. כל כהן שהוא מאותו בית אב {ב} ורוצה לתרום את הדשן שחרית, תורם, ולא היה פייס בדבר:. הבאים לתרום, זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם:. המזבח, שהוא ל''ב אמה אורך:. ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום. וזהו גורלם:. בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום. אבל מעתה כולם באין להטיל גורל. ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו, מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים. וכיצד עושים מקיפים ועומדים בעגולה והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם {ד} וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד אצבעו והממונה מוציא מפיו {ה} סך ומנין, או מאה, או ששים, הרבה יותר ממה שיש שם כהנים, ואומר מי שיכלה חשבון זה אצלו יזכה. ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת, וסובב והולך ומונה האצבעות וחוזר חלילה עד סוף המנין, ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה. וכן כל הפייסות שבמקדש:. אצבע א' אם הוא בריא או שנים אם הוא חולה. שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו, וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה. ואין השנים נמנין אלא אחת:. מפני הרמאים, כשיקרב המנין לכלות ויבינו למי יכלה, יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה לשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שהאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה עד שנראה כאצבעות שני בני אדם מה שאין יכול לעשות כן בשאר אצבעות:

{א} מי כו' דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע''ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו וקאתו לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא: {ב} נחלק לז' בתי אבות: {ג} להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל בין כולם: {ד} שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו, ודעת הר''מ דמחזירה. וע''י הנטילה ידע מי הוא שממנו מתחילין: {ה} דנטילת המצנפת ואמירת הסך ע''י ממונה אחד נעשית. וי''ל שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת:

. זה שפירשנו:. ארבע פעמים ביום נאספים לפייס. ולא היו מפייסים על כולם באסיפה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר (תהלים נ''ה) בבית אלהים נהלך ברגש:

{ו} שם. נראה לפרש שהיו בכל יום ויום חוץ מיר'כ שהרי כל עבודת יר'כ אין כשרות אלא בכה''ג וכן מיוסד בסליחה בטלו הפייסות בצום המובחר. אבל בפייס העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. והשיג בזה הבעל המאור. והרמב''ן מיישב ומונה מקצת מכל עבודה שצריכין לפייס. עתוי''ט:

. את התמיד:. כל העבודות הללו בפייס אחד הן. שמי שיכלה בו החשבון כמו שפירשנו, זכה, והוא זורק את הדם למזבח אחר שקבל הדם במזרק שהזורק הוא המקבל. והסמוך לו שוחט. ואע''פ שהשחיטה קודמת לקבלת הדם מ''מ מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה שהשחיטה כשרה בזר משא''כ בזריקה דמקבלה ואילך מצות כהונה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה, והסמוך לו בשחיטה. והסמוך לשוחט מדשן את המזבח, והסמוך למדשן את המזבח מדשן את המנורה. וכן כולם:. של ימין, בכהן אחד:. בכהן שני:. הוא הזנב והרגל של שמאל, בכהן שלישי:. הוא שומן החזה הרואה את הקרקע, וחותכין אותו אילך ואילך בלא ראשי הצלעות:. מקום שהוא מעלה גרה, הוא הצואר, ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. החזה והגרה בכהן רביעי. ושתי הדפנות בכהן חמישי. והקרבים בששי. והסולת. עשרון למנחת נסכו של תמיד בשביעי. והחביתים, חצי עשרון למנחתו של כהן גדול שקריבה עם התמידים בכל יום שנאמר (ויקרא ו') מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, בשמיני. והיין ג' לוגין לנסך התמיד, בתשיעי:. בפייס זה, י''ג עבודות של כהנים המנויות בהן כפי הסדר הכתוב במשנה:. בחייו:. ת''ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה {ח}. ובן עזאי סבר כדרך הלוכו, הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי הידים, ושתי הדפנות, העוקץ והרגל {ט}. ואין הלכה כבן עזאי:

{ז} . פירש הר''ב מנחתו של כהן גדול שנאמר מחציתה וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרויה חביתין. רש''י: {ח} גדול האברים ואיתא נמי דמקרא ילפינן דראש קודם דכתיב את ראשו ואת פדרו וערך: {ט} לא שנאום. דלפי שאין להם תנועה מעצמם מודה בן עזאי דקרבים באחרונה:

. כך היו מכריזין בעזרה. כלומר מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבא ויפיס. ולא היה מניחין למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים ל''ג) ישימו קטורה באפך וכו' ברך ה' חילו {י}. ולפי שכל כהן המקטיר קטורת היה מתעשר ומתברך בשבילה לפיכך לא היו מניחין לשנות בה אדם, כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה:. מי שזכה בפייס פעמים אחרות, ומי שלא זכה בו מעולם, בואו והפיסו:. כשהיו מוליכין האברים מבית המטבחים לא היו מוליכים אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במזרח ומפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש למזבח. והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך:

{י} על גב דבההוא קרא כתיב נמי וכליל על מזבחך שהוא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. דאם לא כן נמצאו הכל עשירים דעולה שכיחי טובא דנודרים ונודבין. גמרא:

. משעת הולכת אברים ואילך קחשיב:. בכל יום תשעה. ששה לאברים ולקרבים, כדאמרינן לעיל, ואחד לסולת. ואחד לחביתין ואחד ליין:. שצריך שני נסוכין, אחד של יין ואחד של מים ביד כהן אחד צלוחית של מים:. שבכל יום שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי מערכה דכתיב, (ויקרא א') וערכו עצים על האש, אם אינו ענין לתמיד של שחר שכבר נאמר וביער עליה הכהן עצים תנהו ענין לתמיד של בין הערבים שמוסיפים שני גזירי עצים:

{יא} לבונה. והעומד אחר שלשה עשר כהנים הארבעה עשר זוכה בבזך האחד והט''ו בשני. ריטב''א. וכן נ''ל בצלוחית של מים דלעיל ודלקמן. תוי''ט: {יב} אחד. דאין מנסכין בחג אלא בשל שחר והלכך לא משכחת לה בחול בתמיד של בין הערבים. גמרא:

. כאברים של כבש כך אברים של איל:. שני עשרונים היה, בשני כהנים:

{יג} כו'. דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים. והיין בכבש רביעית ההין. ובאיל שלישית ההין ככתוב בפרשת שלח לך:

. דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס:. כהן יחידי את הכל ובלא פייס {טו}:. של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרים בזר ואין טעונין כהן:

{יד} בשנים. לא שהיו מחלקים האברים לשנים דהא כתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבים אותה שני כהנים וגו'. הר''מ: {טו} לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי ושיבאו על ידי כן לידי סכנה. תוי''ט. והת''ח מתרץ ונראה לי דהבעלים היו בוררים באיזה כהן שירצה דאדם רשאי לעשות בשלו מה שירצה ולא שייך דאתי לאנצויי רק בקרבנות צבור: