משנה - נזיר-פרק גפרק ג - משנה א
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, מְגַלֵּחַ יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים, יָצָא. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, אִם גִלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים לֹא יָצָא:
. דסתם נזירות שלשים יום:. דמקצת היום ככולו:. דהואיל ופירש שלשים יום שלמים קאמר:
פירוש למשנה זו
פרק ג - משנה ב
מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת, מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד {א}. וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים, מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד, יָצָא. וְזוֹ עֵדוּת הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה שְׁלשִׁים יוֹם, מְגַלֵּחַ אֶת הַשְׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד, יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן:
. שיום ל' של נזירות ראשונה עולה לכאן ולכאן, וכיון שיום ל' של הראשונה נמנה גם מן הנזירות השניה נמצאו שלשים יום של נזירות שניה כלים בששים חסר א':
{א} ששים ואחד. שכשגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר הנזירות ומתחלת נזירות שני בו ביום מידי דהוה אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום שאותו היום עולה לו ליום שלם הלכך ביום ששים כלו שתי נזירות ובס''א מגלח על השניה ונמצא דכל תגלחת ביום ל''א. תוספ':
פרק ג - משנה ג
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים, סוֹתֵר {ב} אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה {ג}. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל:
. שהרי נטמא בתוך ימי הנזירות. ולא אמרינן דיום ל' עולה לכאן ולכאן דמקצת היום ככולו אלא כשגלח והביא קרבנותיו בו ביום:. דסבירא ליה אמרינן מקצת היום ככולו וכאילו נטמא לאחר מלאת, וטומאה דלאחר מלאת לר''א אינה סותרת אלא שבעה:. בין לר''א בין לרבנן. דכיון דאמר הריני נזיר שלשים יום, הכל מודים דל' יום שלמים בעינן, ולא אמרינן בהא מקצת היום ככולו. ור''א דסבירא ליה שהנטמא ביום מלאת ממש סותר שלשים בלבד ואינו סותר הכל, יליף לה מקרא דכתיב (במדבר ו') וזאת תורת הנזיר ביום מלאת, נטמא ביום מלאת תן לו תורת הנזיר, כלומר סתם נזירות שלשים יום, הכא שאמר הריני נזיר ל' יום ונטמא ביום ל' שהוא יום מלאת, לכי סתר כל השלשים, סתר את הכל ורבנן נמי דפליגי עליה דר''א ואמרי שהנטמא ביום מלאת סותר את הכל ואפילו מנה כמה ימים, הכא כי אמר הריני נזיר ל' יום ונטמא ביום מלאת לכי נמי סתר ל' סתר את הכל, הלכך בין לר''א בין לרבנן סתר את הכל. ובכל הא דאפליגו ר''א וחכמים הלכה כחכמים:
{ב} . כדכתיב וכי ימות מת עליו וגו' והימים הראשונים יפלו: {ג} ז'. כדי שיביא קרבנותיו בטהרה שיזה עליו בג' וז'. רש''י. והיינו סותר ז' שאסור לשתות יין ולהטמא למתים עד שיביא קרבנותיו. תוספ':
פרק ג - משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם, נִטְמָא יוֹם מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים. נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה:
. רבנן לטעמייהו דאמרי נטמא יום מלאת כאילו נטמא בתוך זמנו וסותר את הכל:. דסבירא ליה נטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים {ד}:. לרבנן סותר שלשים, דגזרו יום מאה ואחד שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומ''מ לא החמירו {ה} עליו לעשותו כיום מאה שהוא יום מלאת שהוא סותר הכל, וגזרו שיסתור סתם נזירות שהוא שלשים יום בלבד:. ואזדא לטעמיה דאפילו ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם {ו}:
{ד} דס''ל לר''א מקצת היום ככולו הואיל דקאמר מאה יום שלימים משמע. רש''י. וקצת קשה דאלא היכא הו''ל למימר דבשלמא כשאמר שלשים שהיה יכול לדור בנזיר סתם והוה ל' כי פירש ואמר ל' ודאי שלימים בעי למימר, אבל כשרוצה לידור בנזירות מרובה על כרחו צריך לפרש ומנלן דשלימים בעי למימר. ונראה כפירוש התוספ' דמשמעות דקרא דזאת תורת הנזיר משמע דאיירי בדמפרש נזירותו ולא בסתם נזיר, מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פירוש סתם נזירות מכלל דעד השתא לאו בכלל נזירות קיימי. אבל מנזירות סתם לא מיירי כלל. אבל כי נדר בפירוש ל' אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש ל' יום בההיא מודה ר''א כי נטמא ביום שלשים דסותר ל' דבדידיה נמי איירי קרא: {ה} התוספ' כתבו דלכך אינו סותר אלא ל' דהואיל ויום ק''א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו נזיר סתם היכא דנטמא ביום שלשים דהוי יום ל' יום תגלחת מן התורה משום דאמרינן מקצת היום ככולו וסותר כל שלשים מדין תורה כדלעיל וגזרינן יום ק''א אטו יום ל' וה''ה לעיל הוה מצי למימר הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל''א סותר הכל מדרבנן: {ו} דלית ליה גזירה כלל ואפילו ביום ל' אבל לרבנן דסותר לאו משום גזירה הוא אלא מן התורה הוא. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה ה
מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת {ז}, אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם, אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טְמְאָה {ח}. יָצָא וְנִכְנַס, עוֹלִין לוֹ מִןֹ הַמִּנְיָן וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא בוֹ בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים:
. דכי כתיב קרבן טומאה, בנזיר טהור שנטמא הוא דכתיב. ומ''מ אם התרו בו חייב מלקות:. הא מתניתין מפרשא בגמרא הכי, יצא מבית הקברות והזה שלישי ושביעי וטבל וטהר מטומאתו והתחיל למנות ימי נזירותו, אע''פ שחזר ונכנס אח''כ לבית הקברות, עולין לו מן המנין אלו הימים שמנה אחר שטהר, הואיל והפסיקה טהרה בין הימים הראשונים שנזר והוא בבית הקברות ובין אלו הימים האחרונים. ואע''פ שחזר ונכנס לבית הקברות, טומאת בית הקברות אינה סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה, שאין סותר בנזיר אלא י''ב טומאות האמורות בו {ט}. והאי דקאמר תו ומביא קרבן טומאה, ה''ק אם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, מביא קרבן טומאה וסותר:. כלומר אם בו ביום שטבל וטהר בו ביום נטמא באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, אינו סותר אותו היום, דכתיב והימים הראשונים יפלו, אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים {י} של נזירות מנויין. וה''ה בנזיר בעלמא שנטמא ביום ראשון של מנין נזירותו, שאין הטומאה סותרת אותו היום, אלא משלים עליו מנין ימי נזירותו. והלכה כרבי אליעזר:
{ז} . וה''ה אם היה טמא ונדר. תוספ': {ח} כו'. אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה. הר''מ: {ט} ריש פ''ז. ויש עוד ב' טומאות שמגלח עליהן והן עצם כשעורה ורובע קב עצמות שאלו בנזיר אין מטמא באוהל אבל מטמא לנזיר במגע ובמשא. ועתוי''ט: {י} עד שיתחיל יום השני. וכ''פ רש''י ותוספ', וכ''ה בפירוש הר''מ. אבל בחבורו כתב דוקא ב' ימים, לכן צ''ל דמ''ש וה''ה כו' ביום ראשון לאו דוקא וכן בדר''א לא בו ביום, לאו דוקא. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה ו
מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה {יא} וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה. מַעֲשֶׂה בְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה, שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה אִם יָבוֹא בְנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם, אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבָא בְנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָּׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
. שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוצה לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו {יב}:. צריך לנהוג בארץ ישראל כמנין הימים שנדר בנזירות, והימים שנהג בנזירות בחוצה לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:. רבי יהודה סבירא ליה כר''א דאמר לעיל בפרקין הנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים יום, ומשום הכי קאמר דהילני המלכה שנטמאה בסוף ארבע עשרה שנה שהיה ביום מלאת לא סתרה הכל ולא הוצרכה למנות עוד שבע שנים אחרות אלא ל' יום בלבד. ולפי שלא היתה שנה שלימה לא מנאה בחשבון והרי הוא כאילו אמר לא היתה נזירה אלא י''ד שנה ושלשים יום:
{יא} . פירשו התוספ' הרבה מל' יום. וביש ספרים גרס מרובה: {יב} דתנן ואחר כך בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לא''י להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירות לכל מר כדאית ליה. תוספ'. ומשמע דמחייבין היו אותו מיד לילך לא''י. והילני המלכה אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה כו' כ''מ. ולמ''ש הר''ב בעדיות פרק ד' משנה י''א דטעמא משום קנסא, י''ל דאין מחייבים אלא כשהשלים נזירותו. וכ''מ מלשון הר''ב. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה ז
מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם:
. שתי נזיריות:. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים, אנו מעידים שנדר חמש נזירות. והוא אומר שלא נדר כלל {יג}:. הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:. ויהא נזיר שתים:
{יג} באומר איני יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א''נ ששותק ובאו שתי הכתות יחד דלא הוי שתיקתו כהודאה. דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישות זו את זו. תוספ':