. ממרא על פי בית דין. שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית:. אע''פ שהם באים לחייבה שריפה, אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק, כשאר הבא על אשת איש, דכתיב (ויקרא כ''א) היא באש תשרף, היא ולא בועלה. וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו:. לבת כהן כשהיא נשואה. אבל ארוסה, היא ובועלה בסקילה:. דכתיב (שם כ') אביו ואמו קלל, וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה:. דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה, ואין חבורה לאחר מיתה {ד}:. דכתיב (שמות כ''א) ונמצא בידו, ואין ידו אלא רשותו, וכן הוא אומר (במדבר כ''א) ויקח את כל ארצו מידו:. תשמיש שיש בו שוה פרוטה. ות''ק מחייב אפילו בתשמיש שהוא פחות משוה פרוטה. והלכה כת''ק:. טעמייהו דרבנן דפטרי, דכתיב ונמצא בידו, וקרא יתירא הוא, דהא כתיב (דברים כ''ד) כי ימצא איש, אלא למדרש מינה פרט לזה שהוא מצוי. והלכה כחכמים:. דכתיב (שם) מאחיו מבני ישראל, מאחיו למעוטי עבדים, מבני ישראל, אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, השתא דכתיב מבני ישראל, מיעוטא אחרינא, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי, מאחיו לאו למעוטי עבדים {ז}, דהא אחים הם במצות, אלא, בני ישראל למעוטי עבדים, מבני ישראל, למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. והלכה כחכמים:

{א} כו'. דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם: {ב} . כמו ממרים הייתם. רש''י: {ג} . ואימא אע''ג דלא עביד ביה חבורה כתיב במכה בהמה נפש (דמשמע דם דהוה חבורה. רש''י) ואם אינו ענין לבהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים (דלא עשה חבורה) חייב, תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו). גמרא. ותמיהה לי, דלא כתיב נפש בבהמה אלא בהורגה ולא בהזיקה כדמוכחי קראי סוף פרשת אמור. ובמכילתא דרשי הכי, ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה (דאי לאו הכי אין כאן נזק) מדת עונשין מעוטה לא יהיה חייב עד שיעשה בה חבורה כו': {ד} אי לאו הכי הוה אמינא נילף ממקלל בהיקש. עיין תוי''ט: {ה} . ונסתפקו התוספות אי הכא נמי הגביהו כמו שהוציאו דמי, או דלמא הכא שאני, דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור, דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו, כל שכן דברשות בעלים לא מהני כלל: {ו} כו'. ות''ק נמי בעי עימור, כדפירש הר''ב. וכ''ש מכירה דבה לית פלוגתא. ולא היה צריך להאריך להביא הכתוב כ''ש ומכרו: {ז} למעוטי מאי. וי''ל דכיון דמ''ם דמאחיו דרשינן ליה, א''כ לא סגי דלא לכתוב מ''ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן, ולהכי כתב מאחיו משום המ''ם. ור''י לאו מ''ם דריש אלא דממילא אמעיטו עבדים, דאינן בכלל אחיו. ועוד נראה לי, דאיצטריך אחיו, כדתניא ר''ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לקרובים דפטור. ולר''י תרתי במשמע מאחיו. ועיין תוי''ט:

. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:. הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל, לפני עזרת נשים {ח}:. למעלה הימנו, כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל:. שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול:. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו ב''ד שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים, באים הוא וב''ד שבעירו לזה ב''ד שעל פתח הר הבית, שהרי בו פוגעים תחלה:. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב''ד שבעירו ובאו לב''ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה, פטור, שאין להם לסמוך על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה {יב} לב''ד, כדילפינן מכי יפלא ממך, במופלא שבב''ד הכתוב מדבר:. חומר העבירה שעבר והורה אע''פ שלא הגיע להוראה מוסף על ההמראה שהמרה על פי בית דין, היא נעשית לו קולא לפוטרו מן המיתה, שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי בית דין היה חייב מיתה:

{ח} . ונראה שסברתם כדי לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים. ולא בפתח שאל העבר שבחוץ: {ט} כו'. לשון דרשה, כלומר לרבים בבית המדרש. ולשון לימוד, לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. ועתוי''ט: {י} שמעו כו'. ר''ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו כו'. עד שיגיע הדבר, לבית דין הגדול. ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעום מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו, ידונו בו כפי הסברות והיקשות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך, ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הר''מ. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאים להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת כו'. ואם כן אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא, אם כן מה הועילו במאמרם שע''פ קבלתם כו'. ונראה לי, שזה הכריחו להר''מ שבחבורו כתב בענין אחר כו'. וכתב הכ''מ, נראה שהוא מפרש אם שמעו הזקן [וב''ד] וקבלו לעשות כדברי אותו ב''ד אומרים להם סברתם. ע''כ. ועיין תוי''ט: {יא} . ואפילו הוא אומר גם כן מפי הקבלה. והטעם, שהתורה חלקה להם כבוד, כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו. הר''מ: {יב} רש''י למעוטי תלמיד. וכתבו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. והר''מ כתב, במופלא, ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה:

. דזיל קרי בי רב הוא:. יש הוראה. ואע''פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים, חייב, שבמדרש סופרים, [לטטפת לטטפת] לטוטפת {טו} כתיב, הרי כאן ארבע פרשיות:

{יג} סופרים. לא שד' בתים הם מד''ס ושמדברי תורה אפילו חמש דא''כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך אלא כל שאינו מפורש בתורה אף על פי שהוא דאורייתא דברי סופרים קרינן ליה כלומר שאלולי קבלו סופרים פרושו לא היינו מבינים אותו כך: {יד} . כשהודה בחיובו בהם, אבל הוא יבטל אותה. כמו שאמר לעבור על דברי תורה עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת בית דין לפי שלא יהרג מי שבטל מצות עשה אבל אם אמר אין תפילין על דרך. כפירה יהרג מצד שהוא מין. הר''מ. ועתוי''ט: {טו} הגירסא בזבחים דף ל''ג. ועיין, באור תורה ובמנחת שי. ועתוי''ט:

. שאלו לב''ד שבלשכת הגזית ואמרו לו, וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ואח''כ הורה כבתחלה, אין ממיתין אותו ביבנה {יז}. אע''פ שסנהדרי גדולה שם, ואע''פ שעדיין הבית קיים, כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה {יח} בלשכת הגזית:

{טז} ממיתין כו'. אבל דנין אותו בבית דין שבעירו. גמרא ועיין פרק קמא מ''ה: {יז} . וצריך לפרש אלא מעלין כו'. כשהבית דין חוזר והתוספות הקשו והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה דיני נפשות. ולי נראה דאלא מעלין אינו חוזר אלא על בית דין שבעירו: {יח} , אל המקום, מלמד שהמקום גורם: {יט} יהודה אומר כו'. בגמרא, אמר לו ר''י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו, למה מענין וכו':

. מה שלא נאמר בנבואה לשום נביא בעולם. ומה שנאמר לחבירו ולא לו, ושמעה מפי חבירו ובא ואמר שנאמרה לו, שני אלו נביאי השקר הם ומיתתן בחנק. דכתיב (דברים י''ח) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע מעולם. אשר לא צויתיו, הא לחבירו צויתי, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו {כ}. וכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:. דכתיב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמע, וקרי ביה לא ישמיע, וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו אל דברי, הרי שלשתן בכלל {כב}. וכתיב (שם) אנכי אדרוש מעמו, בידי שמים:

{כ} להתראתו צריך שיהיו נביאים. ועתוי''ט: {כא} כו'. המפקירם שלא חשש מה שאמר לו הנביא. רש''י. ולשון הר''מ שיקל ויעלים עין מדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק: {כב} לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה, אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. וה''פ דכתיב והאיש אש לא ישמע, היינו המוותר, שהוא משמעות הכתוב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי ביה לא ישמיע היינו כובש כו'. וקרי ביה לא ישמע אל דברי, כלומר פסקינן לקרא בסכינא חריפא ולא מתחיל לקרות והיה האיש, אלא אשר לא ישמע, ובנביא גופיה קאמר. ועיין תוי''ט:

. כגון שמסר האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך, תו לא קרינא בה בית אביה:. שהיו מחייבין את הנידון:. כלומר, וכל הבועלים נידונים כמיתת הנבעלת, חוץ מבועל בת כהן שהיא בשריפה והוא בחנק:

{כג} עכומ''ז. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא: {כד} . כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת, אלא משכימין לאותה שנגמר לה דינו של נידון. רש''י. והתוספ' פירשו דלהכי קאמר מקדימין, כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה שרצו להמיתו, אבל ודאי אם אינך יכול, אפילו הכי נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ועתוי''ט: {כה} . נראה דה''ק חוץ משכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון, דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו. אבל כשלא זממו לאחיו כגון שאין מכירין אותו או לא התרו בו כו' דהשתא אין לנו להקישם לו, דאה''נ דמקדימין אותם לדין שלה. וזה נראה בלשון רש''י והר''מ. אלא שהתוספ' הוכיחו דאף על פי שאין דין בבועל, נדון בחנק. ולדבריהם צ''ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דריש פרקין, ונקט ובועלה אף על גב דלא איצטריך ליה הכא: