. נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ {א} בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:. כמין כובעים:. סדין שמתעטף בו כולו {ב}:. כמו אפקרסותו אינה מעכבת דפרק ואלו מגלחים [מועד קטן כ''ב:] והוא לבוש התחתון ופתוח מכתפיו וכשלובשו קושרו:. בגד של צמר עב וכולו ציציות, וקורים לו בערבי אלבורנו''ס:. צעיף דק שהאשה מכסה בו ראשה. ותכס בצעיף, תרגום ירושלמי רדידא:. בגד שהוא אמה על אמה, ומכסין הערבים חוטמן ופיהם בזמן הקור. ופירוש גומד אמה, כדכתיב (שופטים ג ט''ז) ולה שתי פיות גומד ארכה:. אריג של שער ויש לו נימין:. יש מפרשים אזור חלול ורחב. ויש מפרשים הבגד התחתון שנותנים על הבשר לשמור שאר הבגדים שלא יטנפו בזיעה:. תרגום ויתחפש באפר (מלכים א כ''ד) ואשתני במעפרא. סודר שמעטפים בו הראש:. מסך שתולין על פתחי המלכים:. בין רב בין מעט הוי חיבור. וכולהו אחריני ששיעורן מפורש, כשיעור הוי חיבור מה שיתר מכשיעור לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

{א} הוא בר''ש. ולפי דטומאת שרץ אף בשלש על שלש להכי נקטו. וה''ה למדרס בשלשה על שלשה. והר''מ סתם ופירש שהבגד כאשר נטמא. וגם הר''ב במשנה דלקמן סתם וכתב ואם נגעה טומאה כו': {ב} , הא פליון של ראש תנן. והר''ש כתב, פליון כמו אפליון בפרק כל כתבי תני ליה גבי י''ח כלים ע''כ. ומזה יצא לו להר''ב לפי שמצא שם שפירש''י בדף ק''כ פליון סדין להתעטף בו כולו. אך בכאן א''א לפרש כן. ועוד דהתם במשנה ד' מנה הר''ב י''ח כלים, ותמצא שם שבמקום פליון ומעפורת שבגמרא, כתב מצנפת וטלית קטן שמכסין בו ראשו. ובמשנה ב' פרק קמא דשבת כתב הר''ב, מעפורת של ספרים סודר שנותן המתגלח על ברכיו כו', ונשאר א''כ מצנפת במקום פליון. וכיוצא בזה פירש הר''מ כאן, שכתב פליון של ראש הוא המטפחת שישימו הנשים על ראשן. ע''כ. ובאותן י''ח כלים חשיב מצנפת: {ג} כו'. לשון הר''מ, כך שמו כיפה של זקנה. ולא שיש אחר של ילדה. ומש''ה כתב בחיבורו כפה של ראש:

. תפורות זו עם זו כשלל של כובסין. אי נמי, ארוגות יחד, כעין האורגים מפות שדרכן להניח הפרש בין מפה למפה ומחוברות בחוטי השתי ואין בו ערב. וכל הני דתנן הכא, כל אחד במנינו או פחות הוי חיבור, ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמאו כולן, ואם היו טמאין והוזה מאפר הפרה באחד מהן נטהרו כולן. ויותר על מנין זה לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה {ד}:. אית דתני ספריקין. אית דמפרשי מכנסים, ואית דמפרשי כמין בתי ידים מצמר שמלבישים בהם את הידים ומכסים בהם הזרועות עד האצילים:. כסות עבה של צמר שלובשים בעת הקרירות:. לחומרא. אם נגעה טומאה באחד מהן הוי חיבור ונטמאו כולן, ואם הוזה אחד מהן לא הוי חיבור, ולא טהר אלא אותו שהוזה עליו בלבד:. ואין הלכה כר' יוסי:

{ד} לפרש כן, דהא תנן בסיפא יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזאה. ואין לומר דסיפא לא קאי אלא מחלוק אחד ולהלן, דא''כ ברישא לא תני ולא מידי אלא מונה והולך, וזה דבר שאין לו שחר. וכן מפורש בהר''מ דיתר מכאן דסיפא קאי אכולהו. ועתוי''ט: {ה} כו'. אפילו הן ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן. הר''מ:

. הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:. נגרין של עץ:. הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:. יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע''פ שהוא רוצה בקיומן {ו}, טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:. הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:. בין רב בין מעט הוי חיבור:

{ו} דתנא מסרך סריך בלישנא דמתניתין דסוף פרקין:

. חוט שאוחזים בו המאזנים בשעה ששוקלים בהן:. אם יד הקרדום גדול כל כך שיוצא טפח לאחר ידו, לא חשיב יד, לפי שמזיק לו למלאכתו, וכל היד כולו טהור. כך פירש מורי. ואין הלכה כר' יוסי:

פירוש למשנה זו

. דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:. מחוגה. קומפש''ו בלע''ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:. פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו' ז'):. לשון פתוחי חותם:

{ז} של בע''ב. פירוש, או של בעלי בתים: {ח} יד. נ''ל שכן רגילין לקרות שיירי יד וכאינך דמשנה ז' ח' דקרי להו נמי בלשון שיירי. והר''מ כתב, שיירי הפרגול. ומהר''מ כתב יד הפרגול שניטל ונשתייר בו כשיעור טפח הוי חיבור:

. מוכרי צמר. וטעמא דהנך שיעורן בטפחיים, מפני שתופס בהן בשתי ידיו. והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות דלקמן ששיעורן בטפחיים. וכל אותן ששיעורן טפח, לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת:. קורנס חד שמנקרים בו הרחים. ועל שם שמנקרים בו קרוי מקור:. גרסינן. והוא כלי מכלי הרוצחים {ט}, ראשו עגול, ונושאים אותו אנשי החיל במלחמה. ובערבי קורים לו טבריזי''ן:. המכים על זהב לעשות טסין דקין:. של ברזל:

{ט} תמונת קופיץ. הר''מ:

. המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:. כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקר. וין בדידין {י} נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:. פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן {יא}:. הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:. קרדום שמבקעים בו עצים:. שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז):. חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:

{י} שם הר''ן בשם הר''א, כלומר בורות קטנים. ושצ''ל ברי''ש. וכן יד בדיד דהכא: {יא} הר''מ בנוסחת ארץ ישראל מצאתי, ניכוש הוא אשר מנקה עיקרי האילנות, ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו אבנים. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה וגמרא לשון ניכוש והוא ענין נקירה וחפירה. ועתוי''ט:

. שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:. שגורפים בה את הסיד:. יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:. אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:. כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:

{יב} שמאי כו'. לענין הזייה איתשל בבית המדרש דהוו בית הלל לקולא, ומשום הכי לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי. וכהנה רבות: {יג} שהוא. אפילו הבית יד הוא בתכלית האריכות יטמאו, כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש כו'. הר''מ. ועתוי''ט: