. ואפילו בכלים הרבה, דאילו בכלי אחד אמרו בפרק כל כתבי דכמה דבעי מציל:. כל אחד מזון ג' סעודות:. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול:. דה''ל מפרק תולדה דדש:. גזירה שמא יסחוט לכתחלה:. היו אותן פירות מכונסים, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהו שמא יסחוט:. היו מכונסין דניחא ליה במאי דנפק מנייהו, היוצא מהן אסור, גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה ר''י לחכמים דאע''ג דכנסן לאוכלים היוצא מהן אסור, כיון דדרכן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לר''י, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים, דרבי יהודה מדמה להו לשאר פירות וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כר''י {א}:. כשהן מרוסקים זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר''א מתיר, וחכמים אוסרים גזרו אטו שאין מרוסקין {ב}. והלכה כר''א:

{א} מוכח הסוגיא: {ב} הרי''ף בשם גאון:

. שנתבשל:. דהדחתו אינה בשולו אבל לא שורין:. דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח:. דג שקליפתו דקה והדחתו בחמין הוא גמר בשולו:

פירוש למשנה זו

. מפני שהוא מקלקל {ג}:. לעשות לה פה נאה:. הדבוקה בפי חבית אלא נוטל את כולה דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא:. דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כר' יוסי:. כלומר הא דשרי ר' יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה, זימנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין:. ויש כאן משום ממחק:. שם מקום:. אם מירח השעוה {ד} לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:

{ג} דאין במקלקל שום איסור. רש''י. וזה תימא דבמ''ג פי''ג דתנן כל המקלקלים פטורים, לא תני דמותרין, דהיינו פטורין אבל אסור כדאיתא בגמרא ס''פ י'ג. והר''נ כתב דכיון דבעלמא מקלקל פטור הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה. וכתב עוד דהכא שרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא. וכלי גדול כל שמחזיק ארבעים סאה כן משמע בב''י. והרא''ש מוקי למתניתין דהכא בחבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספ' וטור: {ד} ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא חשש ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דר''י לאפלוגי את''ק אתא. תוי''ט:

. שאין בו מים:. שלא יסריח מחמת החום. והא קמ''ל דלא חיישינן דלמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדרה:. הראויים לשתיה:. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננים [בחמה] בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמ''ל:. שנפלו במים בשבת:. שמא יחשדו אותו שכבסן {ו}:. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר:. ליבשן:. שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הילכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם:

{ה} . כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים. רש''י: {ו} הוא בפרש''י והר''מ בפירושו אבל לא כנגד העם הלכך הכא נמי טעמא מפרש דקמ''ל דלא חייש להאי חשדא. ומיהו אכתי קשה מ''ש ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שמא יסחוט. והר''מ בחבורו כתב ואין חושש שמא יסחוט ויש לחלק דלא רצו חז''ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן. משא''כ באלונטית שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט:

. וקנח {ח}:. סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה אע''ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפ''ה לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו ע''י עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו:. הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:. אורחא דמלתא נקט והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:

{ז} מערה כו'. מוקמינן בגמרא דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא ולה''ק הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין הן ור''ל חמי האור שהוחמו מע''ש. תוספ'. ועתוי''ט: {ח} מלשון מטפחת הספוג דמ''ג פ''ט דכלאים וכתב הר''ן דונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא דאפילו לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא כו' מסתפגים כו' ולא משמע לחלק בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. וכתב עוד ולא גזרינן שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצים מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה ואין הדבר עומד כדאיתא בפרק כירה ע''כ. וא''ת והאיך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפרק כ''א מ''ב היתה עליו לשלשת מקנחה ופירש הר''ב דלא יתן עליה מים משום דשרייתו זה כבוסו. ומיהו התם כתב הר''נ כו' ומסיק דדוקא בבגד מטונף אמרינן שרייתו הוא כבוסו. ספר התרומה: {ט} יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי. הר''מ:

. שמן בשבת:. ביד על כל הגוף להנאה:. לשפשף בכח {י}:. במגרדת, ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול:! {יא} . בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פ''א בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נשורים במים ואתי לידי סחיטה:. להקיא. ופירושו אפיק טוי זיין, כלומר להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל. צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת {יב} אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא מותר אפילו ע''י משקה:. לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו משום דמיחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן אבל ביום לידה שרי. מעצבין, לשון ידיך עצבוני ויעשוני (שם י'):. עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת:. שיצא העצם מן הפרק שלו:. לשון ביצים טרופות בקערה, שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמיחזי דלרפואה קעביד:

{י} דטעמא כמו שפירש בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול. והר''מ מפרש בדרך אחרת. איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה: {יא} שאר הנוסחאות הגירסא לקורדימא ופרש''י שם הנהר. וכן הוא גירסת הר'מ ופירשו בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה: {יב} דדמי לרפואה וגזור משום שחיקת סמנין: