משנה - ביכורים-פרק אפרק א - משנה א
יֵש מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין, הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ שֶׁל רַבִּים, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ מִתּוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּזֶה מֵבִיא:
. מקרא בכורים, מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה:. שחפר גומא והטמין יחור של אילן בתוכה וכסהו בעפר, והוציא ראש היחור לתוך שדה חבירו או ברשות הרבים. וכן אם הנטיעה עומדת בתוך של חברו או ברשות הרבים, והוציא ראש היחור בתוך שלו אינו מביא כדמפרש בסמוך לפי שאין כל הגידולים מאדמתו:. כגון שיש לו שתי גנות משני צדי הדרכים, אינו מביא, שאין כל הגידולים מאדמתו:. כיון שיש לו רשות לעשות כן, שמותר לעשות חלל תחת רשות הרבים {א} כשאינו מזיק לרבים כלום, אדמתך קרינן ביה. ומכל מקום סבר רבי יהודה שאע''פ שמביא אינו קורא. ואין הלכה כרבי יהודה:
{א} ומפרש הר''ש בשם הירושלמי דר''י אתיא כר''א דס''פ חזקת הבתים. דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים כדי שתהיה עגלה טעונה אבנים מהלכת. ומסיק דמתיר לעשות אבל אינו שלו לעולם. ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רשות הרבים כל הקודם זכה הלכך מביא ואינו קורא. ונשמע דר''י לא פליג אלא בדרך הרבים אבל לא בדרך היחיד. תוי''ט:
פרק א - משנה ב
מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ. הָאֲרִיסִין וְהֶחָכוֹרוֹת וְהַסִּקְרִיקוֹן וְהַגַּזְלָן, אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךְ:
. מקבלין את השדה למחצה לשליש ולרביע:. מקבל את השדה בדבר קצוב כך וכך כורים לשנה בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט:. הורג נפשות ונותן לו קרקע כדי שלא יהרגנו. ולשון סקריקון שא קרקע והניחני. ואע''ג דיהיב ליה לפי שעה לא מחיל ליה דסבר האידנא לשקול ולמחר תבענא ליה בדינא:
פירוש למשנה זו
פרק א - משנה ג
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמֻּבְחָר. אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:
. דכתיב (דברים כו) מראשית, ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבים בבכורים אלא שבעת המינין שנשתבחה בהן א''י חטה ושעורה וגו', ודבש הוא דבש תמרים:. לפי שהן גרועין:. דכתיב (שם ט) זית שמן, זית אגורי, שבאים עליו גשמים והוא אוגר שמנו לתוכו, והוא מובחר ומשובח {ב}:. דשתי הלחם שמביאין בעצרת אקרו בכורים והם מתירין החדש במקדש:
{ב} לאפוקי הזתים שבאים עליהם גשמים והם פולטים שמנם. הר''ש מירושלמי:
פרק א - משנה ד
אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל {ד}, מֵבִיא וְקוֹרֵא. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:
. שאין אבותיו מישראל והגרים לא נטלו חלק בארץ. ורמב''ם כתב שאין הלכה כמשנה זו, אלא הגר מביא וקורא ומצי למימר לאבותינו לתת לנו, מפני שהארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים כמו לישראל דכתיב (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך, ודרשינן ביה [ברכות יג.] לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם {ג}. וכן כשהוא מתפלל, בין בינו לבין עצמו בין בבית הכנסת, אומר אלהי אבותינו, אפילו אין אמו מישראל:
{ג} שהוא למדם אמונה הר''מ. אבל כולי עלמא מודו דלא נתחלקה הארץ לגרים. וביאר בחבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם: {ד} מישראל. בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ותירץ דאע''ג דלאמו לא נשבע, לאבי אמו שהוא מישראל נשבע. תוי''ט וע''ע:
פרק א - משנה ה
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִשָּׁה בַת גֵּרִים לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים וַאֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת {ה}, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל. הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְהַשָּׁלִיחַ וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה':
. דכתיב (ביחזקאל מד) מזרע בית ישראל יקחו להם נשים, [וכשאמה] מישראל קרינא בה מזרע ישראל דמשמע ואפילו מקצת זרע. והלכה כר' אליעזר בן יעקב לכתחלה, אבל בדיעבד אם נשא אין מוציאין אותה ממנו, ובניה כשרים אפילו להיות כהנים גדולים:. הממונה על היתומים, בין שמנוהו בית דין בין שמנהו אבי יתומים. אפטרופוס אבי הקטנים, בלשון רומי קורין לאב פאטי''ר ולקטנים פוס:. שלקטן מתחלה לשלחן ביד אחר אז מצי למשלחינהו אבל לקטן להביאן הוא עצמו לא מצי למשלחינהו, שכל בכורים שנראו לקריאה אינן נתנים אלא בקריאה:. אבל אם יש לה בעל בעלה מביא וקורא, דכתיב (דברים כו) אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא:. שלא נתחלקה הארץ לנקבות {ו}. וכתיב (במדבר כו) איש לפי פקודיו עד שיהיה ודאי איש {ז}:
{ה} עשרה דורות. לאו דוקא דכמו שנא' בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם ה''נ דכותיה וכ''כ הר''מ אפילו לאחר כמה דורות: {ו} צלפחד לאו בתורת חלוקה לקחו אלא בתורת ירושה כמו שעי''ז צוה לדורות והעברתם את נחלתו וגו': {ז} דבכל דוכתי אימעטו מכח ספק ובמתני' דלקמן נמי ממעטין קונה שני אילנות מכח ספק. תוי''ט:
פרק א - משנה ו
הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא:
. מספקא ליה לתנא קמא אי קנה קרקע אי לא, הלכך מביא מספק ואינו קורא מספק. ודוקא שתי אילנות אבל שלשה אילנות כולי עלמא מודו דקנה קרקע ומביא וקורא, כדתנן בסוף פרקין:. דסבר הקונה שני אילנות נמי קנה קרקע שתחתיהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו {ח}. ואין הלכה כרבי. מאיר:. שהאילן חי וגדל ממנו:. והוא שיבש ונקצץ קודם שהפריש בכורים אבל אם הפריש קודם, הואיל ונראו לקריאה ונדחו, ירקבו:. כיון שהקרקע קיים לא חייש לאילן. ואין הלכה כרבי יהודה:. דכתיב בפרשת ביכורים (דברים כו) ושמחת בכל הטוב, אין קריאה אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ושמח בהם. ומהחג ואילך, אף על פי שהרבה פירות נלקטים עד חנוכה, מכל מקום שמחת אותה שנה כבר נגמרה בחג, הלכך מביא ואינו קורא. ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל דכתיב (שם) אשר תביא מארצך, כל זמן שמצויין בארצך, ועד חנוכה הן מצויין:. דלא דריש ושמחת בזמן שמחה. ואין הלכה כרבי יהודה:
{ח} מלת אורה כתבתי במ''ד פ''ה דב''ב:
פרק א - משנה ז
הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא {ט}. וְהַשֵּׁנִי, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵינוֹ מֵבִיא. מִמִּין אַחֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא:
. הקונה את השדה אינו מביא ביכורים מאותה שדה מאותו המין שהביא המוכר, דכתיב (שם) הגדתי היום, פעם אחת מגיד ואינו מגיד שתי פעמים {י}:. דהא דאמרן פעם אחת מגיד ואינו מגיד שתי פעמים, הני מילי באדם אחד, אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד. ואין הלכה כרבי יהודה:
{ט} . א''ל הרי נראו ונדחו ולעיל כתב הר''ב והר''ש דירקבו. ובירושלמי מוקים למתניתין שנתן דעתו משעה ראשונה למוכרה: {י} דאע''ג דמוכר נמי אינו קורא. כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום. תוי''ט:
פרק א - משנה ח
הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה {יא}, נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא {יב}:
. נרקבו ונמסו, כמו אתם ימקו (ויקרא כו):. נגזלו ממנו כמו בזזנו לנו (דברים ב):. זר שאכלן אינו משלם את החומש. והך מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכה שחייבים עליהם חומש: נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא גרסינן, כלומר מנער ומריק הסל מן הפירות כיון שנטמאו והסל ניתן לכהנים דכתיב (שם כו) ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין הכהן לוקח אלא הטנא. ואינו חייב להביא ביכורים אחרים תחתיהן. דכיון שבאו להר הבית לא מתחייב תו באחריותן:
{יא} . וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך ליתני נטמאו בהר הבית וי''ל דמשום ואינו קורא הוי רבותא. דאפי' הביאם טהורים עד לעזרה אינו קורא (ועיין מ''ח פ''ו דשבת). תוי''ט: {יב} קורא. כתב הר''ש לחד פירוש בירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת:
פרק א - משנה ט
וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת. הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר, אֵינוֹ קוֹרֵא:
. לא נצרכה אלא לר' יהודה, דאמר לעיל מגיד וחוזר ומגיד, קא משמע לן דמודה רבי יהודה דאדם אחד אינו מגיד וחוזר ומגיד:
פירוש למשנה זו
פרק א - משנה י
וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין, מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים, מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
. והכי פירושו, פירות שבהרים הם מוטעמים יותר מפירות שבעמקים, הלכך מביאים בכורים מפירות שבהרים. אבל התמרים הם הפך זה שהתמרים שבעמקים הם יותר מלאים מדבש והנרצה מהתמרים הוא הדבש שבהם, שהרי התורה קראה לתמרים דבש הלכך מביאין בכורים מתמרות שבעמקים ולא משל הרים. ומזיתי שמן מזיתים העושים שמן. מעבר הירדן מפירות של עבר הירדן נמי מביאים בכורים, אף על פי שאינה ארץ זבת חלב ודבש, שכיון שנתנה הקב''ה לישראל קרינא בה פרי האדמה אשר נתת לי. ופליג ר''י הגלילי ואמר אין מביאין בכורים מעבר הירדן ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:
.אין פירוש למשנה זו
פרק א - משנה יא
הַקּוֹנֶה שְׁלשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁנָיִם. קָנָה אִילָן וְקַרְקָעוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וְחָכוֹרוֹת {יד} מְבִיאִין וְקוֹרִין:
. בסתם, ולא פירש אם קנה קרקע אם לאו מביא וקורא דבסתם, קנה קרקע שתחתיהן וחוצה להן {יג}. אבל פחות משלשה אילנות בסתם לא קנה קרקע. ור' מאיר פליג ואמר דאף שני אילנות נמי קנה קרקע, ואין הלכה כר' מאיר:. דסבר רבי יהודה אריס וחוכר יש לו קנין בארץ כאילו יש לו חלק בה. ואין הלכה כר' יהודה:
{יג} לשון הגמרא ב''ב דפ''ב תחתיהן וביניהם כו' כמלא אורה וסלו. ופירש הרשב''ם תחתיהן, תחת עיקר האילנות והנופות. וביניהם, קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה. וחוצה להן סביב האילנות מקום שעלין נופותיהן ולחוץ: {יד} . בחכירי בתי אבות הוא. ירושלמי. והשתא אתי שפיר דר''י לא פליג במ''ב. תוי''ט: