וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קוּרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא:

וּבַר נַשׁ אֲרוּם יִקְרַב קָרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ קִמְחָא סְמִידָא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וְיָרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא:

ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו: סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכלן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת: סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר (שמות כט ב) סלת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר (ויק' יד כא) ועשרון סלת למנחה, עשרון לכל מנחה: ויצק עליה שמן. על כלה: ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קמץ לבונה עליה לצד אחד. ומה ראית לומר כן, שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט. דבר אחר שמן על כלה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה, כמו שנאמר (פסוק ב) מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר (פסוק ב) על כל לבנתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כלה מעליה ומקטירה: ויצק' ונתן' והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר:

{{י}} דאם לא כן היה לו לכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אם עולה יהיה קרבנו ואחר כך כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו' כמו גבי קרבן עולה אם עולה קרבנו וגו' ואחר כך ואם מן העוף וגו' אלא ודאי לזה אמר בלשון ספק לומר האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת: {{כ}} אינו רוצה לומר לפי שהיא הראשונה דאם כן המתנדב עולה יהיה דוקא בן בקר אלא הכי קאמר מביא מנחת סולת שהיא הראשונה שבמנחות לא משאר הארבעה מנחות שגם הם מסולת ונותן טעם למה נקראת הראשונה מנחת סולת יותר משאר מנחות ואמר מפני שהיא נקמצת כשהיא סולת וכל שאר הארבעה מנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן ואף דהלכתא כחכמים שאמרו מאיזה שירצה יקריב, מפני שזה קרוב לפשוטו דרך הרב לפרש אף שכנגד ההלכה: {{ל}} פירוש כי כל עליה שבמקרא רבוי הוא ולפיכך דרשו מרבוי עליה קמא שיתן השמן על הסולת כלה ויבללנה עמה ומרבוי דעליה בתרא דהוי ליה רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונה על מקצתה ואינה טעונה על כולה שאין צריך לבוללה אלא מניח על הסולת במקום אחד ובשעת הקטרת הקומץ מלקט הלבונה משם ומקטירה עמה: {{מ}} כלומר דכתיב וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה שמע מינה שהוא נבלל עם הסולת לאפוקי גבי לבונה כתיב על כל לבונתה שמע מינה שאינה נקמץ עמה שאי אפשר לקמוץ את כל הלבונה אלא לאחר שקמץ וכו': {{נ}} רצונו לומר יציקה מוכח מדכתיב ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן אם כן שמע מינה קודם שהביאה לכהן מותר ליתן עליה שמן אם כן משמע אפילו זר, ובלילה מוכח מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן וגו' והדר כתיב ויצק עליה אם כן שמע מינה שהיציקה אחר בלילה ויציקה כשרה בזר כדפרישית וכל שכן בלילה שהיא קודם יציקה שהיא כשירה בזר (גור אריה) מה שאמר יציקה ובלילה ולא זכר הנתינה של לבונה וההבאה שנזכרת בכתוב מפני שזכר דבר שהמנחה נעשית על ידה לאפוקי נתינת הלבונה אין המנחה נעשית בזה שהרי אחר כך מלקט הימנה וכן הבאה אין זה מעשה שהמנחה נעשית על ידה:

ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (להלן פסוק ח) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (פסוק ט) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (להלן ו ז) ולא בנות אהרן א"כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה

ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני: סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי''ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. נא' נפש במנחה לפי שבנפשו היא באה שהעני טורח עד שהשיג להביא'. בעוף ובמנחה לא נא' לפני ה' כמו בבן בקר לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותה לפני הכל ולכך אמר לאהרן ולבניו שאינן בפרהסיא והזהיר לאהרן לו' שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל:

