בית קודם הבא סימניה

משנה - חולין-פרק יב

משנה - חולין-פרק יב

פרק יב - משנה א
שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין {א}. חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְּזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַפַּרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:
. אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אח''כ רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה ואח''כ כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מחייבי:. דכתיכ כי יקרא, פרט למזומן:. שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולות לברוח:. שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:
{א} כו'. דאמר קרא שלח וגו', יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לגזבר, דאע''ג דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה. גמרא:

פרק יב - משנה ב
עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב {ג}, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
. דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא, צפור טהור ולא טמא:. אע''ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור. דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה:. דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך:. בערבי קורין לו שונא''ר, ובלע''ז פרדי''ז {ב}. ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה. הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר''א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר''א:
{ב} טהור הוא. ולא זה שקורין קוק''א. רש''י: {ג} כו'. יליף ליה בגמרא. מקרא:

פרק יב - משנה ג
הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין {ד} אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין {ה} בְּנֵי קַיָּמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:
. דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייבת:. לעולם משמע {ו}:. דכיון דנטל את הבנים הוי ליה קן מזומן:
{ד} . יתכן שדרך העופות שפורחות הרבה ביחד ונמצא כ''א מפריח לחבירו עמו, לכן בא הלשון בהפעיל שהוא יוצא: {ה} כו'. דהול''ל והאם רובצת עליהם. גמרא. ועתוי''ט: {ו} הר''מ, שלח מקור, והמקור נופל על המעט וההרבה:

פרק יב - משנה ד
הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:
. אף על גב דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר רבי יהודה שלח מעיקרא משמע {ז}, והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן, שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כרבי יהודה:. אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה, כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:
{ז} לה שאין לפרש מעיקרא משמע. בגזל, שא''א לומר והשיב קודם שגזל, דאם לא גזל מה ישיב. גמרא:

פרק יב - משנה ה
לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע {ח}. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:
. שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:
{ח} כו'. דכתיב תשלח, מכל מקום. ואי לא קרא סד''א הואיל וגדול השלום שבין איש לאשתו כדאשכחן בסוטה שנמחה השם על המים, ומצורע אסור בתשמיש, ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשילוח, קמ''ל. גמרא:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור