. כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אע''פ שאינו נוטף בכל שנה הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן:. שזיתיו שופכים שמן הרבה:. שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו {א}:. זיתים מרובים:. סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים:. לא אמר רבי יוסי אלא בזמן שבא אדרינוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין מודה רבי יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני יש להם שכחה:

{א} היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרי ליה שופכני ואיכא אתרא דקרי ליה בישני. ול' הרא''ש שמבייש שאר אילנות מרוב זתים שהוא עושה וא''כ היינו במעשיו שהוא עושה זתים הרבה ול, 'נ שמבייש מחמת שעושה זתים גדולים. תוי''ט: {ב} שכחה. לשון הר''ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן. ובפרקין דלעיל מ''ה שכתב הא זתים לא היינו זתים תלושים דטעמא הוא התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא:

. שלש שורות של אילני זיתים ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית ושכח אילן אמצעי שבשורה האמצעית, אינה שכחה שהאילנות שסביביו הסתירוהו, ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה {ד}:. אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה {ה}. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים:. אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשארו לו זיתים תחת האילן:. כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

{ג} . לשון הר''מ ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא''י באותו זמן ועתוי''ט: {ד} מפרש דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מתברתה שיעור ב' לבנים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה ג' טפחים כדאיתא בבבא בתרא פ''ק מ''א. אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל ריש פ''ג מ''א ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות דמי לשדה שעומריה מעורבבין דתני בתוספתא שאינו שכחה עד שיעמר כל סביביו: {ה} בתוספתא ולפ''ז אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דתרוויהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינו נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ואינו נטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה הר''ש ועתוי''ט: {ו} כו'. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא. תוי''ט:

. האמור בתורה (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט:. חתך {ז}:. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט:. שלא נפרט דרך בצירה:. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו:. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ:. מפורש לעיל בפרק ה':

{ז} עקוץ תאנה מתאנתי. הר''ש. ולשון הר''מ עוקץ הוא קצה הדבר ר''ל כרת העוקץ:

. האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל:. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתך:. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטך, ובלשון מקרא קורא לאשכול שאין לו לא כתך ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש:. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה, דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו:. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה {ח} והבוצר קוצצה, והיא נקראת ארכובה {ט} ופעמים שיש בה עוללות עם דאשכלות:. נקצצת ונחתכת. ודוגמתו שנינו ביומא {לא} קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא, (ירמיה מו) קרץ מצפון בא:. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו:. דכתיב (ישעיה יז) ונשאר בו עוללות כנוקך זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכו, ל {יא}:. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

{ח} בזמורה תלויות אשכולות: {ט} היחור נקראת רכובה מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש: {י} האשכול. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ''ב פ''ה: {יא} שהגרגרים זה ע''ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. הר''ש:

. כשהגפנים תכופים זה אחר זה עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך:. אע''פ שיש בהם פאה {יב} או עוללות של עניים כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם וכשם ששותך כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אך עניים כן:. קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו י' אשכולות אסור ליגע בהן אף בשל עניים כן. והלכה כרבי יהודה:

{יב} דדין פאה בסוף אם הניח בתחלה ג''כ דין פאה יש לה כדתנן בפ''ק מ''ג. ועתוי''ט:

. הנוטע כל עץ מאכל {יג}, בשנה הרביעית מעלה דפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים דכתיב (וי. קרא יט) ובשנד הרביעית יהיד כל פריו קדש ה, לולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליד ודדר אכליד {יד}:. ממאי אומרים אין, לו חומ. מ. אך על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את דחומש ד, לא כתבה תורה בו חומש:. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח ש 'ל רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית:. בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אך כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר:. דכחולין חשבי ליד:. מן דפרט והעוללות שלקטו, ואוכלים אותן במקומן ומעלין דדמים, לירושלים:. משום דילפי ממעשר {טו} וסברי, להו מעשר שני ממון גבוה הוא הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין והבעלים מעלים הכל לירושלים {טז}:

{יג} כרם תנן. ובגמרא פ' כ''מ. חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נסע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות. ודעת הר''מ והר''ב כמ''ד נטע: {יד} לחולין ע''י פדיון רש''י והר''ש כ' אחליה לקדושתיה והדר אכליה: {טו} רבעי כתיב (ויקרא יח) קדש הלולים לה' ובמעשר כתיב (שם כז) קדש לה'. וא''ת ל''ל הלולים למשמע דאחליה כו' תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי''ל דאנן מגזירה שוה לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א''נ מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו. אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר. תוספ' קידושין דף נ''ד: {טז} יפדה ויעלה הדמים ויאכלן בירושלים כמעשר הר''מ. ולב''ש תנן פודין וה''ה נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ונ''ל דלהכי נקטי ב''ה כולו לגת כלומר ובלא''ה כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן:

. שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף:. וכמה שיעור בציר שלשה אשכולות שעושים רביעית:. ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר {יז} יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל:

{יז} . וא''ת מנ''ל לר''א למדרש דאין לעניים בעוללות דהא איהו מפרש לקרא דכי תבצור וגו' לאם אין בציר וכו'. וי''ל דס''ל דודאי גופיה דקרא לענין אם אין בציר כו' הוא דאתא. מ''מ ממילא שמעינן דאין לעניים בעוללות וכה''ג אשכחן בפ''ק דברכות אות י''ב:

. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול:. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו {יח}:. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי:. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (ש''ה א):. כלומר לאחר שעבר מעליה, אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דבריפ כד):. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל:. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבא כאומן בפני עצמו, ואסור לשוב מאומן לאומן {כ}:

{יח} דר''ע שהלכה כמותו מתבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע''ג דאין לעניים לבא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור בעה''ב מ''מ ס''ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה''ב אין לו בהם כלום ואינו יכול להקדישן. תוי''ט: {יט} כו'. ות''ק סבר דא''צ ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות. הר''ש: {כ} אומן שורה כדלעיל פ''ד מ''ה. ותימא דהא קי''ל במ''ג פ''ז דכשדלג ועבר הוה בבל תשוב. ולא מיבעיא מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר''ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ול''נ לסיים בלשון אחר ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו. תוי''ט: