האזינה . ענין הקשבה :

משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ''ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ''ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה :

במשל פי . הם דברי תורה :

אפתחה במשל פי . אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ''ש ואש נשקה ביעקב וכדומה : חידות . דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ''ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר בשמואל שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא : מני קדם . מה שנעשה מימי קדם :

אביעה . ענין אמירה כמו יום ליום יביע אומר ( לעיל יט ) :

אפתחה, ר''ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, {{{א}}} במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, {{{ב}}} שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, {{{א}}} שאינם חדות צפונות וחתומות, רק.

אשר שמענו . מבני הדור שלפנינו : ונדעם . שהאמת כן הוא : ואבותינו ספרו לנו . ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר :

אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ''''ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ''ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת :

לא נכחד מבניהם . וגם אנו לא נכחד מבניהם של אבותינו מלהודיעם מה שספרו לנו :

מבניהם . מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות : לדור אחרון . למען תספרו לדור אחרון את תהלת ה' וגו' :

נכחד . ענין מניעה כמו ולא כחד ממנו ( ש''א ג ) : ועזוזו . מל' עוז וחוזק :

לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה' ועזוזו, ר''ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה', {{{ב}}} הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, {{{ג}}} הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת :

ויקם . העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם :

ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא.

עדות, תורה. ע''ל ס' קי''ט. יעקב, ישראל. התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז') :

דור אחרון . למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות :

למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ''ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע''י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז''ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם.

כסלם . תוחלתם וכן אם שמתי זהב כסלי ( איוב לא ) :

וישימו . ע''י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה' ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו :

כסלם . בטחונם כמו אם שמתי זהב כסלי ( איוב לא ) :

וישימו באלהים כסלם, {{{א}}} הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו, {{{ב}}} שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו', {{{ג}}} ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם :

כסלם. הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד') :

כאבותם . שהיו במצרים ובמדבר :

כאבותם . המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה' ומורדים בו : לא הכין לבו . אל דבר ה' : ולא נאמנה . לא האמינו בו :

סורר . סר מדרך הישר : ומורה . ענין מורד ומסרב :

ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, {{{א}}} דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, {{{ב}}} דור לא הכין לבו לדרוש את ה' כלל ולדעתו, {{{ג}}} ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל :

לבו, רוחו. עי' לעיל נ''א י''ב :

בני אפרים . שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ : רומי . משליכין וזורקין , כמו רמה בים ( שמות טו ) :

בני אפרים . ר''ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ''ש בד''ה :

נושקי . מזויינים כמו נושקי קשת ומגן ( דה''ב י''ז ) : רומי . ענין השלכה כמו פרש ורומה קשת ( ירמיה ד' ) : קרב . מלחמה כמו המלמד ידי לקרב ( לקמן קמ''ד ) :

בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ''ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי. (י-יא) לא שמרו, ר''ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים, {{{א}}} מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, {{{ב}}} בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, {{{ג}}} מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו :

נשקי, רומי. נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף :

לא שמרו . עכ''ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה' ולא לקחו מוסר מבני אפרים :

מאנו . לא רצו :

עלילותיו. הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון :

נגד אבותם עשה פלא . אחרי כן כשהגיע הקץ אף הם ויוסיפו לחטוא לו כמו שמסיים והולך : נגד אבותם . אברהם יצחק ויעקב באו על הים והראם הקב''ה היאך הוא גואל את בניהם :

נגד אבותם . ארז''ל האבו' באו על הים והראם הקב''ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה : שדה צוען . יושבי שדה צוען והוא מארץ מצרים וכפל הדבר במ''ש כדרך המליצה :

נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר''ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ''ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז''א בארץ מצרים שדה צוען :

כמו נד . תל גבוה כדמתרגמינן נצבו כמו נד ( שם ) קמו כשור :

ויצב . העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם :

נד . צבור ותל כמו נצבו כמו נד ( שמות ט''ו ) :

בקע, מבאר מ''ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ''ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג''כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ''ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה :

וינחם . נהגם :

וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא :

יבקע צורים . והכית בצור וגו' ( שם יז ) : וישק כתהומות רבה . אף כשהיו הולכים בתוך הים שמימיו מלוחים המתיק להם מעיינות בתוך התהום :

יבקע צורים . להוציא את המים : וישק . השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה :

יבקע צורים . סלעים :

(טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ''ז הוריד מים כנהרות :

(טו-טז) צורים, סלע. צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י''ז) ואח''כ את הסלע (במדבר כ'), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ''ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ''ש שם :

ויורד כנהרות מים . שהיו נוזלין מן הבאר והנשיאים היו עושין שרטוט במשענותם והמים נמשכים אחריהם לכל חניית שבט ושבט כענין שנאמר במחוקק במשענותם כמו שמפורש בארבעים ותשע מדות :

ויורד . הסלע הוריד המים כמו הנהרות :

נוזלים . מל' הזלה ונטיפה :

למרות . להקניט כמו ממרי' הייתם ( דברים ט ) :

ויוסיפו . אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא :

למרות . למרוד : בציה . במדבר שהוא ציה ושממה :

ויוסיפו, בכ''ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ''י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ''מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז''א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה :

בלבבם . ר''ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ''א בלבבם היה לנסות את ה' :

וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ''ש כאן. ? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ''ש אח''כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב''ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ''ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע''י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ''ש חז''ל), וע''ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז''ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל :

לנפשם. לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר :

היוכל . האם יוכל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר :

לערוך . ענין סדור :

וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר.

לערך שלחן. שלחן מלא מכל :

שאר . בשר :

הן . אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר''ל הבשר כמ''ש את קרבני לחמי ( במדבר כז ) אם יכין שאר , כפל הדבר במ''ש :

תת . מל' נתיצה : שאר . בשר כמו אכלו שאר עמי ( מיכה ג ) :

הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא''כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר''ל עתה שנגרע כחו ע''י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר :

ואש נשקה ביעקב . כמו ובערו והשיקו ( יחזקאל לט ) שהוא ל' היסק ותבערה כדכתיב ותבער בם אש ה' :

ויתעבר . נתמלא עברה וזעם : ואש נשקה . בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ''ש וכפל עוד לומר וגם אף וכו' :

ויתעבר . מל' עברה וזעם : נשקה . מל' היסק והבערה :

ולכן שמע ה' והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע''י המתאוננים שהיה ג''כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ''ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח''כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ''ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם. עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור.

יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה' :

כי לא האמינו . שיוכל למלאות משאלותם : ולא בטחו . מבלי נסיון :

כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע''כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ :

ויצו . הלא כבר צוה השחקים וכו' :

וַיְצַו שְׁחָקִים נענה רבי אלעזר המודעי וכו' וכי אי זה מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה ממדת פורענות במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים נפתחו במדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו כמה ארובות יש בדלת ארבע ארבע הרי כאן שמונה ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה וכו'.יומא עו ע"א וַיְצַו שְׁחָקִים: תניא ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר ר' יהושע וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והכתיב שמים בזרת תכן ואתה אי אומר כן איזו היא מדה מרובה מדת טובה מרובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות במדה טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ובמידת פורענות הוא אומר וארובות השמים נפתחו במידת פורענות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכוה אלא כשם שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורענותם כך נותן הקב"ה כח בצדיקים לקבל טובתן:סנהדרין ק ע"א וַיְצַו שְׁחָקִים: א"ר יהודה שני רקיעים הן שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים ר"ל אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול וגו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים וכו'.חגיגה יב ע"ב

(כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ''ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ''ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל. יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר''ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי.

שחקים, שמים. שחקים גבוהים משמים (כנ''ל ע''ז י''ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים. ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה :

וימטר . וכבר המטיר המן וראו א''כ שידו לא תקצר : ודגן שמים . הוא המן וכפל הדבר במ''ש :

לחם אבירים . לחמם של מלאכים , ד''א אבירים איברים שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם :

לחם אבירים . לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק ( איוב לז ) : אכל איש . כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים : לשובע . ר''ל להשביעם מכל מין שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א''כ הבשר שלא כהוגן :

אבירים . חזקים : צידה . מזון :

לֶחֶם אַבִּירִים תנו רבנן לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר"ע וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא מה אני מקיים אבירים לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה וכו'.יומא עה ע"ב

לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא''א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א''א במן הטבעי :

יסע קדים . ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים ( במדבר י''א ) :

יסע . עכ''ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים : תימן . רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית :

בעזו . בחזקו :

יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא''א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא''כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס :

שאר . בשר :

כעפר . מרובה כעפר : עוף כנף . עוף בעל כנף :

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם וישחטו וכו' תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה אל תיקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה אמר רבי וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול (הים) עוף כנף ותניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה וכו'.יומא עה ע"ב

וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים :

בקרב מחנהו . למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק : סביב למשכנותיו . כפל הדבר במ''ש :

ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים :

ותאותם . בדבר הנסיון אשר נסו את ה' :

(כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה''ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ''ש חז''ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז''ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז''ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן.

לא זרו מתאותם . לא נעשו זרים מתאותם כי כל תאותם השיגו : עוד אכלם בפיהם . ואף ה' חרה בעם , דבר אחר לא זרו מתאותם לא נתרחקו מתאותם עד שבאת להם הפורענות :

לא זרו . עם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם :

לא זרו. לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא :

ובחורי ישראל . נבחרים שבהם והאספסוף הם הזקנים שנאמר בהם אספה לי ( שם ) :

ואף . עכ''ז לעומת זה עלה בהם אף ה' בעת ההיא : במשמניהם . בהחשובים שבהם : ובחורי . הנבחרים שבהם כרעו ונפלו :

במשמניהם . מל' שמן : הכריע . ענין הנפילה על ברכים :

ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע''פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז''א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים :

בכל זאת . אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ''ז חטאו עוד בדבר המרגלים :

בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג''כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין :

ויכל . עי''ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה :

ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה :

ימיהם, ושנותם. עמ''ש (יחזקאל כ''ב ד') :

אם הרגום ודרשוהו וגו' . אף היא לא באמת אלא בפתוי בפה וכזבו בלשונם :

אם הרגם . כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה' :

ושחרו . ענין דרישה כמו שוחר טוב ( משלי יח ) :

אם הרגם ודרשוהו, כמ''ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו :

ויזכרו . היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם :

ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ''ז

ויפתוהו . אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה' בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם :

וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם: אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים [איני והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור וכו'.תענית ח ע"א

ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע''י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה' :

בפיהם, בלשונם. מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע''ל נ' י''ט, ולמעלה ל''ד י''ז) :

ולבם . לא כפיהם נכון ואף עפ''כ והוא רחום להם ומכפר עונם תמיד ולא השחיתם :

ולבם . אבל לבם לא היה נכון עם ה' :

ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ''ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני :

והרבה . פעמים רבות : להשיב אפו . מהם ואף אם נפרע מהם לא העיר עליהם כל חמתו כי אם מעט מעט לפי שזכר כי בשר המה ויצר הרע טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעולם הבא כשיחיו אין יצר הרע שולט בהם ולא יתכן לפרש רוח הולך ולא ישוב רוחם של חיים בהם שאם אמרת כן כפרת בתחית המתים וכן מפורש באגדת תהלים :

והוא רחום . עכ''ז ה' הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא :

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים [איני והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור וכו'.תענית ח ע"א וְהוּא רַחוּם: והמכה מכה בידו אחת בכל כחו והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו' וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא וכו'.מכות כב ע"ב

והוא, ובכ''ז ע''י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א''א להשיבו, כמ''ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם :

אפו, חמתו. החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ''ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ''ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ''ש חז''ל שחמה משה הרגו, וע''י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית :

ויזכור . על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם : רוח הולך . ארז''ל זה היצה''ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם עודו חי :

ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע :

כמה . פעמים ימרוהו תמיד במדבר :

כמה . פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ''ש :

כמה . ענין מספר מרובה : יעציבוהו . מלשון עצבון :

כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם :

במדבר בישימון. הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ''ש ירמיה ב' ב'). וימרוהו, ויעציבוהו. מובדלים, וכן בישעיה (ס''ג י') כמ''ש שם :

התוו . לשון סימן כמו והתוית תו ( יחזקאל ט' ) וסימן הוא לשון מופת ונסיון בקשו ממנו אות וסימן היש ה' בקרבנו אם אין ( שמות י''ז ) :

וישובו וינסו . חזרו ונסו את ה' במי מריבה : התוו . שאלו ממנו סימן ואות :

התוו . ענין סימן ואות כמו והתוית תיו ( יחזקאל ט ) :

וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה :

התוו. כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן :

את ידו . את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים :

לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ''ש וימרו על ים בים סוף :

אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו. האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה :

אותותיו ומופתיו. האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ''ש ישעיה (ח' י''ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים :

יאוריהם . הם ברכות העשויות בידי אדם : ונוזליהם . מלשון הזלה ושפיכה ר''ל מים היורדים מעצמן :

ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך. ? וזה מבואר ממ''ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע''כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר''ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם.

ותשחיתם . שומטין את ביציהם :

ערוב . תערובת מיני חיות : וצפרדע . שם מין שרץ המים :

{{{א}}} ישלח בהם ערב, ר''ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז''ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ''ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא''כ היתה הצפרדע למותר :

ותשחיתם, וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה :

ויגיעם . היא התבואה הבאה ע''י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ''ש :

לחסיל . מין ארבה : יבולם . מלשון יבול ותבואה וכן ונתנה הארץ יבולה ( ויקרא כ' ) :

(מו-מז) ויתן, {{{ב}}} מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ''ש והחטה והכסמת לא נכו, וא''כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז''ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ''ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד :

בחנמל . שם ארבה , ומדרשו בא חן ומל היה מולל את ירק העץ והעשב ואוכלו :

יהרוג . הוא לשון מושאל על השבירה : ושקמותם . מין אילן תאנה כמו ובולס שקמים ( עמוס ז ) : בחנמל . הוא מין ברד :

חנמל. מין ברד :

ויסגר לברד בעירם . כשהתחיל הברד לירד המצרי מבריח צאנו לבית והברד נעשה למולו כמין כותל והמצרי שוחטו ונותנו על כתיפו להוליכו לבית ולאוכלו והעוף בא ונוטלו הימנו וזה ומקניהם לרשפים לעופות כמו ובני רשף יגביהו עוף ( איוב ה' ) זה מדרשו ולפי פשוטו לרשפים רשפי אש כדכתיב ( שמות ט' ) ואש מתלקחת בתוך הברד :

לרשפים . רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד :

ויסגר . ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד ( דברים כג ) : בעירם . בהמתם . לרשפים . ענין להט ולהב :

(מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא''כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז''ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות :

בעירם, ומקניהם. בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ''ש ואש מתלקחת בתוך הברד :

חרון אפו, עברה, וזעם. זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ''ש בכ''מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם :

יפלס נתיב לאפו . אע''פ שבאף נשתלחו המכות לא שמשו אלא שליחותם מה שנצטוו להמית המיתו ולא הכל בנתיבותם הלכו , בפירושים אחרים מצאתי כן יפלס נתיב לאפו כשהכה כל בכור במצרים הורה דרך למשחית באף לבוא אל בתי מצרים ולא לבתי בני ישראל : וחיתם . גופם :

יפלס . היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם :

יפלס . ענין ישר כמו פלס מעגל רגליך ( משלי ד ) ועש''ז גקרא קנה המאזנים בשם פלס כי מיישר המשקל : נתיב . שביל ודרך : לא חשך . לא מנע : וחיתם . ובהמתם : הסגיר . ענין מסירה :

(נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ''ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' יפלס נתיב לאפו, ר''ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז''ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר''ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ''ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז''ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז''א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ''ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג''כ, וכן אמרו חז''ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים :

יפלס נתיב. נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ''ש ישעיה כ''ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר :

ראשית אונים . הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני ( בראשית מט ) : חם . הוא מצרים הבא מחם :

אונים . ענין כח כמו מצאתי און לי ( הושע יב ) :

כעדר . כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר :

ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר :

(נב-נג) וינהגם, וינחם. שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז''א כצאן, כעדר. ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח''כ הלכו בדעת ולא פחדו :

וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים :

גבול קדשו . זה א''י : הר וגו' . זה בה''מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה :

וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ: בית המקדש קנין אחד מנין שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך ואומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:אבות כ ע"א

ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ''ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך :

ויגרש מפניהם . ז' אומות : באהליהם . של גוים :

גוים . אלו שבעה עממין בכנען : ויפילם . הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל : באהליהם . של שבעת עממין :

בחבל . הוא קו המדה :

ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה :

וינסו וימרו . בימי השופטים :

וינסו וימרו . בימי השופטים :

וינסו, ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, וימרו את אלהים עליון, שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע''ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, ועדותיו לא שמרו, שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה :

כקשת רמיה . שאינה זורקת חץ למקום שהמורה חפץ :

כקשת רמיה . מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה' כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים :

ויסגו . ענין החזרה לאחור :

ויסגו ויבגדו כאבותם, ר''ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, נהפכו כקשת רמיה, שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה' שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי.

בבמותם . מל' במה : יקניאוהו . מלשון קנאה והכעסה כמו הם קנאוני בלא אל ( דברים לב ) :

ויכעיסוהו בבמותם, כמ''ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל :

ויתעבר . מל' עברה וזעם :

(נט-ס) שמע אלהים ויתעבר, גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע''י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי''כ התעבר ויטש משכן שלו, שע''י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי אהל שכן באדם, שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן :

ויתעבר. כנ''ל (מ''ט) :

ויטוש משכן שלו . בימי עלי הכהן : אוהל . את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם :

ויטוש . ענין עזיבה :

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ: ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר חופף עליו כל היום כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין כי אזיל אביי אמרה קמיה דרב יוסף אמר חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן והכתיב ויטש (את) משכן שילה וכתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר וכו'.זבחים קיח ע"ב

ויתן לשבי עוזו . מסר הארון והלוחות ביד פלשתים :

ויתן לשבי עוזו . זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים :

עזו . כן יקרא הארון ע''ש שהראה כח ה' בפלשתים להכות בהם כמ''ש בשמואל א :

ויתן, מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון לשבי ביד פלשתים, והארון הוא עזו מצד התורה שיש בו, והוא תפארתו מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא נתן תפארתו ביד צר, שהם הצליחו והתפארו :

עזו ותפארתו. תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי :

ויסגר . מסר :

ויסגר, ועי''כ הסגיר עמו לחרב, שמתו שלשים אלף, ובנחלתו התעבר שחרב משכן שילה ע''י העברה כנ''ל :

ובנחלתו התעבר. נחלה מניין הקדושה (כמ''ש ירמיה ב'). והתעבר עובר הגבול (כנ''ל מ''ט) :

בחוריו אכלה אש . עברתו : לא הוללו . לא נכללו לאפריון וחופה שמתו הבחורים במלחמה : הוללו . לשון הלולא בארמית , ורבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא , ואין לבי מתיישב לפרשו כן שהרי כבר התחיל במשכן שילה :

בחוריו . אנשי המלחמה : אכלה אש . בערה בהם אש חמת ה' ומתו במלחמה : לא הוללו . לא באו אל בית החופה כי חתניהם מתו במלחמה :

הוללו . בית החופה נקרא בדרז''ל הלולא ( כתובות ה' ) ע''ש שמהללים ומשבחים שמה את החתן ואת הכלה :

בחוריו אכלה אש, כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, והבתולות לא הוללו בחופה :

לא הוללו. שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה :

כהניו בחרב נפלו . חפני ופנחס : ואלמנותיו לא תבכינה . אף אלמנתו לא ניתנה לבכותו שאף היא מתה ביום השמועה כמו שנאמר ( ש''א ד' ) ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה :

כהניו . הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון : לא תבכינה . כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה :

כהניו, חפני ופינחס, ואלמנותיו לא תבכינה ואשת פנחס הרה ללדת וכו' ותמת :

מתרונן . מתעורר ומתגבר בדבור להקיץ מיינו , מתרונן לשון רנה הוא :

ויקץ כישן . כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם : מתרונן . המתעורר משכרות היין ע''י צעקה ורנון :

(סה-סו) ויקץ, ובכ''ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, ויך צריו אחור מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז :

ויך צריו אחור . מכות אחורים בעפולים ובטחורים והוא חרפת גדוף להם עולמית :

ויך . הכה צרים מאחוריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחוריהם כדרך הרודף להנרדף : חרפת עולם . זהו לקיחת הארון :

וימאס באהל יוסף . הוא שילה שהוא בחלקו של יוסף :

וימאס . מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף : ובשבט אפרים . הוא הוא וכפל הדבר במ''ש :

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף: באו לשילה וכו': מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה וכתוב אחד אומר ויטש (את) משכן שילה אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה:זבחים קיח ע"א

(סז-סח) וימאס, ומאז מאס באהל יוסף, שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן בשבט אפרים לא בחר אל המלוכה, ומפרש נגד מ''ש ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה, ונגד מ''ש וימאס באהל יוסף אמר ויבחר את הר ציון אשר אהב :

ויבחר . להיות בנחלתו מקום המקדש : אשר אהב . מימים רבים כי שם נעקד יצחק :

ויבן כמו רמים מקדשו וגו' . כמו שמים וארץ שנאמרו בהם שתי ידים שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים ( ישעיה מ''ה ) אף בית המקדש בשתי ידים שנאמר ( שמות טו ) כוננו ידיך , ד''א כמו רמים מקדשו כארץ יסדה מה שמים וארץ אין להם חליפין אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה :

כמו רמים . ר''ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדם להיות לעולם כמו הארץ :

(סט-עב) ויבן כמו רמים מקדשו שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ כו', והנה המקדש ומלכות ב''ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב''ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי' קל''ב וז''ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ''ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז''ש מאחר עלות הביאו לרעות בשני מיני הנהגות, {{{א}}} המדינית, עז''א ביעקב עמו, {{{ב}}} המוסרית, עז''א ובישראל נחלתו כי ישראל גדול מיעקב, והוא רעה אותם כתום לבבו, בהנהגה התוריות ובתבונות כפיו ינחם בהנהגה המדינית :

ממכלאות צאן . דירי צאן כמו ( סוף חבקוק ) גזר ממכלה צאן :

ויבחר בדוד . למלוך על ישראל : ממכלאות צאן . ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם :

ממכלאות . מל' בית הכלא ומאסר והוא דיר הצאן שהמה כלואים בה :

מאחר עלות הביאו . שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים , ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב''ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי :

מאחר עלות . ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל :

עלות . מגדלות עולליהן ר''ל מניקות :

מאחר עלות. הצאן המניקות, כמ''ש עלות ינהל. יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה'. עמו נחלתו. נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב') :

כתום לבבו . כפי תמימות לבו ירעה אותם : ובתבונות כפיו . עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו ( בראשית מח ) ור''ל שעשה בהשכל וכ''ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשה אבותם שמרו בה' כ''א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו :

ינחם . ינהגם :