ונפש וגו'. בתורת כהנים דרשו יתור ונפש שיש בו מיעוט וריבוי, מיעוט נפש לשון יחיד למעט צבור שלא יביאו מנחת נדבה, ריבוי ביתרון הוא''ו לרבות יחיד שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה. וטעם הכתוב שכתב כאן רבוי ומיעוט בתיבה אחת. אולי כי לצד שלא הוכרח למעט הצבור אלא לצד שריבה כהן משיח לזה רמז שניהם יחד הגם שהם ב' דברים הפכיים, כי לולי רבוי כהן משיח אין צורך למעט צבור כי מנין יעלה על דעתנו שיביאו שיוצרך למעט, ואחר שבא רבוי כהן משיח יצא לנו דין חדש שישנו במלמד לצבור כאומרם שם בתורת כהנים לזה הוצרך למעט:

ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד:) ומטעם זה נאמר בפר' צו (ו.ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ"ש (דברים לב.טו) וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד.כב) אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות. וע"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה. הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.

וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצְיהּ מִסִלְתָּהּ וּמִמִשְׁחָהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצֵיהּ מִן קִמְחָא סְמִידָא וּמִן טוּב מִשְׁחָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּא וְיַסִיק כַּהֲנָא יַת שְׁפַר אַדְכַּרְתָּא לְמַדְבְּחָא קָרְבָּנָא דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

הכהנים וקמץ. מקמיצה ואלך מצות כהנה: וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף באחת עשרה אמה של מקום דריסת רגלי ישראל: מלא קמצו. יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחר (ויק' ו ח) והרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ. אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא. הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וזהו קומץ במשמע לשון העברית: על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא: לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה: מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה: אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:

{{ס}} פירוש מבצבץ וכו' הוא פירוש של מבורץ שרש"י מפרש מהו מבורץ: {{ע}} פירוש ובשתי אצבעות הנשארים שהן האגודל והזרת היה משוה שהיה מוחק באצבע קטנה מלמטה ובאגודל מלמעלה שלא יהא הקומץ מבורץ: {{פ}} (גור אריה) כי בשאר הלשונות יקרא קומץ מה שהוא בתוך ארבעה אצבעות, ולפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי קמיצה לפיכך נקרא קומץ מה שהוא בתוך שלשה אצבעות עד אצבע של קמיצה: {{צ}} דסלקא דעתיך אמינא דהקטרה אינה אלא לקומץ בלבד אבל לבונה שאינה בכלל הקמיצה אינה בכלל הקטרה קא משמע לן: {{ק}} פירוש מכיון שהקומץ חסר פסול שמע מינה שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה שאז הקומץ חסר משום הכי פסול. והא דמהפך רש"י דהיה לו לפרש מלא קמצו וכו' קודם לבונתה והקטיר וכו' משום דהוה אמינא דדוקא סלתה ושמנה בהקטרה שהיא בקמיצה אבל לבונתה שאינה בקמיצה אינה בהקטרה אבל עכשיו שפירש לבונתה שאינה בקמיצה אפילו הכי בהקטרה אם כן אייתר מלא קמצו וגו' ללמדך שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט וכו'. ואין להקשות מנא ליה לרש"י דלבונה בהקטרה ויש לומר מדסמיך והקטיר ללבונה שמע מינה דאף הלבונה בהקטרה. (גור אריה) בפרק קמא דמנחות הקשה רש"י ליתני לבונה וכל שכן מלח יש לומר דלא זו אף זו קתני דאי תני מלח הוה אמינא דוקא מלח דלא איקבע לה מקום בהדיא שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח אבל לבונה שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה הוה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר קא משמע לן:

וקמ'ן. מגזרת לקמצים וקדמונינו פידשו קמץ מלא ודבריהם אמת: מסלתה. מעט ממנה וכן מהשמן רק כל הלבונה יקטיר: אזכרתה. האל''ף נוסף והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו ורבים פירשוהו כריח וקטורת כמו זכרו כיין לבנון:

וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ:

וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִנְחָתָא יְהֵא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ:

לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת: קדש קדשים. היא להם: מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האשים:

{{ר}} דאם לא כן מאי לאהרן ולבניו וכי הוא גרוע מבניו אלא ודאי שנוטל חלק בראש בלא מחלוקת: {{ש}} פירוש הנותר מן המנחה אין להם חלק לאהרן ולבניו באכילתו אלא לאחר שהקטירו הקומץ לה' ונהיה אשה לה':

לאהרן ולבניו. ולכל הכהנים בשוה:

וַאֲרֵי תְקָרֵיב קוּרְבַּן מִנְחָתָא מַאֲפֵה תַנוּרָא סוּלְתָּא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשָׁח וְאִסְפּוּגִין פַטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח:

וַאֲרוּם תַּקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָתָא דְמִתְאַפֵי בְּתַנוּרָא סְמִידָא גְרִיצִין פַּטִירִין פְּתִיכַן בִּמְשָׁח וּסְפוּגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח:

וכי תקרב וגו' . שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין. ונחלקו רבותינו במשיחתן יש אומרים, מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן. ויש אומרים מושחן כמין כי יונית ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים. מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה, שנאמר בו (שמות כז כ) זך. ושנינו במנחות (עו א) כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה, כלן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין, באה עשרה רקיקין:

{{ת}} שאם לא פירש אלא שאמר סתם הרי עלי מנחה מביא מנחת סולת כדלעיל: {{א}} מדכתיב וכי תקריב קרבן משמע קרבן אחד והא דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות וי"ו ורקיקי כמו או: {{ב}} פירוש דדוקא בלולות ודוקא משוחים ושוב אין לשאול מה בין אלו לאלו עד שנחלקו בהם חכמים אבל מהא דכתיב בקרא חלות בלולות ורקיקים משוחים אין ראיה דהוה אמינא היינו בלולות היינו משוחים אלא דלגבי חלות שייך בלילה וגבי רקיקים שייך משיחה ל"פ וכו' ומה בין בלילה למשיחה הבלילה בעודן סולת והמשיחה אחר אפייתן: {{ג}} ואף על גב דלעיל בפרשת תצוה פירש רש"י כתית למאור אבל למנחות אפילו שמן שני כשר ואם כן למה לי שמן שמן. ויש לומר דהוה אמינא דהא דבא להכשיר שמן שני הני מילי למנחת נסכים אבל במנחות עצמן לבלול בשמן או למשוח בשמן פסול משום הכי צריך קרא דשמן שמן. (דברי דוד) מתרץ נראה דבא להתיר כאן אף השלישי דהוה אמינא למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קא משמע לן כאן דאף השלישי כשר: {{ד}} מדכתיב בפרשת צו גבי לחמי תודה חלות ורקיקי מצות וכתיב בתריה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וגמרינן תרומה תרומה כתיב הכא תרומ' וכתיב התם תרומת מעשר מה תרומת מעשר דכתיב התם אחד מעשר אף תרומ' דהכא אחד מעשר שאם היו פחות מעשר או יותר מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמר אחד מכל קרבן שיהא החלה או הרקיק שלם ולא פרוס:

חלות. עבות ויש אומרים עגולות מלשון חלילה בדברי קדמ ונינו:

וכי תקריב. אמר וכי בתוספת וא''ו לסמוך דין זה לענין ראשון, לומר לך שגם בפרטי המנחה נתרבה כהן משיח, ונתמעטו צבור גם לתנאי פרטי ההקרבה שנרשמו בקומץ מנחת סולת, גם להביא לבונה הגם שלא הוזכרה בה:

וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח פַּטִיר תְּהֵי:

וְאִין מִנְחָתָא עַל מַסְרִיתָא קוּרְבָּנָךְ סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח פַּטִיר תְהֵי:

ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת. וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכלן טעונות שלש מתנות שמן, יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם עשיתן: סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:

{{ה}} פירוש שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי לישנא אחרינא אמצעית קרקעיתה שהוא המקום שמניח בו את המנחה היה מוגבה מלמטה למעלה ובולט כעין כלי זכוכית שלנו שהיא גבוה כעין תל באמצעיתו כשהיו נותנים המנחה על אותו מקום היה נראה כאלו היא צפה כיון שהיה המקום גבוה: {{ו}} מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן ויצקת עליה שמן: {{ז}} מדכתיב במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן והיינו קודם לעשייתן מדכתיב סלת בשמן ואחר כך כתיב תעשה וילפינן קרבנך האמור למעלה מקרבנך האמור למטה במנחת מרחשת ונותנין מה שנאמר בזה לזה ומה שנאמר בזה לזה נמצא כלן צריכים בלילה ויציקה ומתן שמן קודם עשייתן וקודם לעשייתן הכי פירושו קודם שנעשה בו כל העיקר דהא כתיב בלולה בשמן וגו' פתות אותה פתים ואחר כך ויצקת אם כן שמע מינה דלאחר עשייתן יצוק עליה שמן אלא פירושו קודם להקרבתן:

מחבת. קערה מכוסה בקערה והתי''ו תחת ה''א כתי''ו ושבת לנשיא:

בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:

רַסִיק יָתָהּ רִיסוּקִין וְתָרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:

פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות, הנאפות קודם קמיצה, לפתיתה: ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה, אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:

{{ח}} פירוש לאו מפתות אותה פתים הוא דקא מרבה כל המנחות דהא הכא ליכא רבוי דלגופיה איצטריך אלא מסיפא דקרא דכתיב מנחה הוא הוא דקא דייק דמנחה הוא יתירה הוא לרבות כל המנחות לפתיתה והא דכתיב אותה ומשמע מיעוט דרשינן אותה למעט שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה: {{ט}} ומה שמיעטו ביציקה מנחת מאפה תנור ובפתיתה שתי הלחם ולחם הפנים מפרש בפרק אלו מנחות משום דיציקה יש בו שני מיעוטים עליה והיא ממעט מנחת מאפה תנור שיש בה שני מינים חלות ורקיקים. ופתיתה שאין בה אלא חדא מיעוטא אותה ממעט שתי הלחם ולחם הפנים שאין צריכים אלא חדא מיעוטא:

וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד:

וְאִין מִנְחַת מַרְתְּחָא קָרְבָּנָךְ סְמִידָא רְתַח בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵיד:

מרחשת. כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:

מרחשת. מעשה מטוגן ויש מפרשם מגזרת רחש לבי והטעם בעבור שישמיע קול:

וְתַיְתֵי יַת מִנְחָתָא דִי יִתְעֲבֵיד מֵאִלֵין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָהּ לְוַת כַּהֲנָא וִיקַרְבִינָהּ לְמַדְבְּחָא:

וּתְהַנְעֵל יַת מִנְחָתָא דְתִתְעֲבֵד מִן סְמִידָא וּמִשְׁחָא הָאִלֵין לְקָדָם יְיָ וִיקַרְבִינֵהּ גַבְרָא דְמַיְיתִי יָתָהּ לְוַת כַּהֲנָא וְכַהֲנָא יַמְטִינֵיהּ לְמַדְבְּחָא:

אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים הללו: והקריבה. בעליה אל הכהן: והגישה. הכהן: אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:

{{י}} שאין המנחה טעונה הגשה למזבח רק כשהוא אחד מהמינים הנזכרים שהם מנחת הסלת ומאפה תנור והמחבת והמרחשת וכו': {{כ}} לא שהמקריב הוא המגיש כמובן דאם כן מאי והקריבה אל הכהן כהן בהקרבה מאי עבידתיה: {{ל}} מדכתיב בפרשת צו הקרב אותה וגו' לפני ה' אל פני המזבח ודרשינן מדכתיב לפני משמע שצריכה הגשה למערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל שהוא לפני ה' ומדכתיב אל פני המזבח משמע בדרומה של מזבח שהכבש שם כי מקום פתח הבית הוא פני הבית והא כיצד שמע מינה שהוא מגישה לקרן מערבית דרומית של מזבח:

וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יַת שְׁבַח אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

את אזכרתה. היא הקומץ:

{{מ}} מדכתיב לעיל מיניה והרים הכהן מן המנחה וכתיב בתריה את אזכרתה והקטיר המזבחה וגו':

וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִּבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ:

וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִנְחָתָא יְהֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקָרְבְּנַיָא דַיְיָ:

לאהרן ולבניו. אחריו והטעם לכהן המקריב כי כן כתוב על שתי המנחות:

והנותרת וגו'. צריך לדעת למה כפל פסוק זה ב' פעמים, ואולי שיתבאר על דרך אומרם ז''ל (מנחות נח.) בכל המנחות שמותר לאכול שירי מנחות בדבש אבל אם החמיץ שיריה לוקה ודרשו (שם נה) ממה שאמר הכתוב לא תאפה חמץ חלקם פירוש גם חלקם ע''כ. ועדיין אני אומר דוקא על האפיה הוא לוקה אבל אם החמיצה ולא אפאה לא, לזה אמר הכתוב והנותרת וגו' כל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ פירוש אפילו שיריה. והגם שרז''ל (שם) דרשו מפסוק לא תאפה חמץ וסמיך ליה חלקם, מאותה דרשה אין לחייב על שיריה אלא על האפיה ולא על שאר מעשה, ובפסוק זה לבד לא יספיק לחייב על שיריה על כל פרט ופרט, והגם שדרשו שם בתורת כהנים אפיה בכלל היתה ולמה יצתה לומר לך מה אפיה מעשה יחידי וחייב עליו אף אני אביא כל מעשה יחידי, עדיין אני אומר דוקא קומצה ולא שיריה קא משמע לן והנותרת וגו'. עוד יתבאר על דרך אומרו בתורת כהנים והנותרת אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה, אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, מן המנחה פרט לשחסרה וכו'. ושלא הקטיר מלבונתה כלום. וכתב הראב''ד כי וא''ו וה''א ריבויא הוא לרבות הנזכר ע''כ. ואין דעתי משגת רבוי זה שיעורו, שאין משמעות לתיבה בהסיר וא''ו וה''א. ובעל קרבן אהרן פירש כי וא''ו לבד הוא דאייתר וגם על זה יש לגמגם. ועוד מנין לתנא לומר ג' רבויים מליחה והגשה וכל הלבונה, בשלמא מה שמעט ג' מהמנחה יש לדרוש כל דמיון שבמנחה לעכב מה שאין כן ריבוי אחד אין לנו להרבות הרבה פרטים: אכן נראה כי לצד שאמר הכתוב ג' מצות אלה המלחה והגשה והקטרת כל לבונתה מפוזרים בג' מקומות, הקטרת כל לבונתה כתבה בפרשת מנחת סולת, הגשה במנחת מרחשת, המלחה אחר תשלום זכרון כל דיני מנחות, ומצינו שאמר הכתוב והנותרת מן המנחה אחר זכרון מנחת סולת הגם שלא הוזכר בה הגשה הא למדת שאין הגשה מעכבת בה שהרי הגם שלא הוזכר בה הגשה אמר והנותרת וגו' לאהרן ובניו, והגם שאנו אומרים מדרשות סמיכות וא''ו האמורה בתחלת כל הפסקה והפסקה שיכוין הכתוב ליתן את האמור של זה בזה ואם כן גם ההגשה שנאמרה במנחת מרחשת צריכה להיות גם במנחת סולת וגו', ממה שכתב והנותרת באמצע המנחות גילה כי הלימוד אינו אלא לכתחלה אבל אינו מעכב ליפסול בשבילה, אבל כל הלבונה מעכב. ועוד מצינו שחזר הכתוב ואמר והנותרת וגו' אחר דין מנחת מרחשת ופסוק זה כל רואה יגיד שהוא עצמו נותר שהדברים ככתבן נאמרו למעלה, הא ודאי לא בא אלא לומר שבפרטי דינים הרשומים שם יספיק להיות הנותרת לאהרן וגו' ושם לא הוזכר הקטרת לבונה כל עיקר אלא הקומץ דכתיב והרים הכהן וגו' אזכרתה פירוש הקומץ ולא הוזכר לבונה הא למדת שעל זה בא הכתוב ללמד שהגם שלא הקטיר כל לבונה כרשום בפרשת מנחת סולת הנותרת לאהרן, והוא מאמר התנא והנותרת אף על פי שלא הוגשה אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, וקתני גם כן אף על פי שלא הומלחה כי ראינו שצוה אחר אומרו והנותרת לאהרן הא למדת שישנו השיריים בהיתר הגם שלא הומלחה:

כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חֲמִיעַ אֲרֵי כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תַסְקוּן מִנֵיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חָמִיעַ אֲרוּם כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תְקַרְבוּן מִינֵיהּ קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

וכל דבש. כל מתיקת פרי קרויה דבש:

{{נ}} ממה שאמר בסמוך שמביאים ביכורים מתמרים ותאנים ואלו היה כל דבש לא תקטירו פירושו דבש דבורים מהו שנאמר אחר כך קרבן ראשית תקריבו כלומר אפילו מן הדבש והא ביכורים אינן באים מדבש דבורים אלא ודאי כל מתיקת פרי קרוי דבש:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו ויכנס בכלל "לא תקטירו ממנו אשה" כל הקטרה לשון קטרת הסמים שהפטמין אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה (תורת כהנים פרשה יב ד) ואמר "ממנו" לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב שאמר כי כל שאור וכל דבש כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג) וטעם הכתוב שיזכיר מנחה היא (פסוק ו טו) ויכתוב הוא וכן בכל מקום מפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג כ) וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו) אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע"ז כמו שאמר אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ובטעם המלח אמר גם כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ) או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך" והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה וטעם על כל קרבנך על כל קרבנותיך שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה

שאור. הוא המחמיץ גם כן הדבש ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים וכן כל ארץ זבת חלב ודבש ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא:

לא תעשה חמץ. לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה ג''כ הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש:

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה"ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כ"א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש. על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ"א השאור לקרבן ראשית ביום מ"ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה. וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע"ה בפר' כי תבא.

קוּרְבַּן קַדְמַי תְּקָרְבוּן יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ וּלְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא:

קָרְבַּן שֵׁירוּייָא תְּקַרְבוּן יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ דִלְחֵים בִּיכּוּרַיָא חֲמִיר מִתְקָרֵיב וְתַמְרֵי בִּזְמַן בִּכּוּרֵי אִבָּא עִם דוּבְשֵׁיהּ מִתְקָרֵיב וְיֵיכְלוּן יַתְהוֹן כַּהֲנַיָא בְּרַם לְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא:

קרבן ראשית תקריבו. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים:

קרבן ראשית תקריבו אותם לה'. כטעם שתים שני עשרונים המונפים לפני השם בחג השבועות וזה פירוש לה' אף על פי שהם קדש לה' הם למאכל הכהן:

וְכָל קוּרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִּמְלַח וְלָא תְבַטֵל מְלַח קְיַם אֱלָהָךְ מֵעַל מִנְחָתָךְ עַל כָּל קוּרְבָּנָךְ תְּקָרֵב מִלְחָא:

וְכָל קוּרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִמְלָח וְלָא תִבַטֵל מְלַח קְיַים אֳלָהָךְ מֵעִילַוֵי מִנְחָתָךְ מְטוֹל דְעֶשְרִין וְאַרְבְּעָא מוֹהֲבָתָא דְכַהֲנַיָא אִתְגְזָרוּ בִּקְיַים מִלְחָא בְּגִין כֵּן עַל כָּל קָרְבָּנָךְ תַּקְרִיב מִלְחָא:

מלח ברית. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהבטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח, ונסוך המים בחג: על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כלן:

{{ס}} פירוש על ידי מלח המים נקרבים במזבח כי המלח מתולדות המים:

ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג לשון רש"י ומדרש חכמים הוא ור"א אמר על דרך הפשט הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון ובעבור שהוא ברית בקרבנות יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג ה) ברית מלח כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות אבל ר' אברהם פירש שם ברית כרותה מגזרת ארץ מלחה (ירמיהו יז ו) ומקום המלח נכרת ואין טעם לדבריו ומפני שאמר בכאן ברית אלהיך ולא אמר ברית ה' כלשון הפרשה וכדרך כל הקרבנות או שיאמר ברית ה' אלהיך אני סובר בו ענין שהמלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות והמים והאש באים בה ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה והנה המלח כברית ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם כי הוא גם כן מדתו של דוד ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא כי הברית מלח העולם בו יתקיים ויכרת וכבר הוריתיך (שמות לא יג) להתבונן מדברינו במקומות אחרים פירוש שלש תיבות הללו ברית עולם היא

ברית אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ג' פעמים הזכיר מלח בפסוק משום דבג' מקומות המלח נתון בלשכת המלח ועל הכבש ועל המזבח: תקריב מלח. בגי' זה יביא מלח משל ציבור:

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו ב' הפכים, והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדה"ד ומדת הרחמים, ע"כ נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים, וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים וזה הוא כמו צדקה שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר כך מלח ממון חסר (כתובות סו:) והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו כמ"ש (משלי כא.ג) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. עז"א על כל קרבנך תקריב מלח שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח, ופשוטו על כל קרבנך קאי גם על הבשר.

וְאִם תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ אָבִיב קְלֵי בְנוּר פֵּירוּכִין רַכִּיכָן תְּקָרֵיב יַת מִנְחַת בִּכּוּרָךְ:

וְאִין תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ מְהַבְהַב קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין תִּקְרַב יַת מִנְחַת בִּיכּוּרַיִךְ:

ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל וגו' : מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בשול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט לא) כי השעורה אביב: קלוי באש. שמיבשין אותה על האור באבוב של קלאים, שאלולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה: גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה: גרש. לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות, כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ, וכן גרסה נפשי (תהלים קיט כ) : כרמל. בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן (מלכים ב' ד מב) וכרמל בצקלונו:

{{ע}} ואז אני יכול לפרשו חובה: {{פ}} והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כי אם ג' ולא הביא זה יש לומר דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל והכא פירש אליבא דרבי שמעון שפירש האי ואם יהיה היובל חובה: {{צ}} פירוש שנתן שלשה סימנים האחד שבאה אביב שפירושו בשעת בישול התבואות דהיינו בתחלת הקציר והשני שהיא באה מן השעורים מגזירה שוה דאביב אביב: {{ק}} פירוש שמלת כרמל מלה מורכבת כר מלא:

ואם תקריב מנחת בכורים. הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד) לשון רש"י והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן יאמר כי תקריב מנחת המחבת תעשנה כן ואם תקריב מנחת מרחשת ככה תעשה ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב כמשפט הזה תעשה אותה והנה ה"אם" כפשוטו וטעם ואם יהיה היובל לבני ישראל כי אמרו גם אם ינחלו בני ישראל את הארץ כל הימים ויזכו לקדש את שנת היובל לא תחזור לנו הנחלה ואפשר גם כן שאמר ואם תקריב מנחת בכורים כן תעשה כאומר אם יביאך ה' אלהיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר (דברים יא כב כג) אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' והוריש ה' את כל הגוים מלפניכם וכן במקומות רבים

ואם תקריב מנחת בכורים. רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא: אביב. נקרא כן בעבור שהוא ראשון והוא מגזרת אב: גרש. טעמו ידוע וקרוב מגזרת גרסה נפשי ואם הוא בסמ''ך: כרמל. כמו וכרמל בצקלונו:

ואם תקריב וגו'. פירוש אם יהיה זמן הקרבת מנחת בכורים וגו', תקריב פירוש חובה כי חיוב מצוה זו בכל זמן, ובמקום זכרון תנאי הזמן אמר ואם:

וְתִתֵּן עֲלַהּ מִשְׁחָא וּתְשַׁוֵי עֲלַהּ לְבוֹנְתָּא מִנְחָתָא הִיא:

וְתִתֵּן עֲלָהּ מְשַׁח זֵיתָא וְתַשְׁוֵי עֲלָהּ לְבוֹנְתָא מִנְחָתָא הִיא:

וְיַסֵק כַּהֲנָא יַת אַדְכַּרְתַּהּ מִפֵּרוּכַהּ וּמִמִשְׁחַהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

וְיַסֵיק כַּהֲנָא יַת שְׁבַח אַדְכַּרְתָּהּ מִן פֵּירוּכְיָיא וּמִטוּב מִשְׁחָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: