. אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות {א}. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש:. מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מלא תתחתן בם {ב}:. שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות:. משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר:. והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה {ג}:

{א} אם התרו בהן משום מלקות. שאם עשו תשובה, ב''ד של מעלה מוחלין להם. אבל חייבי מיתות ב''ד אינן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין ב''ד של מטה מוחלין להם את המיתה, וכתיב כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו וא''א מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו, הלכך לקו. ואע''ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו, לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. גמרא: {ב} היא שיטת. התוספות שכתב בפ''ק דשבת (אות כד). והא דלא תני לאו דגיותן מלא תקח, דתנא ושייר. ולשיטת הר''מ, תני נתינה אגב גררא דממזרת. כ''כ המגיד. ועתוי''ט: {ג} . ומשמע דבחלוצה לחודא איכא מלקות מדאורייתא. וכבר כתבתי בפ''ט דיבמות דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא:

. העושה שמן דוגמת שמן המשחה:. שעשה משה רבינו ע''ה {ו}:. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כ''ב), בעתידין לתרום הכתוב מדבר:. שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר י''ח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' {ט}:. מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד והאוכלו שיפדה, בירושלים {י} עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (יברים כ''ו) {יא}, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (שם י''ד) כי לא תוכל שאתו, פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מ''ג) וישא משאות מאת פניו:. לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואע''ג דמיעט רחמנא ומתו בו, ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה:. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא י''א), ואע''ג דלית בה כשיעור:. ולית הלכתא כר' שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד {יב}:

{ד} כו'. כולהו לאוי דמתניתין מייתי להו קראי לאזהרתן. ועתוי''ט: {ה} . מעשה רוקח. תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא, גבר פטום. ערוך: {ו} ילפינן בגמרא מדכתיב ואשר יתן ממנו, מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר, ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיבס: {ז} . נראה לי דבשקצים נכלל דג טמא וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים בצורת דג טהור ולא דג טמא, כגון כלב המים והצפרדעים, ועוף טמא ושרץ העוף, והיינו כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן, ושרץ הארץ לא יאכל, והיינו כגון החולד והצב נחשים ועקרבים וחפשים ונדל וכיוצא בהן כו', דבכולן נאמר בהן שקץ, דוק בפסוק. ויתכן שהחכמים כוללים ג''כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה אע''פ שאין כן בלשון תורה, דלשון חכמים לחוד. וגם בלשון חכמים לאו כללא הוא כו': {ח} . והן המינין הנבראים באשפה ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וביוצא בהן, שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריתו וכיוצא, ובכלל זה המינין הנבראים בעופות ובמאכלם, אם פרשו ויצאו לארץ אע''פ שחזרו לתוך האוכל, שנאמר בכל השרץ: {ט} מעשר כתיב בסוף פרשת קרח: {י} חייב מלקות עד. שיאכלנו בירושלים. דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום, בשעריך תאכלנו, ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך, ובא הקבלה ג''כ כזה התוספתא לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך, כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך. הר''מ: {יא} הר''מ. ותימה, דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן, ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה והוי עשה. ובגמרא, והיכן מוזהר על אכילה, לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום כו'. וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור הכא לא תיכול: {יב} הקשו ע''ז מגיד הנשה. ומסקי, דרכנן לדברי ר''ש קאמרי, לדידן כל דפריש הכתוב לא תאכל גיד לא תאכל עוף טמא, כאלו פירש בין גדול בין קטן ובלבד שיהיו שלמים, אבל בטבל לא כתב חטה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש, מ''מ לא דמי לנמלה דאיכא נשמה:

. ארמי אובד אבי וגו'. אבל לאחר שקרא עליהם, אינו לוקה אם אכלן, לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר' עקיבא. אבל חכמים אומרים, ביכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן, והאוכלן אחר הנחה בעזרה אע''פ שעדיין לא קרא עליהן אינו לוקה. והלכה כחכמי. ם. ואזהרתן מדכתיב (דברים י''ב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידיך, ואמר מר, ותרומת ידיך אלו הביכורים, דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. וביכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה, אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה:. כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור. שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך:. לעיל תנן מעשר שני טמא שלא נפדה, כדפרשינן. והכא תנן מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה, אבל האוכל מעשר שני בגבולים קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה, דכתיב (שם) לפני ה' אלהיך תאכלנו, ואח''כ לא תוכל לאכול בשעריך:. אינו לוקה, דכתיב (שמות י''ב) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד, לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:. עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול:

פירוש למשנה זו

. דסבירא ליה לר' יהודה שלח תשלח מעיקרא משמע. ואע''ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח, לאו למימרא דאם לקחת תשלח, אלא לא תקח אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה:. קסברי שלח לאחר לקיחה משמע, והוי לאו הניתק לעשה. והלכה כחכמים:. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה, כגון לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו, אם קיים העשה, אינו לוקה. אבל לא קיים העשה, כגון שלקח האם על הבנ.. ם ושחטה או שמתה, לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה, הרי זה לוקה:

.אין פירוש למשנה זו

. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה {יג} ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה, מה שא''כ באוכל חלב וחלב, משום הכי תנינהו במתניתין {יד}. אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חידוש לא תנא:. על מת. כדכתיב (דברים י''ד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ואע''ג דגבי כהנים לא כתיב על מת, כבר למדו בגזרה שוה מקרחה קרחה, מה בישראל על מת, אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס:. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו {טו}. ואפילו על גילוח שבמספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש, דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער, אבל בפאת הראש הקפה כתיב, בכל ענין שהוא מקיף חייב:. דכתיב (ויקרא י''ט) ושרט לנפש לא תתנו {יז}, לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש, ואע''פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת, חייב:. אחת על ימין ואחת על שמאל:. מקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו, ושבולת הזקן באמצע, הרי שלש, וחיבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש. לחי העליון {יט} המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין, ולחי העליון והתחתון שבשמאל, הרי שתים מכאן ושתים מכאן, וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת, לפיכך נקרא שבולת הזקן, הרי זה חמש:. דכיון דלאו אחד הוא, הרי הוא כאוכל שתי זיתים של חלב בהתראה אחת:. אפאת זקן קאי, דכתיב ביה גילוח והשחתה {כ}:. כלי העשוי כעין מלקחים, ללקט את השער:. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח {כא}. ואין הלכה כר' אליעזר:

{יג} כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה, דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. ועתוי''ט: {יד} במשנה ב' והאוכל חלב, טעמא משום דאוכל חייב כרת ותנינהו לחייבי כריתות מטעם שכתב הר''ב בריש פרקין: {טו} אזנו אין שער כלום, וכך במצחו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שער, ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזניו ופדחתו זהו מקיף פאת הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש''י ז''ל: {טז} . הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת, אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשני שריטות, נקיט ליה נמי הכא. וכמדומה דלא גרסינן ליה. ריב''ן הנ''ל: {יז} למכתב לנפש לא תשרטו. לישנא אחרינא מרבויא דוי''ו. ריב''ן. ומדרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש, נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה, וכתיב לנפש. אף על גב דענינו לנפש המת, אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש, לחייבו על כל נפש ונפש אפילו לא שרט על כולן אלא שריטה אחת: {יח} . דשתי פאות יש לו לראש, שהראש בשתי חתיכות, מקום שער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל''א (בל''א שלאף), ושם נקרא פאה, ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות, צדעה מכאן וצדעה מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע''ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף, דזיל הכא האיכא פאה וזיל הכא פאה איכא. ריב''ן. ועתוי''ט: {יט} להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. הלשון הראשון עד הרי חמש, הוא מדברי הר''ן בשם רש''י ז''ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן, תוא מהר''מ. וסנטר פירש התשבי בל''א קי''ן: {כ} במספרים מותר, דלית בהו השחתה, שהרי ניבר שם השיער. הר''נ: {כא} פרק י''ב דשבת פירש דמעצד. הוא קופיץ קטן. חהו לא יתכן לפרש בכאן. ועיין בפי''ג דכלים מ''ד כו'. והר''נ פירש, רהיטני הוא דוגמת המלקט. ועל שם שהוא רץ בגילותו וקל, נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט: {כב} . דהני נמי עושין השחתה ודרך לגלח בהן ועביד בתו השחתה וגילוח. ות''ק ס''ל אע''ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמרא:

. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות, ואח''כ ממלא את הקרעים דיו או כחול:. על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין, או קרע בסכין ולא מילא בדיו או בכחול, אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט, דבתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואח''כ הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם:. בגמרא מפרש דשם עבודה זרה קאמר. הכי מפרש לקרא, לא תתנו בכם שם עבודה זיה, כי אני ה' ולא תשתפו אחרים עמי. ואין הלכה כר' שמעון:

{כג} כו'. כלומר, על אותה שריטה יכתוב את השם. הר''ן. וקריאת מלת שם, בקמץ:

. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה {כד}. ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים שתלקה כך וכ. ך מלקיות, חייב על כל שיעור ושיעור, אע''פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:

{כד} בהתראת מיתת ב''ד כו' שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דיבור, אבל אחר תוך כדי דיבור צריך התראה אחרת כו'. והתורך הר''ב לפרש זה בבאן שלא נטעה בלשון המשנה דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום, קמ''ל דלא מחייב אלא אותה שהיא תוך כדי דיבור. ומתניתין הא קמ''ל, דאפילו שתה כל היום בלא הפסק אינו חייב אלא אחת. אבל התחלת השתיה בתוך כדי דיבור בעינן. ועתוי''ט:

. ולא פושט לגמרי, אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש, אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש, הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה {כז}:

{כה} . כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מ''ד אפילו כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אוהל שתם שני שמות. גמרא. ועתוי''ט: {כו} . אחד מן השוק ולא נזיר. ריב''ן: {כז} הראשון נמי איתא בגמרא עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה, כתבו בסתם, והדר קאמר דבגמרא מפרש יותר. ועתוי''ט:

. שורה אחת של שדה. וחייב עליו משום שמונה לאויז. והוא שהתרו בו על כולם:. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך {כט}, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשוו. ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי''ל המחפה בכלאים לוקה, אע''פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב''ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד {ל}:. שבת לה' שדך לא תזרע {לא}:. כל מלאכת עבודה לא תעשו:. והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:. בשעה שהיה חורש:. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:! {לג} . דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהם ומנהיגם:

{כח} כו'. בגמרא פריך טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי תו''ל דתנא ושייר. וכתב הר''מ, אין בכל אלו איסור חל על איסור. אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה באותו הזמן בעצמו: {כט} על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הר''מ. ותימה כו' דתיפוק ליה בשור נמי משום מעילה כגון שהוא קדשי קדשים כו'. ולכך מסקי התוספ' כפירוש הר''מ. ולא חשיב נמי מעילה, משום דלא לקי ביה עד שיחרוש בשוה פרוטה ולא קחשיב אלא הנך דלקי אחרישה כל שהוא: {ל} דמתניתין לאו דוקא דשניהם מוקדשין. ועתוי''ט: {לא} תולדה דזורע, כגון חורש לכסות הזריעה. רש''י: {לב} . ושבת לא תנא, משום דלאו שניתן אזהרת מיתת ב''ד הוא, דאין לוקין עליו. רש''י. ועתוי''ט: {לג} הריב''ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר, ולא דייק:

. שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים:. שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלשים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:. ואין הלכה כר' יהודה:

{לד} . הר''מ יהיב טעמא, שהתורה אמרה יכנו במספר, כלומר שלא יכנו בלא שיעור אלא במנין משוער כפי כח שיובל לסבול, ומה שאמרה ארבעים, תוא שאין מוסיפין על מ' אפילו היה חזק ובריא כשמשון, ולפיבך אין משערין להכות יותר משלשים ותשע. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ולא עבר על פן יוסיף: {לה} . דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הוכתי בית מאהבי. ורבנן ההיא בתנוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא:

. שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאמדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף, מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:. ואין מוסיפין לעולם על האומד:. חסר אחת. אלא לישנא דקרא נקט:. לשתי מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים {לז}:. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:

{לו} . כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים, אין אומרים ילקה כ''א כדי שיהיו יכולין להשתלש, אלא ילקה י''ח. הר''מ: {לז} . ופירש הריב''ן, דחשובין אותן ג', אומד ללאו האחר. אבל אמדוהו מ''א, שלא הוסיפו אלא שתים, לוקה ומתרפא כו', דמכות שאינן ראוין להשתלש לא מלקין ליה:

. שהוא נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו {לח}:. שמש שליח בית דין:. נקרעו חוטי התפירה:. של הלוקה:. שנאמר ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:. ארבע רצועות תפורות זו על גבי זו {מ}. ושתי רצועות. דקות של חמור:. כעין קלקלי של אוכף {מא}. וטעמא, משום דכתיב (ישעיה א') ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אמר הקב''ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

{לח} הריב''ן, נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי, והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הסומך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד: {לט} כו'. שאינו מכהו על כסותו, שנאמר והכהו, ולא לכסותו. הר''מ: {מ} במשמע לשון המשנה. וז''ל הריב''ן, כפולה אחת לשתים, ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים, היינו ב' רצועות שהן ר. ובגמרא יליף ליה. ועתוי''ט: {מא} הריב''ן, כן דרך תפירה של רצועה, תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה ותוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד:

. בית יד {מב} שהרצועה תלויה בה, ארכו טפח:. של רצועה של עגל טפח:. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב, שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טבורו:. דכתיב (דבד. ים כ''ה) והכהו לפניו כדי רשעתו, לפניו כדי רשעתו אחת, ולאחריו כדי שתים. מלפניו, על לבו. מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו:. דכתיב (שם) מכה רבה:

{מב} הריב''ן, מקל שתלויה בה:

. דכתיב (ויקרא י''ט) בקורת תהיה, בקריאה תהא, שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו'. וגדול שבדיינים קורא, והסמוך לו מונה, והשלישי אומר על כל הכאה והכאה {מד}. ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות, ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרוא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:. מפני שמכהו ברשות {מה}:. כגון דטעה במנינא {מו}:. שהוציא רעי מחמת ההכאה:. דכתיב (דברים כ''ה) ונקלה אחיך לעיניך, והרי נקלה שנתלכלך:. ואין הלכה כר' יהודה:

{מג} כו'. הא פשיטא לן דבעי קרייה כדאמרינן בקרת תהיה, בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב''ן: {מד} הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הר''מ, שכל זמן שמכה, על פיו הוא מכה: {מה} במ''ב פ''ב, יצא האב כו' ושליח ב''ד. ריב''ן: {מו} לא טעה אלא שהכהו במזיד, אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה, וכלומר, שהלקהו עוד אחת. ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות:

. אם עשו תשובה:. אית דמפרשי, דעל חייבי כריתות שלקו קאמר, מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו ויפטר מידי כרת, שמדה טובה מרובה על מדת פורענות {מח}. ואית דמפרשי, דמלתא באנפיה נפשה קאמר, להודיע מתן שכרן של מצות, ק''ו מעונשן של עבירות:. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה. דכתיב בעריות (ויקרא י''ח) ונכרתו הנפשות, ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה, הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתיב ביה וחי בהם, כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה. וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה, כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

{מז} כו'. אע''פ שבמשנה אין מחלוקת, הא אמרינן בגמרא חלוקין עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל. ועתוי''ט: {מח} פ''ק מ''ז דבמדת פורעניות כו' ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים, ומתרגמינן לאלפים דרי, ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו א' מת''ק. מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים. וכ''ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות: {מט} . שנאמר למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הר''מ:

. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע''פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן:. להצדיק את ישראל ולזכות אותן: