טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו: ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו') הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק {א}, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל {ב}, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאין ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע''פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כ''א) ומן הקדשים יאכל: אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונגע, אפילו לאחר שטבל פסל {ד}: וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע''פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא, דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', וכתיב (שם ו') כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, אי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל: וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש: אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק {ט}:

{א} יאכל ושאינו מחטא לא יאכל א''א לומר, שהרי כל המשמורה כולה דאין מחטאין ואוכלין, כדאיתא בגמרא. ומ''ש הר''ב בשעת הקרבה, ללא צורך כתב כן, דבסיפא מתניא בהדיא. ועוד, דהו''ל לפרש כן בתחלה: {ב} בחולין דף כ''ד ומנחות דף ע''ג. רש''י: {ג} . משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כיפורים לא בעי אלא טבילה, כדמוכח פ''ג דחגיגה מ''ג: {ד} מסיים, וכן מחוסר כיפורים. וקשה מפ''ג דחגיגה מ''ג. ע''ש. ובנוסחת א''י מצאתי מוגה בלשון הר''מ שבמקום שכתב ליגע צריך להיות לאכול. ומה שכתב על מנת שלא יסיח כו' עד ומחוסר כיפורים נמחק וגרס הכי, ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כו'. ועתוי''ט: {ה} חולק. גמרא, מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל, ורמינהו, אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים. אמר ר' ירמיה לא קשיא כאן בפסח, איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם כו' וה''ק אבל לא בקדשים של כל ימות השנה כו'. גמרא: {ו} כו'. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי''ט: {ז} כו'. בתורת כהנים, בעל מום עובר מנין, ת''ל כל אשר בו מום לא יקריב: {ח} כו'. שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כך מצאתי: {ט} הר''מ. ולפ''ז יש לפרש דרבותא דאפילו קמ''ל, וכ''ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר, דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אבל בגמרא דייקינן דהא טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר חולק, מתניתין דלא כאבא שאול דאמר עד שיהא כו', ולפ''ז רבותא דאפילו, לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר. ונראה דפירשו כאבא שאול משום דאבעיא דר''א נטמא בינתיים [שכתב הר''ב] קאי אליביה. ועתוי''ט:

כל שלא זכה המזבח בבשרה. כגון שאירע בה פסול קודם זריקה {י}, דלא היתה לה שעת היתר למזבח: עורה לכהנים. הואיל וזכה המזבח בבשרה שהרי כשרה היא: ואחד עולת אשה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים {יב} מנין, ת''ל עור העולה, ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש, פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדוש {יג}:

{י} דבמשנה ד' תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן, מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש''י משום שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם, עורותיהם לכהנים, שהדם מרצה על העור בפני עצמו. גמרא: {יא} . ומה שאמר עולה שעלתה לאיש, אינו ר''ל עלתה משום חובה, אבל ר''ל עלתה לגבי המזבח. הר''מ: {יב} קרא ממעטינן דהא ילפינן מהדדי בג''ש דלה לה. תוספ': {יג} דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש. עתוי''ט:

עורות קדשים קלים לבעלים. דכתיב עור העולה וגו', מה עולה {יד} קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים: עורות קדשי קדשים. חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל: אין המזבח מוכיח. כלומר, אין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעור, ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע''פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום. אבל בכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:

{יד} בגמרא. והר''ב לא הקדים לכתוב דכתיב כו' לרמוז על רישא דברייתא. דלתנא דמתניתין דיליף לקדשי קדשים בקל וחומר א''צ מיעוטא לקדשים קלים. אלא משום סיפא בלבד נקט לה. נ''ל. עתוי''ט:

אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן: לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע''פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר' עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר''ע דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו, כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר' עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה, לא {טז}. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה {יז}:

{טו} . אבל בבשרו לא. דאפילו להאכילו לכלב אסור, דדרשינן ואכלת ולא לכלביך [כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך] אבל מידי דחזי לדידיה, אשתרי לגמרי כדתנן במ''ב פ''ה דבכורות. תוספ': {טז} הרא''ש שהוא בקבורה: {יז} פסק הר''מ בחבורו פ''ג מהלכות בכורות. ולא כן פסק בהלכות איסורי מזבח. אלא דבשר בשריפה. וכן דברי רש''י ותוספ' דהוי בכלל כל שפסולו בקודש בשריפה. ודלא כמ''ג דפ''ט דמכילתין ודפרק ג' דמנחות דמשמע התם דטריפה לא הויא בכלל פסולו בקודש. ותו קשה אמאי העור בשריפה כשהבשר בקבורה. ועתוי''ט:

פרים הנשרפין. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר של יום הכיפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה: נשרפין בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות. ובבית עולמים, חוץ לירושלים. דכתיב בהו אל מחוץ למחנה, כלומר חוץ לשלש מחנות: מטמאין בגדים. לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא י''ו) והשורף אותם יכבס בגדיו. וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס: שלא כמצותן. כגון שנפסלו וטעונין שריפה כשאר פסולי המוקדשים: בבית הבירה. פעמים בעזרה ופעמים בהר הבית. כיצד, אירע בהן פסול קודם יציאתן מן העזרה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, נשרפין בבית הדשן הגדול שבעזרה. אירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה, נשרפין בבית הדשן שבהר הבית, והוא בית המקדש {יח}:

{יח} שהר הבית גם כן בכלל המקדש הוא, ולפיכך נקרא בית הבירה, שכל המקדש קרוי. בירה כריש לקיש בגמרא:

היו סובלין אותן. את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן: הראשונים. בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו: ניתך הבשר. נגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה {יט} מטמאים בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר {כ} מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות, ולדברי ר' שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר''ש:

{יט} לשון הברייתא, השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור ולא המסדר את המערבה. ואיזהו השורף, המסייע בשעת שריפה, ומסיים הר''מ, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן: {כ} לתמוה, דהוה ליה למימר לאחר שניתך כלישנא דמתניתין והיינו בתחילת השריפה דעדיין לא נעשה אפר, וכדאיתא בגמרא דאיכא בינייהו בין תנא קמא דברייתא לר' שמעון. תוי''ט. ועיין עוד: