כי טוב . כי הוא טוב ומאתו לא תצא רעה כי עד עולם עושה חסד :

הודו לה', המזמור הזה נמשך אל מזמור שלמעלה, שהזכיר איך שמר ה' את הברית והוציאם ממצרים ונתן להם את הארץ, ודלג יתר הנסים שעשה להם אחר יציאת מצרים כמו קריעת ים סוף ובקיעת הירדן ודומיהם, עז''א כי הם צריכים להודות לה', כי החסד שהתחיל לעשות עמהם עשה גם אחר שחטאו, כמ''ש בפסוק מ''ה ויזכר להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וה' טוב לעמו וחסדו לעולם, רק הם לא הכירו חסדיו ומרו והקציפו בכל דור ודור, כענין כי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים :

מי ימלל . מי יוכל לספר כל גבורות ה' ומי יוכל להשמיע כל תהלתו :

ימלל . מלשון מלה ודבור :

מִי יְמַלֵּל: א"ר יוחנן בימי רשב"ג נישנית משנה זו רבן שמעון בן גמליאל נשיא רבי מאיר חכם רבי נתן אב"ד כי הוה רשב"ג התם הוו קיימי כולי עלמא מקמיה כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו אמר רשב"ג לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו תקין הא מתניתא ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם למחר כי אתו חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא אמרי מאי האי אמרו להו הכי תקין רשב"ג אמר ליה ר"מ לרבי נתן אנא חכם ואת אב"ד נתקין מילתא כי לדידן מאי נעביד ליה נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו נעבריה והוי אנא אב"ד ואת נשיא וכו'הוריות יג ע"ב מִי יְמַלֵּל: והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה (ללמד) [למלל] גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו'.מכות י ע"א מִי יְמַלֵּל: מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו'.מגילה יח ע"א

מי ימלל גבורות ה', ר''ל א''צ להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים, {{{א}}} שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה', ועז''א מי ימלל היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו, {{{ב}}} שמי ישמיע כל תהלתו, שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי ב''ת, ור''ל שיודו לה' מצד שהוא טוב ולעולם חסדו, לא מצד עצמו שא''א לספר גבורותיו מצד עצמם :

מי. עומד במקום שנים מי ישמיע :

אשרי שומרי משפט . אשרי אלה השומרים משפטי התורה ועושים צדקה בכל עת כי זה יחשב להלול אל המקום כי הרודף אחר התורה יורה בזה גדולת הנותן את התורה :

אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט: אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאושא אמר ליה מאן מרה דשמעתא דאושא אמר ליה רבי יוסי בר חנינא תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים וכו'.כתובות נ ע"א

אשרי, ר''ל חסדי ה' טובים לעולם, רק שהכל תלוי בהכנת המקבל, אחר שלא נתן להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו חקיו ומצותיו ינצרו, א''כ אשרי שומרי משפט שהם המצות שבין אדם לחברו, ועושה צדקה שהם המצוות שבין אדם למקום, להם טוב ואשרי בכל עת, אין הבדל בין עתים הקדמונים והאחרונים, כי חסדי ה' לא נשתנו, והשומרים תורתו אשרי להם גם בזמן הזה :

משפט, צדקה. משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, כמ''ש ישעיה א' כ''א, ובכ''מ :

ברצון עמך . בהרצותך לעמך :

זכרני . התפלל דוד על עצמו ואמר זכור גם אותי כשתהיה מרוצה לעמך ופקדני לטובה בעת בוא ישועתך :

פקדני . ענין השגחה וזכרון :

זָכְרֵנִי יְהֹוָה: מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו ונחמיה בן חכליה מ"ט לא איקרי סיפרא על שמיה אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר זכרה לי אלהי לטובה דוד נמי מימר אמר זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך דוד רחמי הוא דקבעי רב יוסף אמר מפני שסיפר בגנותן של ראשונים שנאמר והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחד כסף שקלים ארבעים וגו' ואף על דניאל שגדול ממנו סיפר וכו'.סנהדרין צג ע"ב

זכרני, מפני שיתחיל לספר איך ישראל חטאו, ואיך עי''כ נתנו ביד צריהם, בקש שלא יזכירהו ה' לא בין החוטאים ולא בין הנענשים, ויש הבדל בין זכירה ובין פקידה, שהזכירה היא רק שזוכר את הדבר, והפקידה היא בשיתעורר לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ובקש זכרני ה' ברצון עמך, שלא תזכרני עם העת שהיית עליהם בכעס רק עם הרצון, בעת שרצית אותם כי היה מעשיהם טובים, ופקדני בישועתך, שלא תפקדני להעניש אותי עם נענשים, רק בעת שתושיע ותעשה טוב חסד :

זכרני, פקדני. הפקידה הוא תמיד לעשות בו דבר (ירמיה ג' ט''ז, י''ד י', ט''ו ט''ו ובכ''מ) :

להתהלל . להשתבח עם ישראל נחלתך לומר ראו כי בנו בחר ה' :

לראות, נגד מ''ש זכרני ה' ברצון עמך מפרש לראות בטובת בחיריך, שתזכרני עם בחירי ה' הצדיקים לראו' בטובתם מצד מעשיהם הטובים, ונגד מ''ש פקדני בישועתך מפרש לשמוח בשמחת גויך לשמוח אתם על אשרם והצלחתם, ומצד שני אלה אזכה להתהלל עם נחלתך, שבמה שיהיו לנחלה לך שזה מורה על קדושתם ועל דיבוק ה' עמהם לעולם, אתהלל עמם אם במעשים הטובים אם בהצלחתם ושמחתם :

גויך נחלתך. עיין ירמיה (ב' ז') :

חטאנו עם אבותינו . כמו שאבותינו חטאו כן אנחנו חטאנו :

חָטָאנוּ אלא כך היה מתודה חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו' וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכו'.יומא לו ע"ב

חטאנו, כי באמת חטאנו עם אבותינו, שאחזנו מעשה אבותינו בידינו, וחטאנו כמוהם, אולם אנחנו הוספנו על מעשי אבותינו שהם חטאו מצד התאוה או השגגה שזה גדר החטא, ואנחנו העוינו מצד עוות השכל והכפירה, והרשענו במזיד :

חטאנו, העוינו, הרשענו. החטא מצד התאוה או השגגה, והרשע הוא במרד, והעון ע''י עוות השכל, כמ''ש בכ''מ :

וימרו על ים . היו מקטני אמנה אמרו כשם שאנו עולים מכאן מצד זה אף המצריים עולים מצד אחר ויבואו אחרינו עד שרמז הקב''ה לים והקיאם ליבשה אז וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ( שמות טו ) לפיכך ויאמינו בה' , אבל מתחלה לא האמינו ( מצאתי ) :

במצרים . בצאתם ממצרים : לא השכילו . לא נתנו לב להשכיל הנפלאות שעשית במצרים : בים סוף . עודם בים סוף מרו בה' ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו :

וימרו . מרדו וסרבו :

וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף: תניא אמר ר' יהודה עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן שנים בים אחת בירידה ואחת בעלייה בירידה דכתיב המבלי אין קברים במצרים בעלייה כדרב הונא דא"ר הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו כדרבה בר מרי דאמר רבה בר מרי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שתובע את רבו אמר לו נחל קישון יהיה ערב מיד פלטן ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על וגו'ערכין טו ע"א

אבותינו, מבאר חטא אבותיהם, שגם בעודם במצרים חטאו, והנה שם היה להם להשכיל גדולת ה' ויכלתו מצד הנפלאות שעשה לעיני פרעה ולעיני כל מצרים ולעבדו מצד יראת הרוממות, והם לא השכילו נפלאותיך, והסתפקו בהם ולא היה להם אמונה שלימה, כי חשבו שנעשו בלאט ותחבולה, ועכ''פ היה להם לזכור חסדי ה' ולעבדו מצד הכרת הטובה ויראת הגמול והעונש, אבל הם לא זכרו רוב חסדיך וכמ''ש ביחזקאל ח' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ולא אבו שמוע, עד שלכן וימרו על ים בים סוף שהסתפקו, ביכלתו וכפרו בטובותיו, כמ''ש הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, ומוסיף בים סוף, שגם בתוך הים מרו כקבלת חז''ל שפסל מיכה עבר עמהם בים :

למען שמו . שלא יחולל כי פן יאמרו מבלתי יכולת וגו' :

ויושיעם ובכ''ז הושיעם משני טעמים, {{{א}}} למען שמו שלא יהיה חילול השם כמ''ש ביחזקאל כ' ואעש למען שמי לבלתי החל, {{{ב}}} להודיע את גבורתו כדי שהם בעצמם יכירו עי''כ את גבורתו :

ויוליכם בתהומות כמדבר . ים סוף היה במדבר דכתיב סגר עליהם המדבר וגו' ( שם י''ד ) דרך שלשת ימים וגו' ( במדבר י' ) :

בתהומות . בעומק הים , הוליכם בחרבה כבמקום מדבר מבלי מים :

ויחרב . ענין יובש :

ויגער בים סוף ויחרב, ויותר מזה שהולכים בתהומות כדמבר, והוא כמו שבארתי בפי' התורה שנעשו עוד נסים שקרקע התהום נעשה יבש כגריד, ושעלה קרקע הים למעלה שהיי' דרך שוה, כי בתהום הים הוא עמק גדול שא''א לרדת שם ולעלות משם, ועז''א שהוליכם כבמדבר, וכמ''ש (ישעיה ס''ג י''ג) מוליכם בתהומות כסוס במדבר, עיין מש''ש :

ויושיעם . בזה הושיעם מיד מצרים :

ויושיעם מיד שונא, ומוסיף ויגאלם מיד אויב, שהאויב איבתו גלויה יותר מן השונא והוא דורש רעתו, וגם הוסיף שלא לבד שהושיעם לפי שעה, כי גם גאלם מרשותו לעולם, מה שהוציאם מארץ מצרים :

(י-יא) שונא, אויב, צר. עי' הבדלם למעלה (פ''ט כ''ג), והגאולה הוא מצד הקורבה (כנ''ל ס''ט י''ט). אחד מהם לא נותר. ואמר (שמות י''ד י''ח) לא נשאר בהם עד אחד, ודרשו חז''ל שפרעה לבדו נשאר, עד ולא עד בכלל, ומבואר אצלי ההבדל בין נשאר ובין נותר, נשאר הוא בכונה ונותר הוא שלא בכונה, ושם אמר שלא נשאר בכונה רק אחד, שהוא פרעה שהשאירו ה' למען יספר במצרים מה שראה, ופה אמר שלא נותר מעצמו אף אחד, כי האחד שנמלט לא נותר מעצמו רק ה' השאירו בכונה :

ויכסו מים צריהם, והצרים שהם גדולים מן האויב כי הצר נלחם ומציר בפועל, והם המצרים שרדפו אחריהם, כסו אותם המים, עד שאחד מהם לא נותר :

ויאמינו . אז האמינו בדבר ה' ושוררו שירת הים כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים :

ויאמינו, ואז האמינו בדבריו, כמ''ש ויאמינו בה', ישירו תהלתו כמ''ש אז ישיר משה ובני ישראל :

לא חכו לעצתו . לא קוו לו :

מהרו . בזמן מועט שכחו מעשה ה' והתלוננו במרה על מרירת המים : לא חכו . לא המתינו עד ישמעו עצת ה' מה היא כאשר באמת המתיק להם המים :

חכו . ענין המתנה כמו לכן חכו לי ( צפניה ג ) :

מהרו שכחו מעשיו, אבל הם שכחו מעשיו במהרה לא חכו לעצתו, וכבר התבאר בסי' ע''ח כי תחלה נתן להם שלו ומן ובבואם לרפידים נפסק השלו ונתן להם מים, ועי''כ חשבו שאין יכולת לה' לתת שלשה דברים ביחד וכשנתן לחם ומים א''א שיתן להם בשר, וע''ז היה התלונה בקברות התאוה שלא האמינו ביכולת ה', וז''ש מהרו שכחו מעשיו, ובאמת מה שלא נתן להם בשר תמיד כמו לחם, מבואר במ''ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן למען ענותך, שלא נתן להם בשר למען ענותם ולדעת את אשר בלבבם, והיה זה מעצת ה' להכניע חמרם ותאותם, והם לא חכו לעצתו זאת, רק.

ויתאוו תאוה . מי יאכילנו בשר ( שם י''א ) :

ויתאוו תאוה . זהו מה שאמרו מי יאכילנו בשר : וינסו . אם יוכל למלאות שאלתם :

בישימון . במדבר שממה :

ויתאוו תאוה במדבר, הפך מה שהיה כונת ה' שלא יתאוו תאוה, וינסו אל בישימון הוא מה שנסו הגם לחם יוכל תת כמש''פ שם, וזה ספק ביכולת ה' :

במדבר, בישימון. הישימון מורה השממון לגמרי, ומצד זה נסו אל אם יוכל לתת להם שם צרכיהם :

וישלח רזון בנפשם . ואף ה' חרה בעם ( שם י''א ) :

ויתן וגו' . הוריד להם השליו : וישלח רזון . לא נעשו שמנים מאכילת השליו כי אדרבה נעשו עוד רזים וכחושים והוא מכל על הפורעניות הבאה עליהם בעבור זה :

רזון . מל' תות וכחשות :

ויתן, במה שהתאוו תאוה נתן להם שאלתם ובמה שנסו אל שלח רזון בנפשם, והוא במה שבארתי בסי' ע''ח, שאם היו רוצים בבשר רק מחמת תאוה היו פורשים ממנו תיכף כאשר השיגו תאותם, אבל ע''י שהיה בזה כפירה ומינות לא תאוה לבד, כמ''ש וינסו אל בישימון שלא היה מחמת תאוה רק לנסות כח ה' ויכלתו, לכן לא התחרטו, וע''כ מתו בקברות התאוה וישלח רזון בנפשם :

ויקנאו למשה . במדבר הכעיסוהו כמו קנאוני בלא אל ( מצאתי ) :

ויקנאו . הכעיסו למשה במחנה בפרסום רב והם קרח ועדתו שקנאו למשה ולאהרן :

ויקנאו . ענין כעס כמו הם קנאוני ( דברים לב ) :

וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה: וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה א"ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו וכו'.סנהדרין קי ע"א וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה: מתיב רבי יעקב ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם התם להכעיס הוא דעבוד תא שמע ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' וכו'.מועד קטן יח ע"ב

(טז-יז) ויקנאו, לפי הסדר האמור פה מבואר כדעת האומרים שמחלקותו של קרח היה קדם מעשה המרגלים אחר מעשה של קברות התאוה, (ולמ''ד שהיה אחר מעשה מרגלים, צ''ל שחושב לפי חומר החטא והעונש, ולכן סמך העגל ומרגלים ביחד אחר מעשה קרח, שהיה חטאם גדול ביתר שאת), והנה בעדת קרח היו שם שני כתות, שדתן ואבירם ור''ן ראשי סנהדראות היו מתנגדים על השבעים זקנים שבחר משה, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם וחרה להם על שלא נח עליהם הרוח, ועז''א ויקנאו למשה במחנה שקנאו בסבת משה מה שעשה במחנה, כמ''ש ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, וקרח היה חולק על הכ''ג נגד אהרן, ועז''א לאהרן קדוש ה', והיה בהם שלשה מיני עונשים, דתן ואבירם נבלעו, ועז''א תפתח ארץ, ודתן נבלע לבדו ואבירם היה לו עדה של בנים ובנות שהם עשרה, ועז''א ותכס על עדת אבירם :

ויקנאו למשה. קנאה שאחריו למ''ד הוא לטובה כמ''ש ישעיה (י''א), וע''כ פי' בשביל משה, וכן פי' חז''ל מלמד שכל אחד קנא את אשתו ממשה :

תפתח ארץ וגו' . נראה שחלק כבוד לבני קרח מלהזכיר אביהם תלה הקלקלה בדתן ואבירם :

ותבער אש . ותאכל את מקריבי הקטרת ( במדבר טז ) :

בעדתם . הם הר''נ איש מקריבי הקטורת : להבה וגו' . כפל הדבר במ''ש :

תלהט . ענין להבה :

ותבער, הענש השני היה האש ששרף המאתים וחמשים איש ועז''א ותבער אש בעדתם, ואח''כ החל הנגף שהוא העונש השלישי, ועז''א להבה תלהט רשעים, כאלו מן האש נפרד להבה המלהטת מרחוק שהוא הנגף, וקרח לא נחשב שנדון בבלוע ושרפה כדברי חז''ל :

בחורב . במקום אשר קבלו התורה :

למסכה . דבר הניתך ממתכת כמו אלהי מסכה ( שמות לד ) :

(יט-כ) יעשו עגל, העגל היה קודם ובא מוחר להגדיל חטא קרח שהיה מחלקותם על משה באמרם שא''צ לאמצעי בינם לבין ה' כמ''ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וזה היה הפך ממה שאמרו תחלה שכאשר בושש משה עשו את העגל כי אמרו שצריכים לאמצעי בינם לבין ה', ואחר שלא בא משה שהיה אמצעי ביניהם עשו להם אלהים אשר ילכו לפניהם, ואז המירו את כבודם שהוא הנהגת משה שהיה מצד הימין פני אדם, בתבנית שור. והנה ענין עבודת אלילים היה שחשבו שה' מסר ההנהגה אל המערכת וכחות הטבע ועפ''ז בקשו תחבולות להפיק רצון מכחות הטבע, כמו שלמדו זאת מן המצריים, ועז''א.

אוכל עשב . אין לך מתועב ומשוקץ מן השור בשעה שהוא אוכל עשב שהוא מוציא פרש רבה והוא מלוכלך בה , ס''א רירו :

וימירו . חלפו כבוד המקום בתבנית שור : כבודם . כבוד המקום אלא שכינה הכ' : אוכל עשב . הזכירו בגנותו שמלכלך העשב ברירו ואוכלו :

וימירו . מלשון תמורה וחלוף :

וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם: ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא את הנעבד מן הבקר להוציא רובע ונרבע התם מעניינא דקרא כתיב גבי בהמה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת גבי בקר כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח וכו'.תמורה כח ע"ב

שכחו אל מושיעם, אשר ראו שהנהגתם היא ע''י ה' שהוא סבת כל הסבות, ממה שעשה גדלות במצרים, שגדול מורה שהוא סבת כל הדברים וזה הראה במצרים, כמ''ש בזאת תדעון כי אני ה' :

(כא-כב) גדלות, נפלאות, נוראות. עי' בפי'. חמתו. ההבדל בין אף וחמה למעלה (ו' ב').

נפלאות, וכן הראה להם שהוא משדד הטבע ועושה נפלאות, וזה היה כולל בכל ארץ חם, שהמכות התפשטו בכל השייך לגבול מצרים, וגם הראה נוראות על ים סוף ששם התיראו מפניו כמ''ש וייראו העם את ה', וזה נגד הגדול הגבור והנורא, גדלות נפלאות נוראות. ששם הנורא מורה שהוא מנהיג לבדו ההנהגה הפרטית ואין זולתו, והיה במצרים שלשה דברים שהראה להם, א' בזאת תדע כי אני ה' וזה גדולות, ב' כי אני ה' בקרב הארץ וזה נפלאות, ג' כי אין כמוני בכל הארץ וזה נוראות, וכמ''ש בפי' התורה :

ויאמר . חשב ה' להשמידם : לולי משה . אם לא היה משה עומד בפרץ וכו' ואחז במשל כעומד במקום פרצת הגדר לבלי תת לבוא דרך בה ור''ל בתפלתו בטל החמה ולולי הוא היה משמידם :

לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ: א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו משה תלה בזכות אחרים שנא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית חזקיהו תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנא' וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי והיינו דריב"ל דאמר ריב"ל מאי דכתיב הנה לשלום מר לי מר אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו:ברכות י ע"ב

ויאמר להשמידם, ואז נגזר עליהם כליון, ויל''פ שר''ל ויאמר להשמידם לולי משה, שכן אמר שלולא משה ישמידם, כמ''ש הרף ממני ואשמידם, שמזה ידע משה שהדבר תלוי בו, וע''כ עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, שהגם שכבר יצא האף ומתו במגפה, לא היה אף מעורב עם חמה פנימית, (שזה ההבדל בין אף ובין חמה כי היה רק אף חיצוני) לא חמה פנימית להשחית :

עמד בפרץ. וכן ועומד בפרץ לפני (יחזקאל כ''ב ל') :

וימאסו בארץ חמדה . בשלוח מרגלים והוציאו דבה על הארץ ( שם יג ) :

וימאסו . ע''י תלונות המרגלים : לדברו . שהבטיח לרשת אותם :

וימאסו, עתה מזכיר חטא מרגלים, והיה בזה שני ענינים, {{{א}}} מ''ש (דברים א') ויאמרו טובה הארץ ולא אביתם לעלות ותרמו את פי ה' היינו שאמרו שהארץ רעה ומשכלת יושביה, ועז''א וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו שאמר שהיא ארץ טובה :

לא שמעו . לא האמינו בקול דברו :

וירגנו . ענין תלונה ותרעומות כמו דברי נרגן ( משלי יח ) :

וירגנו, זאת שנית מש''ש ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו ואומר אליכם לא תערצון, ועז''א וירגנו באהליכם ולא שמעו בקול ה', כי אמרו מבלי יכולת :

וישא ידו . בשבועה :

וישא ידו . נשא ידו בשבועה עליהם להפיל וכו' :

וישא ידו להם, כנגד שני החטאים נשבע להענישם בשני עונשים, {{{א}}} להפיל אותם במדבר, שהם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה אשר מאסו :

ולהפיל זרעם בגוים . מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית שהרי ליל ט' באב בכו ואמר הקב''ה הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות :

ולהפיל וגו' . כי אז נגזר עליהם הגלות והוקבע בכיה לדורות : בארצות . ר''ל בארצות הגוים :

ולזרותם . לפזרם כמו תזרם לרוח ( יחזקאל ה' ) :

{{{ב}}} להפיל זרעם בגוים, שעי''ז נגזר גלות ושעבוד לדורות הבאים כמו שמבואר גם כן ביחזקאל כ' כ''ג, וכמ''ש חז''ל אתם בכיתם בכיה של חנם,

ויצמדו . חברו עצמם לבעל פעור ואכלו זבחי עבודת גלולים שהוא דבר שאין בה חיות כמת :

ויצמדו . ענין דבוק וחבור כמו צמיד פתיל ( במדבר ט ) :

וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר: דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל:חולין יג ע"ב וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר: יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה זבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה וכו'.עבודה זרה כט ע"ב וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר: מני רבי יהודה בן בתירא היא דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל:עבודה זרה לב ע"ב וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר: מני רבי יהודה בן בתירא היא דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל:עבודה זרה מח ע"ב וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר: סבר לה כי הא דאמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף א"ר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם וכו'.עבודה זרה נ ע"א

ויצמדו, כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור, ספר שמה שנצמדו לבעל פעור לא היה מצד עצמו ומצד המינות, רק שבאו אליו ע''י תאות הזנות אל בנות מואב, ועי''ז קראו להם לזבחי אלהיהן, ועי''ז נצמדו לבעל פעור, ואחר שעקר הסבה היה תאות הזנות לכן כשהרג פינחס את זמרי שב חרון אף ה' מישראל, ופה ספר מן המאוחר אל הקודם ויצמדו לבעל פעור וזה בא על ידי שאכלו זבחי מתים, וזה בא ע''י. (כט-לא) שהכעיסו במעלליהם, שזנו אל בנות מואב, וזה סבב את הכל ועי''כ פרצה בם מגפה, ולכן כשעמד פנחס ויפלל ועשה משפט בזמרי נעצרה המגפה ותחשב לו לצדקה, כמ''ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם :

ותפרץ . המגפה נתחזקה בהם כי רבים מתו :

ותפרץ . ענין התחזקות כמו מה פרצת ( בראשית לח ) :

ויעמוד . קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי ועי''ז נעצרה המגפה :

ויפלל . ענין דין ומשפט כמו ונתן בפלילים ( שמות כא ) : ותעצר . ענין מניעה :

וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל: א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה ואחד שלא נשמטו מן הרומח ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף ואחד שבא מלאך והשחית בעם בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל שנאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף והיינו דכתיב ויעמד פנחס ויפלל וכו'.סנהדרין פב ע"ב וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל: איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום וכו' תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל וכו'.ברכות כו ע"ב וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל: אמר רב נחמן אמר רב מאי דכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע מאי טעמא אילימא משום דכתיב ויציקום לפני ה' ואמר רב נחמן בא וחבטן לפני המקום אטו פנחס לא עביד הכי (דכתיב) ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ואמר ר' אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל דכתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף וכו'.סנהדרין מד ע"א וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל: ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל:ברכות ו ע"א וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס: והקבה למאי אתא להביא חלב שעל גבי הקבה וחלב שבתוך הקבה דאמר ר' יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו ולחיים כנגד תפלה וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל קבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה ותנא מייתי לה מהכא שוק הימין אין לי אלא שוק הימין זרוע מוקדשין מנין ת"ל תרומה זרוע חולין מנין ת"ל תתנו:חולין קלד ע"ב

ויפלל. מענין ונתן בפלילים, שהוא המשפט בענין גדול. ויכעיסו. את האל וכן ויקציפו (פל''ב), והקצף מובדל מן הכעס, שיוצא לפועל להעניש :

ותחשב . המשפט הזה נחשבה לו לזכות ולצדקה להיות שמור עד עולם כי בעבור זה נתכהן וכמ''ש והיתה כו' כהונת עולם ( במדבר כה ) :

ויקציפו . אח''ז הכעיסו את ה' במי מריבה ובעבורם נעשה רעה למשה למות במדבר :

ויקציפו . מלשון קצף :

וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם: מאי מברך אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו'ברכות נד ע"ב

(לב-לג) ויקציפו, ע''י שהקציפו על מי מריבה הרע למשה, וזה בעבורם ובסבתם, כי המרו את רוחו, שחטא של מי מריבה על שלא דברו אל הסלע, ועל שאמר שמעו נא המורים, ועל שאמר בלשון ספק המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ועל שאמר בלשון נוציא כאלו הדבר תלוי בו, כמו שפירשו המפ' איש לפי שטתו, כ''ז היה הסבה לזה על שהמרו את רוחו של משה, שעי''כ בטא בשפתיו דברים קשים ודברים שלא כהוגן, ועי''כ לא היה יכול לדבר אל הסלע, כי דיבורו לא היה עושה רושם בעת ההיא שהיה בכעס, וע''כ אמר בלשון ספק, עד שלכל הטעמים שכתבו המפ' בחטא הזה היה סבתו מה שהמרו את רוחו :

כי המרו . משה ואהרן את רוחו בשמעו נא המורים : ויבטא בשפתיו . שבועה לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' ( שם כ ) :

כי המרו . כי ישראל מרו בדבר ה' : ויבטא . ודבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר שמעו נא המורים ( שם כה ) ועי''ז נענש :

המרו . מרדו וסרבו : רוחו . ענין דבור כמו וברוח שפתיו ( ישעיה יא ) : ויבטא . ענין אמירה כמו לבטא בשפתים ( ויקרא ה ) :

לא השמידו . בימי יהושע : את העמים . אשר אמר ה' להם ( דברים כ' ) לא תחיה כל נשמה לא ישבו בארצך והם הניחום לשבת בקרבם למס עובד :

לא השמידו . ובבואם לארץ לא השמידו את העמים אשר צוה ה' להשמידם :

(לד-לח) לא, אח''כ בבואם לארץ לא השמידו את העמים, ועי''כ ויתערבו בגוים (גוים פחותים מעמים), וילמדו מעשיהם עד שעבדו את עצביהם ויהיו להם למוקש, כמ''ש (שמות כ''ג ל''ג) עד שזבחו לשדים, וישפכו דם נקי עד שחנפה הארץ בדמי, כמו שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ :

ויתערבו . מל' תערובות :

ויהיו . העובדי גלולים ההם היו להם למוקש כי הם הכשילום בהסתת עבודת העצבים :

עצביהם . כן יקראו הגלולים כי מעציב לב עובדיו צועקים אליו ואינם נענים :

לשדים . אשר היו עובדים להם :

ותחנף הארץ . יושבי הארץ התחייבו בעבור רוב הדמים שנשפך בה לעבודת גלולים :

ותחנף . תתחייב ותרשיע כן תרגומו וכן יחניף את הארץ ( במדבר לב ) :

ויזנו . סרו מה' ברוע מעלליהם :

ויזנו . ענין הסרה ועש''ז תקרא המנאפת זונה כי סרתה מדרכי הצניעות :

ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם, מעללים הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, שאח''כ לא שבו מן המעשים עד שנעשו בם תכונות ומדות בנפשותם לנטות אחרי זנות ורצח וכל מדה רעה, עד ששורש המעשים היה להם עקר בנפשותיהם, שזה גרוע יותר :

במעשיהם, במעלליהם. עי' למעלה (כ''ח ד') :

ויתעב . מלשון תועבה :

ויחר אף ה' בעמו להענישם ויתעב את נחלתו, שם נחלה מציין קשר האהבה שי''ל עמהם ע''י קדושתם והפוכו תועבה :

בעמו, נחלתו. התבאר ירמיה (ב' ז') :

ויתנם ביד גוים . בימי השופטים בין שופט לשופט כגון עגלון וכושן רשעתים וסיסרא ופלשתים ומדין , ( מצאתי ) :

ויתנם ביד גוים . בימי השופטים :

(מא-מב) ויתנם ביד גוים, בימי שפוט השופטים, ותחלה משלו בם שונאיהם ואח''כ וילחצום שהוא יותר מן הממשלה, ואויביהם שהם גרועים מן השונאים, והגיע דבר עד שנכנעו תחת ידם :

(מא-מב) שונאיהם, אויביהם. למעלה פ''ט כ''ג :

ויכנעו . היו נכנעים תחת ידי אויביהם :

וילחצום . מלשון לחץ ודחק :

פעמים רבות יצילם . כמה פעמים מכעיסים והוא מאריך אפו ומצילם : וימכו בעונם . נעשו שפלים בעונם :

פעמים וגו' . ע''י השופטים וכמ''ש והיה ה' עם השופט וכו' ( שופטים ב ) : ימרו . במות השופט מרו המה בה' בעצתם הרעה וכמ''ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו : וימכו בעונם . בעבור עונם נעשו שפלים ועניים :

ימרו . מרדו וסרבו : וימכו . ענין דלות ושפלות כמו ואם מך הוא ( ויקרא כז ) :

פעמים וזה בא יען שהצילם פעמים רבות והם שבו אח''כ לעשות הרע כמ''ש כ''ז באורך שופטים ב' וימרו בעצתם שלא היה המרי מסבת התאוה רק היה בעצה ומחשבה ע''י מחשבת מינות לכן וימכו בעונם, ע''י שהיה עון בעוות השכל נעשו מוכים ונדכאים לגמרי :

וימכו. מענין וכי ימוך אחיך, ונע''ו וכפולים משתתפים במובנה :

וירא בצר . מתוך תפלה : בשמעו את רנתם . מתוך זכות אבות :

וירא . ראה בצרתם בעת שמעו את תפלתם :

(מד-מו) וירא ולכן גם כשראה אח''כ בצר להם, והגם שזכר בריתו עם האבות והגם שנחם כרוב חסדיו, בכ''ז לא הושיעם עוד בגבורת ישע ימינו למעלה מן הטבע לגאלם לגמרי, רק מה שנתנם לרחמים לפני שוביהם כמ''ש מ''א ח' ושבום שוביהם וכו' והתחננו וכו' ונתתם לרחמים לפני שוביהם :

ויזכור להם בריתו . מתוך תשובה : וינחם כרב חסדיו . מתוך הקץ בשמעו הושיענו וגו' אף משה כללם בפסוק אחד בצר לך ומצאוך וגו' ( דברים ד' ) :

בריתו . אשר כרת עם אבותינו ואמר ואף גם זאת בהיותם וגו' לכלותם להפר בריתי ( ויקרא כו ) : וינחם . על הרעה : כרוב חסדיו . ולא כפי מעשיהם :

לרחמים . להיות שוביהם לרחמים עליהם לבל יכבידו העול :

שוביהם . מלשון שביה : . ( ו ) ממצוקותיהם . מלשון צוקה וצרה :

הושיענו . גם עתה ה' אלהינו :

הושיענו . ר''ל כמו שנתת אותנו לרחמים בחסדך הגדול כן הושיענו וקבצנו אל ארצנו להודות שמה לשם קדשך : להשתבח . לשבח את עצמינו בתהלתך כי לפי רוב התהלה שבך כן ירבה שבחינו אשר בחרת בנו :

הושיענו, ע''ז בקש שיגדיל חסדו להושיעם לגמרי ויקבצם מן הגוים כמ''ש ושב ה' וכו' ושב וקבצך מכל העמים וכו' (דברים ל''ב), להודות לשם קדשך כי ההודאה בגלות הוא לשמך לא לשם קדשך, ששם קדשו מורה על שמתרומם מן הטבע וההנהגה הרגילה אל הנהגה נערכת לפי הקדושה שזה מקושר ג''כ עם קדושת ישראל שמכונים דרכם בקדש נגד קדושת ה' כמ''ש ושב וקבצך וכו' ומל ה' אלהיך את לבבך וכו' ועז''א להשתבח בתהלתך שמלת שבח מורה תמיד שמתעלה על ערכו הקודם או נגד ערך איש אחר, ור''ל שעי''כ נלך מחיל אל חיל ונתעלה ע''י תהלתך, במה שנכוין דרכנו נוכח דרכך מה הוא רחום אף אתה וכו' :

להשתבח. עי' לקמן (קי''ז) :

מן העולם ועד העולם . מן עלמא הדין ועד עלמא דאתי ( סא''א ) :

ברוך וגו' . ר''ל נאמר בהודאה ברוך ה' וגו' : מן העולם . מתחלת העולם עד סוף העולם : ואמר כל העם . ר''ל כל העם אשר לא ידעו לברך יענו ויאמרו אמן ר''ל אמת הדבר שהוא ברוך ולזה הללו את יה אומרים אם אנו לא נדע איך להלל אתם היודעים הללו יה :

ברוך ה', ובאשר ידע כי יש יום שיקבץ ה' נדחים ויחדש עולמו, ועי''כ הוא תמיד אלהי ישראל משגיח עליהם ומקושר באהבתם אומר, כי שם אלהי ישראל הוא ברוך מעולם הזה שבו מנהיג בנסים נסתרים ובהשגחה מוסתרת, עד העולם העתיד שיתגלה שם קדשו בנסים גלוים, וכל העם יאמרו אמן ויאמינו ויבטחו ויהללו את ה' :