משנה - יומא-פרק חפרק ח - משנה א
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה {ג} וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ {ד} וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. וְהֶחָיָה תִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
. אע''ג דבאכילה ושתיה ענוש כרת {א} משום דבעי למתני שאר ענויין דלית בהו כרת תנא אסור. והני ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה, דשבת שבתון דאמור אל הכהנים ושבת שבתון דאחרי מות ובעשור לחודש דחומש הפקודים ואך בעשור לחודש דאמור אל הכהנים והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות בכולהו כתיב תענו ועניתם {ב}. והני דמתניתין נמי חמשה ענויין נינהו, דשתיה ואכילה אחת הן:. צריך שיתראה נאה דכתיב (ישעיה ל''ג) מלך ביפיו תחזנה עיניך:. צריכה נוי כדי לחבבה על בעלה. וכל שלשים יום קרויה כלה:. יולדת:. מפני הצנה:. אכלהו קאי, אמלך וכלה וחיה. והלכה כר''א:
{א} והאבדתי את הנפש ההיא, ענוי שהוא אבידת נפש, ואיזה זה אכילה ושתיה גמרא דף ע''ד: {ב} כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין אבל האי דלא ציווי לא קחשיב. תוספ': {ג} ושתיה. אכילה ושתיה דאקרו עינוי מנלן כתיב הכא תענו וכתיב ויענך וירעיבך ש''מ דרעבון איקרי עינוי. רחיצה, דכתיב כי נשאת כו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכתיב התם (שמואל ב' י''ז) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא, וכתיב (משלי כ''ה) מים קרים על נפש עיפה, ולא כתיב בנפש, ש''מ עיף מרחיצה הוא. סיכה, דכתיב לחם וגו' וסוך לא סכתי, וכתיב (שם) כי מן היום וגו' ולהתענות. תשה''מ, דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים, תענה מתשמיש, תקח צרות, גמרא: {ד} כו'. דאיסורא דידהו לאו דאורייתא, וקראי אסמכתא בעלמא כמ''ש הר''מ והרא''ש, והלכך הקילו בו, דהם אמרו והם אמרו. וא''נ דאורייתא כיון דלא פירשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרו לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי שנראה להם. הר''נ:
פרק ח - משנה ב
הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ {ה}, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לְגְמָיו, חַיָּב. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לֻגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִים {ט}:
. תמרה גסה. והיא פחות מכביצה {ו}. ואף ע''ג דכל שעורי אכילה בכזית היינו משום דכתיב בהו אכילה אבל הכא דלא כתיב אלא אשר לא תעונה גמירי דבבציר מככותבת לא מיתבא דעתיה והוי מעונה. ומיהו קיי''ל דחצי שעור אסור מן התורה אלא שאין חייבין כרת ולא לוקין אלא על כשיעור:. כל שאילו יסלקנו לצד אחד יהיה אותו הצד בולט ונראה נקרא מלא לוגמיו. ושעור זה באדם בינוני {ז} הוא פחות מרביעית {ח}:
{ה} וכגרעינתה. פירוש הכותבת אינה דבוקה לגרעינתה ויש ביניהם חלל וקמ''ל דצריך למעך אותו חלל לשער בכמוה וכגרעינתה בלבד. תוספ' והר''נ: {ו} לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר בגמרא יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה. הר''נ: {ז} באדם בינוני הוא פחות מרביעית אבל בשאר אדם הכל לפי גדלו ולפי קטנו ומיהו באכילה לא מפלגינן אלא אפילו לעוג מלך הבשן מחייבים בככותבת וטעמא אמרינן בגמרא דבאכילה קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה. ומיהו כ''ע טובא ועוג כו' פורתא. והשתייה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה. ומש''ה לענין דלאו ביתובא דעתא הוא בשל עולם הן שמין בבינונית. הר''נ: {ח} קאימנא שפיר בהאי פחות כמה הוה בציר מניה. הר''נ: {ט} מצטרפין. דאע''ג דחד שמא נינהו כדלקמן הואיל ומשום יתובא דעתא הוא האי לא קמיתבא דעתיה כדאמר בגמרא:
פרק ח - משנה ג
אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין {יא} לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר {יב} אוֹ מֻרְיָס, פָּטוּר:
. דמחד קרא נפקי אכילה ושתיה וחד שמא הוא {י}:. מתרי קראי נפקי ותרי שמות נינהו:
{י} ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' ביין ובשכר. שכר שתיה הוא דיליף שכר שכר מנזיר וקרייה רחמנא ואכלת דאלו מיין איכא למימר על ידי אנגרון שהוא מין מאכל שנותנין בו יין: {יא} ראויין. כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין. הר''מ: {יב} . כגון ציר כו':
פרק ח - משנה ד
הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת:
. אין חייבין למנוע מהן מאכל:. לשעות. היה רגיל לאכול בארבע שעות מאכילין אותו בחמש או בו' כפי כח הבן:. שנה אחת קודם לפרקו, אם התינוק חולה ותש כחו ואינו יכול לסבול:. או שתי שנים קודם פרקו אם התינוק בריא. ופרקן הוי התינוקת בת י''ב שנה ויום אחד שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י''ג שנה ויום אחד וקודם זה אינו בר עונשין:
פירוש למשנה זו
פרק ח - משנה ה
עֻבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי:
. העובר {יג} מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:. רופאים מומחין באומנותן:. הכי מפרשה מתניתין בגמרא, בד''א דסומכין על דברי בקיאין, בזמן שהחולה אומר איני צריך {יד} או שותק אבל אמר צריך, אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאותן חשובה לכלום אבל מאכילין אותו ע''פ עצמו. ואף על פי שהבקיאין אומרים אינו צריך:
{יג} כ''כ רש''י. ונ''ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא. ההוא עוברה דארחא, לחישו להו ואילחשה, קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפיק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחה ולחישו לה ולא אילחשא וקרי עליה זורו רשעים מרחם, ונפיק מינה שבתאי אוצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה, שהרי בידו לחזור בו. תוי''ט: {יד} תונבא, פירוש שטות נקיט ליה מחמת חוליו, אבל אמר צריך כו', דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגווייה טפי וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא. תוי''ט:
פרק ח - משנה ו
מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוֹס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים {טו} עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק {יז} נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
. חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:. רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע:. ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך {טז}:. קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר' מתיא בן חרש:. שמתחיל בשר החניכים להתאכל ומשם הולך לחיך ולגרון:. שורש עשב לרפואה:. כל, לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ''ל:
{טו} טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. הר''מ: {טז} אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד. ר''ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמתי הוציאו מדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען: {יז} כו'. דכתיב (ויקרא י''ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא שימות בהם. ופירש''י אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתו לבא לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. גמרא דף פ''ה:
פרק ח - משנה ז
מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם {יח} סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְחִין עָלָיו אֶת הַגָּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ:
. חופרין את הגל ומחפשין אחריו. ואם בדקו עד חוטמו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, ולא מצאו בו נשמה, בידוע שהוא מת ושוב אין מפקחין עליו, דכתיב (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:. לא נצרכה אלא שראו בו שא''א שיחיה אלא חיי שעה ומיד הוא מת, קמ''ל דמפקחין עליו בשביל אותו חיי שעה:. הא קמ''ל, דאפילו לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה, בהא מודה דאין מפקחין. דגבי דליקה התירו לטלטל המת ולהוציאו, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו. אבל הכא אי לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למעבד דתהוי אסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
{יח} הוא שם. ה''ק לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתא דחי הוא מפקחים עליו. אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחין כו'. וכתב התוספ' דה''ט דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתה:
פרק ח - משנה ח
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי {יט} מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר:
. מכפרים עם התשובה. ולא חש התנא להזכירה, דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן {כ}:. כגון אשם גזילות ואשם מעילות:. הניתק לעשה, תשובה מכפרת. אבל לא תעשה שיש בה מלקות, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו {כא}. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה''כ מכפר. ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות בית דין, החטאת מכפרת עם התשובה {כב}. ואם הזיד בהם, תשובה ויום כפורים תולין, ויסורין ממרקין. והני מילי כשלא חלל את השם, כלומר שלא חטא והחטיא אחרים, אבל אם חלל את השם אין כפרתו נגמרת עד שימות. וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות, חוץ מעבירות שבין אדם לחברו שאין מתכפר לו עד שירצה את חברו:
{יט} . דאלו אשם תלוי אע''ג דכתיב ביה כפרה, וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג, לא מכפר כפרה גמורה אלא תולה להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת. א''נ הנך אין אחר מכפרתן דתנן במ''ד פ''ו דכריתות חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה''כ חייבין. אשמות תלויין פטורין. גמרא: {כ} עיקר התשובה והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון. ומודה ועוזב ירוחם ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה ל''א). הר''מ: {כא} קראי כתיבי נאמר (ירמיה ג') שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה. ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם למדת שיש עבירה שצריכה יוה''כ. ונאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקל והחמור לחמורה ונאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. למדנו שיש עבירה שאין עליה כפרה אלא מיתה וזהו חלול השם. ופירש הר''ב חוטא ומחטיא אחרים, וכדפרש''י. ובגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג''כ קלות בדבר מקרי חילול השם דהיינו מחטיא אחרים. ועתוי''ט: {כב} שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו. הר''מ:
פרק ח - משנה ט
הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים {כג} מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ {כד}, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי {כה} עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
. תרי זימני אין מספיקין בידו וכו' שכיון שעבר עבירה ושנה בה שוב אינו פורש ממנה, לפי שדומה עליו כהיתר:
{כג} כו'. כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כפור מה שראוי לו לעשות כדי שיכפרו לו עונותיו באותו היום. הר''מ. ולפ''ז נראה דהכא נמי בתרי זמני כמו ברישא דלהכי אין מספיקין דאינו פורש. תוי''ט: {כד} כו'. דכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים. ה''ק ופללו לשון פיוס שפייס לחבירו וריצהו. האלהים ימחול לו ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו. גמרא: {כה} וזרקתי כו'. יש לתמוה דלמה שביק ר''ע מקרא שלפניו, לפני ה' תטהרו, מפורש יוצא שה' מטהר אותנו, ולמה ידמה ביד הנביאים הלא לפנינו מאיר ספר התורה הזאת. ועוד יש להבין סמיכות המאמרים אהדדי. ובחבורי שעשועי יום בסדר אחרי הארכתי לדרוש בעזה''י. ליישב, דהנה באמת המקרא קודש הזה אין ל. הכרע, דאם נפרש דהמאמר מכל חטאתיכם נדרש לפניו, א''כ אדרבה מורה להיפוך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם וקאי על עבירות שבין אדם לחבירו. ולזאת כיון דהתנא מדחה האי פרושא, וסתם דמה שבין אדם לחבירו אין יוה''כ מכפר, ממתיק בלשונו את זו דרש ראב''ע. דזה דרש וחידש דקרא לדרוש הקרא לאחריו מכל חטאתיכם לפני ה', דדוקא מה שהוא בין אדם למקום. אמנם קשה דבאמת מנליה לראב''ע הא דלמא המקרא נדרש לפניו וכפרה לכולם יהיו, לזה בא ר''ע ליישב במאמרו אשריכם כו' להוכיח דנדרש לאחריו ואינו מכפר רק על מה שבין אדם למקום וידוקדק עוד דהתהלה אשריכם כו' מפורש בסיום התורה אשריך ישראל מי כמוך כו' וגם התואר לפני אביכ''ם שבשמי''ם ג''כ נאמר בתורה הלא הוא אביך. ויוקדם דברי הספרא בפרשת קדושים. קדושים תהיו אם אתם מקדישים עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי ואם אין אתם מקדישים עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו לא כו' או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש. ת''ל כי קדוש אני בקדושתי תמיד בין אתם מקדישים בין כו'. מעתה עולה שפיר נופת דברי המשנה, דבתחלה קאמר את זו דרש ר''א ב''ע שדורש הכרעת המקרא מכל חטאתיכם לפני ה' דנדרש לאחריו, ומישב ר''ע להכריע דכן ההכרח שלא לדרוש לפניו כמבואר. וזהו אשריכם ישראל דאשר תהלה שהוא לכם לפני מי אתם מטהרים דמעלה עליכם כביכול כאלו קדשתם אותי הוא רק מי מטהר אתכם, דטהרה הוא רק לעצמיכם, ואם קדשתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי כו', והוא רק במדריגת אהבת הבן, וכי קדוש ה' בין אתם כו'. והשורש פורה כו' שאם אין אתם מקדישים איני מקודש, הוא ראש ולענה, ואם חטאת מה תפעל ליוצר האדם, ועולה שפיר אביכם שבשמים, דהוא במדרגת אב כביכול והשמים שמים לה'. כמו שנאמר וזרקתי כו' וטהרתם שאתם תטהרו. וראיה מפורשת עוד מפסוק מקוה ישראל דקאי לרישא דקרא בירמיה, אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך כי רבו משובותינו לך חטאנו. דבזה שהלכנו שובב בדרכי לבבינו לך חטאנו. אנחנו החוטאים והחסרים ולנפשינו הריעונו ולא לך יוצר האדם. וע''ז מייעד אותנו מקוה ישראל כו' לטהר אותנו. וכיון שכן מוכרח הכרעת הפסוק מכל חטאתיכם לפני ה', דעבירות שבין אדם לחבירו אין יום כפור מכפר עד שירצה את חבירו. לשון תוי''ט לפי שהדרך הישרה היא שיבור האדם בעצמו להתקדש ולטהר, ואז כשבא לטהר מסייעין לו, וע''ז אמר לפני מי אתם מטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו מי מטהר אתכם, ונאמר וזרקתי, וזהו בלי התעוררות האדם אלא ברחמיו מטהרם. וע''ע. והשם יתברך ברחמיו יטהרנו מכל טומאותינו ולבית קדשו יקבץ נפוצותינו במהרה בימינו אמן ואמן: