הרחמים. זאת המידה היא משובחת מאוד, והיא אחת משלוש עשרה מידות המיוחסות להקדוש ברוך הוא, כדכתיב : "רחום וחנון". וכל מה שיוכל האדם להתנהג בה – יתנהג וישתדל. וכמה שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו – כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך, כמו שאמר הכתוב : "ואהבת לרעך כמוך". הבורא יתברך חלק זאת המידה לצדיקים ולעבדיו להכירם בה, כאשר ידעת ביוסף : "כי נכמרו רחמיו". וראוי למשכיל שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. ויש כמה מיני רחמנות, והם רחוקים זה מזה. רחמי האב על הבן – זהו רחמנות הבא מטבע כל החיים, כדרך הכלבים והבהמות. ואם ימנע שבט מוסר מבנו, כי נכמרו רחמיו עליו להכותו, ומניחו לילך בשרירות לבו הרע – הנה זה הרחמנות טורד ומאבד את הבן מחיי העולם הבא. הנה האדון מרחם על עבדו, ואדם המרחם על חברו במקום שמקווה ממנו תועלת – בכל זה היא טובה מאוד שיתפוס בלבו מידת הרחמנות. אבל הטוב והמעולה שבמידת הרחמנות: שירחם על בנו להביאו לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב : "אב לבנים יודיע אל אמיתך". וירחם על נשמתו יותר ממה שמרחם על גופו. וצריך להכותו בשבט מוסר, להדריכו בדרך ישרה אפילו באכזריות, כי זה האכזריות הוא רחמנות. ואף המגדל יתום, שנאמר עליו : "כל אלמנה ויתום לא תענון" – מצווה להלקותו בכדי ליישרו לדרך ישרה. אף על פי כן צריך לנהל היתום ברחמים יותר משאר כל אדם, אך לא יניחהו לילך בשרירות לבו. וגם צריך שלא ירחם על עצמו יותר מדי, אלא צריך לייסר עצמו ולכוף יצרו הרע. וכן ירחם על קרוביו העניים, כדכתיב : "ומבשרך לא תתעלם". וגם על העניים ירחם, וביותר ירחם על יראי השם. וזהו עיקר הרחמנות – החונן והמרחם עובדי השם והעושים רצונו. אבל יש רחמנות שהיא רעה יותר מאכזריות: כגון המרחם על הרשעים והמחזיק אותם. ויש מכשול גדול לאיש המגביה הרשעים והנותן להם יד, ומשפיל הטובים ומואס בהם. ועל זה נאמר בתורה : "ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול". לא ירחם על עני בדין, כדכתיב : "ודל לא תהדר בריבו" – שלא יטה משפט עבור דוחקו של עני. ויש רחמנות שהיא אכזריות: כגון הנותן צדקה לעני, ואחר כך מכביד על אותו עני ואומר: נתתי לך כך וכך, צריך אתה לטרוח בעבורי ולעבוד אותי ככל אשר עשיתי לך. ועל זה נאמר : "ורחמי רשעים אכזרי". גם על הבהמות צריך לרחם. כי אסור לצער בעלי חיים, ועל זה אמרה תורה : "הקם תקים עמו". וצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל הוא . מידת הרחמנות היא סימן לזרע אברהם אבינו, זרע ישראל, כדכתיב : "ונתן לך רחמים, וריחמך והרבך" . לכן כל אדם ירגיל עצמו לדבר כל דבריו בלשון תחנונים ורחמנות. גם בעת התפללו – יעשה תפילתו תחנונים . ומאוד יקבל אדם שכר גדול מדברי רחמנות, בדברו על לב עני דברים רכים. ורבים יודעים מצוַת חיוב הצדקה ושכר פעולתה, אבל אינם יודעים גודל מצוַת הדיבורים. הלוא תראה כי אמרו רבותינו : הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. לכן בדיבור שפתיו ילבש צדקה לדבר על לב עני, ויהיו דבריו בנחת לעני ואביון, וינחמהו ממעשיו ומעצבון ידיו, וינשאהו. ואתה בן אדם תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין. ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך, וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים. אמר החכם: מן הנדיבות יעמוד אדם במידת הרחמים. ובדברי שלמה מצַוה על הרחמים ועל החנינה באמרו : "הצל לקוחים למוות, ומטים להרג". ומעלת המידה הזאת תבחין ותשכיל, אשר הבורא מתנהג בה עם כל הברואים, שנאמר : "ורחמיו על כל מעשיו".