. נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום {א}. ואע''ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים {ב}:. הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מ''ט חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה {ג}, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע''פ שאינה טעונה אלא כל דהו דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר:. מילתא באנפי נפשה היא ולא בדין כיסו קא מיירי:. של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, כשיבא לפרק החמור נוטל בידו מעליו כלים הניטלין בשבת:. של אוכף שהן קשורים והשקין נופלים:

{א} רש''י. וי''ל דלקמן גבי מניח כיסו על החמור מפרש הר''ב משתחשך והכא בעינן מבע''י. והרא''ש הקשה דמה צריך לטעם דא''י אי אתה מצוה כו' הא ב''ה מתירין מבע''י ע''י קציצת שכר. ומסיק דאה''נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב''י סי' רס''ו דאע''פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו: {ב} אי לית ליה לא א''י ולא חמור עשו חז''ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו בפחות פחות מר'א אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלות תקנה זו מפני שנאמר כבוד אלהים הסתר דבר דלמא אתי לאתויי ד''א ברה''ר: {ג} קודם שתעמיד דלא תעשה הנחה כמ''ש הר''מ. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרה''ר לרה''י:

. קשין של שבלים שאגדן {ד}, מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא, אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר, דמאחר דאתעבידו אוכלא בהתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן:. ענפים לחים של ארז, מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא:. הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלשה קשרים קשר אחד יתר באמצען. וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין ואע''פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא מתיר שלשה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי לה אוכלא כפקיעין:. אין מחתכין עשב של תבואה, והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא:. ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כר''י:

{ד} אין בו קשר האסור להתיר בשבת: {ה} . דומיא דשחת דרכיכא. ומשום הכי אין מתתכין, דמטרח באוכל לא מטרחינן:

. [אין] מאכילין אותו על כרחו ותוחבים לו בגרונו, ופירוש אובסין, עושין לה אבוס בתוך מעיה:. שדורס המאכל לתוך גרונה. ומיהו לא הוי כמו אובסין:. שתוחב לו המאכל למקום שיכול להחזיר:. מפטמין, לשון וחלב מריאים (ישעיה א'). ופירוש המראה, שתוחב לו המאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר:. שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:. אין לשין אותו במים:. שאין מזונותיהן עליו, שיוצאין ואוכלין בשדה ומים מצויין להם באגמים:. יונים שגדלים בבתים. ונקראים דורסיאות על שם הורדוס המלך שהיה מגדל מהן בארמונו:

{ו} אובסין. לשון הר''מ אין מאכילין בהמה חיה ועוף כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישה או לישה: {ז} . לשון הלעיטני נא:

. התלושין {ח} לפני הבהמה, ואע''ג דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם:. שנתנבלה היום, ואע''ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה {ט}:. דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה ליה לבהמה. ואפילו חולה מע''ש, סובר שתתרפא. ואין הלכה כרבי יהודה:

{ח} דמחובר כיון דלא לקטו מבע''י אקצינוה מדעתיה. ב''י: {ט} דהא אף לאדם לא קיימי בה''ש בספק שבת. ובגמרא פסחים דנ''ו קאמר מהך משנה דלר''י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה. ופירשו התוספ' דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הוקצה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור שבת והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים דראוי אפילו חיים כגון עופות. ועתוי''ט:

. בעל לאשתו ואב לבתו:. לחכם {י}:. כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת:. החלון שממנו האורה נכנסת, סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילים לסתום בו:. כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה ג' אצבעות על ג' אצבעות לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה מג' על ג' אינה לא מיטמאה ולא מטמאה {יא}:. לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת:. את החלון וקרוי מאור שממנו האורה נכנסת:. פך של חרס:. כלי חרס:. להכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא:. כמין שביל קטן היה בין שני בתים שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה בא מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו {יב} בטפיח של חרס וגבו לצד השביל, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אח''כ הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית {יג} כלפי מעלה. או אין בסדק של גיגית פותח טפח, ונמצאת השביל כאהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו:. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה {יד}, או להתלמד על דבר הוראה:

{י} שהנדר המותר ע''י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה לכך תני נשאלין שהחכם שואל בהן אבל הפרה דלאשה הניחו בלשון הכתוב הפר יפר שא''צ שאלה: {יא} אם היתה מתחלה ג' על ג' ונטמאת שוב אינה מטמאה: {יב} הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שהטומאה יוצאה ממנה ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח ומשום הכי לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה. תוי''ט: {יג} שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאל''ה אכתי יש אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. תוי''ט: {יד} התוספ' דפקיקה לא בעינן של מצוה, כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשריה משום מצוה והאריך התוי''ט ומסיק, כללו של דבר, מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה היא שרי ופקיקה שיש בה משום בנין לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינה של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה: