משנה - זבים-פרק אפרק א - משנה א
הָרוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת שֶׁל זוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּבַעַל קֶרִי. רָאָה אַחַת, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם {ב} אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זָב גָּמוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ זָב גָּמוּר. וְעַל מָה נֶחְלְקוּ, עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זָב גָּמוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן:
. זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:. דאע''פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות. מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב. כמו כן זב, אע''פ שאינו נעשה זב גמור עד שלש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב {א}:. ואינו עושה משכב ומושב, ואין הראיה מטמאה במשא, אלא במגע:. דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלשה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות:. וחייב בקרבן כבעל שלש ראיות:. ביטל היום הטהור את הראיה הראשונה, ואין כאן אלא שתי ראיות האחרונות, ופטור מן הקרבן:. דביטל היום הטהור שהפסיק, את הראיה הראשונה, כדאמרן:. דהואיל ונזקק לספירת שבעה כשראה שתים בתחילה, ביטלה ראיה את יום הטהור, ויש בידו שלש ראיות:
{א} , דלא פירש לבית שמאי דין ראיה גופה כמו שפירש לבית הלל דאינה מטמאה במשא. והר''מ לא פירש בדבית הלל כלום. והר''ש פירש, דלב''ש מסיט הראיה, תולין. ופירש נמי, דמשכב ומושב תולין. כדתני בתוספתא. ומינה אמרינן בגמרא, דכשומרת יום דב''ש, היינו כבועל שומרת יום. והר''ב עירב ב' הפירושים: {ב} . דאילו אחת, לב''ה אינו מטמא משכב ומושב:
פרק א - משנה ב
הָרוֹאֶה קֶרִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירַת זוֹבוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, סוֹתֵר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָרוֹאֶה בַשֵּׁנִי, סוֹתֵר אֶת שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר {ג}, אֶחָד הָרוֹאֶה בַשֵּׁנִי וְאֶחָד הָרוֹאֶה בַשְּׁלִישִׁי, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, סָתַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ. וּמוֹדִים בָּרוֹאֶה בָרְבִיעִי שֶׁלֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ, בְּרָאָה קֶרִי. אֲבָל אִם רָאָה זוֹב, אֲפִלּוּ יוֹם שְׁבִיעִי, סָתַר אֶת שֶׁלְּפָנָיו:
. כגון בעל שתי ראיות שצריך לספור שבעה נקיים, ומנה ראשון ושני, ובשלישי ראה קרי, סתר שני ימים שלפניו, וחוזר ומונה שבעה כבתחלה:. ומונה חמשה להשלים שבעה, דשנים הראשונים עלו לו:. שמנה אחד, ובשני ראה קרי, סתר את שלפניו אפילו לבית הלל. ור' עקיבא סבר דבהא נמי פליגי. ואין הלכה כר' ישמעאל:. ושלפניו עלו לו. דדוקא כשלא נפסק הזיבות בשלשה ימים טהורים כמספר הימים שעושה זב גמור, הוא דאמרי בית שמאי דשכבת זרע סותרת, אבל לאחר שעברו שלשה ימים טהורים, מודים בית שמאי שאין קרי סותר אלא יומו. והאי דקרי סותר בזב, נפקא לן מקרא (דכתיב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה זוב סותר, אף שכבת זרע סותר. אי מה זוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל, תלמוד לומר לטמאה בה, אין לה אלא יום אחד {ד}. אבל אם ראה זוב, אפילו יום שביעי, סותר את שלפניו, דכתיב שבעת ימים לטהרתו {ה}, עד שיהיו כל שבעת הימים טהורים מן הזיבות:
{ג} אומר. היינו ת''ק דסבירא ליה נמי הך ומודים, דהא לא אמר אלא בשלישי. וצריך לומר דקא משמע לן דמאן ת''ק ר''ע: {ד} , אין לך בה אלא מה שאמור בה. ופירש''י, כטומאתה, מה טומאתה יום אחד, אף סתירתה כן: {ה} טהרה אחת בלי שום הפסקה. רש''י:
פרק א - משנה ג
רָאָה אַחַת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר, שְׁתַּיִם הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, שָׁלשׁ לִשְׁלשָׁה יָמִים אוֹ לִשְׁלשָׁה לֵילוֹת, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר:
. וחייב בקרבן. דבראיות תלה רחמנא, דכתיב טומאתו בזובו, טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה ביומי. ומיהו בהפסיק יום בינתיים קאמרי בית הלל לעיל דלא הוי זב גמור ואין הראיות מצטרפות, לא שנא לענין טומאה כגון ראה שתי ראיות בלבד בהפסקת יום בינתים, לא שנא לענין קרבן כגון ראה שלש ראיות:
פירוש למשנה זו
פרק א - משנה ד
רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, אוֹ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר:
. כדי שיטבול ויקנח עצמו אחר טבילה. ופחות משיעור זה, לא הוי הפסק ולא חשיבא אלא ראיה אחת:. שהיה בין התחלת הראיה {ו} לסוף הראיה כדי טבילה וסיפוג, והיה רואה תמיד בלא הפסק:
{ו} הר''מ. ומשום דלראיה אין שיעור ואפילו כל שהוא, הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק, דכל שהוא אינו מן השיעור. ואפשר גם כן, דענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף, ולהאי כל שהוא קראוהו התחלה וסוף כו':
פרק א - משנה ה
רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְשָׁלשׁ, שֶׁהִיא כְּמִין גַּד יָוָן לַשִּׁילֹחַ, שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִּילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִין {ז}, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמְרוּ אַחַת מְרֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלשׁ {ח}:
. מקום בירושלים שהעמידו בו מלכי יוונים עבודה זרה, והיה אותו מקום רחוק מן השילוח שיעור שתי טבילות ושני סיפוגים. כמגד יון, לשון העורכים לגד שלחן (ישעיה סה). שילוח, שם הנהר, כדכתיב (שם ח) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח:. דחשבינא לה כשתי ראיות:. כגון כמגד יון לשילוח, דאז נחשב כזב גמור אפילו לענין קרבן. אבל באחת מרובה כשתים, אין חולקין אותה, וכראיה אחת היא חשובה. ואין הלכה כר' יוסי:
{ז} שתי בו'. והוא שיראה האחת בתחילת השיעור ואחת באמצעה והאחת בסופה. הר''מ: {ח} כו'. בתוס' פליגי בדרשי דקרא. ועתוי''ט:
פרק א - משנה ו
רָאָה אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאַחַת לְּמָחָר, אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר, וַדַּאי לַקָּרְבָּן וְלַטֻּמְאָה. אִם סָפֵק שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר, וַדַּאי לַטֻּמְאָה וְסָפֵק לַקָּרְבָּן. רָאָה שְׁנֵי יָמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק לַטֻּמְאָה וְלַקָּרְבָּן. אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק לַטֻּמְאָה:
. שראה קצת ראיה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר, אע''פ שלא היו ביניהן כדי טבילה וסיפוג, נחשבות שתי ראיות, מפני שהימים חולקין {ט}:. דיש כאן שלש ראיות, דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים, כיון דיש בה משני ימים:. דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה:. דמה נפשך איכא שתים:. דמספקא לן שמא שתים שמא שלש. דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה, שתים. ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שלש:. כגון דראשונה בתחילת בין השמשות ראשון, ושניה בסוף בין השמשות {י} שני, כגון האחת בערב שבת בתחילת בין השמשות, ואחת במוצאי שבת בסוף בין השמשות. דאם תחילת בין השמשות יום וסוף בין השמשות לילה, אין כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, דשבת מפסקת ואין כאן טומאת זיבה (אלא כבעל קרי). ואי בין השמשות כולו מן היום או כולו מן הלילה, יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, וטעון לספור שבעה נקיים ופטור מן הקרבן. ואם תחילת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה, נחלקת הראיה לשתים וחייב בקרבן. ולפי שיש כאן כל הנך ספיקות, קתני ספק לטומאה ולקרבן, שמא אין כאן טומאה, ושמא יש כאן טומאה ולא קרבן, ושמא יש כאן טומאה וקרבן. הלכך מביא קרבן ואינו נאכל:
{ט} אף ר' יוסי מודה. כדאיתא בתוספתא הובא בר''מ ובר''ש: {י} ברגע אחד מכוון, היה ממה נפשך טמא, אם זה מן היום או מן הלילה אף זה כן, והוו להו שתי ראיות רצופים. הר''ש: