציוויים אין זה מקומן ויחד להם הכתוב הדבר במקומו ואמר וצוה הכהן וגו', וסמך התנא על מה שעתיד לפרש בפרשת וצוה הכהן ציווי בכהן: אלא שראיתי לרמב''ם (הל' טו''צ פי''א ה''ה) כתב שאין צריך בכהן אלא שחיטת צפרים והזאה ותגלחת ולא הזכיר כלל ענין ציווים שיהיה בכהן, ואדרבה כלל דבר שוה ואמר ושאר הדברים בין בכהן ובין בישראל, והגם שבתוספתא בפרק ח' דנגעים תניא כדברי רמב''ם שאין צריך שיהיה בכהן אלא ג' דברים ושאר הדברים בכל אדם ושם לא הזכיר ענין ציווי בכהן. מן הסתם לא נעמיד התוספתא דלא כמאן ונאמר גם כן שהתנא ביאר הדברים במקום אחר, וגם שמבואר הוא בתורה שהציווי הוא בכהן ולא הוצרך לאומרו מה שאין כן רמב''ם שצריך הוא לבאר הדבר, ואינו כל כך הדבר מבואר בתורה שנדחוק לומר שגם רמב''ם לא הוצרך לכותבו, שהרי רואים אנו שהתנאים הוצרכו לדרוש הדבר מהכתוב. ואין לומר דסובר רמב''ם שפשט התוספתא שאמרה ושאר הדברים בכל אדם משמע אפילו הציווים ודלא כרבי יהודה ורבי. אם נאמר כן תקשה עוד, כי דבר פשוט הוא כי אין לחוש לתוספתא כזו שאינה לא כרבי יהודה ולא כרבי שהובאו דבריהם בספרא דבי רב המזוקק. ואפשר לומר שסובר רמב''ם מכח ברייתא ראשונה דתורת כהנים שהזכיר דברים הצריכין כהן בדרשת פסוק תורת המצורע שכל אותם הדברים הם תורה לעיכובא, ודרשת וצוה הכהן היא על זה הדרך שהכהן הוא יצוה לעשות הדברים והוא דרך כבוד שיהיו הדברים נעשים על פיו ובמאמרו על דרך ועל פיך ישק כל עמי (מקץ מא מ), והוא אומרו הציווי בכהן לגזור על הדבר ואחרים יעשו, ומשמעות הדברים מגידים כן שאין זה לעיכוב אלא לכבוד לכהן. ועוד קל וחומר הדברים ומה שילוח הצפרים וכו' אמר הכתוב שאינו מעכב מכל שכן מצות לקיחה ומצות שחיטה. ורבי שאמר גם השחיטה בכהן לא מכח פסוק וצוה הכהן ושחט אלא מכח דרשת תורת המצורע שגם השחיטה היא דומה להזאה ותגלחת, והוא תנא ראשון שכלל השחיטה עם התגלחת והזאה:

ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה"ר וגסות הרוח וחמדת הממון. ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא.ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג.ד-ה) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר' זו בענין חטא הלה"ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז"ל המדברים מחטא הלשון. הכרזה הראשונה היא, מה שמסיק במדרש הרבתי (מצורע טז.ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג.ח) ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד.יג-יד) א"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא.כג) שומר מצרעת נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל. הכרזה השניה מצינו במס' ע"ז (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה א"ל הב לן חיי. אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד.ב). והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק, מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי, גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז מאן בעי למזבן סם חיים הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם. אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ"ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר' ינאי הוה יתיב בטרקליניה, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך, ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה שאמר שומר פיו ולשונו כו'. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו' הרי אפילו תינוקות שב"ר יודעין לפרשו, ואם כדברי בעל העקידה שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר כי מתחילה התחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים ואח"כ דבר להם בנוכח נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מ"מ קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר' אלכסנדרי. והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו. שמצינו במסכת ערכין (טו:) א"ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו.ד) מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה"ר שנאמר (ירמיה ט.ז) חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (משלי ג.יח) עץ חיים היא וגו'. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם טו.ד) וסלף בה שבר ברוח. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה"ק שנאמר (תהלים יב.ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו'. ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה"ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה"ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע"כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה"ק ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע"כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז"א (תהלים קא.ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו. אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא אין רפואה כ"א במקום חולי ע"כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר. וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז:) מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ"ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט. ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת י.א) ר"ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י.ב) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז"ל (תנחומא שמות יח) אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י.ג) ר"ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג.ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם. ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם כמ"ש (תהלים קא.ז) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם כהוראת לשון נגד והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב"ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' וזהו שמסיק ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו' כי סבר שע"י ת"ת יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת. והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם. ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה"ר ולזה שלא יסופר עליו לה"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א"צ שום סם ע"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו.ג) ר"ל אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת"ת לחכם, אבל כנגד הע"ה אמר אח"כ קרוב ה' לנשברי לב כמ"ש וסלף בה שבר ברוח (משלי טו.ד). אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל לת"ח בת"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת"ת, וכאן החידוש שיועיל הת"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ"א לזה שכבר סיפר, משא"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם. אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה. רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א"ל תא סק להכא א"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים. א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ"ש לנער דעת ומזימה (משלי א.ד) ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע"י ת"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י ת"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר. ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו. כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ"ש (תהלים לד.טו) בקש שלום ורדפהו. וארז"ל (ויק"ר ט.ט) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג.יז) לפי שמצלת מלה"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י ת"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע"ה בשבר רוח כמ"ש (תהלים לד.יט) קרוב ה' לנשברי לב. ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י.) ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה"ר כו' (ילקו"ש אמור תרנז.), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק"ק לובלין בפר' זכור שס"ב לפ"ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה. ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם ובפר' חקת (יט.ו) כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן. ונראה לפי שפר' זו מדברת בתיקון לה"ר שהמספרו אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה מ"מ הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט (ישעיה תנ.) על פסוק אל תראי תולעת יעקב (ישעיה מא.יד) ע"כ כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים. וטעם לב' צפרים הוא, כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלה"ר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה שנאמר (משלי טו.ד) וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כ"א בשבירה וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר ה' פעמים זאת תורת בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לה"ר, ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה וארז"ל (סוטה ה.) אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו (ויקרא יג.יח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה וכן ארז"ל (סוטה ה.) בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב' הצפרים כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד.

וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמָאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:

וְיַפְקֵד כַּהֲנָא לְטַבְּחָא וְיִכּוֹס יַת צִיפּוֹרָא חֲדָא לְמָן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:

על מים חיים. נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור נכר בהם. וכמה הם, רביעית:

{{ח}} דבתחלה כתיב אל כלי חרס ואחר כך כתיב על מים חיים הא כיצד ומתרץ דהא והא איתא נותן אותה וכו': {{ט}} מדכתיב אחריו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וגו' משמע שצריך שיהא הדם ניכר במים:

וצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק: אל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי: מים חיים. לקוחים ממקום נובע:

על מים חיים. כמו שמצינו בנעמן שנתרפא מצרעתו במים חיים ולכך זב צריך טבילה במים חיים משא''כ בשאר טמאים שאינן צריכין. להתרפאות ע''י מים חיים: על מים חיים. בגימט' לא במים מלוחים:

יָת צִפְּרָא חַיְתָא יִסַב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְצִפְּרָא דִנְכִיסָא עַל מֵי מַבּוּעַ:

יַת צִפְּרָא חַיְיתָא יִסַב יָתָהּ וְיַת קֵיסָא דְאַרְזָא וְיַת צְבַע זְהוֹרֵי וְיַת אֵזוֹבָא וִיטַמֵשׁ יַתְהוֹן וְיַת צִפְרָא חַיְיתָא בְּאַדְמָא דְצִפּוֹרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ:

את הצפר החיה יקח אתה. מלמד שאינו אוגדה עמהם, אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן. יכול כשם שאינה בכלל אגדה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:

{{י}} דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן את הצפור וגו' ואת האזוב יקח אותה: {{כ}} כלומר העץ ארז ואזוב וגם הלשון זהורית כרוכין יחד באגודה אבל אין הלשון זהורית כרוך סביב השנים אלא כרוך עמהן באגודה ולא הזכיר בקרא במה הן כרוכין:

וטבל אותם. הארז והשני והאזוב: על המים. שהדם מעורב עמם:

וְיַדִי עַל דְמִדַכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִישַׁלַח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא:

וְיַדֵי עַל בֵּית אַפּוֹהִי דְמִידְכֵּי מִן סְגִירוּתָא שִׁבְעָתֵי זִמְנִין וִידַכִּינֵיהּ וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיהֵי אִין אִיטִימוֹס הַהוּא גַבְרָא לְמִילְקֵי תוּב בְצוֹרָעָא תַיְיבָא צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְבֵיתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא וּמִתְכַשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִפּוֹרָא נְכִיסָא הֲוָה מִקְבָּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע:

והזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים: על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:

וטהרו. מענין פריעה ופרימה:

והזה על המטהר שבע פעמים. כנגד ז' דברים שנגעים באים עליהם מזה עליו שבעה פעמים: ושלח את הצפור. רמז שתפרח ממנו ' הצרעת צפור אחת שחוטה כן לא תבא עוד הצרעת ואחת משולחת לו' שאם יוסיף להרע תחזור הצרעת כמו הצפוד השלוחה:

והזה על המטהר מן הצרעת וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מן הצרעת אחר שבו מדבר הכתוב. ואולי כי לצד שהזאה זו אינה מטהרת אותו בהחלט אלא כיום שפסקה זבה מדם זובה ועדיין צריך הוא לספירת ז' ימים כדין טומאת זב, ותמצא שכל ימי ספרו עדיין הוא אב הטומאה, לזה אמר המטהר מן הצרעת פירוש מגוף הצרעת ולא מן טומאת הצרעת, ולזה אמר לבסוף והיה ביום השביעי וגו' וכבם את בגדיו הא למדת שבימי ספרו היה מטמא בגדים והנה הוא אב הטומאה, ולזה הודיעך כי אינו נטהר אלא מגופו של צרעת ואחר שנטהר מהצרעת צריך לישב בטומאתו ז' ימים: ובתורת כהנים דרשו למה הוצרך לומר מן הצרעת כיון שבו מדבר הכתוב, ואמרו כי הוצרך לומר מן הצרעת למעט טמא מת שלא יטעון ז' פעמים, משום שהייתי דן קל וחומר ממצורע שאינו טעון ג' וז' ואף על פי כן טעון ז' פעמים, טמא מת שטעון ג' וז' אינו דין שיהיה טעון ז' פעמים, תלמוד לומר מן הצרעת ולא מטומאת מת. ודרשו עוד בסוף אותה ברייתא וטהרו מה שהוצרך לומר וטהרו כי בא למעט המצורע מטעינת ג' וז', שזולת זה הייתי דן קל וחומר מטמא מת שאינו טעון ז' ואף על כן טעון ג' וז', מצורע שטעון ז' אינו דין שיהיה טעון ג' וז', תלמוד לומר וטהרו פירוש בזה יספיק לטהרו ע''כ. וקשיא לי אחר שאמר הכתוב מן הצרעת ודרשנו למעט מן טומאת מת, הנה לא יוצדק למעט אלא לצד שהיה בא מן הדין, ודין זה אינו אלא כשנאמר שהמצורע אין בו ג' וז' שבזה יבא קל וחומר ומה מצורע וכו' כאמור בדברי הברייתא, אם כן מאומרו מן הצרעת החזיק הכתוב דעת זו וחתם עליה כי המצורע אין בו ג' וז', ומעתה למה הוצרך לומר וטהרו למעטו מג' וז' הרי כבר נתחייבה מהכתוב לומר שאין בו ג' וז' מאומרו מן הצרעת. או היה לו לומר וטהרו שאין צריך המצורע ג' וז' ולא היה צריך לומר מן הצרעת, ואני יודע כי טמא מת אין צריך ז' פעמים ממה שהוצרך לומר וטהרו לסתור הקל וחומר הבא מטמא מת להזאת ג' וז', ואין קל וחומר בא אלא אם תאמר שאין בא במלמד אלא אחד והבן: ונראה לפרש כי להיות שראינו שה' צוה בטומאת מת הזאת ג' וז' ולא הזכיר כמה הזאות והזכיר בטומאת צרעת ז' פעמים ולא הזכיר ג' וז', יש סברא לומר כי טהרת ריבוי ההזאות היא טהרה גדולה יותר מהזאת ג' וז' לצד היותם ז' פעמים מה שאין כן הזאות ג' וז' שאינם אלא ב' פעמים, וכפי זה הצריך הכתוב תיקון לטהרת מצורע יותר מתיקון טהרת טומאת מת, ויש סברא לומר טהרת מספר הימים היא יותר גדולה שלא יום אחד בלבד יספיק לטהר, ואם כן מה שמצינו שה' הצריך בטמא מת ג' וז' היא הדרגה גדולה מהזאת ז' פעמים, וב' סברות אלו יתחלקו בדעות חכמים, ויהיה חכם שיחשוב גדול הנאמר בטהרת המצורע יותר מהנאמר בטהרת טמא מת, ויהיה חכם שיחשוב להפך. והנה להחושב כי טהרת ג' וז' יותר יבוא לדון קל וחומר מהמצורע להצריך בטמא מת ז' פעמים. ולהחושב כי טהרת ז' פעמים חמורה ילמד למצורע ג' וז' מטמא מת מקל וחומר. ומעתה יתחייב הכתוב לומר ב' המיעוטים להסיר טעות כל סברא וסברא. ואם לא היה אומר אלא אחד כגון שיאמר מן הצרעת למעט טמא מת שאינו צריך ז' פעמים, תבא סברת הסובר לומר כי בזה הסיר הכתוב טעות שכנגדו והצדיק לומר כי הזאת ז' פעמים היא יותר גדולה וישנה במצורע ולא בטמא מת וחוזר אני ודן להביא לו ג' וז' מטמא מת, וכן אם היה אומר וטהרו וגו'. וכדי שלא ירחיק דעתך דרך זה לומר איך יבא הכתוב למעט סברא שאינה אמיתית, הלא תמצא שאמרו (ברכות מז) בכמה מקומות עליך אמר קרא פירוש הגם שאין דעתו כך, הרי שהתנא יבאר הכתוב שבא לסברא שאין דעתו מסכמת לה שיחוש הכתוב לסובר כן והבן: וראיתי להרב המופלא הר''י רוזאניש זצוק''ל בספר הנכבד משנה למלך (הל' חמץ ומצה פ''ו ה''א) שהביא ברייתא אחת דומה למה שלפנינו, דתניא בתורת כהנים פרק י''א וזה לשונם הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה, שהיה בדין, ומה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שיטעון מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות טעון מצה וכו', ושם בפרק י''ד תניא וזה לשונם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה, שהיה בדין, ומה זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סוכה, תלמוד לומר הזה זה טעון סוכה ואין וכו'. והקשה הרב הקושיות עצמם שכתבנו בברייתות טהרת מצורע דרשו מעל ספר הרב מה שתרץ בזה. ודבריו ז''ל קצת דחוקים, ובפרט לכת הפוסקים (רמב''ם ועוד) שסוברים דספק דאורייתא שמותר מן התורה לא יעמדו דברי הרב עליו השלום למעיין בדבריו. ולדעתי יתבארו הברייתות בדרך עצמו שבארנו למעלה, והוא כי לצד שיש פרסום נס יציאת מצרים בסוכה בבחינה אחת יותר מפרסום נם שיש באכילת מצה, כי הרבה פעמים אדם אוכל פתו מצה מה שאין כן מעשה סוכה שיש פרסום גדול. ובפסח גם כן בחינה אחרת יש בו שהוא יותר פרסום הנס בעתו ובזמנו שהוא בט''ו בניסן, ויבא חכם שתהיה לו הסברא להגדיל פרסום נם סוכה שהוא גדול מפרסום אכילת מצה, וידון קל וחומר לסוכה שטעונה מצה, ויאמר ומה חג המצות שלא הצריך בו ה' כל כך פרסום על כל פנים חייבו במצה לצד שהוא דבר הצריך על כל פנים, סוכה שראינו שהוא פרסום גדול אינו דין שצריך מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות, ותבא סברא אחרת שתדון בהפך ויאמר כי דידיה נצח ודחה סברא שכנגדו ממה שמיעט סוכה שאין בה מצה ועיקר הפרסום הוא המצה וידון לחייב סוכה בפסח בקל וחומר מסוכה שלא הצריך בה ה' מצה ואף על פי כן הצריך סוכה, תלמוד לומר [הזה] חג הסוכות ותדע שהתנא דורש המיעוטין לב' הסברות, בהעיר בקל וחומר ראשון שעשה התנא, איך הוציא מפיו קל וחומר ועדיין אינו יודע אם אינו טעון אלא אחד או שנים, ובמה שפירשתי יבוא על נכון. ומה שכתב הרב הגדול בעל משנה למלך שלא היינו יודעים באיזה מקום נאמר הקל וחומר ומספיקא היינו אומרים שחג המצות טעון סוכה וחג הסוכות טעון מצה ע''כ. אין דבריו ז''ל מוכרחים, כי כיון שאין אתה יכול לדון קל וחומר לצד שאינך יכול לומר ומה זה שאינו טעון אלא זה כי מי אמר לך שאינו טעון אלא זה ודלמא תדון הקל וחומר להפך ויהיה טעון ב', וכן לצד האחר אין אני יכול לעשות הקל וחומר מהטעם עצמו, ומעתה יעמוד כל אחד בשלו ולא תדון קל וחומר, אם לא שתאמר שיש פן לומר קל וחומר מצד אחד ויש פן לומר הקל וחומר מצד אחר וחש הכתוב לב' הצדדין, והוא הדרך שפירשתי:

וִיצַבַּע דְמִדַכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין:

וְיִצְבַּע דְמִדְכֵּי יַת לְבוּשׁוֹי וִיסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ וְיַסְחֵי בְּמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וְיָתִיב מִבָּרָא לְמַשְׁכַּן בֵּית מוֹתְבֵיהּ וְלָא יִקְרַב לְצַד אִינְתְּתֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין:

וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש המטה:

{{ל}} דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהתיר להם תשמיש המטה:

וכבס. וגלח את כל שערו. כלל: ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:

ורחץ במים וטהר. מענין מחוץ למחנה מושבו:

וכבס המטהר וגו'. צריך לדעת כיבוס זה למה כיון שעודנו מטמא בגדים בימי ספרו, וגם למה שפירשתי (פסוק ז') כי טומאה זו שמכבס בגדיו עלי' היא הפסקת הצרעת כמו שדייקתי מאומרו מן הצרעת, אף על פי כן לא יכבס בגדיו ועודנו מטמא אותם. ובתורת כהנים מצאתי שאמרו וזה לשונם וכבס מה בא ללמד אם ללמד שמטמא בגדים במגע קל וחומר מבימי ספרו וכו', אלא אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא במגע ע''כ. וכפי זה אמר וכבס וגו' לומר שפסקה טומאת משכב ומושב. והנה עיקר הכרח דרשת תורת כהנים אינה אלא מכח קושיתנו, ולא הוצרכו לפרשה לצד פשיטותה, כי זולת קושיתנו אין הכרח אומרו מה בא ללמד הכרח, כי מי אמר לנו שבא ללמד דלמא בא לעצמו שצריך לכבס בגדיו יום שנטהר מהצרעת ויום גמר ספירת ז' ימים כמו שמצינו שצוה ה' לגלח כל שערו ולרחוץ כל בשרו ביום שנטהר וסוף ימי הספירה כמו כן צוה ה' על הכיבוס. אלא ודאי עיקר קושיתו היא שלא יכבם אם עדיין מטמא בגדים, ולזה בהכרח אתה אומר שלא בא אלא ללמד דבר ולזה אמר מה בא ללמד אם ללמד וכו' קל וחומר הוא ותירץ וכו': וראיתי לרבינו הלל שכתב למחוק גרסת לטמא משכב ומושב מכח ההוא שאמרו באלו דברים (פסחים סז:) דזב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב, וגורם לטמא בביאה. ולדבריו צריך למחוק כמה ברייתות גם כן הבאים שם בתורת כהנים דקתני שהמצורע מטמא משכב ומושב. וכבר דחה דבריו הרב בעל קרבן אהרן בדחיה שאין אחריה סמיכה. ומה שאמרו באלו דברים שהזב חמור ממצורע, כן הוא כפי האמת שבימי ספרו של זב מטמא משכב ומושב וימי ספרו של מצורע אינו מטמא משכב ומושב, והוא הדבר שלמדנו מאומרו וכבם המטהר ב' פעמים וכן פסקו רמב''ם וכל הפוסקים, ורבינו הלל לא כוון בזה אל הנכון: ורחץ במים וגו'. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם במים אפילו במי מקוה, והלא דין הוא זב שאינו טוען הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון וכו'. תלמוד לומר ורחץ במים אפילו וכו' ע''כ. פשט דבריהם הוא שדורשים יתור תיבת במים שלא היה צריך לומר אלא ורחץ, וכן פירש בעל קרבן אהרן. וקשה והלא כבר מיעט הכתוב ביאת מים חיים במצורע בפרשת זב, כדתניא שם (טו יג) בתורת כהנים ורחץ בשרו במים חיים הזב טעון מים חיים ואין המצורע טעון מים חיים, והלא דין הוא ומה אם הזב וכו' תלמוד לומר בשרו במים חיים הזב טעון וכו' ואין המצורע טעון וכו' ע''כ, משמע כי מיתור תיבת בשרו דורש כן, וכן פירש הרב בעל קרבן אהרן, אם כן למה הוצרך לומר במים. ואפשר לומר כי עיקר דרשת התנא הוא מיתור תיבת במים ממנה דורש לרבות מי מקוה, ותיבת בשרו אצטריך למעט בגדיו, כמו שדרש שם גם כן בתורת כהנים, ומה שסמך גם כן לה מיעוט מים חיים במצורע, באגב, וסמך על יתור תיבת במים, ובזה לא קשיא למה דורש מתיבת בשרו, ב' דרשות. ובעל קרבן אהרן פירש כי דורש ממה שלא אמר ורחץ הזב ואמר בשרו, ולדברינו אין אנו צריכין לזה. ומה שדרשו בתורת כהנים בפרשת צו בפסוק (ו כא) ומורק ושוטף במים האמור בכלי שנתבשלה בו חטאת וזה לשונם ושוטף יכול במ' סאה תלמוד לומר במים כל שהן, במים ולא ביין ולא במזוג ע''כ. אין לדמות יתור במים האמור בחטאת ליתור במים האמור כאן, כי שם אם לא אמר במים לא הייתי מצריכו אלא מ' סאה מי מקוה שאין לנו צד לומר שצריך מים חיים לומר שבא הכתוב למעטו ומוכרח לומר שבא למעט גופן של מ' סאה, מה שאין כן במים האמור כאן כיון שיש צד לומר שצריכין מים חיים ובא יתור במים שדינן ליה למעט מים חיים, והבא לומר שממעט מ' סאה עליו להביא ראיה מנין. ומה שהוסיף שם לדרוש במים ולא ביין וכו', אין זה אלא מהמשמעות ולא מהיתור, ועיין פסוק שאחר זה ישוב הענין באופן אחר:

וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יָת רֵישֵׁהּ וְיָת דִקְנֵהּ וְיָת גְבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יְגַלָח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וְיִדְכֵּי:

וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ יַת רֵישֵׁיהּ וְיַת דִיקְנֵיהּ וְיַת גְבִינֵי עֵינוֹי וְיַת כָּל שְעָרֵיהּ יְסַפֵּר וְיִצְבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּמוֹי וְיִדְכֵּי:

את כל שערו וגו' . כלל ופרט וכלל. להביא כל מקום כנוס שער ונראה:

{{מ}} יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה כגון שפמו לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אף על פי שכנוס שער אינו נראה ולאפוקי שער שעל גבי הידים אף על פי שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט:

את כל שערו. כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער הנראה לשון רש"י אבל בת"כ (פרק ב ב ג) וגלח את שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף כל מקום כנוס שער בנראה מנין כנוס שער בשאינו נראה פזר שער בשאינו נראה ת"ל את כל שערו יגלח אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל מאי הביא שער הרגלים ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת או מפני שהלכה עוקבת את המדרש או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא ורבי דכולי גופיה ומיעט שבתוך החוטם בלבד וכן שנינו במשנתנו (נגעים פי"ד מ"ב) והעביר תער על כל בשרו ומפורש בפרק שני דסוטה (טז)

ואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:

ורחץ את בשרו במים וטהר. מענין וישב מחוץ לאהלו:

ורחץ את בשרו במים. צריך לדעת למה אמר בשרו, לפי מה שמצינו שדרשו ז''ל במה שכתוב בזב (טו יג) ורחץ בשרו למה אמר בשרו ודרשו למעט מצורע ולמעט בגדיו, ב' דרשות הללו לא יוצדקו ביתור בשרו האמור כאן. גם למה אמר במים יתירה וכאן לא יוצדק מה שדרשו בפסוק ראשון, משום כי בטהרה ראשונה היה לנו לטעות להצריכו מים חיים ממה שיש בהזאתו מים חיים ובטהרה ב' אין לנו מקום לדון בה מים חיים. ואם באת לומר שכל טהרת המצורע ענין אחד הוא, אם כן הרי כבר מיעט מים חיים אפילו בטהרה שיש בה להדיא מים חיים. ויש לומר משום שהיה מקום לבעל הדין לחלק ולומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים מהמצורע אלא לטהרה ראשונה שאין עולה בה מטומאתו כזב שנטהר לחלוטין מטומאתו אבל טהרה שנייה שעולה בה מטומאתו לחלוטין כטהרת זב עדיין אני דן במקומו שלא יגרע מהזב וצריך ביאת מים חיים, והגם שבטהרה זו אין בה הזאת מים חיים שהוא כח הקל וחומר, אף על פי כן טהרת המצורע ענין אחד הוא כולה תלמוד לומר במים פעם ב' לומר שאפילו בטהרה המעלהו מכל טומאה אין צריך ביאת מים חייב כזב, ודקדק לומר בשרו שעליו בא המשפט בזב שצריך ביאת מים חיים, וזולת זכרון בשרו כאן הייתי אומר שלא מיעט מים חיים אלא לכליו אבל בשרו עודנו נידון בקל וחומר מהזב, והגם שכליו אינם באים בקל וחומר מהזב שיצרך הכתוב למעטם וכשנבא לדון קל וחומר מהזב נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנדון גופו ולא כליו וכו', אף על פי כן עדיין יש מקום לחוש להבא לסבור ולומר כיון שמצינו שהצריך בהזאתו מים חיים, גם כליו צריכין מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים במים, יתירה לומר שעולה במי מקוה אפילו בשרו: ואם תאמר יאמר הכתוב ורחץ בשרו במים ולא יצרך לומר במים בפסוק אחר. משום שהייתי אומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים אלא בטהרה ב' שאין בה משפט הזאת מים חיים מה שאין כן טבילה ראשונה שמצינו שהצריך הי' הזאת מים חיים עדיין אני דן קל וחומר מזב תלמוד לומר במים. ואין להקשות על זה כי אין אנו יכולין לומר שלא בא המיעוט אלא בטהרה ב' משום שאין בה הזאת מים חיים שהרי אין אתה מצריך המיעוט למעט בה מים חיים אלא משום קל וחומר והקל וחומר אינו חל אלא אם תאמר כל טהרת המצורע אחת היא ומשפט מים חיים שאמר הכתוב במצורע בטהרה א' יסובב לדון קל וחומר אפילו על טהרה ב' ואם כן כשבא המיעוט בטהרה ב' כאלו בא גם בטהרה א' ולא הי' צריך זו אינה קושיא, שהייתי אומר כי ממה שלא מיעט הכתוב אלא בטהרה ב' ולא בטהרה א' בזה עקר לי סברא שהייתי אומר שכל טהרת המצורע אחת היא והייתי מצריך במצורע ביאת מים חיים בב' טבילות תלמוד לומר בשרו במים בטבילה ב' למעט ביאת מים חיים והניח הקל וחומר מיוחד לטבילה ראשונה דוקא, תלמוד לומר במים בטבילה ראשונה שאפילו טבילה ראשונה שיש בה הזאת מים חיים אין צריכה ביאת מים חיים. אלא עדיין יש לנו לומר שבטבילה ב' הוא שממעט בשרו אבל טבילה ראשונה לא מיעט להדיא בשרו וכמו שפירשתי אם לא היה אומר בשרו בפסוק ב', וידים מוכיחות על הדבר ממה שדקדק הכתוב לומר בשרו בטהרה ב' ולא בטהרה ראשונה הרי זה מראה באצבע כי בטהרה א' צריך ביאת מים חיים לבשרו. ומעתה באנו למה שהוצרכו לדרוש מבשרו שאמר הכתוב בזב שבא למעט בשרו של מצורע והקשינו למה הוצרך והלא כבר נתמעט מתיבת במים, מעתה אין קושיא כי צריך מיעוט זה גם כן למעט גם טבילת גופו, ומה שקבע התנא המיעוט של גופו מתיבת במים, עיקר דרשתו הוא מבשרו האמורה בזה וקבע התנא עיקר הדין במקומו והבן: ובדרך רמז תרמוז הפ' על גלות ישראל ע''ד או' בס' הזוהר כי או''ה לישראל הם בחינת הצרעת וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת ותמצא ג''כ שאמרו ז''ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע דכתיב ושאלה אשה וגו' ודבר זה היה בידם י''ב חודש וכו' גם אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע ולזה אמרה התורה זאת תהיה תורת המצורע שהוא עם בני ישראל שנצטרע בנגעי בני אדם הטמאים ביום טהרתו שיטהר לשונו ודרכיו והובא אל הכהן כי ה' ב''ה יתכנה בשם כהן כאמור בספר הזהר בפסוק והובא אל הכהן ואמר והובא לצד שנתרחק עכשיו יתקרב ובא אל הכהן ותכף ומיד כי מי גדול וגו' אלהם קרובים אליו ואמר והובא פי' מעצמו יתקרב כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב דכתיב שלום וגו' ולקרוב ואז ויצא ה' ונלחם וגו' והוא אומרו ויצא הכהן אל מחוץ. למחנה שהיא חוץ למחנה שכינתו לחוצה לארץ מקום טמא ששם בעונותינו הם גולים בנ''י וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת שחזרו בתשובה ונטהרו וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות הם ב' משיחים ונקרא צפור כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור וזה לך ל' הזוהר בפ' בלק ומההו מערת' יסגא חד עופא רברב' עלא' דישלוט בעלמא וליה יתיהיב מלכות' וכו' ע''כ ומצינו שאמרו ז''ל ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים ומשיח בן דוד ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות ואח''כ יתגלה משיח בן דוד וכנגד ב' אלו אמר ולקח למטהר ב' צפרים חיות טהורות כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת ואומרו ועץ ארז ושני תולעת ואזוב רמז לזכות ג' אבות עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים ושני תולעת יעקב ע''ד אומרו אל תיראי תולעת יעקב ואזוב הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה שצריך צירוף זכות שלשתן ואמר ושחט כאן רמז להריגת משיח בן אפרים כמאמרו ית' אל כלי חרס על מים חיים פי' בשביל כפרת העם פדיון נפשם וכינה אותם כלי חרס ע''ד וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה שהוא כלי חרס והכונה בזה לצד שנשארו ככלי חרם שעומד לשבירה לצד גרעון התורה המתיחסת למים חיים על סבת מים חיים שאין בישראל תורה ועל זה תשחט הצפור האחת גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נקם הפך מדותיו הרחמים ויעשה כלה לגוים המריעים וממוצא דבר אתה יודע שאסורה ועל זה תשחט הצפור האחת גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נגם הפך מדותיו הרחמים ויעשה כלה לגוים המריעים וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק ותמצא שכתב האר''י ז''ל שצריך לכוין בתפל' הקבוע להתפלל על זה הצדיק שלא ימות פי' כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו ויעמוד חי ותבוטל גזירת מות ממנו ואמר את הצפור החי' שהוא משיח בן דוד יקח אותה הקב''ה ויצרף עמו זכו' האבות ויצרף נקמת הצדיק שנהרג והוא אומרו יקח אותה ואת עץ וגו' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג ויתכפרו כל הדרגות הטומאות ומניעות דביקו' ישראל והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו והזה על המטהר פי' ענין כפר' כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר ויכפר על בנ''י ואמר שבעה כנגד שבע' הדרג' הטומא' אשר יטמאו בהם בית ישראל כי הם שבעה כידוע והן הנה הרמוזים בטומאת מת וטומאת נדה דכתיב כטומא' הנדה וגו' ובזה וטהרו ואז ושלח את הצפור החיה כאו' בספר הזוהר בפ' בלק וז''ל ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה יתיהב מלכותא וכו', והוא אומרו על פני השדה שהוא עולם הזה שתהיה שולטת בכל העולם, ואז וכבס המטהר שהם ישראל את בגדיו הם בגדים הצואים שהיו מלובשים בנשמתו כדרך אומרו (זכרי' ג) הסירו הבגדים הצואים, וגילח את כל שערו שהם בחינת צמחי החומר העכור, ורחץ במים הוא התורה בה יטהר מחשבותיו, ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה ירושלים היורדת בנויה מלמעלה, ואמר וישב מחוץ לאהלו כי לא יקרבו להזדווג לשכינה עד שישבו שבעה נקיים לחשש טומאה, וביום השביעי יהיו ראויים לקבלת הארת הקדושה, כיוצא בזה תמצא שאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו נמצאת אומר ב' טהרות טהרה הראשונה הרחקת הטומאה והב' היא הקרבת הקדושה:

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. ואח"כ פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו אע"פ שרז"ל (סוטה טז.) דרשו זה בכלל ופרט מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר כמ"ש (ישעיה ג.טז-יז) יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון. ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה"ר ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין.

וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וְלֻגָא חַד דְמִשְׁחָא:

וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּר שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָאפְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְלוּגָא חֲדָא דִמְשַׁח זֵיתָא:

וכבשה אחת. לחטאת: ושלשה עשרנים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: ולג אחד שמן. להזות עליו שבע ולתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:

{{נ}} וכבש אחד בא לאשם דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם אבל בכבש הא' וכבשה אחת לא פירש כלום רק סתם ואמר האחד לעולה ואחד לחטאת וכבש השני על כרחך בא לעולה דאין מביאין נקבה לעולה כדכתיב בפרשת ויקרא ועל כרחך כבשה לחטאת: {{ס}} כלומר אף על פי ששאר חטאות ואשמות אינן טעונין נסכים וילפינן להו מקרא דלפלא נדר או נדבה הבא בנדר ובנדבה טעונין נסכים שאינו בא בנדר ובנדבה אינן טעונין נסכים אם כן הוה אמינא דהני ג' עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים דאם כן לא היה צריך אלא עשרון אחד לעולה לכך הוצרך לפרש שהן באין לג' כבשים הללו: {{ע}} רש"י רוצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מן נסכי הבהמות ועל זה פירש להזות וכו' הרא"ם. ונראה דנוכל לפרש דרש"י בא לפרש דלא נטעה לומר שהוא השמן למנחת נסכים. ומה שהקשה הרא"ם איך נטעה לומר וכו' יש לומר דהכי קאמר קרא מנחה בלולה בשמן ובכמה שמן הוא בולל את המנחה בלוג אחד שמן לכך הוצרך לפרש להזות וכו':

יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת. לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם (פסוק יב) והזכיר שיעשה החטאת ואחר ישחט העולה (פסוק יט) וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא (ה-ו) בחטאת שתהיה נקבה והזכיר בכל עולה (שם א-ג ועוד) שהוא זכר לכך לא הוצרך להאריך כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת

שני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש: ולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים:

וִיקִים כַּהֲנָא דִמְדַכֵּי יָת גַבְרָא דְמִדַכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְיוֹקִים כַּהֲנָא דְמִדַכֵּי יַת גַבְרָא דִמְדַכֵּי וְיַת אִימְרַיָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא:

לפני ה'. בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחסר כפורים:

{{פ}} בשער נקנור שהוא למזרח העזרה וכי עומד שם אדם ופניו למערב הוא רואה פתח ההיכל והיינו לפני ה' כו' ולא נתקדש חלל שער נקנור בקדושת עזרה כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם כדי שיוכל להכניס ידו לפנים להזות עליו ומחוסר כפורים שנכנס בעזרה חייב כרת לכך לא קדשוהו בקדושת עזרה. עיין בהרא"ם:

והעמיד הכהן. יתבאר על דרך מה שאמרו בתחילת מסכת כלים (פ''א מ''ח) שמחוסר כיפורים אסור ליכנס לעזרת ישראל ע''כ. והנה כאן צוה ה' שהמטהר יעמוד בפתח העזרה שהוא שער ניקנור כאומרם בפרק קמא דסוטה (ז) דכתיב לפני ה', ואמר הכתוב שעל הכהן שמירתו להעמידו שלא יפרוץ לצד שהוא בפתח העזרה ומכנים ידו לפנים לסמוך על קרבנו כאומרם בתורת כהנים ומכניס ראשו ליתן על תנוך וגו' יש לחוש שמא ימשך ויכנס לפנים לזה הטיל הכתוב הדבר על הכהן להעמידו: הכהן המטהר. הוצרך לומר הכהן המטהר ולא הספיק באחד מהם, אם היה אומר הכהן ולא היה אומר המטהר לא הייתי יודע שהמצוה בכהן המטהר שטהרו מן הצרעת לזה אמר המטהר כי מצותו בכהן המטהר מן הצרעת, ואם היה אומר המטהר ולא אמר הכהן לצד שיש בטהרת המצורע דברים הנעשים על ידי ישראל תבא הסברא לומר שגם הזר יקרא המטהר שהרי עושה גם כן טהרותיו תלמוד לומר הכהן: האיש המטהר וגו'. הוצרך לומר האיש המטהר ולא הספיק לומר האיש לבד, לצד שלא תטעה לומר שבא למעט הקטן שאינו בכלל דינים אלו הגם שישנו בטומאת צרעת לזה אמר המטהר, ולא הספיק לומר המטהר ולא יאמר האיש, משום לצד שיש במשפט זה גם הקטנים כנזכר תבא הסברא לומר שלא צוה ה' לכהן להעמיד המצורע לפני ה' שהוא חוץ לעזרת ישראל אלא מי שהוא קטן שמן הסתם אינו יודע שאין ליכנס לעזרת ישראל קודם הקרבת טהרתו אבל גדול נאמר אין חובה על הכהן להעמידו לצד שיודע הוא תלמוד לומר והעמיד האיש הגם שהוא איש על הכהן המצוה להעמידו חוץ לעזרה. ובתורת כהנים דרשו טעם אומרו האיש מלה יתירה למעט חטאת ועולה מתנופה, ואחר כך אמר הכתוב מיעוט אחר דכתיב אותו לאשם למעט גם את האיש שאינו טעון תנופה אלא אשם ולוג השמן לבד. ואם תאמר אם האיש הוא ממועט מתנופה מאומרו אותו לאשם והניף ולא האיש איך יבא למעט אחרים בדבר שאין בו. זה אינו קושיא כי יבא המיעוט בהם באם אינו ענין. ולזה תמצא שדקדק התנא בברייתא (בתו''כ כאן) וזה לשונם תלמוד לומר האיש לא חטאת ולא עולה ולא אמר זכרון התנופה, נתכוין בזה לומר שתיבת האיש באה למעט חטאת ועולה מדין אחד, והגם שאין הדבר שנתמעט ממנו באיש, הדבר מסור לחכמים לידע מהו. ובזה תשכיל משמעות ברייתא זו בתורת כהנים שהיא קשה ההבנה. ודברי בעל קרבן אהרן דחוקים בעיני:

וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא חֲדָא וִיקָרֵב יָתֵיהּ לַאֲשָּׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:

וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אִימְרָא חַד וִיקָרֵיב יָתֵיהּ לְקָרְבָּן אֲשָׁמָא וְיַת לוּגָא דְמִשְׁחָא וְיָרִים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:

והקריב אתו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם: והניף. שהוא טעון תנופה חי: והניף אתם. את האשם ואת הלוג:

{{צ}} מדכתיב אחר כך ושחט את הכבש משמע דעדיין חי והיאך מקריבין אותו אלא יקריבנו לתוך עזרה ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי שלמים וכו': {{ק}} כלומר ולא שני כבשים וכבשה וג' עשרונים דרישא דקרא או נאמר שאין הכבש בכלל תנופה לפי שהקריבה מיוחד לכבש והניף ללוג ומאי אותם שהוא לשון רבים לכלול הלוג והעשרונים אבל הכבש לא מכל מקום כיון שנכתב ואת לוג השמן אחריו והוה כאלו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו וכשחזר ואמר והניף אותם אכבש ולוג קאי וכן כתיב בהדיא גבי ואם דל הוא ולקח הכהן את הכבש וגו'. הרא"ם:

והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם בברכות העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אמר הקב''ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו:

וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא בַּאֲתַר דִי יִכּוֹס יָת חַטָאתָא וְיָת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי כְּחַטָאתָא אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:

וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת אִימְרָא בְּאַתְרָא דְיִכּוֹס יַת חַטָאתָא וְיַת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרוּם הֵי כְּחַטָאתָא הֵיכְדֵין אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:

במקום אשר ישחט וגו' . על ירך המזבח בצפון. ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לדון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו' : כי כחטאת. כי ככל החטאות: האשם. הזה: הוא לכהן. בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן. יכול יהא דמו נתן למעלה כחטאת, תלמוד לומר וכו' , בתורת כהנים:

{{ר}} ואם תאמר גבי חטאת ועולה נמי למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון דהא הם נמי יצאו מכלל חטאות ועולה לידון בהעמדה כדכתיב והעמיד הכהן וגו' דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. ויש לומר דמהיכא תיתי שלא יהו צריכין שחיטה בצפון בשלמא גבי אשם דצריך לגלות משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר הוה אמינא דמותר גם כן לשחוט אשם במקום העמדת איש המטהר כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל: {{ש}} פירוש בכל העבודות התלויות בכהן ומה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית וטעונה כלי אף אשם כן לא כחטאת להנתן לכהן: {{ת}} פירוש שכבר ידוע שגובה המזבח עשר אמות ובאמצע גובה היה חוט של סיקרא חוגרו סביב המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים ובחטאת כתיב על קרנות המזבח שמע מינה מן הנתנים למעלה הוא ובאשם לא כתיב קרנות שמע מינה למטה הוא: {{א}} תלמוד לומר זאת תורת האשם שכל תורת לרבות שיהא אשם מצורע מתן דמים שלו למטה מחוט הסיקרא אף על פי שהוקש לחטאת בשאר דברים:

וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא:

וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ דְיַמִינָא:

תנוך. גדר אמצעי שבאוזן. ולשון תנוך לא נודע לי. והפותרים קורים לו טנדרו''ס : בהן. גדל:

על תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה:

וְיִסַב כַּהֲנָא מִלֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׁמָאלָא:

וְיִסַב כַּהֲנָא בִּידֵיהּ יְמִינָא מִלוּגָא דְמִשְׁחָא וְיָרִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְמָלָא:

על כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו:

וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִּשְׂמָאלָא וְיַדִי מִן מִשְׁחָא בְּאֶצְבְּעֵהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ:

וִיטַמַשׁ כַּהֲנָא יַת אִיצְבְּעֵיהּ יְמִינָא מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ שְמָאלָא וְיַדֵי מִשְׁחָא בְּאַדְבְּעֵיהּ שַׁבְעֲתָא זִמְנִין:

לפני ה'. כנגד בית קדשי הקדשים:

{{ב}} דהא השתא לאו מחוסר כפורים הוא ומותר לו לילך לעזרה ולפנים ועוד דאין הזאה בשער נקנור ועל כרחך האי לפני ה' כנגד בית קדשי קדשים:

לפני ה'. אל פתח אהל מועד:

וּמִשְׁאָר מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַּמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל דְמָא דַאֲשָׁמָא:

וּמִמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִמִשְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל חַסְחוּס דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יַמִינָא עִילַוֵי אֲתַר דְיָהַב מִן שֵׁרוּיָא אֲדָם קָרְבָּן דַאֲשָׁמָא:

על דם האשם. שהוא תנוך ובהונות:

וּדְאִשְׁתָּאַר בְּמִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ:

וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִידְכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ:

יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה'. במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת וכן לכפר עליו לפני ה' (להלן פסוק כט) ובתורת כהנים (פרק ג יב) והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אמר שירי מצוה הם בין שנתן בין שלא נתן כפר וא"כ על דעת ר' יוחנן בן נורי יהיה "וכפר עליו" על האשם והנה אמר הכתוב באשם "וכפר" וחזר ואמר (בפסוק הבא) בחטאת "וכפר על המטהר מטומאתו" ואמר עוד בעולה ובמנחה (בפסוק כ) "וכפר עליו הכהן וטהר" ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם "מטומאתו" והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכך אמר "וכפר עליו הכהן וטהר" ובת"כ (שם ג יג) ועשה הכהן את החטאת וכפר מה תלמוד לומר לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולן מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה תלויה בחטאת ויתכן כי "וכפר עליו הכהן וטהר" רמז לכל הנעשה בו כי גם הצפרים יבואו לכפרה ולטהרה כי כן אמר בנגע הבית (להלן פסוק נג) וכפר על הבית וטהר

וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִדַּכֵּי מִסּוֹבְתֵהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא:

וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא יַת קָרְבַּן חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִידְכֵּי מִסוֹאֲבוּתֵיהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יַת עֲלָתָא:

ועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:

וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי:

וְיַסִיק כַּהֲנָא יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי:

ואת המנחה. מנחת נסכים של בהמה:

{{ג}} כלומר הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנחה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר נאכל לכהנים ומנחה זו הוקשה לעולה שכולה כליל אף מנחה זו כולה כליל:

והעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור: וטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים:

וכפר עליו הכהן וטהר. לקדשים ולביאת מקדש כאמרם ז''ל ברכות פרק קמא הביא כפרתו אוכל בקדשים:

וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא חַד דְפִיל בִּמְשַּׁח לְמִנְחָא וְלֻגָא דְמִשְׁחָא:

וְאִין מִסְכַּן הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מְסַפְּקָא וְיִסַב אִימַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא מְטוֹל לִמְכַפְּרָא עֲלוֹי וְעֶשְרוֹנָא סְמִידָא חַד פְּתוּךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא וְלוּגָא דִמְשַׁח זֵיתָא:

ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו: ולוג שמן. לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הזקק הכתוב לפרש:

{{ד}} (גור אריה) דלא היה לו לומר אחד בשלמא הא דכתיב כבש אחד שפיר לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות אמר בעני אחד אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא היה לו לומר אלא ועשרון סולת לפיכך צריך לומר שפירוש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי: {{ה}} ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי שלשה חטאות שצריך התם שלשה עשרונים לשלש המנחות והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות ויש לומר דמה שפירש רש"י ועשרון סלת לכבש זה וכו' מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים שלא תקשי מנליה דלמא שלשה עשרונים לנסכי עולה לחוד אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שאין טעונין נסכים ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא מביא אחד לא יביא אלא עשרון אחד ומהשתא אי אפשר לומר דגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד ולחטאת ולאשם לא כלומר דאם כן דל למה לא מביא רק עשרון אחד כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה וצריך לבהמה אחת שלשה עשרונים גבי דל גם כן יהיו שלשה עשרונים אלא כדפרישית חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם:

דל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:

ואם דל הוא ואין ידו משגת. צריך לדעת למה כפל. ואולי שנתכוין על דרך מה שאמרו בפרק בתרא דכריתות (כז:) וזה לשון המשנה הפריש לכשבה או לשעירה העני יביא עוף וכו' ע''כ. ובגמרא (שם) למדו הדבר ממה שאמר הכתוב בקרבן עולה ויורד מחטאתו אשר חטא משמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו ע''כ. והנה דרשה זו ישנה בעולה ויורד שישנו בדלי דלות כי שם הזכיר הכתוב מחטאתו שממנה דרשו, אבל מצורע יש לבעל הדין לחלוק ולומר כשם שלא מצינו בו שיוכל להביא קרבן דלי דלות והחמיר בו הכתוב גם נחמיר בו אם הפריש כבש וכשבה לחטאתו ועולתו והוצרך להם שלא יביא מקצת הדבר שהפריש לחטאתו להביא במקומן שתי תורים או שני בני יונה, תלמוד לומר ואיז ידו משגת שהגם שלא היה דל והפריש מעושר אם אין ידו משגת יכול הוא להוציא המעות המופרשים לחולין ויביא כפרת השגת יד. ותמצא שלא חלקו רז''ל בין עולה ויורד של מצורע לעולה ויורד של טומאת מקדש וכו' ושבועת ביטוי וכו': או ירצה על דרך מה שאמרו בסוף כריתות באותה שהבאתי בסמוך וזה לשונם הפריש לעשירית האיפה והעשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה ע''כ, ואמרו שם שדרשו כן מדכתיב על חטאתו, וכאן רמז הדבר באומרו דל הוא ואין ידו וגו' פירוש ועודנו אין ידו משגת, אבל אם השיגה ידו הגם שהפריש בהיותו דל יביא קרבן עשיר, וב' דרכים אלו יסבלו יחד במשמעות הכתוב על זה הדרך ועודנו אין ידו משגת בין לחומרא בין לקולא כנזכר. ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם דל הוא שומע אני דל ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן נ' תלמוד לומר ואין ידו וגו', או ואין ידו וגו' יש לו ואין מוצא ליקח תלמוד לומר דל ע''כ. וצריך לדעת כוונת ואין מוצא, אם אין מוצא כל עיקר כמו שהיו בימים שהיתה ירושלים במצור, ודאי שמביא קרבן עני והרי הוא כחסרי ממון כי מה לי אין לו ממון או יש לו ואינו שוה כלום בערך הקרבן כיון שאינו משיגו בממון, אלא ודאי שכוונת התנא היא שאינה מצוי בקנין הרגיל וצריך הוא להפליג קנייתה בממון רב: ונראה שלא יתחייב אלא אם בשיעור שלא יהיה הוא חסר למה שצריך לעצמו, שהרי אפילו ירד אנו אומרים שיביא קרבן עני ויחיה מהנשאר. ופירוש זה של דברי רז''ל אינו סותר דברינו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ותדע שאם לא היתה כוונת התורה בכפל הדבר אלא לומר דברי רז''ל היה לו לכתוב ואם לא תגיע ידו די שה וכשבה והביא וגו' כמו שאמר בקרבן טומאת מקדש והשבועות, אלא נתכוון גם כן למה שפירשנו: ומה שדרשו עוד בתורת כהנים בפרשה זו (לקמן ל' ל''א) בג' מקראות המיותרים בהשגת יד, והם אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, ודרשום על זה הדרך אשר תשיג בא להיה עשיר קודם ובעת הבאת הקרבן העני שיביא גם כן קרבן עני, ומאשר תשיג ידו בא למי שהיה עשיר והתחיל גם כן להביא אשמו והוא עדיין עשיר והעני שיביא גם כן קרבן עני. ואת אשר תשיג ידו בא להתחיל להביא קרבנו שהוא האשם בזמן שהיה עני והעשיר שצריך להביא בעושר, אבל אם הביא חטאת בעוני לא יביא עולה בעושר אם העשיר ולמדו שם דבר זה ממה שאמר הכתוב אחד לחטאת ואחד לעולה שצריך שיהיו שניהם מין אחד, מכל אלו הדרשות אין ללמוד מה שדרשנו מכפל אומרו דל ואין ידו וגו', שאפילו אחר כל דרשות שדרשו עדיין צריכין אנו לב' הדרשות שדרשנו שאחר שהפריש קרבן עשיר יביא קרבן עני ואחר שהפריש קרבן עני יביא קרבן עשיר כי לא באו ב' דברים אלו בדרשות הנזכרות:

וְתַרְתֵּין שַּׁ:פנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא:

וְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְרֵין גוֹזָלִין בְּנֵי יָווֹן מַה דְתִסְפּוֹק יְדֵיהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא:

וְיַיְתִי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לְדַכָּיוּתֵהּ לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ:

וְיַיְתֵי יַתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לִדְכוּתֵיהּ לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא קֳדָם יְיָ:

ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

{{ו}} דקשה לרש"י דמשמע שזה יום שמיני להבאת הצפרים שהוא טהור וזה אינו דהא ביום שמיני מביא הקרבנות ועל כרחך אינו טהור קודם לכן ועל זה פירש שמיני לצפרים כו' שזה גם כן נקרא טהרה מלטמא משכב ומושב. ואין להקשות מנא ליה שהוא שמיני להזאה דלמא קאי איום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו. דיש לומר דכתיב לעיל והיה ביום השביעי יגלח ודאי השמיני קאי על השביעי ואף על גב דלעיל גם כן כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ושם לא פירש כלום משום דלעיל כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי ומיד אחר כך וביום השמיני ודאי קאי על שלפניו:

וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:

וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אִימְרָא דַאֲשָׁמָא וְיַת לוּגָא דְמִשְׁחָא וִירֵים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:

וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא:

וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת אִימְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יְמִינָא:

וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כַּהֲנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׂמָאלָא:

וּמִן מִשְׁחָא יָרִיק כַּהֲנָא בְּיַד יְמִינֵיהּ עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְמָאלָא:

וְיַדִי כַהֲנָא בְּאֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִשְׂמָאלָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ:

וְיַדֵי כַּהֲנָא בְּאִידְבְּעֵיהּ דְיַמִינָא מִמִישְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ דִשְמָאלָא שִׁבְעֲתֵי זִמְנִין קֳדָם יְיָ:

וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל אֲתַר דְמָא דַאֲשָׁמָא:

וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִמִישְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יַמִינָא עַל אַתְרֵי דִיהַב מִן שֵׁירוּיָא אֲדַם קָרְבַּן אֲשָׁמָא:

על מקום דם האשם. אפלו נתקנח הדם, למד שאין הדם גורם אלא המקום גורם:

וּדְיִשְׁתָּאַר מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ:

וּמַה דְאִשְׁתַּיֵיר מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִידְכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹי קֳדָם יְיָ:

וְיַעְבֵּד יָת חַד מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה מִדִי תַדְבֵּק יְדֵהּ:

וְיַעֲבֵיד יַת חַד מִן שַׁפְנִינַיָא רַבְרְבַיָא אוֹ מִן גוֹזְלִין בְּנֵי יָוֹן מִן מַה דִמְסַפְּקָא יְדֵיהּ:

יָת דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא עַל מִנְחָתָא וִיכַפֵר כַּהֲנָא עַל דְמִדַכֵּי קֳדָם יְיָ:

יַת מַה דִמְסַפְּקָא יְדֵיהּ לְאַיְיתַיָא יַיְתֵי יַת חַד חַטָאתָא וְיַת חַד עֲלָתָא עַל קָרְבַּן מִנְחָתָא וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל דְמִידְכֵּי קֳדָם יְיָ:

דָא אוֹרַיְתָא דִי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ דִי לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ בְּדָכוּתֵהּ:

דָא תִּיהֲוֵי גְזֵירַת אַחֲוָיַית דְבֵיהּ מַכְתַּשׁ צוֹרַעְתָּא אִין לָא סְפִּיקַת בֵּין יְדוֹי לְמַיְיתַיָא מִן קָרְבָּנַיָא רַבְרְבַיָא יַיְתֵי מִן קָרְבָּנַיָא קְלִילַיָיא הָאִילֵין דְמִיפַרְשִׁין הָכָא לְיוֹם דְכוּתֵיהּ:

זאת תורת וגו' אשר לא וגו'. כל הכתוב מיותר, ורז''ל דרשו (בתו''כ) זאת תורת שריבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה. ואם תאמר למה צריך קרא והלא הסברא נותנת כן שלא בא הכתוכ אלא להקל מעליו ואם ירצה תבא עליו ברכת טוב ונראה כי לצד שרצה הכתוב למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא וכמו שדרשוה מאומרו זאת מיעוט, חש הכתוב לומר שהקפיד על הכל במה שמיעט ואמר זאת עני בעניו ועשיר בעושרו תלמוד לומר תורת. ועדיין אין ידוע למה אמר הכתוב אשר לא תשיג ידו וגו'. ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמוד משפט השג יד האמור במצורע מדין השג יד האמור בטומאת מקדש וקדשיו ושבועת האלה וכו' שישנם גם כן בקרבן דלי דלות ובמקום ב' תורים אחד עולה ואחד חטאת מביאים עשירית האיפה וילמד האמור במצורע שגם הוא אם לא השיגה ידו לעופות יביא עשירית האיפה תלמוד לומר זאת תורת אשר וגו' אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה שהם בני יונה וכו' אף על פי כן יתפלש בעפר וימות ויביא ב' תורים או ב' בני יונה דוקא ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזוהר הקדוש (תיקונים כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים (נדרים סד), והוא מה שרמז באומרו אשר בו נגע צרעת פירוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע פירש ואמר אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש שלא מצאה ידו לצד עניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו עד שהוצרך להביא עופות:

וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית:

אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחֲסָנָא וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן:

אֲרוּם תֵיעָלוּן לְאַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וּמִשְׁתַּכַּח גְבַר דִבְנֵי בֵיתָא בַּחֲטוֹפִין וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסַנְתְּכוֹן:

ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:

{{ז}} דאם לא כן כי תהיה מיבעי ליה מאי ונתתי. ואם תאמר תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הם באים ויש לומר לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי:

ונתתי נגע צרעת. לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי (לעיל יג מז) ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם כי עם כל ישראל ידבר והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו' כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה

וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש: ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה': ובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:

כי תבואו וגו' ונתתי וגו'. וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם וגו' כדרך שהזכיר בנגעי בני אדם. ורז''ל הרגישו מזה ואמרו (ויק''ר פי''ז) כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו' ע''כ, וזה דרך דרש. ועל פי מה שאמרו במדרש (שם) וזה לשונם אמר ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו' בתחלה הנגעים באים על ביתו וכו' ע''כ יתבאר על נכון. והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם הוא לצד שעדיין לא באתם אל הארץ ואין בתים לנגוע בהם, אבל כי תבואו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה אלא ונתתי נגע בבית ארץ וגו' תחלה. וטעם שלא סדר הכתוב נגע הבית קודם, לצד שנגעי אדם ישנם תיכף ומיד מהדיבור ואילך נוהגים ונגעי הבית הוא כי יבואו, לזה הקדים הצריך תיכף ומיד. ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם ששניהם ישנם מיד ולהם ראוי להקדים כסדר מדת בעל הרחמים: ונראה כי בחר ה' לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים לצד שיש בהם דברים שהם שוים בהם לנגעי אדם ויש דברים ששוים לנגעי בתים, כי בשיעור הצרעת שוים לדין נגעי אדם בגריס ולא כצרעת הבתים שהוא בב' גריסין. ובגוונים שוים לנגעי בתים ירקרק או אדמדם ולא בגוון לבן כנגע אדם: עוד נראה בהעיר למה סדר הכתוב דיני נגעי הבגד קודם שהשלים כל דיני נגעי בני אדם טומאתו וטהרתו, שהיה לו להמתין עד שיגמור כל משפט צרעת אדם ואחר כך יסדר משפט הבגדים, ואין לומר שנתכוין הכתוב לסדר דיני הטומאה בפני עצמן ודיני טהרתם בפני עצמם, שאם כן למה לא שפט כן גם בצרעת הבית שהיה לו גם כן להקדים טומאת נגע הבית קודם משפט טהרת נגעי אדם ובגדיו. אלא ודאי שהראה הכתוב בזה שהקדים נגע הבגד קודם לנגע אדם וקודם אומרו זאת תהיה תורת המצורע שבו רמז סימן עון הצרעת כי פיו ענה בו כמו שפירשנו בתחלת הפרשה כתב נגעי בגדים וכוונתו הוא לומר שהבגדים לוקים תחלה, ומה שהתחיל בדין הבאת הנגע באדם ולא התחיל בבגדים, בזה נתחכם הכתוב לחזק הדברים שנגעי הבגדים גם כן באים בחטא האדם כמו נגעי אדם, ולזה התחיל בנגעי אדם וסמוך להם אמר נגעי בגדים ואמר אחר שניהם זאת תהיה תורת המצורע תורתו של מוציא שם רע הראת לדעת כי גם על נגעי בגדים חוזרים הדברים מה שלא היה מובן כן אם היה מסדר נגעי בגדים והבן: עוד נראה שחש הכתוב להקדים נגע הבגד ואחר כך נגעי אדם, שאז הייתי אומר כי נגע הבגד בא על עון קל ונגע אדם בא על עון חמור ולא על עון עצמו שיתחייב לבא נגע על האדם בא על הבגדים לצד הרחמים, ולזה הקדים הכתוב ואמר נגעי אדם לומר כי גם צרעת הצריכה לבא לאדם בעל הרחמים מביאה בבגדים אולי ישוב ורפא לו מבוא עליו. ועדיין אני אומר דלמא על עון חמור באים נגעי אדם ועל עון קל באים נגעי בגדים והתורה סידרה החמור תחלה שהם נגעי אדם ואחר כך הקל שהם נגעי בגדים, אם כן היה לו לסדר משפט הבגדים אחר משפט אדם וטהרתם וכמו שכתבתי למעלה והבן:

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל"ל בבתיכם, אע"פ שלפי פירש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור. והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז.) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב.ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד.ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו. וי"א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם. ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג.) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם. ואין להקשות על טעם זה, א"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון. תשובה לדבר שגם בביעור ע"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ"ש (איכה ד.יא) כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כ"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.

וְיֵיתֵי דִי דִילֵהּ בֵּיתָא וִיחַוִי לְכַהֲנָא לְמֵימָר כְּמַכְתָּשָׁא אִתְחֲזִי לִי בְּבֵיתָא:

וְיֵיתֵי דְדִילֵיהּ בֵיתָא וִיתַנֵי לְכַהֲנָא לְמֵימָר הֵי כְמַכְתְּשָׁא אִיתְחֲמֵי לִי בְּבֵיתָא:

כנגע נראה לי בבית. אפלו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:

{{ח}} דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למד לשונך לומר איני יודע:

נראה לי. ב' דין ואידך מרחוק ה' נראה לי זהו שאחז''ל שאפי' ת''ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע וזהו מרחוק נראה שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע:

והגיד לכהן לאמר. תיבת לאמר מיותרת. ורז''ל בתורת כהנים דרשו יאמר לו הכהן דברי כיבושין ע''כ. וזה דרך דרש, כי הכתוב מדבר דברי אשר לו הבית. והם ז''ל דרשוה באם אינו ענין לדברי בעל הבית תנהו ענין לדברי כהן. ובעל קרבן אהרן פירש על זה הדרך והגיד לכהן והתכלית לאמר לו הכהן רצה לומר דברי כיבושין. ולפי זה היה לו לומר תיבת לאמר אחר כנגע נראה לי בבית, אלא ודאי שהתנא דרש התיבה באם אינו ענין, וקשה למה לא אמר הכתוב תיבת לאמר בדברי הכהן ותדרש הדרשה ביושר ומקום הניחו לנו לפרש, והוא על פי דבריהם ז''ל עצמם שכתבו שם בתורת כהנים וזה לשונם נגע מה תלמוד לומר כנגע אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע בודאי לא יגזור וכו' אלא יאמר כנגע ע''כ. ויש לדעת מי הכריחם ז''ל לפרש כן, דלמא טעם אומרו כנגע ולא אמר נגע כי חש הכתוב לומר נגע שתבין שלא חייבתו תורה לבא אצל הכהן ולהגיד אלא אם תלמיד חכם הוא וידע שהוא ודאי נגע, אבל אם נסתפק בו אם הוא נגע או לא לא יבא לכהן, לזה אמר כנגע שיבא על הספק כודאי: אכן דרשת התנא היא שלא היה לו לומר אלא והגיד לכהן, והדבר מובן שההגדה היא הנגע המוזכר בסמוך, ולזה דרש כי הייתור בא על הדקדוק כנגע ולא נגע שאפילו תלמיד חכם וכו' לא יאמר נגע אלא כנגע, וכל זה לדעת התנא. ומקום הניחו לנו גם כן בזה לחקור בדבריהם ז''ל, הלא לפי מה שדרשו עוד שם בתורת כהנים וז''ל נראה לי ולא לנרי, בבית להביא את העליה וכו' וכמה דרשות, מעתה צריך הכתוב לומר כנגע כדי שיאמר נראה לי בבית ללמוד המשפטים ההמה, ומנין לנו לדרוש שאפילו ידע ודאי שהוא נגע יאמר כנגע, והגם שדרך רז''ל לדרוש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל ליישב הדרשה בסדר הכרחי הוא יותר נכון, ובזה הרווחנו את שלנו פירוש תיבת לאמר שנתכוין לומר על זה הדרך לאמר כנגע פירוש הגם שכפי האמת ידע שהוא נגע ואינו כנגע אלא במאמרו אף על פי כן יאמר כן. ושיעור תיבת לאמר הוא על זה הדרך האמירה תהיה כנגע, וממוצא דבר אתה מבין שאינו כנגע אלא במאמרו ולא בצדק הדבר. ובזה גם כן הרווחנו דרשת התנא שדרש בתיבת כנגע שרצה לומר שאפילו תלמיד חכם וכו'. עוד יכוין לומר שהתורה מתרת לאמר כנגע, וממילא אתה מבין שאינו כנגע שהוצרך להתיר. וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים משונים מדבריהם ז''ל כל שמתישבים הפסוקים על נכון כל שאין הפכיות דברי רז''ל בהלכות:

וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיפַנוּן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִי בְּבֵיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת בֵּיתָא:

וְיַפְקֵיד כַּהֲנָא וִיפַנוּן יַת בֵּיתָא עַד לָא יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֵיחְמֵי יַת בֵּיתָא מְטוֹל דְלָא יִסְתָּאָב כָּל דִבְבֵיתָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֵיחְמֵי יַת בֵּיתָא:

בטרם יבא הכהן וגו' . שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טמאה: ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טמאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה:

{{ט}} כלומר מיד שיראה הנגע מיד יטמא כל אשר בבית אפילו לא שהה בבית בכדי אכילת פרס דאם לא כן מה בא רש"י זכרונו לברכה להשמיענו בזה דזיל קרי בי רב הוא: {{י}} ואם תאמר נימא לישתמש בו בשעת טומאתו כמו אוכלין טמאין דאמרינן דאוכל אותן בימי טומאתו ויש לומר דשאני אוכלין שהן נאכלין לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה אבל כלי שקיומו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי בו לידי תקלה שישתמש בו בימי טהרתו או יגע בתרומה וקדשים:

ופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה: בטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו:

ופנו את הבית בטרם יבא. ולא יבא קודם לכן ובין כך יהיה זמן תשובה ותפלה לבעלים וזמן תפלה לכהן, ועם זה נתן זמן הסגר. ובמדרש אמרו בכל זה רמז לחרבן הראשון ותקונו בשני, וסתירתו בחרבן שני וטהרתו בבנין שלישי שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן:

ואחר כן. ב' דין ואידך ואחר כן תבא אליה ובעלתה כמו הכא שמפנה כלים נאים שלא יטמאו אף התם נמי צריכה להסיר כלים הנאים מעליה כדי שתתגנה בעיניו ולא יטמא בה:

בטרם יבא הכהן. טעם שהוצרך לומר הכהן משום שזולתה היה נשמע כי בטרם יבא יצוה, וכפי זה אין חיוב לכהן להתעכב עד שידע שפינו ודאי את כל אשר בבית, ומאומרו הכהן, הראה כי תיבת בטרם אין לה קשר עם זכרון הכהן שאצל וצוה וקשורה היא עם ופינו והבן: כל אשר בבית. פירוש כל אשר בבית לא יטמא אלא יצילו הכל ואפילו פכים קטנים, כי חם ה' אפילו על ממון הבזוי של ישראל, ובזה נתן טעם הכתוב למה צוה ה' לפנות קודם הלא אפילו אחר ביאת הכהן ורואה הנגע אין הבית טמא אלא אחר שיצא הכהן ויסגירנו, ומעתה אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן ויכולין לפנות אחר שבא הכהן קודם שיסגיר, לזה אמר ולא יטמא כל אשר וגו' פירוש כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר ומצד זה ימהרו לפנות ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה' לפנות קודם שבזה לא יטמא מכל אשר בבית. ורז''ל אמרו (נגעים פי''ב מ''ה, ובתו''כ) שלא חס הקב''ה אלא על כלי חרם כי שאר כלים ובגדים יש להם תקנה במקוה. ולדרכנו הוספנו לפרש שחס הקב''ה אפילו על כלי חרס הקטנים שאין אדם מחשיב אותם:

וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא פַּחֲתִין יַרְקָן אוֹ סַמְקָן וּמֶחֱזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כָּתְלָא:

וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא מַכְתְּשָׁא כִּתְרֵין גְרִיסִין מִן אַבְנֵי דִילֵיהּ אַרְבַּע כּוֹתְלִין מְשַׁקְעָן יוּרְקַן אוֹ סוּמְקַן וְחַזֵיהוֹן מַכִּיךְ יַתִּיר מִן כּוֹתְלָא:

שקערורת. שוקעות במראיהן:

{{כ}} כתב הרא"ם וקשה בעיני מאד שאם כן מה זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר. ושמא י"ל דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות:

שקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק: ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:

וראה וגו' בקירות הבית וגו'. פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזוהר (ח''א קפ''ז) כי הקב''ה נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב ואם לאו הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרז''ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו', ואמר כי כשיראה הקב''ה כי הנגע בקירות הבית פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית והוא מה שרמז באומרם שקערורות תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות ואות הא' נבלעת במבטא וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור, ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז''ל (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן, גם אמר אדמדמת רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן. יצו ה' לסגור הבית פי' שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו':

וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין:

וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא מִלְבַּר וְיַסְגֵר יַת בֵּיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין:

וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בּכָתלֵי בֵיתָא:

וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱמֵי וְהָא הֲלִיךְ פִּיסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּכוּתְלֵי בֵּיתָא:

וִיפַקֵד כֲּהֲנָא וִישַׁלְפוּן יָת אַבְנַיָא דִי בְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוּן יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאַתַר מְסָאָב:

וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִשְׁמְטוּן יַת אַבְנַיָא דִבְהוֹן מַכְתְּשָׁא וִיטַלְקוּן יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:

וחלצו את האבנים. כתרגומו וישלפון, יטלום משם, כמו (דברים כה ט) וחלצה נעלו, לשון הסרה: אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו:

{{ל}} כלומר ומה פירוש של וישלפון ומפרש יטלום משם ואחר כך מפרש מנא ליה לתרגום שפירש כן ומפרש כמו וחלצה נעלו אבל רש"י לא מצי לפרש על הקרא יטלום משם דמנין לו:

וחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה' מאדם רע: אל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים:

וְיָת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגָיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוּן יָת עַפְרָא דִי קַלִיפוּ לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:

וְיַת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגַוֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר וִיטַלְקוּן יַת עַפְרָא דְקַלִיפוּ מִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:

יקצע. רודוניי''ר בלע''ז . ובלשון משנה יש הרבה: מבית. מבפנים: סביב. סביבות הנגע, בתורת כהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע: הקצו. לשון קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב:

{{מ}} לא מן הבית כי יחסר ה"א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית: {{נ}} דאין לומר סביבות הבית מארבע כותלים אם כן סביב למה לי הא כבר כתיב ואת הבית יקציע מבפנים: {{ס}} מפני שמלת הקצו על משקל המרו את רוחו והמכוון פה הוא הקציעה לא הקצה. לכן אמר שהכוונה הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא ידענו אותה קליפה היכן היא:

ואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית: וטעם מבית. מבפנים: הקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו' למעלה הסירו לבדו:

וְיִסְבוּן אַבְנַיָא אָחֳרָנִין וְיַיְתוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָא וַעֲפַר אָחֳרָן יִסַב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא:

וְיִסְבוּן אַבְנִין חוּרַנְיָין וִיעַלוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָא וְעַפְרָא חוּרַן יִסַב וְיִתְטַשׁ יַת בֵּיתָא:

וטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל:

וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵי בְּבֵיתָא בָּתַר דְשַׁלִיפוּ יָת אַבְנַיָא וּבָתַר דְקַלִיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַּר דְאִתְּשָׁע:

וְאִין יְתוּב מַכְתְּשָׁא וְיַסְגֵי בְּבֵיתָא מִן בָּתַר דִשְׁמִיטַן יַת אַבְנַיָא וּמִן בָּתַר דְקַלִיפוּ יַת בֵּיתָא וּמִן בָּתַר דְאִיתְטַשׁ:

הקצות. לשון העשות וכן הטוח, אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל לשון כבד, כמו כפר, דבר: ואם ישוב הנגע וגו' . יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן לסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:

{{ע}} פירוש מבנין נפעל וכן הטוח משום דנקוד הה"א בחיר"ק לשון התפעל הוא כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים וכו': {{פ}} כלומר שהוא מן האותיות הדגושים לכן הוא נקוד בחיר"ק כמו דבר כפר:

ואם ישוב הנגע ופרח בבית. הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (לעיל יג מז) שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (לעיל יג יב) אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג) והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם וטעם הפריחה כבר פירשתיה וכן צרעת פורחת היא (לעיל יג נז) בבגדים ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם" אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה וזהו טעם "בבית" כי בכל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין ת"ל ופרח ועניני הכתובים האלה כפי המדרש ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא ונתץ את הבית לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא ואמר עוד (פסוק מח) ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו כלומר שלא חזר בו ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ וזה תיקון המקראות כמדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גידול וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י) ונוספה נחלתן (במדבר לו ד) ויאמר בדבר החוזר כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיהו יא יא) ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא והנה ענינו שחזר הנגע והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה ואם כן יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו כי כל נגע החוזר טמא מוחלט ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא ואם לא חזר טהור אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז) לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (פסוק מח) ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל

אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה. ומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה: ועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו ואם הנגע ישוב ובא הכהן:

וְיֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא:

וְיֵיתֵי כַּהֲנָא וְיֶחֱמֵי וְהָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַלְטָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא:

ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פרש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו, יכול יתצנו, כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ואם חוזר, נותץ. לא חזר, טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון הרי כבר אמר, אם בפושה בשני הרי כבר אמור, הא אינו אומר [ובא] , ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפאוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כן וכו' , כדאיתא בתורת כהנים. גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוע וטיחה ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה. ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. לא חזר, טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:

{{צ}} פירוש האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן אלא אואם ישוב הנגע כאלו אמר ואם ישוב הנגע וכו' עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית וגו' עד והבא אל הבית וגו' עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל: {{ק}} פירוש האי וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח קאי דהא גמרינן ממארת לגזירה שוה דלעיל דאפילו אם לא פשה טמא ואם כן במה הכתוב מדבר אי בפושה בראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד בעיניו ופשה בשניה גמרינן ביאה משיבה בגזירה שוה מה להלן קוצה וטח ונותן לו שבוע אף כאן, וקרא דונתץ את הבית וגו' אואם ישוב ופרח קאי שלא דבר כלום הכתוב בו פירש כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשבוע שניה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע: {{ר}} פירוש אין לי שהוא קוצה וטח ונותן שבוע ואם חזר ופרח נותץ אלא שפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון ואף שעמד בעיניו בשניה או שעמד בראשון ופושה בשניה חולץ וקוצה וטח דגמרינן ביאה משיבה כדלעיל אבל היכא שעמד בעיניו בשבוע ראשונה ושניה מנין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו כשיש שם פשיון תלמוד לומר ואם בא יבא פירוש שהיה לו לומר ובא ומאי ואם בא יבא שני פעמים אלא לאקושי ביאות להדדי מה ביאה ראשונה חולץ כו': {{ש}} כלומר שעדיין לא שמענו מזה הפסוק דבעומד בזה ובזה קמיירי מפני זה אמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ולא חלץ ובסוף כשבא בשני לחלוץ פשה הרי חולץ וקוצה וטח אף על פי שלא פשה בשני שהרי הוא אומר ושב הכהן ביום השביעי וגו' דמשמע כיון שפשה חולץ אף על גב דעמד בתר הכי ואם פשה בשני ולא חלץ ועמד בשלישי ובסוף שלישי מצאו שהוא עומד בפשיון הראשון כלומר בפשיון שבשבוע שניה כיון שפשה חולץ וכו' שהרי הוא אומר ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן בפשה בשני ומשמע שחולץ וכו' אף על גב שעמד בשלישי: {{ת}} לא גרסינן הכא ובא ואם בא יבא כו' אלא הכי גרסינן הא אינו אמור ואם בא יבא כו' אלא שבא בסוף שבוע ראשון אף על פי שלא פשה אינו טהור ומסגירו ובא בסוף שניה ולא פשה אף שלא פשה חולץ כו' כמו שמפרש רש"י עצמו בעומד. הרא"ם האריך כאן וקצרתי עיין שם:

וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:

וִיפַכְרוּן יַת בֵּיתָא יַת אַבְנוֹי וְיַת קֵיסוֹי וְיַת כָּל עַפְרָא דְבֵיתָא וְיִנְפַּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:

ונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה:

וּדְיֵיעוֹל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְיַסְגַר יָתֵהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

וּמַאן דְיֵעוּל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְיַסְגֵר יָתֵיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

כל ימי הסגיר אתו. ולא ימים שקלף את נגעו, יכול שאני מוציא המחלט שקלף את נגעו, תלמוד לומר כל ימי: יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפלו שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו. אין לי אלא אכל, שכב מנין, תלמוד לומר והשוכב. אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס יכבס, רבה. אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, לתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:

{{א}} פירוש דכל ימי הסגרו ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא אבל ימים שחולץ וקוצה וטח אינו מטמא בביאה שהטומאה הלכה לה עד שיתחיל למנות שבועות ההסגר: {{ב}} שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע אחר שחלץ וקיצה וטח וחזר הנגע ופרח וקלף נגעו והוציא האבנים שבהן הנגע שלא יטמא בביאה תלמוד לומר כל ימי דהוה ליה למיכתב בימי הסגיר אותו מאי כל לרבות המוחלט אף שקלף נגעו מטמא כיון דלנתיצה קאי הוי כל הבית טמא ומטמא את האדם בביאה: {{ג}} דאם לא כן היה לו לכתוב וכבס בגדיו וטמא עד הערב: {{ד}} פירוש ארבע ביצים. לא יטמא בגדים דהא סתמא כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא בגדים ומפרש ואזיל תלמוד לומר והאוכל כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הוא הדין נמי הבא אל הבית דכתב קרא אם שהה כדי אכילה דמטמא בגדים אף על פי שלא אכל דאין לומר אכילה דוקא אבל שוכב דאין בו אלא שהייה לא הרי תלמוד לומר והשוכב דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לא משום אכילה אלא משום שהייה הוא והוא הדין ביאה נמי אם שהה כדי אכילה טמא דאין לומר דוקא אם אכל או שכב קאמר דמטמא אבל לא שכב ולא אכל כגון ביאה לחוד אף על פי ששהה אינו מטמא בגדים. אם כן מה תלמוד לומר יכבס יכבס תרי זימני דהוה ליה למיכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא על כרחך לרבות מי שבא ושהה אף על פי שלא אכל ולא שכב אלא שהה מטמא הבגדים והדר בעי אם כן כיון דבשהייה תליא מילתא אם כן שוכב למה לי בשלמא אוכל מיבעי לן ליתן שיעור שהייה כשיעור אוכל ואי משום יכבס יתירה דמרבה אפילו בשהייה לחודיה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב והבא מכיון דביאה בכלל שכיבה הוא מה תלמוד לומר והאוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לשוכב. ופירש הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידבק אם בא יבא עם ובא הכהן וראה ששניהם מענין אחד. הרא"ם האריך ואני קצרתי:

יטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט:

וּדְיִשְׁכּוּב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וּדְיֵיכוּל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי:

וּדְיִשְׁכּוֹב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וּדְיֵיכוֹל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יַת לְבוּשׁוֹי:

והשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:

וְאִם מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְאִתְּשַׁע יָת בֵּיתָא וידַכֵּי כַהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִי מַכְתָּשָׁא:

וְאִין מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱמֵי וְהָא לָא הֲלִיךְ פִּיסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְאִיתְטַשׁ יַת בֵּיתָא וְיִדְכֵּי כַּהֲנָא יַת בֵּיתָא אֲרוּם אִיתְּסֵי מַכְתְּשָׁא:

ואם בא יבא. לסוף שבוע שני: וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפאוי, ואין רפוי אלא הבית שהקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי. וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי. ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פרש על החוזר שטעון נתיצה:

וְיִסַב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפֲּרִין וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא:

וְיִסַב לְדַכָּאָה יַת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפְּרִין וְקֵיסָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וְאֵיזוֹבָא:

ולקח. בחבירו:

וְיִכּוֹס יָת צִפֲּרָא חֲדָא לְמַאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:

וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת צִיפְּרָא חָדָא לְמָנָא דְפָחַר עַל מֵי מַבּוּעַ:

וְיִסַב יָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת אֵזוֹבָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת צִפֲּרָא חַיְתָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן בִּדְמָא דְצִפֲּרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדִי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין:

וְיִסַב יַת קֵיסָא דְאַרְזָא וְיַת אֵיזוֹבָא וְיַת צְבַע זְהוֹרֵי וְיַת צִפְּרָא חַיְיתָא וְיִטְמוֹשׁ יָתֵיהּ בְּאַדְמָא דְצִיפְּרָא נְכִיסְתָּא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדֵי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין:

וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְצִפֲּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפֲּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְאַרְזָא וּבְאֵזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי:

וְיִדְכֵּי יַת בֵּיתָא בְּאַדְמָא דְצִפְּרָא חַיְיתָא וּבְקֵיסָא דְאַרְזָא וּבְאֵיזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרֵי:

וִישַׁלַח יָת צִפֲּרָא חַיְתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפֵּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי:

וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיכַפֵּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי בְּרַם אִין אִיטוּמוֹס בַּיְיתָא לְמִילְקָא תוּב בְּצוֹרְעָא תַיְיבָא צִפּוֹרָא תַּמָּן בְּיוֹמָא הַהוּא וּמִתְכַּשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִיפְּרָא נְכִיסְתָּא הֲוָה מִקְבַּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מָרֵי בֵיתָא:

וכפר על הבית וטהר. הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב

דָא אוֹרַיְתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִתְקָא:

דָא תֶהֱוֵי גְזֵירַת אַחְוַיַית אוֹרַיְיתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִיתְקָא:

זאת התורה לכל נגע הצרעת. הוא צרעת השחין והמכוה והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותן ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית ואחרי כן אמר ולשאת ולספחת ולבהרת הם הנגעים הראשונים שפתח בהם (לעיל יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ובכל מקום יאחר הבהרת בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן

זאת התורה. מי שיבא להורות בנגעים צריך שידע להבדיל בין שני מינים אף על פי שהם אחד בסוג כאמרו בין נגע לנגע: לכל נגע הצרעת ולנתק. שאף על פי ששניהם צרעת בעור האדם מכל מקום הם נבדלים בזה שהנתק נדון בלתי מראות אבל דינו כנשירת שער וכשער שחור ושאר כל מיני הצרעת אינם נדונים בלתי מראות:

וְלִסְגִירוּת לְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא:

וּלְצוּרְעָא דִלְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא:

ולצרעת הבגד ולבית. שאף על פי ששניהם שוים במראה ירקרק או אדמדם ושניהם על אופן בלתי טבעי מכל מקום הם נבדלים בזה שהפושה בבגד בסוף שבוע ראשון נשרף כולו והפושה בבית בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

וּלְעַמְקָא וּלְעַדְיָא וּלְבַהֲרָא:

וּלְשׁוּמָא וְלִקְלוֹפֵי וּלְבַהֲקֵי:

ולשאת ולספחת ולבהרת. אף על פי שהם דומים בזה שכל אחד מהן לבן ושדיניהם שוים ומצטרפים כפי מה שבא בקבלה מכל מקום צריך שהבא להורות בנגעים יהיה בקי במדרגות הלובן ומקומותיהם כי מקום שחין ומכוה נדונים במראות מעורבות וצרבת ומקום שער אינו נדון במראה כלל:

לְאַלָפָא בְּיוֹמָא מְסָאָבָא וּבְיוֹמָא דַכְיָא דָא אוֹרַיְתָא דִסְגִירוּתָא:

לְמַלְפָא כַהֲנָא לְעַמָא בֵּין יוֹמָא קְבִילָא דְלָא לְמֵיחְמֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא לְבֵין יוֹמָא נְהִירָא וּבֵין בַּר נְשָׁא מְסָאָבָא לְבֵין בַּר נְשָׁא דַכְיָא דָא תֶהֱוֵי גְזֵירַת אַחְוַיַית מַכְתַּשׁ צוֹרְעָתָא:

להורת ביום הטמא. איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו:

{{ה}} ובי"ת ביום טהרתו הוי כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן ועץ הוא הדין הכא נמי להורות בענין היום הטמא ויום הטהור דהיינו ביום ולא בלילה שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה:

ביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור:

זאת תורת הצרעת. אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה כאמרו אל תוסף על דבריו כי אמנם עם כל רעתם לא נדין אותם כדין צרעת כלל כמו שטהר הכתוב כשהפך כולו לבן שעבר גבול הצרעת הטמא לרוע כענין הטומאה הנשרפת שנפסדה צורתה: