. עמי הארץ העושים מלאכה בבית הבד, וטיהרן בעל הזיתים כדי שיעשו השמן בטהרה, ונעל בית הבד בפניהם שלא יכנסו עמי הארץ לשם ושלא יצאו הם ויטמאו במגע עמי הארץ חבריהם:. בתוך בית הבד:. שהן אב הטומאה ומטמאין אדם בין במגע בין במשא בין בהיסט:. דחיישינן שמא נטמאו בהן אותן עמי הארץ הטהורים וחזרו וטמאו את הכל, דאין חוששים ליזהר על הטומאה:. דנזהרין על טומאת ודאי, הואיל וחבר זה טיהרן לכך:. אלו הכלים. כגון שישבה עליהם אשת עם הארץ או שהיו של עם הארץ, דבעיניהן טהורין הן:. שאין הבדדים נזהרים מליגע בהן, ואיכא למיחש שמא נטמאו:. כגון שידעו שישבה עליהן אשה נדה או זבה:. דנזהרין הן:. [ר' יוסי] כר' מאיר סבירא ליה דבית הבד טמא, אלא טעמא דר' מאיר משום דאין הבדדין חוששים בטומאה, ור' יוסי סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט, וחושבים שהן טהורין כל זמן שלא נגעו, הלכך בית הבד טמא, דחיישינן שמא הסיטו אע''פ שלא נגעו בהם {א}. והלכה כר' יוסי:

{א} מינה, בטומאה שמטמא במגע ולא בהיסט. אבל קשה, דהכא מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס, והם מטמאים אף בהיסט. ואפשר דנפקא מינה דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו, ועל ההיסט אי אפשר שיהיו נאמנים כיון שאין חוששין לה. אלא דבמתניתין דלקמן פירש הר''ב דאין נאמנין על הנגיעה אלא היכא שיש חבר עמהם. ולכך נראה כפירוש הר''מ, דר' יוסי אדר' שמעון חולק שסבירא ליה בית הבד טהור, ופליג ר' יוסי מפני שאע''פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים, הנה יסיטם לפי שאינן יודעים שהיסטם יטמא:

. והן נשפכים על גבי קרקע ודורכים הבדדים עליהן ונדבקים ברגליהן, וחוזרים אותן משקין ומטמאים את הזיתים כשהבדדין עולים ודורכים על גבי הזיתים, אלא אם כן יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהן מן המשקין הטמאים על ידי דריסתם בארץ. וכשאין מנעלים ברגליהן איירי, דהא משקה מטמא כלי וחוזר ומטמא משקין שעם הזיתים. אבל כשאין מנעלים ברגליהן ונתנגבו המשקין הטמאין שברגליהן ע''י דריסתן בארץ, שוב אין מיטמאים הזיתים כשדורכין אותן, דמשקין טמאין מטמאין כלים ואין מטמאין אדם:. הא דלא נקט המוסקין והבוצרין, לפי שגזרו על הבצירה שתיעשה בטהרה, ולא גזרו על המסיקה. וטעמא מפורש בפרק קמא דשבת, שפעמים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור אם לאו, ונוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן והוכשרו לקבל טומאה. וטעם זה לא שייך במסיקה:. וכגון דחבר עומד עמהן {ב} בבית הבד. ולא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:. בדדים שהביאו בניהן עמהן וטיהרום לכך, וכשרוצין בניהם לפנות יוצאים אביהן לחוץ עמהם ונפנים אחורי הגדר, ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:

{ב} , דבפרק ט' משנה ח' לא הצריכו שיהא החבר עומד עליהן. והר''מ לא הצריך כן:

. שטובלים בה. כמו בורות שיחין ומערות:. ולא חיישינן שמא לא יטבולו או לא יטבילו הכלים ויאמרו טבלנו והטבלנו:. לפי שאין בקיאין בדין טבילה וחציצה:. כגון כלים של עם הארץ אחר, שבעיניהם הן כלים טהורים לפי שאין נזהרים ממגע עם הארץ. ור' שמעון לטעמיה כדפרישנא לעיל. והלכה כר' יוסי:

{ג} כו'. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול, לא חשדינן להו שלא יטבלו. ולא החמיר ר' מאיר במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששים ליזהר, ולא שנחזיקהו ברשע:

. ענבים שבצרן מתחלה לאכילה, ולא הוכשרו לקבל טומאה, דלא גזרו אלא על הבוצר מתחלה לגת, ואח''כ נמלך עליהן ולקחן מן הסלים או מן האדמה ששטח הענבים עליה ונתנן לגת:. כיון שבא לנותנן לגת הרי הוא כאילו בצרן מתחלה לגת, וצריך שיתן לגת בטהרה:. ואע''ג דסתם ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין, דילמא קסברי הטבולים לתרומה כתרומה דמו. אי נמי, בידים תחלות עסקינן, ור' שמעון בן אלעזר היא כדאיתא פרק ב' דחולין:. לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:. עביט הוא כלי שנותנים בו הענבים כשבוצרים אותן לגת. ומשטיח של עלים, ששטחו העלים על פני האדמה ונתנו הענבים עליהם. והשתא מוכחא מלתא דהבוצר ענבים הללו מתחילה, לגת בצרן ולא לאכילה, הלכך שוים בית שמאי ובית הלל בהא דנותן בידים טהורות, דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפרק קמא דשבת והודה לו שהבוצר לגת הוכשר:

פירוש למשנה זו

. דסתמן לאכילה נבצרו. אע''פ שידיו טמאות והענבים נוטפים יין לגת, הרי הגת טהורה. דאותן טיפין אין להם תורת משקה, הואיל ולאכילה נבצרו ולא ניחא ליה במאי דטייף. אבל האוכל מן העביט ומן המשטיח של עלים, אע''פ שאין הענבים מבוקעות ואינן מנטפות, אם נפל ממנו גרגיר יחידי ואין חותם לאותו גרגיר, דהיינו במקום שהעוקץ על פי הגרגיר יש כמין חותם ואותו חותם סותם פי הגרגיר שאין משקה יוצא. וכשנעקר העוקץ עם החותם, משקה יוצא, ואע''פ שנטלם לאכלם יש לו תורת משקה, הואיל ומתחילה בצרם לגת, ונטמא אותו משקה בידיו טמאות, וכשנפל לגת נטמא. והני מילי כשנגע בידיו במקום החותם. אבל אם לא נגע במקום החותם, לא נטמא הגת, שהרי לא נגעו ידיו במשקים כדי שיחזור המשקה ויטמא הגת:. כלומר אשכול של ענבים, שהגרגרים מחוברים באשכול ואין משקה יוצא, ונטמאו בידיו טמאות, דהוכשרו לפי שנבצר לגת:. מקום פנוי בגת שאין שם כלום לא יין ולא ענבים {ה} ודרכוהו בטהרה: כביצה מכוון טהור הגת, דאין אוכל מטמא כלי, ומשיצאת טפה ראשונה חסר ליה מבביצה ואין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה, נמצא דאין טומאה לטפה זו אלא מחמת טומאה שקיבלה כשהיתה אוכל, הלכך השתא נמי דנעשית משקה אין לה כח אלא כאוכל. אבל יותר מכביצה, טמא, שהכביצה מטמאה טפה ראשונה כדין משקה, וחזרה הטפה וטמאה את הגת, דמשקה מטמא כלי:

{ד} טהור. שאע''פ שהגרגר נטמא שהרי הוכשר הואיל ולגת בצרן, מכל מקום אין אוכל מטמא כלי. ואפילו אם על ידי דריכה יצא ממנו משקה, אין המשקה מטמא הכלי כיון שאין שיעור באוכל לטמא המשקה: {ה} נמי היו מתטמאים בכביצה:

. ניתז רוק מפיו של עם הארץ המדבר, ורוק היוצא מפי עם הארץ מטמא אדם וכלים מירבנן, וכל שכן אוכלים ומשקים:. דאמרינן שפת הבור קלטה הצנורא ומנעתה מלרדת לתוך היין. ומתניתין איירי בבור סיד שאינו מקבל טומאה. ובתוספתא אמרו, דבבור של שמן. טמא {ו}, לפי שהשמן מחליק שפת הבור [והצנורא] מחלקת ויורדת למטה לשמן שבבור:

{ו} היחיד. הר''מ:

. המוציא יין ושמן שבבור. ומפני שאינו מוציאו כולו בבת אחת אלא מעט מעט, קרי ליה זולף:. שהכניס חבית בבור ומילאה, וכן שניה, וכן שלישית, ואח''כ נמצא שרץ בחבית שמילא ראשונה:. דמהראשונה נטמא כל מה שבבור, בין שהיה שרץ בבור בין שהיה בחבית:. דממנה היה השרץ ולא מן הבור. ואפילו היה מן הבור, שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות:. כשהוא מכניס החביות עצמן בתוך הבור וממלא אותן אחת אחת:. שהחביות עומדות חוץ לבור. והוא ממלא אותן ע''י המחץ, והוא כלי חרס העשוי למלאות בו יין:. דאימור בתוך החבית היה השרץ ולא בבור:. המחץ והחביות. שבדקן שלא היה בהן שרץ קודם שנתן לתוכו שמן, אבל לא היה מכסה לא הבור ולא החביות כל שעה שהיה מביא המחץ מזה לשוה, דאימור בהליכתו נפל השרץ בחבית. וכן מכסה ולא בודק נמי שמא היה בחבית קודם לכן:. שבדק החביות, ובכל פעם שהיה מוליך המחץ מזה לזה היה מכסה בין בור בין חבית, ממה נפשך שרץ היה בבור מתחלתו' בין שנמצא בחבית, בין שנמצא בבור, בין שנמצא במחץ:

{ז} . צריך עיון, דהא סתמא קתני, וכי לא בדק ולא כיסה אימא לאחר שמילאה נפל תהיה טמאה:

. עיגול כמין ריחים גדול היו משימין על הזגים לאחר שדרכו הענבים ברגל, כדי שיתמצו ויצא כל היין הנשאר בהן, ומתוך כובדו וגדלו של עיגול זה צריכים בני אדם הרבה להעלותו על הציבור של הזגין העשוי כמין תפוח ולהורידו, לכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה, משום דרבים מצויין שם:. שיראין בני אדם ליכנס שם, מפני שנתפס עליו כגנב:. שיש רשות לכל אדם ליכנס:. כלומר ושל גת. דבית הבד לשמן, וגת ליין:. עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת {ט} באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר:. וקודם לכן לא מהניא טבילה אם נטמאו, עד שיצא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן:. שופך עליהן מים רותחים ואח''כ מטבילן:. מקום שהמים רודפין {י}, כדי להוציא המשקה הנדבק בהן. ואין הלכה כרבי יוסי:

{ח} כו'. נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הר''מ: {ט} הפסולת נקרא גפת: {י} ושבולת שטפתני [תהלים ס''ט]. לפי שדרך הספינות ללכת שם, נקרא כן, מלשון שביל: