משנה - קידושין-פרק דפרק ד - משנה א
עֲשָׂרָה יוֹחָסִין {א} עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי {ד}, לְוִיֵּי {ה}, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי {ח} יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי {ט}, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. גֵרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָרִין {י} לָבוֹא זֶה בָזֶה:
. שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל {ב} והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב''ד {ג}:. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה {ו} חללה זונה לכהן הדיוט:. עבדים משוחררים:. גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל {ז}:. מפרש להו ואזיל:. דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא {יא}:
{א} . שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ועתוי''ט: {ב} תנן עלו לא''י אלא עלו מבבל לאשמעינן שכולם עלו מבבל. גמרא: {ג} סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה. כדתנן בסוף מסכת מדות: {ד} כו'. מנלן דסליקו כו' ויליף להו מקרא בגמרא: {ה} . והא דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם. זה היה בעודו בבבל דוק בפסוקים. והא דעזרא קנסם שלא עלו עמו (כמ''ש הר''ב סוף מעשר שני) היינו על שלא נתעוררו מעצמם לעלות. ועתוי''ט: {ו} מני חלוצה, משום דדברי סופרים הוא. ומ''מ הולד חלל מדבריחב ועתוי''ט: {ז} ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו'. וחייבים היו ישראל למול עבדיהם הכנענים והנהו הוו בכלל מקנת כספו (ועמ''ש ריש פ''ג דמכות): {ח} כו'. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא, שחללה בלאו. ומשוחררת בחזקת זונה. רש''י: {ט} . משמע אבל עבדים לא. אליבא דר''ט הוא הדין לממזרים דמותרין בעבדים, אלא משום אינך שאסורים בעבדים תנא חרורי. הר''ן: {י} כו'. ואף דנתינים קיימא בלא תתחתן דקאי אז' עממין בגירותא, דיש לומר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה אלא אמיוחסים. אבל אפסולים לא אלא דבלא גירות אסורים משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה ננהו. {יא} והכי נמי איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא, ולשרי בישראל שתוקי ואסופי והכי נמי אמרינן בגמרא. אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל אבל זה בזה לא עשו מעלה:
פרק ד - משנה ב
וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקֵי, כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו. וַאֲסוּפֵי, כֹּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי, בְּדוּקֵי:
. שקורא אבא, ואמו משתקתו:. שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:
פירוש למשנה זו
פרק ד - משנה ג
כָּל הָאֲסוּרִים לָבוֹא בַקָּהָל, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסִר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וַדָּאָן בְּוַדָּאָן, מֻתָּר. וַדָּאָן בִּסְפֵקָן, וּסְפֵקָן (בְּוַדָּאָן, וּסְפֵקָן) בִּסְפֵקָן, אָסוּר {יב}. וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵקוֹת, שְׁתוּקִי, אֲסוּפִי, וְכוּתִּי:
. אע''ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו' מותרים לבא זה בזה, הא קמ''ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר' יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס''ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת:. כגון ממזרי בנתיני:. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:. שתוקי בשתוקיתש ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע''פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר:. הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. ודאידגא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:
{יב} אסור. דסבירא ליה עשו מעלה ביוחסין אפילו בהני:
פרק ד - משנה ד
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כֹהֶנֶת {יג}, צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה {יד}, אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּה וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּה, וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּה. לְוִיָּה {כ} וְיִשְׂרְאֵלִית, מוֹסִיפִין {כא} עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָת:
. ב' מצד האב וב' מצד האם:. שהם שמנה. ארבע מן האב. וארבע מן האם. ואלו הן, אמה, אם אמה, אם אבי אמה, אם אם אבי אמה, אם אביה. אם אם אביה, אם אבי אביה, אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות {טו}:. וכהן {טז} בא לכנסה:. אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליד קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליד ערער {יז}, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ודאיש בלבד דוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינד צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו {יח} כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלד להנשא לגר ולחלל, וכ''ש לויה וישראלית {יט}:
{יג} כו'. פירוש כהן שבא לישא אשה כהנת. וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש ע''ג המזבח אבל אין לפרש דמיירי בישראל כו' דא''כ אמאי נקט כהנת אפילו חללה נמי הוי בנה כשר לכהונה. תוספ'. ועתוי''ט דלהר''ב דמפרש דוקא בערעור דין הבדיקה משום עצמו שלא ישא למוזהר עליה. ואפ''ה אין לפרש בישראל דכל שאין כאן פסול חללות א''צ בדיקה אפילו לממזרות. וכ''כ התוספ' דעיקר הבדיקה משום חללות ואגב כו'. וע''ע: {יד} . נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקת הד' צריך לבדוק האהרות שאין הד' נבדקות אא''כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר''ן: {טו} רש''י בודקים שלא היו ממזרת או אחת מהפסולות לקהל: {טז} לשון רש''י. ואע''ג דבכהן איירי, הוצרכו לפרש כאן שלא נטעה דבין ברישא בין בסיפא הנושא הוא כמו הנישאת: {יז} שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. הר''מ: {יח} קשיא דהא השוה הכתוב אשה כו', לכל עונשין דהא אמרינן בגמרא דכל היכא דהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו שלא תשאנו וא''כ הרי היא שוה לו: {יט} שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עביר בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות. אלא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמבדק לא אצרכינהו. רש''י: {כ} כו'. דאע''ג דאין בהן חשש חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה כשרה, לכהונה כדתנן במ''ו. מ''מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהונה דשייכי בה הלכך הצריכוהו לבדוק היכי דלא שייך אלא פסול ממזרת כגון לויה וישראלית. תוספ': {כא} כו'. לפי שהתערובות בהם יותר. הר''מ:
פרק ד - משנה ה
אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ {כג} וּלְמַעִלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן {כד} וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְכֹל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי {כו} הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בְּעַרְכֵי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ {כח}:
. התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח {כב} א''צ לבדוק אחר אם אבי אביה. דכיון דבנה שמש ע''ג דמזבח בידוע שמיוחס היה:. אם מצא שהיה משורר על הדוכן:. ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים {כה} ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י''א) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה:. כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו:. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי:. סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין {כז}:. בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין {כט}, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:
{כב} באביה שא''צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם אם אביה וכן בכל אב: {כג} . מיירי אפילו בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה כו' דלכתחלה לא עבדי כ''א מיוחסי' והיינו דלא תני ס''ת ותרומה ונשיאת כפים משום דמילתא דפשיטא נינהו דאינן אלא בכהנים ושייר נמי שטרות דאיכא מאי דאמר דמעלין. תוספ'. ועתוי''ט: {כד} כו'. דאמר מר ששם (בלשכת הגזית. רש''י) היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמרא: {כה} דהא אין כשרים לדיני נפשות אלא המשיאין לכהונה וכל סנהדרין היו דנין דיני נפשות וכל עיר שיש בה ק''ך היתה ראויה לסנהדרין. אלא עיקרא דמלתא דסנהדרין היתה בכל מקום. ותנאי דבירושלים, אמרוהו בגמרא אשוטרי הרבים, משום דלדיני ממונות הכל כשרים ואפילו ממזר. ועתוי''ט: {כו} . היינו דפירש הר''ב שהיו דנין דיני ממונות. וכן פירש רש''י: {כז} רש''י, בערכי, שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין ליחס את הראוים לדון שהיו מיוחסים, וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן, שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס: {כח} . דאמר קרא והתייחסם בצבא המלחמה: {כט} לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן כדאיתא במ''ה פ''ט דסוטה ; ה''נ הצריך דוד המלך עליו השלום שיהיה לחב זכות אבותם:
פרק ד - משנה ו
בַּת חָלָל זָכָר, פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם {ל}. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה {לא}. חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר:
. בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה:. אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:
{ל} . מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי מה להלן לאחר ג' דורות כר קמ''ל. גמרא: {לא} כו'. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי''ט:
פרק ד - משנה ז
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵּר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. וְגֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר {לב} אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה:
. מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר''א ב''י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר' יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:
{לב} . הרי ג' מחלוקת בדבר. לר''י דלעיל בת גר זכר פסולה ואפילו נשא ישראלית. לר''א איכא צד אחד ישראל מכשיר, ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה, ומיהו הורתה ולידתה בגרות בעינן. ובגמרא וכולן מקרא אחד דרשו כו'. ועתוי''ט:
פרק ד - משנה ח
הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים:
. דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד {לג}:. הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:. שלא היה לעולם בחזקת כשרות:. טעמא דר' יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה {לד}. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם {לה}. והלכה כר' יהודה:
{לג} , למה הוצרך לכך דכיון דבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים הר''ן. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות הוצרך לזה: {לד} על פי שלהכשיר נאמנת כדלעיל במ''ב לאבא שאול, שאני, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר לבא בקהל כמ''ש במ''ב אלא דרבנן גזרו עליהם, והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב. ואפילו לאב נחלקו חכמים. הה''מ: {לה} ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן. שאם נאמינהו על הבן. ממילא יהיו נפסלין בני הבן. תוספ' והר''נ:
פרק ד - משנה ט
מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ, אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם {לו} נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁה, וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ, אִם שֵׁלָּהּ קָדְמוּ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. וְאִם שֵׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:
. אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה''א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליחש אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע''ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:
{לו} כו'. אם באת לינשא לאחר. רש''י:
פרק ד - משנה י
מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָם וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר, אִשָּׁה שֶׁיָּצָאתּ עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֵיהָ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים {לט} וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה:
. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה {לז}:. בבנים קטנים שכרוכים {לח} אחרי אמן:
{לז} הקשו פשיטא כיון דנבדקת כבר שוב א''צ בדיקה. ועוד דאינו מביא ראיה דסיפא מותר כו'. ולי נראה דיש לומר דאין הכי נמי דכולה מתניתין לא איצטריך אלא משום ראיה דעל חבנים, דברישא א''צ כיון דכרוכים, ובסיפא כיון דמתה צריך, ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא''צ ראיה על האשה. ועתוי''ט: {לח} אצלה. רש''י: {לט} חבנים. צ''ל דמתניתין אפילו לר''י דמשנה ח' שסובר דד''ת האב נאמן לפוסלו וכ''ש להכשירו וכמ''ש לעיל, אפ''ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וכ''ז הוא רק נגד משפחות הבדוקות שרוצים שיהיה משפחתן בדוקה, אבל בלא''ה א''צ לחביא ראיה, דכל אדם בהזקת כשרות עד שיפסל (ע''י ערעור). המגיד:
פרק ד - משנה יא
אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים {מ}. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים:
.אין פירוש למשנה זו
{מ} . הקטנים הכרוכים אחריה. גמרא:
פרק ד - משנה יב
לֹא יִתְיַחֵד {מא} אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ {מה} מְשַׁמְּרַתּוּ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ:
לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:. שהאחד בוש מחברו. ופסק הה, לכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ''ש איש אחד עם ב' נשים. אלא א''כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה {מב}, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה {מג} ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה {מד}. ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:. והוא שתהיה הבת מי''ב שנה ויום א', והבן מי''ג שנה ויום א'. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:
{מא} יתיחד. רמז ליחוד מן התורה מנין, שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך, בן מתיחד עם אמו (ולהכי נקט בן אמך שהבן מצוי אצל האם) ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. גמרא. ולפי שלא אמרו אלא רמז, כתב הר''מ, ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד דוד ובית דינו גזרו על יחוד הפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד כותית ע''כ. ומיהו כל זה ביותר מג' שנים ויום אחד. ירושלמי. וכן פסק הר''מ. ועתוי''ט: {מב} והר''מ כתבו נמי בת חמותה: {מג} לספר דברים בשוק. ואינה מוסרת כו' מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר, הלכך אין כאן משום דעתה קלה, שלא תהא נוחה להתפתות. רש''י: {מד} בכלל. הר''מ: {מה} . הקשו בתוספ' דבגמרא משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו והכא משמע דדוקא ב' נשים. ומכ''ש לרבנן, מתניתין דהתם דלא כמאן כו'. לכך כתבו דהכי גרסינן, רש''א אף איש אחד מתיחד עם ב' נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. ואתאן אפילו לרבנן. וכן גירסת הרי''ף:
פרק ד - משנה יג
לֹא יִלְמַד אָדָם רַוָּק {מז} סוֹפְרִים, וְלֹא תִלְמַד אִשָּׁה {מח} סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים:
. פנוי בלא אשה:. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות {מו}. מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר:. אע''פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו {מט} לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:
{מו} תנוקות עצמן לא נחשדו על הזכור. גמרא: {מז} . תרגום של ובחורים כשול יכשלו. הוי רווקים. תוספ': {מח} . מפני אביהם שבאים לחביא את בניהם. גמרא: {מט} בבית הספר. וטעמא דת''ק, דאע''פ שהיא בביתה מיקרי פת בסלו. ועתוי''ט:
פרק ד - משנה יד
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה {נב} (וְקַלָּה), וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר {נג} וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ {נד}, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ {נה}. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר {נו}, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר, וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵּׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר, אֶלָּא שֶּׁהֲרֵעוֹתִי {נז} מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרִיָן אִשׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר {נח}, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנָּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן {נט}, אֶלָּא מְשַׁמְּרַתוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית {ס} וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה {סא}. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה עַד שֶׁלֹּא נִתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
. והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור: {נ} . שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:. ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד' שפיר דמי. ורמב''ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו {נא} להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:. כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:. [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:. מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:
{נ} הבהמה. רש''י ור''ן: {נא} דה''א דלשרי להתיחד עם ב' נשים משום כדי חייו. וכתב הר''מ וכיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת: {נב} כו'. בגמרא מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיותא שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה. רש''י. והערוך מסיים נקיה מגזל וקלה דאין בה חסרון כיס: {נג} כו'. לשון רש''י, ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו: {נד} כו'. שנאמר לי הכסף ולי הזחב נאום ה' צבאות. גמרא: {נה} זכותו. וקשה לי דאם הכל לפי זבותו א''ב תפלה מאי מהניא ליה. שאם זבותו כדאי אין הקב''ה מקפח שכרו ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הבל לפי זכותו. ומסיק שע''י התפלה זכותו יגרום לשנות מזלו כמו ע''י זכות גדול. ועתוי''ט: {נו} כו'. כלומר ר''מ חביא ראיה מן השכר. ורשב''א חביא ראיה מן העונש: {נז} כו'. שנאמר עונותיכם הטו. גמרא: {נח} . בגמרא ובירושלמי גרס קדר. ופירש''י בעלי קרנות:. שעוברים על תנאם. כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום:. שפורשים למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים: {נט} כן. שאף חבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. רש''י. וממילא דה''ה יסורין דכל שאינו יכול לעסוק בה מה לי זקנה מה לי יסורין: {ס} . והוא מענין אחריות, שפירושו מיטב. וכן מסיים דשנים ורעננים יהיו: {סא} . לשון רש''י, יצמחו צמח, ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו: