. ששער לבן מטמא בתחילה. כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן, טמא. מה שאין כן בפשיון שאינו מטמא אלא בסוף שבוע:. אפילו למטה מארבעה מראות, דכתיב (ויקרא י''ג) ומראה הנגע עמוק, מראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק. משא''כ בפשיון שאין פשיון מטמא למטה מארבעה מראות, שבאותן מראות שהאום מטמא, הפשיון מטמא {א}:. ואילו בפשיון יש בו סימן טהרה, שאם פרח בכולו טהור:. אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות, דמיעוט שער שתים:. כשפשה חוץ לנגע, טמא. אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע, כדכתיב (ויקרא י''ג) ושער בנגע הפך לבן:

{א} דוקא מראה אחד, שהרי המראות מצטרפות. אלא לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מארבעה מראות. ועתוי''ט: {ב} כו'. ושער לבן בנגעי עור [בשר] ובשחין ומכוה בלבר הוא סימן טומאה. הר''מ:

. היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן {ג} בין אדום:. אבל במחיה בעיא כעדשה {ד}:. במחיה. שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע:

{ג} שלא יהיה מארבעה מראות. הר''מ: {ד} ליה בתו''כ. והוא מקום שתי שערות על שתי שערות. ועתוי''ט: {ה} כו' והמחיה סימן טומאה בשני מינים לבד בנגעי עור בשר ובקרחת ובגבחת. הר''מ:

. שהשתי שערות במקום אחד בנגע:. זה במזרח הנגע וזה במערב:. שתי שערות באמצע הנגע, כמבצר שבאמצע העיר:. בחוט היוצא מן הנגע. ויש ברחבו שתי שערות. מה שאין כן במחיה דבעינן מבוצרת ומכונסת:. בין שהבהרת קדמה למחיה, בין שהמחיה קדמה לבהרת. מה שאין כן בשער לבן, שאם קדם לבהרת, טהור:. דאם הוחלט במחיה. ופרחה הצרעת בכולו חוץ ממקום המחיה, עדיין טמא הוא. אבל אם פרחה בכולו, אע''ג דכל גופו מלא שער לבן, טהור, שאין שער לבן מעכב:

פירוש למשנה זו

. דאמר קרא (ויקרא י''ג) ושער בנגע הפך לבן, העיקר הסמוך לנגע הפך לבן:. כדי שינטל בפי הזוג של מספריים. והלכה, דשיעור שער לבן, ארכו אין פחות מכדי שינטל בפי הזוג, אבל הלבנונית שבו בכל שהוא:. שיש שערות המחולקות בראשן לשתים ובעיקרן אינן אלא אחת:. בהרת שהיא כגריס מצומצם ובה שתי שערות לבנות, והשאר מלאה שערות שחורות, טמא. ולא אמרינן שמקום השערות שחורות ממעט הבהרת מכגריס:

{ו} שאין כו'. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור. הר''מ:

. דאי איכא באותו החוט שער לבן, מחליטו. או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע, טמא. אבל אם אין ברוחב החוט שתי שערות ואית ביה שער לבן, לא מטמא, דלא חשיב מן הנגע. וכן אם פשה אצל החוט שאין ברחבו שתי שערות, כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס {ז}:. דאפילו יש ברוחב החוט שתי שערות, אין מחיה שבו מטמאה. שהמחיה צריכה שתהא מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא באמצע העיר:. ונידונים כנגע אחד. ואם פשה אחת מהן משהו, או נולד שער לבן באחת מהן, מחליט על שתיהן {ח}:. ונדונים כשני נגעים, ואם פשתה האחת והאחרת לא פשתה, מחליט בזו ומסגיר בזו. ונפקא מינה, דלכי מיטהר, בעי לאתויי שני קרבנות:

{ז} דפרק קמא משנה ה' השחין חולק בין אום לפסיון הרי זה להקל, דמשמע דפסיון רחוק אינו מטמא כלל. היינו בפסיון כל שהוא הר''א ומהר''ם. וכן נראה קצת דעת הר''ש והר''ב. אבל לי נראה דהרחוק אינו מטמא כלל בנגעי אדם משום פסיון, רק כנגע חדש. וכן הוא דעת הר''מ. ויש לפרש כן נמי בלשון הר''ב. ועתוי''ט: {ח} נפקא מינה, שאם נולד שערה אחת בנגע זו ושערה אחת בנגע זו, טמא מוחלט. כ''מ:

. בלא מקום מחיה. דהיינו תשע עדשות בהרת, ועדשה אחת מחיה. עשר עדשות בין הכל:. הן תשע עדשות, ומחיה אין פחות מעדשה. וכל היכא דתנינן בהרת, הוא הדין לשאר מראות חלקות ופתוכות:. שבא הנגע על מקומה:. שנשר, או הפך לשחור:. אהלכה מחיה קאי:. ששער לבן קדם לבהרת של מקום המחיה:. ששער לבן קדם לבהרת כגריס, דמקום המחיה היה חסר מכגריס. וכאן נמי לא פליג ר''ש אלא אהלכה מחיה. ואין הלכה כר' שמעון:

{ט} שמעון כו'. בתורת כהנים פליגי בדרשי דקראי. וכן בסיפא. ועתוי''ט: {י} . נראה לי דאשמעינן דאע''ג דלא ידעינן אי קדם הבהרת אי לא, וכתנא קמא דר' יהושע דסוף פרקין:

. בהרת כגריס והסגירו {יא}, ולסוף שבוע מצא בו מחיה ופסיון והחליטו:. כגון שבא עליה הנגע, טמא הבהרת מפני הפשיון:. כגון שכנסה הבהרת וחזרה לכגריס:. אם הלך האחד, טמא מפני השני:. כגון שהסגירו על בהרת כגריס, והלכה הבהרת באמצע השבוע {יב}, ובסוף השבוע חזרה:. ומסגירו הסגר שני:. דראה אותה הכהן בסוף שבוע כשהלכה לה {יג} ופטרו, אם אחרי כן חזרה, תיראה בתחילה. והאי חזרה היינו במקומה הראשון, דאי במקום אחר, א''כ הרי זו בהרת אחרת:. כשלג כשהסגירו: ונעשית כהה:. או שהיתה כקרום בשעת הסגר, ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון:. וטעונה הסגר שני, כמו עמד בעיניו:. שאם נתמעטה מארבעה מראות, פוטרו מיד וטהור:. היכא דהסגירה בבהרת כגריס, ובסוף שבוע כנסה, ואח''כ פשתה את מקום הכנוס ולא יותר. או שפשתה בסוף שבוע, ואח''כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר:. שהרי פשה {טו}:. שאין זה פשיון, אלא הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון, מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו וטהור:

{יא} פסיון צריך לפרש שהסגירו: {יב} בסוף שבוע וחזרה בו ביום. הר''ש: {יג} עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח''כ הלכה ושוב חזרה. הר''ש: {יד} כו' משמע דכולן מצטרפות, וכדעת הר''מ. וצ''ל לדעת הר''ש והר''ב דהתם, דהכי קאמר, דאי מתמעט מד' כו' טהור, אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא, וזה תלוי בצירוף. ומה שכתב כשלג ונעשה כקרום, צריך לומר דאליבא דר' מאיר דריש פרק א' שהוא תנא קמא נקטי: {טו} מלשונו דרוצה לומר דר' עקיבא מטמא ויחליט. וכן מדכתב לחכמים יסגיר, מוכח דלר''ע יחליט. וקשה ממתניתין דלקמן. וצ''ע. והר''מ לא גריס למתניתין דלקמן כלל. והר''ש כתב, דבכגריס מודו כולי עלמא דהרי היא כמו שהיתה. והכא פליגי בכגריס ועוד, והסגירו, ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד, והסגירו שנית, ואח''כ פשתה אותו ועוד. [ומתניתין ח' פירושא דופשתה וכנסה דרישא הוא. ולשון מטמא, כולל החלט והסגר]. וכל הנך פלוגתייהו בסוף [שבוע ב'] לאחר הפטור:

. לצד המזרח:. לצד המערב:. דחשיב כנגע אחר, ונגע חדש הוא זה, ויסגיר:. דלא חשיב פשיון {טז} אלא אם כן מוסיך על שיעור הנגע שהיה בתחילה, וזה שאינו עכשיו אלא כגריס, נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור {יז}:

{טז} דק בלישניה, דאם כן לר' עקיבא חשיב פסיון, והרי לא אמר ר''ע אלא תיראה בתחלה: {יז} , ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו' כדפירש הר''ב בחכמים מטהרין במתניתין דלעיל. והר''ש פירש לעיל והכא, דמטהרים לגמרי, ומוקי להו בסוף שבוע שני ולאחר הפטור:

. רבי עקיבא מטמא. משום ועוד דאשתייר בה מן הפשיון. ובפשתה לאחר הפטור {יח} איירי:. דכיון דאזל ליה חצי גריס מן האום, ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד:. לאחר הפטור, ואחר כך הלכה לה כל האום ולא נשתייר אלא הגריס ועוד החדש:. דהא פשה ליה משיעור קמא. ורבנן סברי, כיון דאזל ליה קמא כוליה, והאי נגע דקאי חדש, תיראה בתחילה ויסגיר:

{יח} . ולשטתיה דחכמים מטהרים לגמרי ולא משכחת אלא בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. אבל להר''ב, הכא נמי לאו דוקא לאחר הפטור, דהוא הדין נמי בסוף שבוע ראשון או שני. וכדלעיל. והטעם כמ''ש הר''מ, דחכמים אומרים שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה [דוקא] כו'. וכן הר''מ סתם ולא פירש דלאחר הפטור:

. בשפשתה לאחר הפטור {יט} איירי:. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:. ואע''ג דכשתיראה בתחילה נמי יטמאנה הכהן מיד, דמחיה ושער לבן מטמאים בתחילה, מ''מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד {כ}. ולרבי עקיבא כנגע ראשון חשוב, וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן. ובכל הנך דפליגי ר''ע וחכמים במתניתין, הלכה כחכמים:. אין בה שער לבן:. ואע''פ שקדם כגריס בהרת לשער האחרון, כיון דלא קדמה את הראשון, לא מהני, דבעינן שתקדים כגריס בהרת לשתי השערות {כא}:. ואע''ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי שערות, לא מהני, עד שיקדים הגריס שלם לשתי שערות {כב}:

{יט} ואח''כ נולד לו מחיה כו', ר''ע מטמא, דאע''ג דקמא כבר נטהר, מ''מ כשפשה חזר לטומאתו ונעשה הכל נגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה ונשארו בו סימני טומאה, נשאר בהחלט על השני קודם שיראנו הכהן. ולא דמי לאין מחליטין את המוחלט, דהני מילי, שני נגעין בשני מקומות, משא''כ בנגע אחד. וכדתניא בתורת כהנים כו'. וחכמים אומרים דאף על גב דמטמאינן ליה משום פסיון לנגע האחד, מ''מ כשהלכה האום נטהר מחילוט הפסיון, ותיראה בתחילה ויחליטנו על המחיה כו'. מהר''ם: {כ} , כי לא נפטר נמי נחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו, והדר נחליטו שנית מצד גריס החדש עם סימני טומאה. והכ''מ לשיטת הר''מ לא התנה שיהא לאחר הפטור. ועתוי''ט: {כא} ליה בתורת כהנים, ולרבנן דמשנה ו', בהרת לאו דוקא, דהוא הדין כשמחיה בתוכה. ועתוי''ט: {כב} זו אף זו קתני. והכא הוה ליה למנקט ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפילו יש בה שערה אחת הרי זה להסגיר. הר''ש:

. כל היכא דתנן ובה שתי שערות או ובה שערה אחת, לאו דאתו שערות ובהרת בהדי הדדי, אלא דבהרת קדמה ואח''כ באו שערות:. דכתיב (ויקרא י''ג) והיא הפכה שער לבן, הבהרת היא שגרמה לשער שיהפך ללבן:. ספק אם שער לבן קדם לבהרת, או בהרת קדמה לשער לבן, טמא:. גרסינן. מלשון תקהינה שיניו. כלומר, היו שיניו קהות מדברי האומר ספק טמא. דאיהו סבר ספק טהור. ואין הלכה כר' יהושע:

{כג} . ולא אזלינן בתר חזקה דגופא, דהכא ריעה החזקה, שדרך השער להתלבן מחמת הנגע, לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמם. תוס'. ולדבריהם, בגרמוני וזקן ששערן לבנים אין הכי נמי דאוקמינן אחזקה דגופא. קרבן אהרן. ועתוי''ט: