. הכל, לאתויי תינוק בן יומו {א} שהוא מיטמא בזיבה:. דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גריס ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם איש, לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש:. שאין האשה מיטמאה בלובן אלא באודם, דדם כתיב בה שהוא אדום:. דזובו כתיב גבי איש {ב}. והוא דומה למי בצק של שעורים:. אם ראו לובן, שמא הן אשה, ולובן טהור בה. ואם ראו אודם, שמא הן איש, ואודם טהור גביה. אבל אם ראה לובן ואודם כאחד, טומאתן ודאי ממה נפשך, ושורפין עליהם את התרומה, אבל אין חייבים עליהם על ביאת מקדש, דגבי שילוח טמאים כתיב (במדבר ה) מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי, נקבה ודאית {ג}, ולא טומטום ואנדרוגינוס {ד}:

{א} דאיש, דמרבינן קטנים, כדאיתא בגמרא. ונראה לי דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות. דהא איש משמעו בן י''ג, וממעט הפחות מכן: {ב} , מה שהוא רגיל שיזוב ממנו, והוא לובן ודומה למי בצק, וגם כלובן ביצה, דכולה חדא מלתא. ועתוי''ט: {ג} הכי, כי איטמו בשאר טומאות [במת או בשרץ] לא לשלחו. אמר קרא מזכר, מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא. ועתוי''ט: {ד} דאנדרוגינוס קמי שמיא נליא אם זכר הוא אם נקבה, יש לומר דממעט ליה מטעם שהוא משונה. תוס'. ועתוי''ט:

. משום דאינו מטמא מחמת אונס, דכתיב זב מבשרו, ולא מחמת אונסו:. דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה הוא נעשה זב לטמא משכב ומושב ולהצריכו לספור שבעה נקיים. אבל ראיה ראשונה, מטמאה באונס טומאת ערב, כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה ואפילו שהיתה באונס:. אם אכל אכילה גסה או אכל דברים המביאין לידי זיבה, ואפילו כל שהן, כגון בשר שמן, חלב, וגבינה, ביצים, ויין ישן, וגריסין של פול, ושחלין:. בריבוי שתיה:. כבד שנשא:. ראה אשה, אפילו לא הרהר:. אע''פ שלא ראה. אי אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב מחמת אותה ראיה, והטפה אינה מטמאה במשא כשאר טפה של זוב:. ואם לא יהיו זבים לעולם, מה אתם חוששים, הלא לא קבלתם אחריות של זבים עליכם. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' עקיבא:. לאחר שראה ראיה שניה שלא באונס, שהרי מכאן ואילך הוא עושה משכב ומושב:. ואף אם ראה ראיה שלישית באונס, נעשה זב לקרבן. וכן אם ראה ראיה של זוב בשבעה ימים נקיים שהוא מונה, סתר הכל ואפילו היתה אותה ראיה באונס:. ספיקו מחמת שכבת זרעו, כגון אם ראה שכבת זרע תחילה, וטפה זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה, שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. ועד שלא נזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה, אין הקרי מטהר את הזיבה, שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה:. שאין אותה ראיה מחמת אונס, כיון שכבר נעשה זב:. היינו דוקא לקרבן. דאי מחמת אונס ראה, אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן. אבל מצטרפת עם השניה לטומאה. דאם ראיה שניה שלא באונס, אע''פ שהיתה ראשונה באונס, עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים, דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אנסו, בשניה כתיב {ה}. אבל ראשונה אתקש לשכבת זרע, דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה שכבת זרע מטמאה באונס {ו}, אף ראיה ראשונה של זוב מטמאה באונס:. לטומאה ולקרבן:. לא לטומאה ולא לקרבן:. כו' ואין הלכה כר' אליעזר:

{ה} , על כרחך אשניה דכתיב בתרה קאי, ולא אראשונה, דהא אתקש לשכבת זרע כו': {ו} עצמו של ש''ז מחמת אונס חימום בא. רש''י. ונראה לי, דמשום דמש''ז ילפינן, דיו למילף לענין טומאה, אבל לקרבן דלא שייך בש''ז, לית לן למילף מיניה: {ז} אליעזר אומר. בגמרא פליגי בדרשי. דקרא. ועתוי''ט:

. דהאי זיבות מחמת חולשא דקרי הוא. ובראיה שניה איירי, דראשונה מטמאה באונס. וכשם שתולין לקרי מעת לעת, כך למראה ולהרהור תולין מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה {ח}, תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ואמרינן דמחמת הצער הוי הזיבה ולא מבשרו:. אין תולין אלא אותו היום שראה קרי בלבד, ולע מעת לעת. ואין הלכה כר' יוסי:. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואע''פ שראה זיבות כשהוא נכרי, מיטמא בזיבה בהך שניה {י} שרואה בתוך מעת לעת של קרי, דנעשית לו כריאה ראשונה דמטמא באונס, ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. דראיית זיבה של נכרי כמאן דליתא, דאין הנכרים מיטמאין בזיבה:. מטמאה כל טהרות שנתעסקה בהן למפרע מעת לעת, כדפרישנא בריש נדה. ואיידי דאיירי במעת לעת, קחשיב כל הני ששיעורן במעת לעת:. בימי זיבה. דאמרינן כי תזוב זוב דמה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ואם שפתה מן החבלין מעת לעת וילדה, לא תלינן דם קושי בדם לידה:. האמור בתורה (שמות כא) אך אם יום או יומים יעמוד, ודרשינן יום שהוא כיומים, זהו מעת לעת:. דקיימא לן דאין מתעכל במעיו עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, דהכי תנן במסכת אהלות פרק י''א, וכמה תשהה במעיו, שלשה ימים מעת לעת:. שלא נשתנה {יא}. ועוד איכא טובא ששיעורן מעת לעת ולא חשיב, ותנא ושיירי:

{ח} . וחולי אין צריך למתני, דודאי דכל זמן שמצטער: {ט} יוסי אומר. בספרי פליגי בדרשי דקרא. ועתוי''ט: {י} מהדר, דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת דהיינו בזיבה שניה, וקאמר דנכרי שראה קרי מטמא ראיה שהיא שניה לראיה שראה כבר קודם שנתגייר. ובתנאי שתהיה ראיה השניה אחר שפסק מן הדאגה של קבלת מצוות: {יא} . וקשה, דא''כ תנאה הוא והוה ליה למיתניה באהלות פרק י''א משנה ז'. ולכן נראה כגירסת הספר. והיא גירסת הר''מ. ואינו אלא תוספת ביאור שכך הוא ההוה:

. והוא הדין למושב:. דכתיב (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכתיב (שם) והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו, אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב ויש על המושב. שכב על המושב וישב על המשכב, עמד נתלה, נשען, מנין. תלמוד לומר יטמא יטמא, ריבה. וכולן נקראין מדרס:. שהטהור בכף מאזנים והמשכב הטמא בכף שניה, וכרע המשכב הטמא, ונתלה הטהור. ונתלה דרישא, כגון שהזב בכף מאזנים, ומושבות בכף שניה וכרעו הן, טמאין, דהשתא הזב נתלה וכאילו הוא יושב עליהן:. הוא הדין כל כלים שנוגע בהן עד שלא פירש, חוץ מאדם וכלי חרס:. אם נגע במשכב הטמא, או שנשאו:

{יב} . ותנ:. ר''ל זבה ונדה ויולדת ומצורע. הר''מ: