משנה - גיטין-פרק טפרק ט - משנה א
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ {א} הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לִפְלוֹנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ {ג} הֵימֶנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ וְיאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְאִם כְּתָבּוֹ בְתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ, פָּסוּל {ד}:
. רבי אליעזר מתיר. טעמא דר''א, דכתיב (ויקרא כ''א). ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, פסולה לכהונה. אלמא גט הוא והכא דשרייה לכל אדם חוץ מזה, מותרת לאחרים:. דאמרי איסור כהונה שאני, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, ואע''ג דהוה גט לפסלה לכהונה, לא הוי גט להתירה לאחרים. והלכה כחכמים. ולא אסרי רבנן אלא כשאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, או חוץ מפלוני. אבל אי אמר לה הרי זה גטך על מנת שלא תנשאי לפלוני, מודו רבנן דהוי גט, שהרי התירה לכל אדם במסירת הגט אלא שהתנה עמה שלא תנשא לאותו פלוני, והוה כשאר תנאי בעלמא. ואסרי רבנן למגרש לומר הרי זה גטך על מנת שתנשאי לפלוני, שלא יאמרו נשותיהן נותנים זה לזה במתנה. וכל תנאי שמתנה אדם בגט קודם כתיבת הגט, אע''פ שלא נכתב התנאי בתוכו, הגט פסול {ב}. אלא אחר שנתנו לידה מתנה מה שהוא רוצה להתנות:
{א} לה. בשעת מסירה. רש''י: {ב} וטעם לדבר מחמת שאין אומרים יש ברירה דאע''פ שנתקיימו התנאי'. מ''מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות. המגיד: {ג} כו'. אפילו לרבי דא''צ לחזור ולטלו ממנה. שאני הכא הואיל וקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה. הלכך צריך לחזור ולטלו הימנה אבל ההיא דלעיל לא זכתה בו לכלום. בגמרא: {ד} . לפי שלא נכתב הגט אלא על תנאי זה ואין כאן כריתות. תוספ':
פרק ט - משנה ב
הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ לְאָחִי וּלְאָחִיךְ לָעֶבֶד וְלַנָּכְרִי {ה} וּלְכָל מִי {ו} שֶׁאֵין לָה עָלָיו קִדּוּשִׁין, כָּשֵׁר {ז}. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל {ח}, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְכָל מִי {ט} שֶׁיֶּשׁ לָה עָלָיו קִדוּשִׁין {י} אֲפִלּוּ בָּעֲבֵרָה, פָּסוּל:
. כיון דקדושין תופסים בחייבי לאוין, ולהאי לא תפסי משום איסור אישות שבה, אשתכח דשייר בגיטא:
{ה} כו'. דלא תפסו בהו קדושין, כדפירש''י ביבמות דף מ''ה ע''ש. ועתוי''ט: {ו} מי כו'. לאתויי שאר חייבי כריתות. גמרא: {ז} . דלאו שיורא הוא ובלאו איסור אישות נמי לא תפסו להו בה קידושין. רש''י: {ח} כו'. משום סירכא דשאר דוכתי נקט הכי שהרי משום גירושין הללו נאסרה אף לכהן הדיוט והול''ל אלא לכה''ג ולכהן הדיוט. ועתוי''ט: {ט} מי. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי. גמרא: {י} כו'. אם היתה פנויה. רש''י:
פרק ט - משנה ג
גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְדֵין דְיִהְוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבַּיִן. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין {יב}, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:
. עיקר כתב הגט, כך יכתבו בו:. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ואי לא כתב ביה הכי, אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא. והלכה כרבי יהודה {יא}:
{יא} משום דאמרינן בגמרא דפליגי ת''ק ור''י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע''ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור''י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מלתא כו' אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה כו'. ובריש נדרים קיי''ל דלא הויין ידים. ועתוי''ט: {יב} חורין. משום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור נמי בשפחה (ובס''א וירושלמי ורי''ף גרס בן) ועתוי''ט אי בעינן גם הכא ודין. (ועיין בקרבן העדה. א''נ):
פרק ט - משנה ד
שְׁלשָׁה {יג} גִטִין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר {יד}. כָּתַב בִּכְתָב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים {טו}, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֶשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד {טז}, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלשָׁה {יז} גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הוָּלָד כָּשֵׁר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל פִי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים {יח} אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָה בִּפְנֵי עֵדִים, כָּשֵׁר וְגּוֹבָה {יט} מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
. לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי, כתב ידו כמאה עדים דמי. ולר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, הואיל וכתב ידו הוא, וכתב ונתן קרינן ביה, ואע''ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתאש וחכמים פסלוהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר:. דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות, אי משום שמא יחפה על בת אחותו, כדאמרינן בפרק שני:. איכא למ''ד אכתב ידו קאי, ורישא אשמעינן דאפילו אין בו עד, הולד כשר. והכא אשמעינן דאפילו יש בו עד אחד לכתחלה לא. ואיכא למ''ד אכתב סופר קאי, ואפ''ה הולו. כשר, דסופר הוה ליה במקום עד שני:. שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גרשתיה. והלכה כרבי אלעזר:
{יג} . מנינא למעוטי גט ישן דתנשא לכתחלה. ולמעוטי שלום מלכות דהולד ממזר אליבא דר''מ. א''נ לרבנן דתצא. גמרא: {יד} . ומה שהקילו בג' גטין הללו מבשאר גטין פסולין. היינו טעמא משום דדבר הנוהג בגטין ולא בשטרות החמירו יותר כדי שלא יבואו להשוות גטין לשטרות. כו'. אבל בדבר שלא נתקן בגטין בלבד אלא גיסין ושטרות שוים בהם הקילו. ועיין תוספות יום טוב: {טו} כו' טעמא דפסול משום שיוכל, לכתוב הזמן כמו שירצה, והוי כאין בו זמן דאיכא למיחש. ססא יחפה. וא''נ משום פירי וד. אי דהבעל אינו נאמן (התוי''ט קיצר, ועיין בתו' באריכות) ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד. האשה שלא כדין כשכתב יום שעמד בו ולא יקדים הזמן. והיא לא תוכל, לטרוף לפי. שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול. דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. תוספ'. וע''ע: {טז} . נראה דה''ה דאין בו זמן אלא לאשמעינן דאע''ג דיש בו זמן לא תנשא לכתחלה: {יז} כו'. למעוטי הא דתניא המביא גט ממ''ה נתנו לה ולא אמר בפ''נ ובפ''נ יוציא והולד ממזר דר''מ. גמרא. ועתוי''ט: {יח} . ואינו כתב ידו כשר לינשא לכתחלה: {יט} כו'. ה''ק ואם שטר הוא גובה כו' דר''א ס''ל עידי מסירה כרתי בין בגטין בין בשטרות. ועתוי''ט:
פרק ט - משנה ה
שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִיטִין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ {כ} וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל. חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְמַטָה, כֻּלָן כְשֵּׁרִין וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה כָתוּב טֹפֶס לְכָל אַחַת וְאַחַת וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ {כד}, כָּשֵׁר {כה}:
. בשמותיהם:. דלא ידעינן דמאן ניהו {כא}:. זמן אחד לכולן, בכך בשבת גירש פלוני פלונית ופלוני פלונית:. זמן לכל אחת ואחת {כב}, בכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט. ובכך בשבת {כג} גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט, וכן כולם. והעדים מלמטן:
{כ} , אפילו לר''א דאמר עדי מסירה כרתי וע''כ לה לשמה דכתיב בקרא לא אחתימה קאי אלא אכתב ומיהו אונתן לא קאי דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמרא: {כא} הר''ן, לא בטל ממש אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו ולא, לזו. אבל אם נתן לאהת מהן או לשתיהן ה''ז ספק גירושין: {כב} בכלל חורף הוא. אבל שם טופז הונח על כל נוסח הגט כו'. אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר סופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועתוי''ט: {כג} בגמרא שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון דאל''ה הוי ראשון מוקדם לחתימת העדים. ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרים עמו. וגם מפורש בגמרא דדוקא שכתוב ובכך בוי''ו לחברם. דאלת''ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל: {כד} עמו. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש''י: {כה} . ולא האחרי' היינו בלא עידי מסירה אבל בעידי מסירה כולם כשרים דלא גרע מאם לא היו בו עדים כלל. הר''מ. וכתב הרמב''ן ושפתים ישק כו'. ולהתוספ' והרא''ש דאין שום גט כשר בלא עדי מסירה צ''ל דכשר דא''צ להביא העדי מסירה לפנינו, דאנו תולין שכדין נמסר לה:
פרק ט - משנה ו
שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן זֶה בְּצַד זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים עִבְרִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים יְוָנִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר. עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי וְעֵד אֶחָד עִבְּרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִין מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין:
. בשני דפין זה בצד זה, ושני עברים חתומים מתחת הגט הראשון לתחת השני, שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני {כו}. וכן עד שני תחתיו, וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים הדרים בארץ יון, וחתמו בכתב יוני, ודרך הכתב יוני שהולך מן השמאל אל הימין {כז}, נמצא שם העד תחת הגט שני, ושם אביו תחת הראשון. את שהעדים הראשונים נקראים עמו כשר. אם העברים חתומים למעלה, שדרך כתב עברי שהולך מן הימין אל השמאל, ונמצא שם העד תחת הגט הימני, ושם אביו תחת הגט השמאלי, הימני כשר. ואם. היונים חתומים למעלה, השמאלי כשר. ששמות העדים תחת השמאלי הם. וטעמא, דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים {כח}, שאם העברים היו חתומים למעלה שהם הולכים מן הימני אל השמאלי וחתמו על הגט הימני, כשבאו שני היונים לחתום תחתיהם הלכו גם הם מן הימני אל השמאלי כסדר כתיבת העברים, ונמצא שארבעתם חתמו על הגט הימני. וכן אם היונים חתומים למעלה, שמא הפכו העברים שבאו אחריהם סדר כתב עברי, והלכו מן השמאלי אל הימני ונמצאו ארבעתם חתומים על השמאלי: ה''ג עד אחד עברי ועד אחד יוני, ועד אחד עברי ועד אחד יוני באים מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין. וטעמא, דחיישינן שמא העד עברי הראשון חתם על הגט הימני הראשון כפי סדר כתב עברי, והעד היוני השני חתם על הגט השמאלי השני כפי סדר כתב יוני שמתחילין מן השמאל, והעד השלישי העברי הפך כתב העברי והתחיל גם הוא מהשמאל כמו היוני שלפניו, ונמצא גם הוא חתום על הגט השמאלי, והעד היוני האחרון חתום כדרכו מן השמאל אל הימין וגם הוא חתום על השמאלי, ונמצאו ג' עדים חתומים על השמאלי, ואחד בלבד חתום על הימני. או בהפך שהעד השני היוני הפך כתבו לסדר כתב עברי והתחיל מן הימין אל השמאל כמו שחתם העד עברי הראשון, והעד עברי השלישי חתם כדרכו מן הימין, ונמצאו שלשתן חתומים על הגט הימני הראשון, והעד היוני האחרון לבדו חתם כדרכו על הגט השמאלי. ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימו תלתא {כט} ובהי מינייהו לא חתים אלא חד, שניהם פסולין:
{כו} בגמרא דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא. דאל''ה אלא בן יעקב עד אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני עד כשר והשני כשר. וכן נמי כשר קמא דפשיטא דקאי אבן יעקב עד אבתרא. וא''נ כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני ער אבתרא שניהם כשרים שהבן חתום על הראשון והאב אשני. ועתוי''ט: {כז} הבינותי זה. ורש''י מפרש, חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף כלומר בנו של יוסף שמעון. ונמצא שם העד חתום על השני ושם אביו על הראשון הלכך ע''כ היונים תחת השני חתמו ע''כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא, דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו אלא יוסף וחתם עצמו כדרך חתימת העברי: {כח} משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקיי''ל מלאוהו בקרובים כשר. גמרא: {כט} ודאי אפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע''י כן פסולים תרווייהו:
פרק ט - משנה ז
שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כָּשֵׁר {ל}. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף, מִן הַצַּד, אוֹ מֵאַחֲרָיו בְּגֵט פָּשׁוּט, פָּסוּל. הִקִּיף {לא} רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. (סוֹפוֹ שֶׁל זִה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר). רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר:
. שאצלו ברוחב המגילה:. בגליון של ימין הגט. או בגליון השמאלי:. שעדיו בתוכו:. חיבר {לב} זה אצל זה:. שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה:. שגג חתימה כלפי סופו, ולא שרגלי חתימה כלפי ראשו, כשר:
{ל} . מסיק בגמרא שהיה ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום כו' דאל''ה חיישינן שמא ב' גיטין היו זה אחר זה והשמאלי נכתב בגובה יותר מהימני ובימני היו שם תנאי בסופו וחתך התנאי מהימני והעליון מהשמאלי וכיונם יחד. ועתוי''ט: {לא} כו'. וא''ת למאי איצטריך דהיינו בראש הדף. וי''ל דאיצטריך למיפסל גגו של עדים כנגד גגו של כתב דמרישא לא שמעינן אלא שרגלי חתימת עדים כנגד גג הכתב כו' ומשום דמהכא ה''א דפסולים היינו משום דכי היכי דלא קיימי אהאי לא קיימי נמי אהאי אבל היכי דאינו אלא גט אחד מיהא ודאי קיימי עליה תתימה זו קמ''ל רישא. וסיפא דסיפא דראשו של זה בצד סופו של זה איצטריך דלא תימא דפסלי מטעם כי היכי דלא קיימי אהאי כו'. ולרש''י דגרס מעיקרא סופו כו' לא הוה צריך סיפא דסיפא. אלא דכל גווני משמיענו. תוספ': {לב} אין מקיפין שתי חביות. רש''י:
פרק ט - משנה ח
גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית {לג}, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. (בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי), וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר, גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבַגּוֹיִם, פָּסוּל. וּבַגּוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ, וְכָשֵׁר:
. חתם {לד} סופר ועד. דהוי להו שני עדים. ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן שמא הבעל לא צווז לחתום לסופר, אלא אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני עדים ויחתומו, וחשו הנך עדים לכסופא דספרא שיאמר איני בעיניו כשר לעדות, ואחתמווזו בלא רשותו דבעל. להא לא חיישינן:. שם לווי של משפחה {לה}:. בחזקה:. אם אנסוהו בדין {לו}. כגון כל הנך דכופין להוציא, או שהיתה אסורה לו. ואם אנסוהו שלא כדין, פסול. ופוסל מן הכהונה, משום ריח גט:. כדין, פסול, ופוסל מן הכהונה. שלא כדין, אפילו ריח גט אין בו. ומי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו, חובטין אותו ע''י נכרים, שאומרים עשה מה שישראל אומר לך, ונותן הגט על פי דייני ישראל:
{לג} כו'. והוא שיהיו מכירים לשון הכתב וכתיבה. הר''מ: {לד} איתא בגמרא. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ''ד שכתב הר''ב בפירוש מ''ד דכתב סופר במקום עד שני. ועתוי''ט: {לה} רש''י והרא''ש ור''ת ז''ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אביו דגמרא חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. וכתב הב''י דלרש''י ז''ל נמי שם לווי של האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ולא דמי למשנה שמו דפ''ד מ''ב דהתם בב' מקומות והכא במקום אחד. המגיד ועתוי''ט: {לו} נמי בסוף פרק ה' דערכין וכן בגטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אנוס אין גטו גט. וכתב הר''מ ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה וכפוהו עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשות אין זה אנום ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הרע שתקפו. וכיון שכפוהו עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו:
פרק ט - משנה ט
יָצָא שְׁמָה בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְקְדֶּשֶׁת. מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָּא {לח}. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא, גֵּרֵשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי {לט}, זָרַק לָהּ {מ} קִדּוּשֶׁיהָ סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ, זוֹ הִיא אֲמַתְלָא:
. פנויה שיצא עליה קול, פלונית נתקדשה היום לפלוני. ולא קול הברה בלבד, אלא כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פלונית נתקדשה היום:. ארישא קאי {לז}, האי איתתא דיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא אלא לאותו האיש, אם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, הרי זו מגורשת ומותרת לכל, שהרי קול שחששנו לו תחלה שוברו עמו:. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא, טעם שהוא שובר את כח הקול:
{לז} . דאלו. למיסר אגברא (אם אשת כהן היא רש''י) הא קי''ל כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה: {לח} . משל וטעם. רש''י: {לט} תנאי. שמא לא נתקיים התנאי. רש''י: {מ} היא. אמתלא של קדושין והה''נ איפכא. רש''י:
פרק ט - משנה י
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָה דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְעֵינָיו:
. שרפתהו {מא} ע''י האור או ע''י מלח. דדרשי בית הלל ערות דבר, או ערוה או דבר {מב}, כלומר שאר דבר סרחון שאינו ערוה:. ודריש קרא הכי, אם לא תמצא חן של נוי בעיניו, או אם מצא בה ערוה {מג}, או דבר של סרחון {מד}, על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש. והלכה כבית הלל:
{מא} אש קדחה באפי: {מב} לכתוב ערוה לומר שאפילו יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר, כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר. ולב''ש איצטריך דבר לג''ש, דכתיב הכא ערות דבר וכתיב להלן ע''פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בשנים אף כאן בשנים. ועתוי''ט: {מג} ר''ל כי משמש בד' לשונות. אי אלא דלמא דהא. ב''ש סברי כי מצא, דהא מצא. ור''ע סבר כי מצא, אי נמי מצא: {מד} דמסיק התוספ' דר''ע כב''ה אתי. דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי: