. מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים:. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך:. דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור {ג}:. שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וזאת הראיה אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור, העולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:. דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב, דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. {ד} הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו:. אין לה שיעור דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:. שקול כנגד כולם:

{א} אלו דברים. הא דלא תנן תרומה עמהן כיון דאיכא תרומת מעשר שיש לה שיעור לא נקט אף סתם תרומה. ירושלמי. ועוד יש לומר שהיא חלוק' מן השאר כדמפרש אח''כ בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה. בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה. (ועוד יש לומר דלא תני רק מה שיש בהוספתן מצוה כדמשני בירושלמי אאינך שלא נשנו ע''ש ותרומה גדולה אדרבא מאכיל טבל לכהן שמוסיף אחר שנתן כשיעור. הר''ש. וצ''ע הא פאה נמי דכוותה ע''ל מ''ג וצ''ע). תוי''ט: {ב} . ועושה מצוה בהוספתו מיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו חייב במעשרות מה שהוסיף: {ג} מדרבנן אין לה שעור: {ד} אושא הוא במסכת כתובות דף נ'. והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמ''ח בממונו: {ה} אוכל. כתב הר''מ כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. הא' במה שיש בינו ובין הקב''ה כגון ציצית ותפילין כו'. והב' מצות התלויות בתועלת ב''א קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגניבה וכגון הציווי באהבת איש את רעהו. וכשיעשה המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב''ה עליהם לעוה''ב. וכשיעשה המצות שבחלק השני תחשב לו לצדקה לעוה''ב וימצא טובה בעוה''ז בעבור שנהג מן הטוב בין ב''א כו' וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בג''ח: {ו} . והשיב את אשמו בראשו תרגום אשם קרן. ערוך. והרמב''ן כתב שבעבור שהכח בקרנים יקרא גוף הדבר קרנו: {ז} או''א. כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך חד בעה''ז וחד בעה''ב. בג''ח כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. בהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו כו' אתיא רדיפה מג''ח. בת''ת כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך: {ח} כו'. כי בת''ת יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. הר''מ:

. מדרבנן:. מדאורייתא כדאמרן:. אם שדהו גדולה ועניים מועטים נותן ומוסיף על ששים {ט} לפי גודל שדהו, ואם שדהו קטנה ועניים מרובים מוסיף על ששים לפי רוב העניים:. אית דגרסי ענוה בוי''ו, כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים, לשון וענותך תרבני (תהלים יח). ורמב''ם פירש לשון עניה כלומר מה שתענה הארץ. ואית דגרסי ענבה בבי''ת, ופירשו גודל הגרגרים וקטנן, שאם היו השבלים של שדה במקום אחד מלאות וטובות ובמקום אחר צנומות דקות לא יניח הפאה כולה מן הרעות אלא ישער ששים לרע וליפה:

{ט} למה יוסיף שהרי הפאה נמי גדולה כשהיא ששים מהשדה הגדולה והרי העניים מועטים. והר''ש לא כתב דמוסיף אלא שלא יפחות מס' אף שהעניים מועטים:

. ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט) לא תכלה פאת שדך לקצור, אמרה תורה תן פאה ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור:. אע''ג דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנתן, מכל מקום לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה כן מוכח בירושלמי. ורמב''ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע:. בסוף השדה והניח אותו לפאה סומך עליו, וכל מה שהניח באמצע ובתחילה תורת פאה עליה:. שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה, הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה אלא דין הפקר יש לה {יא}. ופליג אדרבי שמעון דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי. {יב} והלכה כרבי שמעון:

{י} כו'. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע ל' פאה ואם נתן מתחלה ומאמצע לא תקדש בדין פיאה ולחייב במעשר. הר''ש: {יא} הקשה ע''ז ומחוור פירוש הר''ש אם שייר קלח א' כו' כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר עד שיפקיר. וע''ע: {יב} דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא''כ פאה דלעניים כו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בס''פ. תוי''ט:

. למעוטי ספיחי סטים {יג}, שאע''פ שהן אוכל על ידי הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה:. למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר שכבר נעזב:. למעוטי כמהין ופטריות, שאין להם שורש בארץ וגדוליהם מן האויר, שאין חייבין בפאה דכתיב (שם) קציר ארצכם:. למעוטי תאנה וכיוצא בה, מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון {יד}, דכתיב (שם) קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד {טו}:. למעוטי ירק {טז} שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר {יז}:. תבואה מחמשת המינים, חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון קטניות פולין ואפונים ועדשים ודומיהן:. להתחייב בפאה כשישלמו בהם כל התנאים הללו {יט}:

{יג} ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. הר''ש. ועתוי''ט: {יד} באילן אחד בעצמו וז''ל הר''מ יש באילן זה מה שנגמר בו היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים: {טו} הר''ש דסתם קציר מתבשל ביחד: {טז} ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדלקמן פ''ג מ''ו הנהו מכניסין לקיום. הר''ש: {יז} דחוק והר''ש כתב ע''פ ת''כ וסתם קציר מכניסן לקיום. יצאו ירקות שאע''פ שלקיטתו כא' אינו מכניסו לקיום: {יח} . בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת''ל ארצכם: {יט} תימה הם דהרי ודאי שנשלמו בהם כו' ולשון הר''מ בחבורו כל הדומה לקציר בה' דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה כו' ואולי משום נשמר כ''כ. תוי''ט:

. אילן שהפרי שלו אדום, וקורין לו בלע''ז קורנ''י אולי''ס. ורמב''ם פירש שהוא צמח {כ} שמעבדים בו העורות וקורין לו בערבי סומא''ק, והאשכלות שלו ראויין לאכילה. ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר:

{כ} בריש דמאי כתב בשמו שהם אילנות וה''נ י''ל דהכא ג''כ אילן ובירושלמי אילנות מנין ת''ל שדך ואיכא דיליף מכרם וזית:

. מי שלא הניח פאה בשדה במחובר חייב להפריש מן התלוש, והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים פטורה מן המעשרות:. שיעשה כרי וצבור של תבואה {כא}, אבל אם בא להפריש פאה אחר המירוח צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה שנטלה קודם המרוח:. (משום הפקר) המפקיר תבואתו ובא אחר וזכה בה, אין הזוכה בה חייב במעשרות דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין, אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר {כב}:. ואפילו הוא עצמו מותר לאכול אכילת עראי קודם מירוח, אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע:. דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח דכתיב (שם) עשר תעשר ואכלת וזורע לא קרינן ביה ואכלת, מיהו מדרבנן חייב. סבירא ליה לר' עקיבא דקודם מרוח פטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ואין הלכה כר' עקיבא:. שקנו תבואה מן הגורן, וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנות {כג}. ואם קנו קודם מרוח, שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר, המעשרות שלהם:. המקדיש גרנו ופדאו מיד הגזבר, והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש, חייב הפודה להוצ. א ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר דהיינו בזמן המרוח היתה ביד הקדש, אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות שההקדש פטור מן המעשרות {כד}:

{כא} מ''ח פירש כשהוא משוה פני הכרי ברתת. פי' מריחה מריקה והושאלה זאת המלה בענין השלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר בו אלא שיוליכו אל בית האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים רפ''י דמקוואות (וע''ש בר''מ) ועיין יומא פרק ג' משנה ד' שעושין כשנשלם הכלי. הר''מ: {כב} לי דסמך אמ''ש גבי פאה שצריך שיפריש תרומה ומעשר תחלה ואח''כ יטול הפאה הורה לנו שהמצוה היא שיפריש כו' [כדדרשינן משנה י''א פרק ה' דמעש שני הא אם הקדים כו']. א''נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידיו יהיה. וה''נ בהפקר דכותה בפאה ועמ''ש מ''ב פ''ג דדמאי. תוי''ט: {כג} טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם. הר''מ: {כד} המקדיש דאע''ג דמתחלה היתה ג''כ התבואה שלו. ה''א דכי הדר ופדאה אע''ג דלאחר מירוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ''ל דלא. תוי''ט: