משנה - קידושין-פרק גפרק ג - משנה א
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת {ד}. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי {ה}. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה {ו}. מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת {ז}. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:
. אמרי' בגמרא מאי והלך {א}, שהלך ברמאות. ולהכי תנן האומר לחברו ולא תנן האומר לשלוחו {ב}, לאשמועינן דאע''ג דלא עשאו שליח מתחלה לכך, אלא שאמר לו קדש לי אשה פלונית {ג}, אם קדשה לעצמו קרינן ביה שהלך ברמאות ורמאי הוי:. ויכול לכנסה אפילו בתוך אלו הל' יום:. אם בת כהן היא זאת שנתקדשה לאחר שלשים יום, כל אותן שלשים יום תאכל בתרומה, שלא נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה. ואם בת ישראל לכהן היא, לא תאכל בתרומה, שעדיין אינה אשת כהן:. וצריכה גט מתרווייהו:
{א} במ''ד דפ''ב דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא''ל וקדש לי במקום פלוני: {ב} כהאי (דר''פ) דלעיל. ומסיק בגמרא דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ''ל דאפילו בשלוהו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליה לא אמרינן מראה מקום הוא לו ולא עשאו שליח אלא באותו מקום: {ג} שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פ, לוני דרך אצלה: {ד} . וא''ת מאי קמ''ל פשיטא וכי מפני שנהג בה רמאות לא תהא מקודשת. י''ל דסד''א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעי רבנן לקדושי מיניה כו' א''נ סד''א קדושי סעות נינהו שאלו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ''ל. הר''נ ועתוי''ט: {ה} . בגמרא, אמר רב לעולם. וז''ל הר''מ, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמו שקידש א''א שאין הקדושין תופסין בה: {ו} . לאשמעינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה''מ לחומרא בלבד, דליתא, אלא מקודשת לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל. אבל בפירוש הר''מ מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל תאכל בתרומה חוזר לפסקא הראשונה. והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום. ואם אמר לה מעכשיו כו', אינה אוכלות מעת שקבלה הקידושין ע''כ. ונראה שגורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפרש כשלא בא אחר וקדשה. וסד''א שלא תאכל משום דמיחלפא במעכשיו, קמ''ל דלא. הר''ן. וצריכין אנו לפירוש הר''ן בהר''מ. גם להר''ב שג''כ גורס כהר''מ: {ז} ואינה מקודשת. ובגמרא אמר רב לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיו קדושין מעכשיו. אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' (דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר''ן) הלכך לעולם היא בספיקא. דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. רש''י:
פרק ג - משנה ב
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְהוּא יִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {ח}. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ {ט}. וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
. בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז:. ומשיתן נתקדשה למפרע, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:. אם יש עדים שיש לו. ואם לא נודע שיש לו, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו ומתכוין לקלקלה:. שהיה שולחני והראה על השלחן מעות שאינן שלו {י}, אינה מקודשת:
{ח} מקודשת. פשיטא, מהו דתימא לאו תנאה הוא ולזרוזי קאמר, קמ''ל. גמרא, ועתוי''ט: {ט} לה. אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוי קדושין. עד דמחזי לה ומכי מחזי לה אגלאי מלתא דמעיקרא תפסי בה קדושין. טור: {י} , פשיטא, ל''צ דאע''ג דנקיט דמי עיסקא. פירש''י למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה ג
עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֶשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {יא}. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּה. וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
. מקום הראוי לזרוע כור, שהוא שלשים סאין:. אם יש עדים שיש לו, מקודשת ודאי. ואם אין ידוע שיש לו, מקודשת מספק ולא אמרינן זוזי דעביד אינשי דמצנעי חיישינן דלמא אית ליה ומתכוין לקלקלה. אבל ארעא לא חיישינן דלמא אית ליה, דאם איתא דאית ליה ארעא, קלא אית ליה:. שאינה שלו. ואע''ג דנחת בה לחכירות או לקבלנות {יב}, אינה מקודשת:
{יא} מקודשת. פשיטא. מהו דתימא א''ל מאי נפקא לך מיניה אנא טרחנא ומייתנא, קמ''ל. וה''ה במעות אם אמר ע''מ שיש לי במקום פלוני שאם אין לו אינה מקודשת. הר''מ והרא''ש. ולהר''מ קדושי ספק הן בתרווייהו דשמא יש לו ומכוין לקלקלה: {יב} באריסות בתי אבות. דמ''מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה. הר''נ:
פרק ג - משנה ד
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל תְּנַאי {יג} שֶׁאֵינוֹ כִתְנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֵינוֹ תְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וּכְתִיב, וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים. רבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, צָרִיךְ הָיָה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא {טו} כֵן, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ בְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ:
. שאינו כפול וכו' אינו תנאי. ואע''פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים:. ואי לא כפל הדברים היתה מתנתו קיימת והיו נוחלים את ארץ הגלעד אע''פ שלא היו עוברים. ואע''ג דאמר אם יעברו אתכם, לית לן מכלל הן אתה שומע לאו. ושמעינן מיניה נמי, דבעינן תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי הוה אמר הכי, לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה. וש''מ נמי דבעינן הן קודם ללאו {יד}, דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם:. אתנאי כפול פליג, דאין צריך לכפול, דמכלל הן נשמע לאו. וזה שכפלו משה, צורך היה הדבר. ולענין פסק הלכה, אם אמר ע''מ, אין צריך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו ולא תנאי קודם למעשה, אלא התנאי קיים. ואם לא אמר ע''מ, צריך כל הני דאמרינן. ואם לאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ולא שנא בתנאי שבדיני ממונות, ולא שנא בתנאי שבגיטין וקדושין הכל שוה לדבר זה:
{יג} תנאי כו'. כגון הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי ר' זוז ולא פירש לכפול (אם לא כו') רש''י. וכ''כ הר''מ דר''מ חולק על אלו חבבות הקודמות שאומר ע''מ ומצריך ג''כ תנאי כפול. אבל אין הלכה כמותו בע''מ כו': {יד} שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דברים אדם מתפיס. ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. הר''נ. ועתוי''ט: {טו} כו'. לא מבעיא בארץ גלעד לא יינחלו דכיון שהיה לחב יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם א''כ דין הוא שהורע כוחם אם לא יעברו אלא אפילו בארץ כנען שלא יפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפ''ה הורע כחם אם לא יעברו. אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ועתוי''ט משמעות בגמרא:
פרק ג - משנה ה
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹהֶנֶת, עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲֹשִירָה, עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ {טז}. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְרִי, לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ, לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ {יז} לִיךְ יְבָמִיךְ, אֵינָה מְקְדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, אִם יָלְדָה אִשְׁתֶּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, מְקְדֶּשֶׁת:
. כתב הרמב''ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים {יח}, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא אמרו דבריו קיימים אלא להחמיר עליה שאסורה לינשא לאחרים:
{טז} הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דה''ל דברים שבלב. רש''י. ועתוי''ט: {יז} . קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. רש''י. וכלומר ר''ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ואינה הלכה: {יח} כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי:
פרק ג - משנה ו
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כַּפּוֹעֵל, דִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן {כ} וְעָשָׂה עִמָּה כַּפוֹעֵל, מְקֻדֶּשֶׁת {כא}. וְאִם לָאו, אֵינָה מְקְדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָה מְקְדֶּשֶׁת. מֵתּ הָאָב הֲרֵי זוֹ מְקְדֶּשֶׁת: מֵת הַבֵּן ; מְלַמְדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה:
. בפעולת יום אחד. ולאו דמקדש לה בשכר פעולה {יט}, דכיון דקי''ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא כשגמר פעולתו הוי שכירותו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת. אלא דמקדש לה השתא בפרוטה ע''מ שיעשה אח''כ עמה כפועל:. בגמרא מפרש שלא ימחה אבא. וכשקבע זמן למחאתו, כגון שאמר שלא ימחה אבא כל שלשים יום. הלכך רצה האב, שעברו שלשים יום ולא מיחה, הרי זו מקודשת. לא רצה, שמיחה בתוך שלשים, אינה מקודשת:. תוך שלשים, הרי זו מקודשת, דאמרינן מאן מחי:. בתוך ל', מלמדים את האב שימחה, כדי שלא תהא זקוקה ליבם:
{יט} קמ''ל מתניתין דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. דאי לאו הכי פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאים דעלמא. רש''י: {כ} . והניחה השלטון ולא תבעה. הר''מ: {כא} . אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק. טור:
פרק ג - משנה ז
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:
. לכנסה {כב}. דלא חציף למימר קמיה דאב שקבל הקדושין, אני הוא, אם לא היה אמת, דמרתת דלמא מכחיש ליה:
{כב} שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת ע, ליה בסופה, והכא ליתיה להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו, נאמן. הר''נ. והגאון פני יהושע בסוגיא, שדא נרגא בדברי הר''נ. ובספרי פתחי נדה פותח מ''א מ''ב הארכתי בענין. ומקום הניחו לי להתגדר בעזה''י:
פרק ג - משנה ח
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי, קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה, נֶאֱמָן {כד}. קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ {כו}, יֶשׁ לִי בָנִים, נֶאֱמָן. יֶשׁ לִי אַחִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם, אֵין הַבּוֹגְרוֹת {כח} בִּכְלָל:
. קבלתי את גטה:. עכשיו כשאמר עליה כך:. לפסלה מן הכהונה. שהאב נאמן על בתו כל זמן שהיא קטנה, דכתיב (דברים כ''ב) את בתי נתתי לאיש הזה, כשאמר לאיש, אסרה על הכל, שאין אנו יודעים למי. כשחזר ואמר לזה, התירה לו {כג}:. ואם לאחר שגדלה אמר כך, ובקטנותה לא אמר, אינו נאמן:. לפסלה מן הכהונה. דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה {כה}:. ואין אשתי זקוקה ליבם:. ואשתי זקוקה ליבם {כז}. ועד עכשיו היתה בחזקת שאינה זקוקה:. לפי שאינן ברשות האב לקדשן. ואף על פי שעשאתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה {כט}, אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה {ל} ועביד מצוה דלא רמיא עליה. אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט מספק. דלא ידעינן איזו מהם קידש:
{כג} בין בקטנה בין בנערה אלא שאינה בוגרת מיירי ולפיכך צריך לפרש דקטנה דתנן היינו לאפוקי בוגרת: {כד} . דוקא בתוך כדי דיבור, אבל היכא דהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה, דלא הימניה רחמנא בגירושין. הר''ן. דהא קרא את בתי נתתי הוא דכתיב: {כה} בקידושי ביאת איסור לא המניה רחמנא ובהכי ניחא דלכא למימר מיגו דקדשתיה לפסול לה. הר''ן. ועתוי''ט: {כו} . אורחא דמלתא נקט. רשב''ם: {כז} כי מוחזק באחי נאמן. ועתוי''ט: {כח} הבוגרת כו'. הא קטנות בכלל. דקדושין שאין מסורין לביאה, דכל אחת ספק אחות אשה, אפ''ה הוי בכלל ספק קדושין וצריכות גט: {כט} לאו הכי למאי תנן אין חבוגרת בכלל מלתא דפשיטא הוא. ועתוי''ט: {ל} סתמא קתני ואפילו אמרה לו קידושי לך דאית ליה נמי הנאה מינה גמרא. והא דקרי ליה מצוה דרמיא עליה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים. רש''י:
פרק ג - משנה ט
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים {לא} וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי {לב} אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן {לג} אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבּי יוֹסֵי אוֹמֵר {לד}, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת:
. איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דר''מ ור' יוסי בקדשתי את הגדולה ובקדשתי את הקטנה. דאי אשמועינן בקדשתי את הגדולה, הוה אמינא בהא קאמר ר''מ, דכיון דאיכא דזוטרא מינה, להך גדולה קרי לה, דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אע''פ שהיא קטנה, כשיש קטנה למטה ממנה. אבל קטנה אימא מודי ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה. ואי אתמר בהא, בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך אימא מודי ליה לרבי מאיר, לכך הוצרכו שתיהן. והלכה כרבי יוסי בשתיהן י האומר לאשה קדשתיר וכו'. איצטריך לאשמועינן באומר קדשתיך, ובאומרת קדשתני. דאי אשמועינן באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, הוה אמינא דינא הוא דלא מתסרא איהי בקרוביו, דאיהו שקורי קא משקר, דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה, ומשקר ואמר קדשתיך. אע''פ שלא קדשה, אבל איהי כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט, אי לאו דקים לה, לא הוה אמרה, ונתסר איהו על פיה בקרובותיה, ואפילו יהב לה גט. קמ''ל:. משום דהוה סלקא דעתין לומר מאחר שהאב נאמן על בתו מן התורה, תהיה האם נאמנת על בתה מדרבנן, קמ''ל דאינה נאמנת:
{לא} נשים. שנשא השניה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה קטנות כת שניה. רש''י. וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרות במקום קטנות או נערות. מבואר לעיל דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. ב''י: {לב} . נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במשנה ז' קדשתי ואיני יודע למי כו'. וה''נ שאומר קדשתי כו' ואיני יודע איזוהי: שהמקדש יאמר שזו היא שקדש. אינו נאמן דהתם ה''ט דנאמן כמ''ש בשם הר''ן. דחזקתה מקודשת ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציא מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי. ועתוי''ט: {לג} . מפרש בגמרא דבשאין כת שנייה אלא אלא גדולה וקטנה עסקינן. שאלו היה אמצעית בכת שניה אפילו לר''מ היתה מותרת, משום דלא מקריא גדולה אא''כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני וא''י אם אמצעית שבקטנות. אבל אמצעית שבגדולות נכללת בקטנה שבגדולות. הר''נ: {לד} ר' מאיר רי''א. בהא קמפלגי ר''מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ורבי יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה למימר מלתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר. גמרא:
פרק ג - משנה י
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ {לה} וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ {לו} וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִתִּי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרובָיו. הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:
.אין פירוש למשנה זו
{לה} . בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. דהא אין קדושין בלא עדים. גמרא: {לו} כו'. דשוינהו עליה חתיכה דאסורא בהודאתו. רש''י:
פרק ג - משנה יא
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ {לז} וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו:
קדשתי את בתר וכו'. איידי דתנא להני בבי דלעיל, תנא נמי להא, ואע''פ שהיא משנה שאינה צריכה. ובכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט {לח} כדי להתירה. ואם מעצמו נתן גט, כופין אותו ליתן כתובה {לט}:
{לז} . בגדולה שעשתה שליח. והיא קבלה קדושין לעצמה ואמרה שגם הוא כשקדשה נתכוין לקדש את עצמה: {לח} לא. דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובתה. גמרא: {לט} דעתיה דקדשה, וארוסה יש לה כתובה. רש''י. ולמאן דסובר דאין לה כתובה הכא כשכתב לה. וא''ת האיך יכול לומר לא קדשתיך. וי''ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח''כ מקדשין. הה''מ:
פרק ג - משנה יב
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, הַוָּלָּד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר {מ}. וְאֵיזֶה, זוֹ כֹהֶנֶת לְוִיָּה {מא} וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאתּ לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה {מג}, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם {מד}. וְאֵיזוֹ, זוֹ {מה} אַלִמָנָה לִכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לִכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲבָל יֶשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִדּושִׁין, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה, זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד כְמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה, זֶה וְלַד שִׁפְחָה {מז} וְנָכְרִית:
. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשואיה. והאי כללא לאו דוקא {מב}, שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה, דקהל גרים לא אקרי קהל, ואף על פי כן אין הולד הולך אחר הזכר שהולד ממזר, אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת:. ביבמות נפקא לן מקרא דכתיב (דברים כ''ג) לא יקח איש את אשת אביו, וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומוקמינן לה בשומרת יבם של אביו, שהיא אשת אחי אביו שהיא עליו בכרת:. של חייבי כריתות {מו}:. דכתיב בשפחה (שמות כ''א) האשה וילדיה תהיה לאדוניה {מח}, ובנכרית כתיב (דברים ז') כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, ש''מ הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה {מט}:
{מ} . למשפחותם לבית אבותם כתיב. רש''י: {מא} . גמרא, ותו לא והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר כו'. תנא כ''מ לאתויי: {מב} דאיזו זו אתי למעוטי כהאי גוונא: {מג} . ואפ''ה תפסי קדושין דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי איפסק הלכתא: {מד} . שבשניהם, הנולד מפסולי כהונה הולד ממזר. וכן בן ממזרת מישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית. וכן בן נתינה מישראל, נתין. ובן נתין מכשרה, נתין. רש''י. והא דהולך אחר הפגום, ילפינן מקראי: {מה} כו'. ותימא דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי, וצ''ל דתנא ושייר. ועתוי''ט: {מו} מן הנדה. ועתוי''ט: {מז} . מנלן דלא תפסי בהו קדושין דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור: {מח} כנענית נשואה לעבד עברי מיירי גמרא. ופרש''י וא''ק דלא יצא חפשי עם אביו. ועתוי''ט: {מט} דפשיטא דולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושין. הר''נ. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה יג
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר {נ}. כֵּיצַד. מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד עָבֶד. שִׁחְרְרוֹ, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר {נג}:
. ואפילו לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו {נא}. והלכה כר''ט. ומודה ר''ט שעבד שנשא ממזרת, הולד ממזר, שעבד אין לו יחוס {נב}:
{נ} . מפסול זרעם, שלא יהיו בניהם ממזרים. רש''י: {נא} דממזר חייב הוא בכל הלאוין שבתורה. לאו דשפחה שאני, דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ואפקיה בלשון לא יהיה קדש, דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, משמע שאין ממזר בכלל, שכיון שיצירתו בעבירה, קדש ועומד הוא. ר''ת. ועתוי''ט: {נב} מתייחס אחר אביו. רש''י: {נג} ממזר. בגמרא פליגי בילפותא דקרא: