משנה - מכות-פרק אפרק א - משנה א
כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה {ג} אוֹ בֶן חֲלוּצָה {ד}, אֵין אוֹמְרִים יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת {ה}, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִתֶּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ {ז} שֶׁל זוֹ, שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַעְלָהּ. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתְּנָן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהוּא אוֹמֵר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְיָדוֹ אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים:
. הכי קאמר, אותן עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהן דין הזמה, כלומר שאין מקיימין בהם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו {א}, כיצד הן נעשים זוממים:. כהן:. בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד {ב} והרי הוא חלל:. אם הוזמו והם כהנים יעשה זה בן גרושה לקיים בו כאשר זמם, דהא כתיב (דברים י''ט) ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו. ואם תעשהו חלל והוא כהן, פסלת את זרעו לעולם. ואם תאמר נפסול אותו לבדו ולא זרעו, בעינן כאשר זמם לעשות וליכא, שהרי הוא זמם לפסול הנידון ואת זרעו:. דאמר קרא (שם כ''ח) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, משום דהרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא, עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע:. דכתיב ברוצח (שם י''ט) הוא ינוס, הוא ולא זוממיו:. בפנינו ביום פלוני, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה:. כלומר מה ישלמו לו, אם תאמר כל הכתובה, והלא שמא ימות או שמא יגרשנה היום או למחר וסופו ליתן לה, נמצא שלא היו מפסידין אותו כלום:. מספק. שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה לוקח, ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו שנתן, וכך יתנו העדים לבעל {ו}:
{א} קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים. כיצד כו'. גמרא: {ב} קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון: {ג} . הא דלא נקט ממזר דזה הוה שייך בין בכהנים בין בישראלים, יש ליישב משום דקאי אזוממי בת כהן ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוספ': {ד} חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר''ן: {ה} . וא''ת האיך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כו'. וי''ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. תוספ'. ועתוי''ט: {ו} הקשה, דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה. באו להפסידיו, אלא זכות ספיקו, שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה, ויפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד, ולא היא. ועוד, שהוא מוחזק והיא מחוסרת גוביינא כו'. ואם באו למכור זכותם, שלו נמכר יותר משלה, וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי''ל דה''ק שמין זכות כמה ספיקה כו' ואותו לא ישלם שהרי גם עתה יתן זה ברצון אלא השאר שהיו מפסידים אותו יתנו. אי נמי אה''נ דשמין זכות ספקו קאמר. ועתוי''ט: {ז} . וא''ת ולחייבו בשאר כסות ועונה, דהא מפסד לאשה. וי''ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כו'. עוד י''ל שאומרת גרשתני וא''כ מחלה אותן לבעלה. תוספות. ובפירוש שאר ועונה, עמ''ש פ''ד דכתובות מ''ד:
פרק א - משנה ב
מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה:
. לא המקרא המחייבו מלקות מחייבו תשלומין. מלקות, מלא תענה. תשלומין, מועשיתם לו כאשר זמם:. דכתיב כדי רשעתו, על רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על שתי רשעיות. ומדקאמרי רבנן משלם ואינו לוקה ולא אמרי לוקה ואינו משלם, שמע מינה דכל היכא {ח} דאיכא תרתי מלקות ותשלומין לא אמרינן ילקה ולא ישלם אלא משלם ואינו לוקה {ט}. וכן הלכה:
{ח} בעדים זוממין דבהו קיימינן. ועיין פ''ח דב''ק מ''ג בהר''ב: {ט} רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, יד ביד למה לי, דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו ממון. גמרא. ועתוי''ט:
פרק א - משנה ג
מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין שְׁמוֹנִים, מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ), וּמִשּׁוּם וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם (דברים יט), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים. מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַמַּכּוֹת. כֵּיצַד, הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים:
. שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם לו כאשר זמם, כגון מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה, לוקים העדים משום לא תענה, הכא דאיכא אזהרת לא תענה {י} ואיכא נמי כאשר זמם, לוקים שמונים. ואין הלכה כר' מאיר:. עדים זוממין שחייבין בתשלומין משלמין הממון לפי מספר העדים. אם היו שלשה עדים {יא} והוזמו, כל אחד משלם שליש הממון שהיו רוצים להפסידו:. שאין כל אחד מהעדים לוקה שליש מלקות, אלא כל אחד לוקה ארבעים. דבעינן ועשיתם לו כאשר זמם, וכל אחד מהם מבקש להלקות הנדון מלקות שלם. וממון מצטרף, כשיתן כל אחד מהם שליש הרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם, אבל מכות {יב} לא מצטרפין:
{י} דהואיל ומשכחת ליה שחייבהו הכתוב להלקות משום לא תענה (ואף על גב שאין בו מעשה) כשא''א לקיים כו'. כיון דגלי לן קרא דוהצדיקו, דשייך ביה מלקות, הלכך לעולם נחייבהו משום לא תענה אפילו כשמתקיים ועשיתם. ועתוי''ט: {יא} מקשינן שלשה לשנים. כדתנן במ''ז. ועוד יש לומר דמשום מלקות איצטריך לאסבורי בשלשה. שיגיע לכל א' וא' י''ג וא''א לחצות לשנים: {יב} קיבל כלום, אלא שמלקים לעד. ים כאשר זממו להלקותו, ואע''פ שיהיו נלקים בין שלשתן המלקות האחת לא נתקיים כאשר זמם שאין כאן מלקות אחת כלל. משא''כ בממון שמצטרף ויש כאן קבלת ממון כאשר זמם להוציא ממנו:
פרק א - משנה ד
אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזֹמּוּ אֶת עַצְמָן. כֵּיצַד, אָמְרוּ מְעִדִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אָמְרוּ לָהֶן הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה אוֹ הַהוֹרֵג הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין {יד}. אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם {טו} עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי {טז}, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם {יז}:
. שיזומו אותן בעסקי גופן, לא בעסקי ההורג [וההרוג], כדמפרש ואזיל. ונפקא לן מקרא דכתיב (דברים י''ט) והנה עד שקר העד, עד שיהיה השקר בגופן של עדים {יג}:
{יג} נאמר עדות שקר. הר''מ: {יד} כו'. והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו ואלו וכאלו אין שם עדות כל עיקר. הר''מ: {טו} הייתם. ואין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה במקום פלוני כמו שאתם אומרים או לא הרגו, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר, הרי אלו זוממין. אבל אם אמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהר''מ, תואיל וההכחשה בעדות עצמה, אינם זוממים כו'. הר''מ. ועתוי''ט לדעת הטור: {טז} פלוני. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר ממהלך יום. הר''נ: {יז} כו'. ר''ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו, ואע''פ שהם תרי ותרי, לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה, לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרגו אין עלינו לדעת עדות. אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני, לפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים. הר''מ. ועתוי''ט:
פרק א - משנה ה
בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּם יֵהָרֵגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִסְטָסִית הִיא זוֹ, וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבָד:
ואפילו היו מאה כתות שהעידו זו אחר זו בעדות אחת וכת אחת הזימה את כולן, כולן יהרגו: איסטטית היא זאת. כלומר זאת הכת סרה וסטיא היא, שכך נטלו עצה ביניהן להזים כל הבא להעיד בעדות זאת {יח}. פירוש אחר איסטסית היא זו, וכי עדות זו יורה של איסטיס היא שצובעת בל הנוגע בה:. דסבירא ליה לר' יהודה דלאחר דאתזמא לה כת ראשונה, תו לא מקבלים סהדותא דכת שניה דאתיא לאסהד בתרה, ואי אסהדה ואיתזמא לא קטלינן לה, דלא קרינן לה ועשיתם לו {יט}, דהא לא קטלינן אפומה. ואין הלכה כר' יהודה:
{יח} כולי עלמא גבייתו הוו קיימי. גמרא. ופריך אפילו כת ראשונה נמי לא בו'. קשיא: {יט} הר''מ. ויש לתמוה, מאי איסטסית היא זו, והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו, אלא משמע איפכא, דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא, ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים, ושהמזימים העידו באמת. ונראה דיש לפרש דר''י לדבריהם דרבנן קא''ל, לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה כו', אפ''ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים, אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו. אבל לדידי בלא''ה אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד משום דאין מקבלין כו'. והאריך, ומסיק דסברא זו היא בגמרא להס''ד. ופירוש הראשון הוא להמסקנא אלא דלהסלקא דעתא לא קשיא קושית הגמרא שהבאתי. להבי פירש הר''מ למתניתין כהסלקא דעתא. ויצא לנו דשני הפורושים שכתב הרב במלת אסטסית וחלוף הגירסאות עולים לשני הפירושים, ואינו נתלה כלל בפירוש הענין. ועיין תוי''ט:
פרק א - משנה ו
אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ {כ}. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (דברים יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּם {כא}. וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן {כב} יֵהָרֵגוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, הֵא אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין {כג}:
. של הנדון. שיהרג על פיהן, ואחר בן הוזמו:
{כ} כו'. בעדים זוממין כתוב ולא תחוס עינך נפש בנפש. רש''י. ול''ג במשנה נפש תחת נפש שאותו כתיב בפרשת משפטים בכי ינצו: {כא} כו'. משמע שהרי אחיו עדיין קיים. רש''י: {כב} כו'. ובאת להם הזמה מיד קודם גמר דין של נדון. יהרגו. רש''י: {כג} כו'. דהשתא מיקיימא שפיר נפש תחת נפש, דמשיגמר דינו מיקרי גכרא קטילא, כדאשכחן במ''ד פ''ח דסנהדרין:
פרק א - משנה ז
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת (שם יז), אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם {כד}, אַף הַשְּׁנַיִם יָזֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים {כה}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי {כז} אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה:
. ששנים מזימין מאה שהעידו יחד:. דכתיב (דברים י''ט) והנה עד שקו' העד, ואמר מר, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:. והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דיבור של סיומו של חברו. אבל אם העידו שנים ולאחר זמן העידו האחרים, הרי הן שתי כתות לכל דבר {כו}:. שלא תאמר הואיל ובלא השלישי היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה, למדך הכתוב שאף הוא נדון:. שמדה טובה מרובה על מדת פורענות {כח}:
{כד} שלשה כו'. דהא רובא נינהו. נ''י: {כה} . לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ''י. ועתוי''ט: {כו} בשלישי וכן אם הן יותר, אבל לא בשנים הראשונים. ושיעור תוך כדי דיבור, מפורש ריש פ''ד דנזיר. ועתוי''ט: {כז} בא כו'. לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן שב' מזימין את הג', שהרי ב' כשרים לכל עדיות, וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולן שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד, ולא בא כו'. ועיין תוי''ט דיעות הפוסקים אי ת''ק ור''ע ור''ש פליגי אהדדי: {כח} טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים במדת פורעניות הוא אומר על שלשים ועל רבעים. רש''י:
פרק א - משנה ח
מַה שְּׁנַיִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה {כט}, אַף שְׁלשָׁה נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. מִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר. רַבִּי אוֹמֵר, אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת. (וְאֵימָתַי), בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ {ל} בָהֶן, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָהֶן, מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ {לא} בְאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנָּפֶשׁ:
. דכתיב (במדבר ל''ה) והצילו העדה, ומהדרינן אזכותא:. נמי עדותן בטלה:. בדיני נפשות איירי. כלומר, כי אמרינן דבטלה, זהו בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף מתחלה להיות מן המתרין בעובר עבירה, אבל אם לא התרו בהן ולא כיון להיות עד בדבר, לא בטלה עדות האחרים בשביל ראייתו של זה. והלכה כרבי:
{כט} . נראה לי שזה מכלל אמרם ז''ל, הרי זה בא ללמד ונמצא למד. שהרי עד. יין לא שמענו בשנים שעדותן בטלה: {ל} כו'. דברי רבי הן. ור' יוסי פליג וס''ל אפילו בזמן שלא התרו בהן. גמרא. והקשו בתוספות, א''כ היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים. והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א''א שיש בה מיתת ב''ד. וגם לרבי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד כו'. והסמ''ע סימן ל''ו מתרץ, שהרי יכול המגרש להזמין עדים כשרים ואז לא יפסול הפוסל בכונתו כמ''ש הטור, דכיון שהזמין עדיו והוציא את האחרים מכלל העדות, לאו כל כמינייהו לבטל העדות. ועתוי''ט: {לא} . עם שלישי מן השוק, בא' כו'. רש''י: {לא} כו'. תימה, אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים כו'. ונראה למשי''ח, דנקט לאפוקי מדר''י דבסיפא כו'. תוספ':
פרק א - משנה ט
הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע {לב}, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אֶחָת. וְאִם לָאו {לד}, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין וְהַשְּׁנִיָּה פְטוּרָה {לה}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ (פִּי) שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים {לו}. דָּבָר אַחֵר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן {לז}:
. המתרה מצטרף עם הכת של עדים, שהוא רואה אותם והם רואים אותו בשעת ההתראה. לפיכך אם היו שתי הכתות שבשתי החלונות רואים אותו {לג}, מצטרפים אלו עם אלו והם כולם עדות אחת:. הוא נהרג דאכתי איכא כת אחת שלא הוזמה, והם הניזמין נהרגין שהרי הוזמו:. שצריכין שיהיו הדיינים מכירים בלשון העדים ו', לא יצטרכו להעמיד מליץ בינותם. וכן הלכה:
{לג} מקצתן לא דייק הכי. ולשון התוספת, שמקצתן רואין כו' מצטרפין אף אותם שאין רואין: {לד} לאו. מיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם, אלא שמעו המתרה שמתרה כן. ובכך סגי, דהא קיימינן לרבנן דפליגי אדר''י דבסמוך ולא בעי פי שני עדיו מתרין בו כמו ר''י. תוספ'. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין. וכ''כ הר''מ בחבורו. ועתוי''ט: {לה} . אם הוזמה אחר שנהרג הרוצה. דכיון שנהרג ההורג על פיהן שוב אין נהרגין, דקיי''ל לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרנין. דכתנ: זמם לעשות, ולא כאשר עשה. ולענין ממון, אפילו כאשר עשה נמי מחוייבים לשלומי (עיין פרק ג' דבבא בתרא משנה ד'). ודעת הר''מ דאפילו לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. ועתוי''ט: {לו} כו'. כלומר שיהא הרבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע''פ שנים העדים. נ''י: {לז} כו'. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות. ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ''י. ונראה בעיני דאע''ג דר''ש הוא דדריש טעמא דקרא, בכאן אנו צריכין לכך, דאי לאו הכי מנא ליה, לר''י, להוציא ב' דרשות מן הכתוב, אע''פ דעיקרו להתראה אתא והדבר אחר מסברא הוא אלא דאסמכיה אקרא:
פרק א - משנה י
מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵית דִּין {לח}, אֵין סוֹתְרִים אֶת דִּינוֹ. כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו {לט}, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ {מ}. סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים {מב} שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין {מו} שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל:
. הסמוכים בארץ, יש להן רשות לדון דיני קנסות ודיני נפשות, בין בארץ בין בחוצה לארץ, כל זמן שיש ב''ד הגדול בלשכת הגזית. שנאמר (דברים י''ז) לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט, בזמן שיש כהן מקריב על גבי מזבח יש שופט שדן דיני נפשות {מא}, בזמן שאין כהן אין שופט:. אחת לשבע שנים:. שצריך שיהיו מתונים בדין, ויחזירו בדיני נפשות לזכות:. שיבדקו העדים בדבר שלא ידעו להשיב. אם רוצח הוא, מה ראיתם, טריפה הרג או שלם הרג, ואם תמצא לומר שלם הרג {מג}, שמא במקום סייף נקב היה {מד}. ואם מגלה עריות הוא, ראיתם כמכחול בשפופרת {מה}:. מתוך כך אין מכלין הרשעים ומרבים לשפוך דם:
{לח} בית דין. שנתחייב בו. אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה. רש''י. ובגמרא, הא לפני בית דין אחר סותרין, הא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין כו'. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ ישראל כאן בחוץ לארץ. דתניא בו' מתו''ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל. פירש''י אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות: {לט} כו'. דדלמא יש להזימם או להכחישם: {מ} לארץ. יליף ליה בגמרא מקרא: {מא} שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש. הר''מ. וילפינן ליה בפרק קמא דעבודה זרה ד''ח, שנאמר, ועשית ע''פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם. ואע''ג דבזקן ממרא כתיב, אם אינו ענין לזקן ממרא דהא כבר כתיב וקמת ועלית אל המקום, תנהו ענין לכל דיני נפשות לו. מר שהמקום גורם. נראה לי. וע''ש ברש''י ותוספ': {מב} כו'. בגמרא אבעיא להו אחת לע' שנה נקראת חובלנית, או אורחא הוא, תיקו: {מג} בדקנוהו לאחר מיתתו מכל י''ח טריפות. רש''י: {מד} דחיישינן להכי, דהא אזלינן בתר רובא. אלא ה''ק רוב פעמים לא היה נהרג. שע''י שהוא מרבה בבדיקות א''א שלא יכחיש אחד מהם את חבירו. תוספ': {מה} עדים מסתכלין בכך. רש''י. ורבנן סגי להו משיראו מנאפים שינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגין בדרך תשמיש. ועבודה זרה וחלול שבת לא שכיחי כ''כ כמו ש''ד וג''ע. תוספ'. וראיה מפ''ח דסוטה מ''ט. משרבו הרחצחנים. משרבו המנאפים. ועתוי''ט: {מו} . קפיד טפי על שפיכות דמים מעל גילוי עריות לפי שהוא רע לשמים ולבריות. והרי חומרא יתירא לרציחה נודעת, שהמית שלא בעדים: