. מברך על היום. בתחלה קדוש היום ואח''כ מברך על היין בורא פרי הגפן, שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה {א}:. תחלה, וה''ה למקדש על הפת, שהיין או הפת גורמים לקדוש היום {ב} שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

{א} בגמרא דחדא ועוד קאמר: {ב} איכא חדא דאמרן ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

. שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן {ד}, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו, וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות אע''פ שלא נטמא תוכו, גזרה שמא ינתזו נצוצות מתוכו על אחורי הכוס ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות נוטלין לידים תחלה ואח''כ מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים ונמצאו אחורי הכלי טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות {ו}, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו ואח''כ נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח''כ מוזגים את הכוס גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה {ז} ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:

{ג} לידים. כלומר לוקחין מים לידים ונוסח הברכה תוכיח נטילת ידים כמו נטילת לולב שענינו לקיחה: {ד} לשיטתיה בסוף זבים. אבל להר''מ דהתם אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה. וכתב הכ''מ בשם הרי''ק דבית הלל לטעמייהו דבית שמאי קאמרי דאפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס: {ה} מוזגין. ומשום דהלכה כב''ה וברכת כוס קודם לנט''י הלכך שונה לעיל תחלה ברכת היום והיין ואח''כ נט''י. תוי''ט: {ו} לא שכיחי. גמרא: {ז} אין אדם מדקדק לנגב ידיו כ''כ משא''כ כשיטול ידיו ויאכל מיד דמדקדק לנגבם יפה כדאמרינן האוכל בלא נגוב ידים כו'. תוספ':

. מנטילת מים ראשונים, ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל, ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה {ח} ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם המשקים נעשות תחלה וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני {ט} לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים, ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה {י}, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

{ח} להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאי' בגמ' ובפרש''י דבידיו שיוכלו להטמאות הוא נזהר מליגע בכסת: {ט} בגמ' גזירה משום אוכלי תרומה וב''ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן: {י} דתקון נט''י בחולין כדתנן בפרק ב' דטהרות משנה ג'. כדי שיהיו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם. גמרא חולין דף קו:

. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח''כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פירורים שאין בהם כזית אין בכך כלום דפירורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה {יא} שמותר להשתמש בשמש עם הארץ {יב}:

{יא} לאפוקי בכולהו פרקן דלית הלכתא כותיה: {יב} דהכי קאמר דלהכי הלכה כמותם בזה. משום דמסתבר שמותר להשתמש בעם הארץ כדי שלא להשתמש בתלמיד חכם. תוי''ט:

. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו ועדיין לא גמר סעודתו ואין לו יין אלא שיעור [כוס] אחד. בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואח''כ בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מיחזי כמשאוי כגון נר ובשמים מקדמינן להו לברכת המזון:. שברא דמשמע לשעבר ולא בורא דמשמע להבא. מאור האש ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא:. נמי משמע לשעבר {יד}:. שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת:

{יג} ומזון כו'. הנר שמביאין ונהנה ממנו מיד יש לו להקדים ואח''כ המזון שכבר אכל. וב''ה סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא ג''כ מעין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו. הר''י: {יד} התוספ' ונימא הא דלא פליגי דלשעבר משמע. וי''ל דלשון דקרא עדיף דכתיב בורא חושך בורא השמים:

. נר משום דלא שבת שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו {טו} וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של עובדי כוכבים בבשמים שהם במסבה שעובדי כוכבים מסובים בה לסעודה מיירי. והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודת כוכבים, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של עובדי כוכבים לפי שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים ואין מברכין על בשמים של עבודת כוכבים:. דלא אתעביד לאורה אלא לכבוד בעלמא:. דלעבורי ריחא {טז} עבידי:. דעבודת כוכבים, לפי שאסורין בהנאה:. שיהנו מאורו {יז}, ולא שיהנו ממש אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה:

{טו} כתב שהדליקו או שהטה אותו בשבת: {טז} של מת עבידי ולא להריח: {יז} רב אמר יאותו. אך בזאת נאות לכם ושמואל אמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר. ופירוש לעות מלשון עת. ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר:

. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרי בית הלל {יח} דאינו חוזר, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך:

{יח} תימא דשכח דתנן להודיעך כחן דב''ש:

. שאין ברכת המזון טעונה כוס {כא}. וב''ה סברי ברכת המזון טעונה כוס:. ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה דמסתמא לשמים ברך:. שמא ברך להר גריזים:

{יט} המזון. כל ימות השנה קאמר כפירש''י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור א''ח סימן רע''א ומדהתחיל בדיני שבת וי''ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח''כ דיני הבדלה עצמה. תוי''ט: {כ} היין. אם ירצה: {כא} רמינן עלה מדאצטריך ב''ש מזון והבדלה לצרפינהו ש''מ דבהמ''ז טעונה כוס ומשני תרי תנאי אליבא דב''ש: