משנה - טהרות-פרק הפרק ה - משנה א
הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְעֶצֶם מִן הַמֵּת וְעֶצֶם מִן הַנְּבֵלָה, וְגוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מִבֵּית הַפְּרַס, גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן הָלַךְ, הֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵיזֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל, הֵסִיט אֶת אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם הֵסִיט, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:
. שרץ מטמא במגע ולא במשא:. טהור. ולפי שצפרדע דומה לצב וטעו ביה, משום הכי נקט צפרדע:. מטמא באוהל. ונבילה אינה מטמאה באוהל:. מטמא בהיסט, ועצם דנבילה טהור:. מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל:. שני שבילין אחד טמא. שאחד מהן קבר מוטל בו לרחבו, וממלא את כולו, ואין עובר בו שלא יאהיל:. על כזית מן המת וכזית מן הנבילה קאי:. [על עצם מן המת ועצם מן הנבילה, וכן] אגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים קאי, דמטמאין בהיסט:. דסבירא ליה לר' עקיבא דספק טומאה ברה''ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות {א}, כיון דאין להם תקנה כשנטמאו. אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה, סבירא ליה דצריך טבילה והזאה, שמא היום ומחר יתברר הדבר שנטמא:. דאפילו גברא דאית ליה תקנתא לא מצרכינן ליה טבילה והזאה. והלכה כחכמים:
{א} שאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות, אם היה עושה טהרות אח''כ, היו טמאות לר''ע. הר''ש:
פרק ה - משנה ב
אֶחָד שֶׁאָמַר, נָגַעְתִּי בָזֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא טָמֵא וְאִם הוּא טָהוֹר, נָגַעְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם נָגַעְתִּי, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן, וּמְטַהֵר בַּשְּׁבִיל, שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַהֲלוֹךְ וְאֵין דַּרְכָּם לִגַּע:
. אהשרץ והצפרדע דרישא קאי, דצפרדע דומה לצב וטעו ביה:. שאי אפשר לאדם למנוע עצמו שלא ילך ברה''ר {ב}, הלכך ספק שבילין טהור. אבל מגע אפשר לאדם שלא ליגע, הלכך כי מספקא ליה אי נגע אי לא נגע, ספיקו טמא. ואין הלכה לא כר' עקיבא ולא כר' יוסי:
{ב} כאין לו תקנה. שכך כתב הר''ש דר' יוסי נמי דוקא כשכבר עשה טהרות מטהר:
פרק ה - משנה ג
שְׁנֵי שְׁבִילִים, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֱכָלוּ, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְטָהַר {ג}, וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּלוּיוֹת. אִם לֹא טָהַר בֵּינְתַיִם, הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרֵפוּ:
. הזה בשלישי, ושנה בשביעי:. אע''ג דבשנים שהלכו מוקמינן כל חד בחזקת טהרה, כדתנן לקמן, הכא גבי חד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות, דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת, טמאין. וחד אפילו בזה אחר זה כבת אחת דמי:. דודאי טמא היה כשנעשו:
{ג} . פירוש, בהערב שמש. ולענין תרוטה, דטבול יום פוסל בה מדאורייתא:
פרק ה - משנה ד
הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נָגַע {ד} בְּאֶחָד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֱכָלוּ, טָבַל, נָגַע בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְלוּיוֹת. אִם לֹא טָבַל בֵּינְתַיִם, הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרֵפוּ:
.אין פירוש למשנה זו
{ד} כו'. משמיענו שדין מגע שוה לדין השביל, ואפילו לר' יוסי דאמר דרך להלוך ואין דרך ליגע. הר''מ:
פרק ה - משנה ה
שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טָהֳרוֹת {ה}, וּבָא חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טְהוֹרִים. וְאִם נִשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טְמֵאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְמֵאִים:
אם נשאלו כל אחד לחכמים על ספיקו בפני עצמו, אין בית דין יכולין לטמאן, דהא קיימא לן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין אתם או טהורים אתם, אי אפשר לנו לומר טהורים אתם, שהרי אחד ודאי טמא:. לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת, דדברי הכל טמאין {ו}. וכשבאו לישאל זה אחר זה דברי הכל טהורים {ז}. על מה נחלקו, על הבא לישאל עליו ועל חבירו, דר' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה, ורבי יוסי מדמי ליה לבת אחת. והלכה כרבי יוסי:
{ה} כו'. משום ר' יהודה איצטריך למתני ועשה טהרות, דכר' עקיבא סבירא ליה לגבי אדם. תוס': {ו} דמדאורייתא טהורים. תוס': {ז} שיאכל אדם אחד, דא''כ יאכל ודאי טומאה. תוס'. ועתוי''ט:
פרק ה - משנה ו
שְׁנֵי כִכָּרִים, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל אֶת הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טְהוֹרִין. וְאִם נִשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, טְמֵאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְמֵאִים:
. תנא טומאה דאורייתא וקתני טומאה דרבנן. ופלוגתייהו דר' יהודה ורבי יוסי הכא נמי בבא לישאל עליו ועל חבירו, כפלוגתייהו לעיל. והלכה כר' יוסי:
פירוש למשנה זו
פרק ה - משנה ז
מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בְּרֻקּוֹ, עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִים אֶת הַתְּרוּמָה, וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. יָשַׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד, כֵּלָיו טְמֵאִים מִדְרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵתּ, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:
. שעל רוקים הנמצאים שורפים את התרומה, כדתנן בפירקין דלעיל, ואע''פ שהן ספק, ולא אזלינן בתר רובא:. אם רוב אנשי אותה העיר זבים וזבות {ח}, שורפין:. אע''ג דבישב ובא אחד ודרס הולכין אחר הרוב, ישן שאני, דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדיו ואחד מהן זב או זבה:. כיון דהוי ספק טומאה ברה''ר, טהור, שמא לא דרס כלל:. ברה''ר דוקא מיירי:. אם ראהו חי מבערב אע''פ שבא שחרית ומצאו שמת, מודים חכמים לר''מ שהוא טהור, וכשלא ראהו חי פליגי. והלכה כחכמים:
{ח} דאע''ג דבגדי עם הארץ מדרס, לאו דעם הארץ עושהו מדרס, אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. וקשה, דמשמע דאתיא כר' מאיר, ולר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. הר''ש. ולמה שכתבו התוס' דלא סבירא ליה לר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר, ניחא:
פרק ה - משנה ח
שׁוֹטָה {ט} אַחַת בָּעִיר, אוֹ נָכְרִית, אוֹ כוּתִית, כָּל הָרֻקִּים שֶׁבָּעִיר טְמֵאִין {יא}. מִי שֶׁדָּרְסָה אִשָּׁה עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בַּסְּפִינָה, אִם מַכִּירַתּוּ שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, כֵּלָיו טְהוֹרִין. וְאִם לָאו, יִשְׁאָלֶנָּה:
. ודוקא אשה שוטה, אבל אדם {י} שוטה לא, דאשה רגילה בנדות, ואין אדם רגיל בזיבות:. והוא הדין לנכרי, דמדאורייתא אין חילוק בין נכרי לנכרית, וכולן טהורין, ורבנן גזרו עלייהו שיהיו כזבים. וכן כותית אין חילוק בין כותי לכותית למאן דאמר כותים גרי אריות הן וגם האידנא גזרו עלייהו שיהיו כנכרים לכל דבריהם. כל הרוקין שבעיר טמאים. שדרכן להלך בכל העיר:. דמטמאה מדרס אע''פ שאין בגדיה נוגעים, כדתנן בריש פרק ג' דזבים:. דאם היתה נדה או זבה לא היתה דורסת על בגדיו ולא נכנסת עמו בספינה:
{ט} העתיק לשון הר''ש, אבל איש כו'. ובר''ש סיים נמי, ואין איש: {י} כו'. וידוע שהשוטה לא תשמור עצמה ולא תדע וסתה ולא תשתדל בזה כפי מה שיגזור התורה. הכ''מ: {יא} . לא ירצה שהן טמאין בספק כמו הרוקים הנמצאים, כי התם לא נתאמת איש טמא, אמנם הכא נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה הטומאה קבועה כו', וזהו כוונת אומרו טמאים. הר''מ:
פרק ה - משנה ט
עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאתָ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמָא, וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָמֵא. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמָא וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמָא, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר:
. שאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל:. דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר, לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והואיל וכן, אדם נאמן על ידי עצמו:. דחשיב כשאר ספק טומאה דעלמא: