משנה - מקואות-פרק אפרק א - משנה א
שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזוֹ. מֵי גְבָאִים, שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִּכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:
. מקומות של כינוס מים יש בהן שש מעלות, כל אחת מהן גדולה מחברתה:. חפירה שבקרקע המכונסין בה מים שאינן שאובין {א} והן פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה:. לשון מים מגבא (ישעיה ל'):. אם שתה מאותן המים טמא תחלה ואח''כ שתה מהן הטהור, נטמא הטהור. לפי שנפלה טפה מפיו {ב} של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה. והוא משמונה עשו. דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע''ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו {ג}. ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. וע''י נגיעת הטמא {ד} אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא:. מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית, נטמא הכלי {ה}, שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין:. את הככר, טמא, ואם לאו טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך אם לא הדיח טהור, ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים {ו}. אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:
{א} כתב, אף שאובין: {ב} אגודה כתב, רוק. ולשון הר''א, חזרו המים שנגעו בפיו: {ג} שתיה הוא רביעית: {ד} נמי, הטפה עצמה שנפלה בגבא: {ה} , מהטפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא. ועתוי''ט: {ו} . ונראין דבריהם כדברי הר''א שמפרש שמתבטלת במים שבמחובר אלא אם כן חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל, הרי הוכשרו, כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר כו'. ואם לא הדיח טהור, שהטפה עומדת בביטולה כל זמן שלא נתחשבו על ידי הדחה על כל פנים, ואין צריך לומר על ידי שתיה ומילוי כלי. ומכל מקום קשיא לי, דמשמע מדבריהם שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר, דתיפוק ליה משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה. ולשון מהר''מ, לא בטלה הטפה כו' וטמאתן וטמאה נמי הככר. ועתוי''ט:
פרק א - משנה ב
מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:
. לעיל אשמעינן כשהטומאה באה למים מחמת אדם טמא, והכא אשמעינן כשהטומאה באה מחמת כלי [טמא]:
פירוש למשנה זו
פרק א - משנה ג
נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא:
. הכא אשמעינן שמי גבאים הללו מקבלין טומאה על יד משקין טמאין שנפלו בהן:. אכולהו קאי ר' שמעון, בין אטומאה שבאה מחמת אדם, בין מחמת כלי, בין מחמת משקין, בכולהו סבירא ליה בין הדיח בין שלא הדיח טמא הככר. וטעמא דרבי שמעון, שאני אומר שטיפת המים טמאים שנפלו מפי הטמא או מן הכלי או מן המשקין טמאין, לבסוך כשנפלו כל המים נשתיירה הטיפה ההיא על הככר וטמאתו. ואין הלכה כרבי שמעון:
.אין פירוש למשנה זו
פרק א - משנה ד
נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִין, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכֹּל טָהוֹר {ח}. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם:
. שאין מי גבאים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, כדאמרן לעיל:. כולהו שוין לכל הדינים דתנינן במתניתין עד המעלה השנית. בורית, הן עשויין עגולין. שיחין, ארוכין וקצרים. מערות, מרובעות ומכוסות בקירוי אלא שיש להן פה:. גשמים היורדים על ההרים ומתמצין המים ומבעבעין מן ההרים לאחר שפסקו הגשמים ופסקו ההרים מזחילתן, אותן המים הנשארים הן כמי גבאים, ואם שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא או נפלו בהן משקין טמאין, אין הטיפה הטמאה מתבטלת בהן {ז}. אבל כל זמן שלא פסקו ההרים מזחילתן, אע''פ שפסקו הגשמים, אין נחשבין כמי גבאים, ומי הגשמים הנזחלין אחר כך מן ההרים מבטלים הטיפה הטמאה אע''פ שהמים הראשונים לא בטלוה. והכי תנן בפרק ב' דמכשירין (משנה ב') מי שפיכות שירדו עליהם מי גשמים, אם רוב מן הטהור, טהור. אימתי, בזמן שקדמו מי שפיכות, אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהוא, מי שפיכות טמא:. דחיישינן שמא שתה [מהן] טמא או מילא בכלי טמא:. השיירות ההולכות בדרך רחוקה. דאז טמאים, שמא שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא:
{ז} בהני גווני דתני לעיל, שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו {ח} טהור. משום דמים שכיחי על פני כל הארץ, לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר''ם:
פרק א - משנה ה
מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטוֹפוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רַבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שָׁטְפוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ. כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטּוֹל מֵהֶן לַיָּדָיִם:
. של קרובים ורחוקין:. משירדו גשמים וירבו מי הגשמים על המים שהיו בהם כבר קודם ששתה [מהם] הטמא או שמילא מהם בכלי טמא, וגם שיהיו שוטפין ויעברו על שפת הגבא ויצאו לחוץ. ושיעור השטיפה, כל שהוא:. לא כבית שמאי דבעו תרוייהו שירבו וישטופו, אלא כיון שרבו מי גשמים שבאו אח''כ על המים שהיו בהן בשעת טומאתן, נטהרו, אע''פ שלא שטפו ויצאו לחוץ:. מי גשמים על גדותיו של גבא ויצאו לחוץ, נטהר הגבא: אע''פ שלא רבו, מי הגשמים שבאו אחרי כן על המים שהיו בגבא בשעת טומאתן:. מי גבאים הללו דתנן במתניתין, כשרים להשתמש בהן לחלה, ללוש ולבשל בהן חלה {ט}:. לכל דבר שצריך נטילת ידים:
{ט} בנוסחת ארץ ישראל איתא, עיסה הטבולה לחלה. ואתי שפיר, דבמשנה ו' תני כשרים לתרומה והוא הדין לחלה טמש שדינם שוה, אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד:
פרק א - משנה ו
לְמַעְלָה מֵהֶן, מֵי תַמְצִיּוֹת שׁלֹּא פָסְקוּ {י}. שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. כְּשֵׁרִים לַתְּרוּמָה וְלִטּוֹל מֵהֶם לַיָּדָיִם:
. ההרים מזחילתן ועדיין הן מבצבצין מימי הגשמים שירדו עליהן, אלו מבטלים הטפה הראשונה הטמאה שהיתה בגבא. לפיבך שתה טמא ושתה טהור כל זמן שלא פסקו, טהור, דמים טמאים שנפלו שם, נטהרו. וזו היא המעלה, דהני דלעיל לא עלתה טבילה {יא} למים הטמאים, ואילו הכא עלתה. אבל אין כשרים לטבילת אדם וכלים וידים:
{י} כו'. ואלה המים ג''כ אין בם ארבעים סאה ואינם שאובים. הר''מ: {יא} ליה למימר השקה:
פרק א - משנה ז
לְמַעְלָה מֵהֶן, מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, שֶׁבּוֹ טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו מֻעָטִין וְרַבּוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין, שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וְלַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא {יג}:
. בני אדם כל גופו {יב}:. הכלים, והידים למידי דבעי טבילת ידים ולא סגי בנטילה, כגון לקודש:. שמימיו נובעים, והמים הנובעים מעטים מן המים שאובין ששפכו בתוכו:. ולא בזוחלין. דקיי''ל מעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן, והאי משום מים שאובים מרובים שבו שוה למקוה לטהר באשבורן ולא בזוחלין:. ולא בעי ארבעים סאה כמקוה, דאין מקוה מטהר בפחות מארבעים סאה, והאי מטהר בכל שהוא כמעין:
{יב} מן הזב הזכר: {יג} . לאו דוקא כל שהוא, אלא כל מקום שגופו עולה בבת אחת. ועתוי''ט:
פרק א - משנה ח
לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם מֻכִּין, שֶׁהֵן מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם חַיִּים, שֶׁבָּהֶן טְבִילָה לַזָּבִים, וְהַזָּיָה לַמְּצוֹרָעִים, וּכְשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת:
. מים נובעים שהן מלוחים או חמים:. ואילו מעין שמימיו מועטים דלעיל אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן:. נובעים שאינן מוכין:. דכתיב (ויקרא ט''ו) ורחץ את בשרו במים חיים:. דכתיב בהו (שם י''ד) אל כלי חרש על מים חיים:. דכתיב בהו (במדבר י''ט) מים חיים אל כלי: