. הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו:. וכן בת כהן שזנתה היא בשריפה:. כלומר באשה ובתה כתיבא שריפה בהדיא (ויקרא כ') ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו, ומינה ילפינן כולהו הנך נמי, דאיתנהו בשרפה:. מאנוסתו, דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא:. שהיו לו מאנוסתו:. בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו:. אע''ג דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה, ולא מדרשא אתיא, איידי דתני בהך כל, לא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא, תנא נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו:. אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המים שלא יוכל להרים ראשו:. גירה:. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו:. דסבר ארס נחש בשיניו עומד, ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב:. דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא, הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא {ג} ופטור. והלכה כחכמים:. אבל אמדוהו תחלה לחיים, אפילו לרבנן פטור:. וחזרו ואמדוהו לחיים:. שלא מת מחמת מכה זו:

{א} כו'. ילפינן להו בגמרא דבסייף. ועתוי''ט: {ב} כו' חייב. דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם, היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום. גמרא. ומלת כבש עברית, כמו הגוים אשר כבש: {ג} שיודע שסופו להקיא. מיהו לאו מכחו מיית. רש''י: {ד} כו'. הכא דפליגי באם יקום והתהלך כו' דכתיב בפרשת משפטים, ובאותה פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל, כדכתיב בפרשת רוצח בפרשת מסעי:

. דתרתי בעינן, שיהא מתכוין למכת מיתה וגם שיכנו מכת מיתה {ז}:. לאו אסיפא דמלתא דתנא קמא קאי, אהא דקאמר תנא קמא נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב, דאי אהא קאי, רבי שמעון פוטר מיבעי ליה, ולמה ליה למהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, הא בפירוש אמרו ת''ק, ומאי אפילו. אלא ר''ש ארישא קאי, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, הא נתכוין להרוג את האדם {ח} והרג אדם אחר חייב, ועלה קאמר ר''ש אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. והלכה כרבי שמעון:

{ה} כו'. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם, פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני חייב מיתה, פטור, דשמא לא יהרגנו. רש''י: {ו} . אנפלים לא מחייב, דכמאן דקטיל דמי. רש''י: {ז} לא נתכוין למכות מיתה, התראת ספק היא, דהתרו בו אל תזרוק שמא תלך על לבו. רש''י: {ח} בו עליו, דהתראת ודאי הוא, והרג את זה, חייב, דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית. ור' שמעון אומר כו', והאי דשביק ר' שמעון לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא, דלא תימא דר' שמעון פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. רש''י:

. כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורים. ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ, אפילו הכי לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו:. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, סוקלים אותם, דהא על כרחך כולהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף, מפני זה המעורב בהן, הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [ר' יהודה אומר] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן {ט}, אלא כונסין אותן לחדר והן מתים ברעב. ואין הלכה כר' יהודה:. שהחנק חמור {יב}:. שהסייף חמור {יג}:

{ט} להטריח בית דין. רש''י: {י} כהן. ור''ש לטעמיה דס''ל דארוסה ג''כ בשריפה, ומדאפקה מארוסה בת ישראל שבסקילה ש''מ כו'. גמרא: {יא} כו'. שפושטין ידן בעיקר. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה. ומכלל בת ישראל נשואה שהיא בחנק. רש''י: {יב} לטעמיה דס''ל מדיחי עיר הנדחת בחנק, דדנין הדחה הדחה מנביא, ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף, אמרת וכי איזה כח מרובה, כלומר איזה עון חמור, כח המדיח או בח הנדח, הוי אומר כח המדיח, שמע מינה דחנק חמור מסייף. גמר': {יג} אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב, דרבנן סבירא ליה דמדיחי עיר הנדחת בסקילה כו' גמרא. ועיין תוספות יום טוב:

. כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו לעבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה, סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא, קמשמע לן {יד}:. כגון חמותו, והיא אשת איש:. בשריפה. מפני שהיא חמותו. ולא כאשת איש שהיא בחנק:. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נידון. אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, ואע''פ שהוא חמור, דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור, ואפילו חמור על הקל. ואם נשא בת אלמנה, שהיתה תחלה חמותו {טו} כשהיתה פנויה ואחר כך נישאת, נידון בשריפה {טז}. ואם היתה אשת איש ואח''כ נעשית חמותו, נידון בחנק כמיתה של אשת איש שהיתה תחלה. ואין הלכה כר' יוסי:

{יד} ילפינן לה: {טו} , שנמצאת עכשיו שהיתה תחלה כו': {טז} על גב דבאיסר מוסיף מודה ר''י כדתנן במשנה ח' פרק ג' דכריתות, הכא בחמותו ונעשית א''א אף על גב דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית א''א ובמגו תאסר נמי עליו בא''א, תרי קטלי לא מצית קטיל ליה ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא:

. ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת {יז}, שכל חייבי כריתות לוקים. כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה {יח} פעם שלישית {יט}:. מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר {כ}. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת:. שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה. ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג, אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:. תחלה, ואח''כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. והיינו רישא. ומה שחיסר זה גלה זה:

{יז} בר קטלא הוא בידי שמים, וקרובי הוא דלא מקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת, מקרבים ליה לקטלה עלויה. ורמיזא בקרא דכתיב תמותת רשע רעה. פרש''י מי שהוחזק רשע תמיתתו רעתו, אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוהי. ועיקרא דמלתה דכיפה הלכה למשה מסיני היא: {יח} . אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת אלא שרוצה לטעום כל האיסורים: {יט} דשנה הוחזק דשוב לא יתיסר וכרבי אתיא דקים ליה דבתרי זימני הוי חזקה: {כ} לו שם מקום להתפשט ולו לישן. הר''מ. וכיפה מלת ארמית. ונתת אותו אל המהפכת מתרגמינן כפתא: {כא} כו'. ואין עושין זה לשאר מחייבי מיתות ב''ד, אלא אם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע''פ שיש עוונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמי, אפילו ע''ז ועריות ושבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן בין אדם למקום, אבל ש''ד מעבירות שבין אדם לחבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל מצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין כו'. הר''מ:

. אחד מכלי שרת. מלשון קשות הנסך (במדבר ד') {כב}:. המברך את השם בשם עבודה זרה:. נכרית:. המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו {כד}. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל ענשו מפורש על פי נביא, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים, משום נדה, משום שפחה משום נכרית, משום זונה {כה}:. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם:. בקעיות של עצים:. נאמר כאן (במדבר א') והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים י''ג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מה להלן בחנק אף באן בחנק:. נאמר כאן יומת, ונאמר להלן (במדבר י''ז) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, מה להלן בידי שמים {כח} אף כאן בידי שמים. והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי, ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש''י כתב בפרק במה מדליקין (דף כ''ה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים ואינו הולך ערירי, כרת אית ביה תרתי, ימיו נכרתים והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר, ואלו הן, האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר וטמא {כט} וטבול יום ששמשו, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, ושלא קידש ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש, וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בגזירה שוה ובהיקש:

{כב} שהקסוה הוא שם מושאל: {כג} כו' גונב קסוה, רמיז ליה קרא, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. ופירש''י כבלע לשון גנב שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא כו'. והמקלל בקוסם, דמחזי כמברך את השם. גמרא. ובועל כו' דהא אשכחן דבר כרת הוא, יכרת ה' לאיש: {כד} לך פגע בו (מ''א ב') רש''י: {כה} הוא כהן. רש''י: {כו} . כלומר להלקות בדין, לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים, אלא מוציאין כו' ואין ממחין עליהם. הר''מ: {כז} כו'. דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו: {כח} וחמשים איש (בשרופים דקרח) כתיב. רש''י. ור''ע סבר אין דנין יומת מימות כו' גמרא: {כט} ותיפוק ליה שנכנס למקדש דבכרת. וי''ל שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור אלא בא בקצרה והפך בצנורא. תוספ'. ועתוי''ט אמאי לא חשיב נמי פרומי בגדים: