. בארץ ובחוץ לארץ. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו:. בזמן שבית המקדש קיים:. בחזה ושוק כתיב. אותם מיעוט הוא, חזה ושוק אין מידי אחרינא לא:

{א} לומר כו'. ואי לאו קלו וחומר לא הוה צריך קרא, אע''ג דסתמא כתיב דמשמע בין חולין בין מוקדשין דהוה אמינא דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בחולין, דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך, וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוס':

. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף:. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה {ג} שאין קדושה חלה על קדושה:. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו ולדן אסור כדלקמן. ובין רישא דקתני מותר ובין סיפא דקתני אסור מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב:. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה:. ואף על פי שאינן ראויין אלא לכלבים {ז} ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף:. דאך על גב דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש. תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כ''ז) העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע. טוב תם, רע בעל מום:. דמום עובר כמאן דליתיה דמי:. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים ט''ו), אף פסולי המוקדשין שנפדו אפילו ילדו לאחר שנפדו פטורים מן הבכורה:. הזרוע והלחיים והקיבה:. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי, כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור {ט}:. ואע''ג דאינן ראוין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו, ותנן הראוי לפתח אהל מועד {י} חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי לפנים אין חייבים עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתין בדוקין שבעין ור' עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן:. קודם פדיונן. דכתיב (ויקרא כ''ז) טוב ברע או רע בטוב:. מעצמן:. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

{ב} כו'. לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן כו'. ואע''פ שעובר כשמקדיש בעל מום למזבח, מ''מ אשמעינן דינו. תוס': {ג} . ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. ועתוי''ט: {ד} כו'. לאחר פדיונן. כיון דקדושת דמים למזבח נינהו דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח, גזרו בהו רבנן. אי נמי דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמרא. ועוד קאמר התם דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית: {ה} . דאלו תמימים ונפדו, כתיב תזבח ולא גיזה. ועתוי''ט: {ו} . אפילו קודם פדיון. ואפלו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ כדלקמן. הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה. רש''י: {ז} נמי דלא בעי העמדה והערכה. רש''י: {ח} . בגמרא דבכורות יליף להו: {ט} , אסור בהנאה בלא פדייה, ומיקרב לא קרבי, דמכח קדושה דחויא אתי, דאמם לא הוקדשה למזבח. אך תמיהני דמיניה וביה הוה ליה לפרש דאי אתיילד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש, דהכי איתא בגמרא שם. ומפיק ליה מקרא: {י} מה שכתבתי ריש פרק ה':

. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות, דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה:. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא:. שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה:. אם אמר כהן לישראל פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה:. ישראל {יד} מן המתנות:. ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו:. הקיבה, שהיא אחת מן המתנות:. לוקח זה לכהן:. שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה:. שקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות אם הוא טבח {טו} ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש {טז} שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:

{יא} . על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי. דאין שוחטין בכור אא''כ נפל בו מום, ומדנתערב ואין מכירין בו א''כ גם האחרים בעלי מומין הן. תוס': {יב} כו'. וליתני הכהן והנכרי פטורין. אמר רבא, זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן ליה בגמרא מקרא. ועתוי''ט: {יג} כו'. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכל שכן דאין נכרי בכלל העם זובחי זבח: {יד} . שהרי של כהן הן. ודכוותה בישראל הוה מיחייב הלוקח, דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למתבינהו. רש''י: {טו} גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו, שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים אחרים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד שלש שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דבר תורה, ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוס': {טז} דרצה לומר הכל לפי תואר הענין, לפעמים שתים ולפעמים שלש, לפי ראות הדיין דאיכא פרסומי דלאו לדידיה שחיט. והתוס' כתבו בשם ר''י, דנקט שתים לרבי דאית ל. ה בתרי זימני הוי חזקה, וג' לרשב''ג:

. הנמכרת עם הראש:. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו''ן. והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף {יח}. והזרוע הימיני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים י''ח) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע {יט}:. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת:. האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך:. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי {כ}. ואין הלכה כר' יהודה:. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת. עד שיפוי כובע שהיא פקעיתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:

{יז} . ורמינהו דתנן סוף פרק ד' דפאה שספק לקט לקט, הכא פרה בחזקת פטורה קי. מה, קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא. פירש''י, חלה ספק איסורא שיש כה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה, אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה: {יח} לומי., שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד משני עצמות, ועד דתנן הוא עד בכלל. ועתוי''ט: {יט} כו'. ובגמרא. והלחיים למאי אתא, להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים. והקבה למאי אתא, להביא חלב שע''ג הקיבה ושבתוכה: {יט} לר''י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו, ובהא פליג את''ק. ועתוי''ט: