משנה - גיטין-פרק אפרק א - משנה א
הַמֵּבִיא גֵט {א} מִמְּדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַּר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר {ז}. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים {ח} לְלוּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפַנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת. הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ {ט}. וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת {י} הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא {יב} לְהֵגְמוֹנְיָא:
. אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא, התחיל עכשיו בענין הגרושין, שאחרי נשואין באין גרושין, ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין:. כל חוצה לארץ קרי מדינת הים {ב}:. אית דאמרי טעמא, לפי שאין בני מדינת הים בני תורה, ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה {ג}. הלכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין {ד}. ואית דאמרי טעמא, לפי שאין שיירות מצויות משם לכאן, שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהיו עדים מצויין להכיר חתימת העדים {ה}. והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי {ו}, ושוב לא יועיל ערעור הבעל:. בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:. שהיא מחוצה לארץ:. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל:. שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה {יא}:
{א} גט. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולכך נהגו לכתוב בו י''ב שורות כמנין גט. ועתוי''ט: {ב} רש''י. והר''נ פירש דח''ל של צד מערבי של א''י נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות (ולקמן אמרינן דת''ק מפיק אלו מכלל). ומש''ה אמר ממדינת הים שהיא מערב א''י וה''ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאלו שבמדינת הים שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש''י ז''ל במה שסיים כלומר כל חו''ל שהוא דומה לחו''ל שבמדינת הים: {ג} כתיב וכתב לה דהיינו לשמה ; ואין בקיאין היינו דאין חוששין להך דרשה דאל''ה מ''ש משאר הלכות גיטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. תוספ': {ד} פירש דסתמא כי מסהיד בפ''נ ובפ''נ לשמה קמסהיד. וסיים הר''ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני ש''מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה. ואלו לא נכתב לשמה היה אומר השליח כך אירע מעשה דלאחר נכתב. והא דסגי בעד אחד, משום דרוב בקיאין הן. ואפילו לר''מ דחייש למעוטא הבא הוי מעוטא דמעוטא, ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. גמרא ועתוי''ט: {ה} בגמרא א''כ בפני נכתב למ''ל, ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד: {ו} החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב''ד ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. גמרא: {ז} . בגמרא מפרש דבהא פליגי דת''ק סבר דמרקם וחגר אע''פ שהן מחו''ל א''צ שיאמר בפ''נ ובפ''נ לפי שהן עיירות הסמוכות לא''י, וכ''ש מכפר לודים ללוד שא''צ לפי שהוא מובלע בתחום א''י כו'. ואתי ר''ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודים גמירי ושכיחי, אבל סמוכות כגון, רקם לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר''א למימר דאפילו מכפר לודים שהוא מובלע צ''ל בפ''נ ובפ''נ, דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעים גמירי ושכיחי, אפ''ה מצריך בהו, לומר בפ''נ ובפ''נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הר''ן: {ח} כו'. מיקרי כפר. לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש''ה נקט ללוד לרבותא. הר''נ: {ט} . ובהא פליגי את''ק, דלת''ק המוליך מא''י לחול א''צ לפי שבני א''י בקיאין, לשמה, וחכמים גזרו מוליך אטו מביא. ולמ''ד טעמא משום קיום חכמים לפרושי מלתא דת''ק אתו דמביא לאו דוקא. אלא ה''ה מוליך. גמרא: {י} הים. לטעמא דאין בקיאין ה''ה באותה מדינה נמי צריך שיאמר, אלא דנקט ממדינה, למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא''י לא צריך, ואפילו לכתחלה. ולאידך. טעמא נמי בא''י דקביעי ב''ד שכיחי שיירות. גמרא: {יא} ופירש''י שלא ילך מזו לזו. ובא''י נמי, לטעמא דקיום דמקפידין ולמ''ד לשמה נמי דאיהו ס''ל נמי טעמא דקיום דאלו בחו''ל אפילו באותה הגמוניא כדאיתא. בגמרא: {יב} . פקידות:
פרק א - משנה ב
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵרֶקֶם {יג} לַּמִּזְרָח וְרֶקֶם כַּמִּזְרָח, מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן {יד} כַּדּרוֹם, מֵעַכּוֹ לַצָּפון וְעַכּוֹ כַּצָּפוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַגִּטִּין:
. מרקם עד סוף העולם למזרחו קרוי חו''ל, ורקם עצמה נדונה כמזרח העולם ולא כארץ ישראל:
{יג} . אבל מערב א''י א''צ גבול שהים הגדול גבולה דכתיב וגבול ים והיה, לכם הים הגדול. רש''י. ועתוי''ט: {יד} . ובספר יהושע מוכח דמא''י היא. גם בספרי חשוב פרשת אשקלון מכיבוש עולי בבל. והר''ן תירץ דפרשת אשקלון אינו אלא פרשת דרכים שלה ושכן הוא בירושלמי:
פרק א - משנה ג
הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ {טו} שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם {כ} יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, יִתְקַיֵּם {כא} בְּחוֹתְמָיו:
. שהבעל מערער שהוא מזויף {טז}:. אם יעידו העדים על חתימת ידיהם, או עדים אחרים יכירו חתימתם, כשר. ובזמן הזה, המביא גט בין בא''י בין בחו''ל צריך ליתנו לה בפני שנים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם {יז}. ואם חתימת העדים ניכרת במקום נתינת הגט ונתקיים הגט בחותמיו, אין צריך לומר בפ''נ ובפ''נ {יח}:. כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש {יט}:
{טו} כו'. דמשום עגונא הקילו ולא הצריכו קיום כל שלא ערער. תוספ': {טז} הא קיי''ל (פ''ב דכתובות מ''ח) דאין ערעור פחות משנים. ואלא תרי ותרי נינהו מה חזית דסמוך אהני סמוך אהני ואוקמה בחזקת אשת איש. ועתוי''ט: {יז} דלא קביעי ב''ד ולא שכיחי שיירות: {יח} דקיי''ל כמ''ד דטעמא משום קיום הוא: {יט} נתינה תוך כדי דיבור מצי למימר בפ''נ ובפ''נ. הר''נ: {כ} . דקיי''ל עדי מסירה כרתי: {כא} . מפרש בגמרא למ''ד דלא בקיאי כו' דהכא לאחר שלמדו. כלומר לאחר שקבלוה הדרשה דלשמה. ואפ''ה ביכול צ''ל בפ''נ ובפ''נ דלא עקרו לתקנתייהו כו'. אבל פקח ונתחרש מלתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן:
פרק א - משנה ד
אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שָׁווּ לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא. וְזוֹ אֶחָד {כג} מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִטֵי נָשִׁים {כד} לְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים:
. לומר בפ''נ ובפ''נ {כב}:
{כב} או חפשה לא ניתן לה. עד שיכתוב לשמה. הר''מ. ולמ''ד משום קיום ודאי דבעי קיום מידי דהוה אשאר שטר. ועתוי''ט: {כג} כו'. לומר שיש עוד דרכים אחרים ששוים וכדלקמן: {כד} נשים איפכא הול''ל ששוו שחרורי כו' דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא דאגב דעד השתא איירי בגיטין נקטיה ברישא. תוספ':
פרק א - משנה ה
כָּל גֵּט {כה} שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם, כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ {כט} כְּשֵׁרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בַהֶדְיוֹט:
. שאם יש עליו עד כותי אחד, כשר {כו}. אבל שניהם כותים, פו. סל ת''ק אפילו בגיטי נשים. ורבן (שמעון בן) גמליאל עשה מעשה והכשיר אפילו כששניהם כותים {כז}. ואידנא דגזרו על הכותים שיהיו כגוים לכל דבריהם, לא שנא שאר שטרות ול''ש גיטי נשים אפילו עד אחד כותי פסול:. שהעידו העדים עדותם לפני השופט במקום מושב משפטיהם. {כח} והוא שידענו באותו שופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא. ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון. אבל שטרי הודאות וגיטי נשים, וכל דבר שהוא מעשה ב''ד בערכאות שלהם, הכל פסול:. לא הוזכרו בבית המדרש להפסל:. ע''י גוים הדיוטות שאינם דיינים {ל}. ואין הלכה כר''ש:
{כה} גט. כל שטר קרוי גט: {כו} בגמרא כגון דחתם ישראל לבסוף. כלומר אחרי הכותי דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה דאין עדי גט חותמין זה בלא זה גזירה משום כולכם. אבל שאר שטרות דחתמי זה בלא זה אימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה, ואתא כותי וחתם למעלה. והיינו למ''ד גירי אמת הן ואיכא עכ''פ תרי סהדי. תוספ'. ועתוי''ט: {כז} פליגי וחסורי מחסרא והכי קתני ור''ג מכשיר בשנים ומעשה נמי כו'. גמרא. ולדידיה דאחזוק בהא כלומר בגיטין ושחרורין ולא אחזוק בהא בשאר שטרות. תוספת. ולת''ק אפילו באחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות: {כח} לשון ערוך וסדור: {כט} אלו. מפרש בגמרא דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשיר. וס''ל כר''א דעדי מסירה כרתי. ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקים. בגמרא (גיטין דף י''א ע''א) מפורש היכי דמי שמות מובהקים כגון הורמוז ואבדינא וכו'. פירוש שאותן שמות אנשים מושאלים היו משמות גלולים אשר עבדו הפרסיים בימים הקדמונים, הא לאו הכי חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו, דמודי ר''א במזויף מתוכו שהוא פסול. ות''ק נמי ם''ל כר''א אלא דגזר אטו שמות שאינן מובהקים: {ל} לית ליה קלא. ואפילו בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו ואסקי שמייהו הכי ויבואו להכשיר בלא עדי מסירה כו'. הר''נ:
פרק א - משנה ו
הָאוֹמֵר תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו. שֶׁאִם יִרְצֶּה שֶׁלֹא {לא} לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי. וְשֶׁלֹא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. אָמַר לָהֶם, וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה {לב} כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. הָאוֹמֵר תְּנוּ {לד} גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וָמֵת. לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי וָמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:
. קודם שיגיע ליד האשה והעבד:. ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:. יכול לחזור:. והלכה כחכמים:. הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני:. כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא {לג}, הלכך כי משחרר ליה אע''פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד:. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה:. ואע''ג דלא אמר מנה זה {לה}, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:
{לא} כו'. דיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. גמרא. ופירש רש''י אלא חזור על הפתחים. ומסיים הר''מ שישראלים, מצווים להחיות עבדים שביניהם: {לב} . ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית. ואע''ג דמתירו בבת חורין, עבדא בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ומתנהג עמה בפריצות. ורבנן, הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו. גמרא: {לג} דאע''ג דבהמה נמי אוכלת. מ''מ כיון שאם יהיה בן חורין לא יאכל, הוי זכות מה שאוכל עכשיו. ובגמרא הכי איתא מפני כו'. דאי בעי שקול ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתא. תוי''ט. וע''ע: {לד} . גרסינן ול''ג תן שלא מסרו ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה, לו השליח לעבד להיות משוחרר. רש''י: {לה} אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה: