האכזריות היא הפך הרחמנות, כדכתיב: "אכזרי המה ולא ירחמו" . ואין המידה הזאת נמצאת בצדיקים, אך היא בנפש הרשעים, כדכתיב : "ורחמי רשעים אכזרי". וגם המידה הזאת נמצאת בעזי פנים, כדכתיב : "גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן". וכבר ידעת רעת מידת העזות. צא ולמד רע האכזריות, כי לעניין תשלומי איש רע, המורד והממרה, נאמר : "אך מרי יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו". כל האכזרי – אין בו גמילות חסדים, כדכתיב : "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי". האכזרי רחוק מאוד מן המידות הטובות, כי לא ירחם על העניים, לא ילווה להם בשעת דחקם, ולא יתן להם מאומה. וכתיב : "מלוה יי חונן דל"; ונאמר : "טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט"; ואומר : "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו יי" – וכל אלה הם היפוך האכזרי. גם הוא לא יצטער על צרות חבריו, כאשר תראה בדוד המלך שאמר : "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב". ובאיוב כתיב : "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון" – וכל זה רחוק מן האכזרי. ואין המידה הזאת נמצאת אלא באנשים אשר טבעם כטבע האריות, שטורפים וחומסים. ובעת אשר תתחזק הנפש הכעסנית על האדם, אז בורח מידת הרחמנות, והאכזריות מתגברת להרס ולנתץ, כדכתיב : "אכזריות חמה ושטף אף" – אין חמה כחמה של אכזריות. אבל במידת הבורא יתברך תמצא "ברוגז – רחם תזכור" ; אבל זה רחוק מן האדם לרחם בעת הכעס. ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו, כדכתיב : "ולא יחמול ביום נקם". פירוש: כשיש נקמה – אין חמלה אלא אכזריות. והכתוב אומר : לא תקום ולא תטור" – אפילו לטור בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידים להכות חברו. הלוא אף אם נפל בלא פשיעתו לא ישמח, כדכתיב : "בנפל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחבריו הפושעים עליו, וזה גורר המחלוקת והשנאה. וכבר ידעת מה טוב ומה נעים מידת השלום. ובכלל האכזריות: הגוזל חברו מאומה משלו, ובזה מצער אותו. ועונש גדול יש לגוזל עני, וחייבים עליה מיתה, כדכתיב : "אל תגזול דל, כי דל הוא"; וכתיב : "כי יי יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש". ואף על פי שיש עבירות גדולות חמורות מן הגזל – עונש הגזל חמור מאוד, כדכתיב בדור המבול : "קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם". אמרו רבותינו : קופה מלאה עוונות – אין מקטרג בכולן כמו הגזל. ומי שמצער יתום ואלמנה בגזל, או בהכלמה ובכל מיני צער – מתחייב מיתה בידי שמים. וכן הדיינים, שבידם להצילם מיד עושקיהם ואינם דנים דין יתום ואלמנה – בני מות הם, כדכתיב : "כל אלמנה ויתום לא תענון"; וכתיב : "אם ענה תענה אתו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו"; וכתיב : "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". מידה כנגד מידה: נשיכם אלמנות – כנגד עינוי אלמנות, בניכם יתומים – כנגד עינוי יתומים. והמצער כל איש מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר : "ולא תונו איש את עמיתו". וזה "לא תונו", רוצה לומר: באונאת דברים אמור . אמרו רבותינו זיכרונם לברכה : כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה. לכן יזהר כל אדם שלא יצער את חברו בשום דבר, לא במעשה ולא בדברים. הגוזל עני, כאילו נוטל נשמתו; ואפילו אם גזל ממנו דבר מועט, כגון פרוטה – מתחייב מיתה . גם זה ממידת אכזריות: המוציא שם רע על חברו, ובזה גורם צער ובושת. והמוציא שם רע בפגם המשפחה – אין לו כפרה עולמית. "לא תהיה לו כנושה" – שלא יצער הלווה, ולא יעבור המלווה לפניו ויודע שאין לו במה לפרוע, כי הוא מציק לו בזה . והוזהרנו להסיר מנפשותינו מידת האכזריות, דכתיב : "כל אלמנה ויתום לא תענון"; ונאמר : ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך". גם להשיב לעני העבוט, כדכתיב : "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו"; ונאמר : "והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני"; ונאמר : "וגר לא תונה ולא תלחצנו". גם מן הבהמה ירחיק אכזריות, כדכתיב : "יודע צדיק נפש בהמתו" – שלא להטריח יותר מדי, ושלא ירעיב אותה. וכן כתיב : "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". ואמרו רבותינו : צער בעלי חיים דאורייתא. ואם אתה איש יראוי, ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצווה עליהם יראים להשיב פניך – היזהר בך מאוד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק כיכר לחם. ועל זה נאמר בתורה : "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, לא תרדה בו בפרך". ובזה הוזהרנו שלא יעבוד אדם בחברו עבודה קשה, ולא יצווה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו. ועבדו הכנעני – מותר לעבוד בו בפרך; אף על פי כן מידת חסידות היא להיות רחמן, ולא יכביד עול עליו ולא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבודה מסרו הכתוב, ולא לבושת . וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה, וישמע בטענותיו. וכן אמר איוב : "אם אמאס משפט עבדי, ואמתי ברבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו? הלא בבטן עשני עשהו, ויכוננו ברחם אחד". חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן , שהרי הוא אומר : "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל יי אלוהינו עד שיחננו". והחסיד הקדים ונתן לעבדו מכל תבשיל ותבשיל קודם שאכל הוא, ובזכות זה הקדים אליהו לדבר עמו . התורה אמרה : "ואהבת לרעך כמוך" – וכל שיש בו מידת האכזריות רחוק מאוד מזה. האכזרי אין רוח הבריות נוחה הימנו, ואין חינו נטוי בעיני העולם. ואפילו במקום תוכחה הוזהרנו שלא להוכיח חברו באכזריות, כדכתיב : "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". פירוש: אל תוכיחהו בחוזקה ובאכזריות לביישו, ותקבל עליו חטא. עד עתה סיפרנו רעת האכזריות. אך יש מקומות שצריך לנהוג באכזריות כנגד הרשעים, כדרך שאמר איוב : "ואשברה מתלעות עוול, ומשניו אשליך טרף"; וכמו שאמרה התורה להמית הרשעים ולהלקותם. וכן אמרו רבותינו : מי שאינו רוצה לעשות סוכה, וציצית לטליתו, ומזוזה לפתחו – מכין אותו עד שתצא נפשו. וכל זה צריך אכזריות, לרדוף הרשעים ולהכביד עליהם להחזירם למוטב. וצריך להיות אכזרי בדין, שלא ירחם על קרוביו ואוהביו ועל הדלים, אך צריך לפסוק עליהם הדין. ועוד אמרו רבותינו : במי אתה מוצא דברי תורה? במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב. כמו רב אדא בר מתנא שהיה הולך לבית המדרש, ואמרה לו אשתו: ילדיך מה אעשה להם? והשיב לו: איכא קורמי ירקות באגמא. כי זה דבר ברור: המרחם על בניו יותר מדי, מתוך כך חושב להרוויח ממון, ולא יחוש איך יבוא לו הממון באיסור או בהיתר, כי האהבה מקלקלת את השורה. וגם מתוך הטירדה שהוא טורח יום ולילה להמציא מזונותם וצרכם ברווח – מתוך כך הוא בטל מדברי תורה, כי יעשה עסקיו עיקר. ומתוך כך כל מעשיו מבולבלים. וצריך להיות אכזרי על הרשעים, שלא לרחם עליהם. ואמרו רבותינו : כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. וכן תמצא בשאול המלך, בשביל שריחם על אגג, יצא ממנו המן שנעשה מצר לישראל . גם יהיה אכזר על גופו, לטרוח תמיד לעשות רצון הבורא יתברך. ולא ירחם על גופו לעדן אותו ולילך בשרירות לבו, אך יתאכזר על עצמו לכוף את יצרו הרע, לחיות חיי צער ולעסוק בתורה ולקיים המצוות, אף אם הדבר כבד עליו מאוד. ולא יהיה אכזרי על עצמו יותר מדי לקלקל גופו, אך יתפוש מידה בינונית. ואתה, בן אדם, עיין על עצמך ותתרחק מן האכזריות. אך תרחם על עניים ואביונים, ויהיו עניים בני ביתך: "ונתן לך רחמים וריחמך" – כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים . לכן אל תסלק מעליך הרחמים, אך השמר ממידת אכזריות; ואמר שלמה: "פן תתן לאחרים הודך, ושנותיך לאכזרי" . והיזהר מן הנקמה היוצא מן האכזריות. אך אם תרצה להנקם מאויביך תוסיף מעלות טובות, ותלך בדרכי ישרים; ובזה תנקם משונאך, כי הוא מצטער על מידתך הטובה ועל שמך הטוב, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך. ואם תרצה לרחם על בניך ועל קרוביך ולכבדם כבוד גדול – תעסוק בתורה ובמעשים טובים, ובגמילות חסדים. וזה הדבר טוב להם מאוד, שיתכבדו בך ולא יישאו עליך חרפה. ואין לך בושה גדולה מזה ממי שאבותיו וקרוביו רשעים, כמו שאביו גנב וגזלן, או שאר מעשים מפורסמים המגונים בעיני העולם, כל זרעו מגונה אחריו לדורי דורות, שיאמרו: אלו הן זרעו של אותו רשע! גם בעוון אבות בנים מתים, כדכתיב : "פוקד עון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים". ראה והבן: היש יותר אכזרי ממי שבניו מתים בשביל חטאו?! ואין לך מרחם על בניו יותר מן הצדיק, כי זכותו עומד לאלף דור. אברהם עקד את בנו, ונשבע הקדוש ברוך הוא לזכור הזכות ההוא לבניו לדורי דורות. ובשעה שחטאו ישראל בעגל, עמד משה רבנו עליו השלום בתפילה ואמר : "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". וכן שלמה : "זכרה לחסדי דויד עבדך" – ונענו. וכן אנו מזכירים בכל יום זכות אבות. לכן תדע, שאין אכזרים כבעלי עבירות. כי בעוון שנאת חינם נחרב בית שני. וכל פורענויות באות לעולם בשביל עבירות, כמו שאמרו רבותינו עליהם השלום : בעוון חלה – אין ברכה במכונס. בעוון בטול תרומה ומעשרות – השמים נעצרים. בעוון עינוי הדין, ועיוות הדין, וקלקול הדין, ועוון ביטול תורה – חרב ובזה רבה, ודבר ובצרת בא לעולם. וכן הרבה. ובאמת אלו הגורמים הפורענות המה אכזרים על עצמם ועל בניהם ועל אנשי דורם, והצדיקים הם רחמנים עליהם ועל בניהם ועל דורם. כדאמרינן , שכל העולם ניזון בזכות רבי חנינא בן דוסא. גם זה תשובה לעניים האומרים: במה נעשה טובה? הלוא אין בידינו מאומה לתן צדקה לעניים. ואלו דברים של הבל הם, כי יכול ליתן צדקה במעשיו הטובים ובקיום המצוות, אשר יזהר בעבודת הבורא יתברך בכל יכולתו, ובזכות הטובים והצדיקים הקדוש ברוך הוא מיטיב לעולם ומפרנסם. היש צדקה גדולה מזאת?! גם העני יתן צדקה מעט, ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה; ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר. וכן אמרו רבותינו : אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לאביו שבשמים.