וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְאַהֲרן אֲרֵים יַת יְדָךְ בְּחוּטְרָא עַל נַהֲרָא עַל פַּצִידַיָיא וְעַל שִׁיקַיָיא וְאַסֵיק יַת עוּרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

ויאמר נטה ידך. על רוחות השמים. והנה הצפרדעים יעלו מהיאורות ומהנהרות ומהאגמים. ולא מכל מקוה מים:

והעל. ב' במסורה דין ואידך והעל אותם הר ההר כדאיתא בפסחים מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לשריפה נשאו ק''ו לעצמן מצפרדעים שהצפרדעים מסרו עצמן למיתה על קידוש השם ואח''כ נמלטו כדכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות אבל לא מהתנורים אבל משה ואהרן שנאמר בהם יען לא האמנתם בי להקדישני ולא נשאו ק''ו מצפרדעים מתו ולא זכו ליכנס לארץ:

וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲרֵים אַהֲרן יַת יְדֵיהּ עַל מַיָא דְמִצְרַיִם וּסְלִיקַת מְחַת עוּרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יַת אַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּרַם משֶׁה לָא אַלְקֵי יַת מַיָא לָא בְּאַדְמָא וְלָא בְּעוּרְדְעָנַיָא מִן בִּגְלַל דַהֲוַת לֵיהּ בְּהוֹן שֵׁיזְבוּתָא בִּזְמַן דְטָלְקַת יָתֵיהּ אִמֵיהּ בְּנַהֲרָא:

ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות. וכן (להלן יד) ותהי הכנם, הרחישה דוילייר''א בלעז , ואף ותעל הצפרדע גרינוילייר''א בלעז [רחישת צפרדעים] :

ויט. הנה נטה ידו ולא הכה ביאור כאשר עשה בראשונה רק רמז כי יכלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו:

וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאַסִ יקוּ יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְעָבָדוּ הֵיכְדֵין אִיסְטַגְנִינָן בְּלַחְשֵׁיהוֹן וְאַסִיקוּ יַת עוּרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ויעשו. במים מועטים. ע''כ ראה פרעה כי הפרש בין מעשה אהרן ובין מעשיהם. ע''כ קרא למשה כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה ולא יכלו לחסרה:

ויעלו את הצפרדעים. אבל לא יכלו להוליד אחרים כי אין לאל ידם להמציא בריה מתנועעת באמת:

וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר צַלוֹ קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עֻרְדְעָנַיָא מִנִי וּמֵעַמִי וְאֶשְׁלַח יָת עַמָא וְיִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ:

וּקְרָא פַּרְעה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וַאֲמַר צְלוֹן קֳדָם יְיָ וְיַעֲדֵי עוּרְדְעָנַיָא מִינִי וּמִן עַמָא וְאֶפְטוֹר יַת עַמָא וְיִדְבְּחוּן נִיכְסַת חַגָא קֳדָם יְיָ:

ויקרא. אמר העתירו דרך מוסר לשניהם. וזאת המכה היתה קשה מהראשונה כי כתוב (תהלים עח) וצפרדע ותשחיתם:

העתירו אל ה'. כי כזאת שת לבו וראה יתרון פעולת האל יתברך על פעולת החרטומים:

ויזבחו. ב' במסורה ויזבחו לה'. ויזבחו זבחי תודה. ד' צריכים להודות ואחד מהם יוצא מבית האסורים:

העתירו אל ה'. צריך לדעת למה לא פנה ובא אל ביתו במכה זו כמו שעשה במכת הדם הלא גם את זאת הראוהו חרטומיו כי עשו גם המה. אכן פיו ענה בו טעם הרגשתו בזו וכל כיוצא בה שהורגש וקרא למשה להתפלל בעדו, כי לא היה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו, וזה סדר מכותיו, ראשונה מכת דם לא היה לו בה סכנת מות, ומים לצמאו מצאו לו סביבות היאור או היה קונה מישראל לזה לא נרגש ממנה: ב) מכת צפרדע היו בו שני דברים הא' הרעשת הקול והשני שהיו נכנסים במעיהם דכתיב (לעיל ז' כט) ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים, ומכה זו מבהלת הנפש ואין אדם בטוח בחייו, לזה אמר פרעה אל משה וגו' ויסר הצפרדעים ממני פי' מתוך בני מעיו וגו'; ג) מכת כינים כי הגם שיצטער אבל אין שם סכנת מות כצפרדעים שתנקוב בני מעיו וגו' ותעשנו טרפה, ולזה הגם שידע כי אצבע אלהים היא והעידו החרטומים כי אינם יכולים עשות אף על פי כן ויחזק לב וגו': ד) מכת ערוב אימות שן בהמות ששלח ה' בו בהלוהו וירא עד מאוד ותיכף שלח אחריהם ואמר (פסוק כא) לכו זבחו וגו' אנכי אשלח וגו' העתירו בעדי: ה) מכת דבר לצד שהיתה במקנה לבד הגם כי שלח וראה מקנה ישראל ולא מת א' אף על פי כן לא שת לבו לבקש רחמים: ו) מכת שחין לצד שלא היה בו סכנה גם אפשר שנתכבד במכה זו ממה שלא הזכיר ה' בפי' כי גם בו היה שחין ולא אמר אלא (לקמן ט' יא) כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים לזה לא בקש ממשה להתפלל בעדו: ז) מכת ברד לצד שהרעים ה' משמים ונתן קולות ואש מן השמים נפלה עליהם אימתה ופחד שיעשה להם כמהפכת סדום ועמורה ופחד ורהב (ישעי' ס') לבבו ואמר ה' הצדיק וגו' העתירו אל ה' וגו' (ט' כז): ח) מכת הארבה פיו ענה בו כי מה שנתרגש הוא לצד שירא יראת מות דכתיב (י' יז) ויסר מעלי רק את המות הזה: ט) מכת חושך לא ראינו לו שבקש ממשה להתפלל, ואולי כי בג' ימים ראשונים היה מדליק עששיות ופנסות גדולות ויאר את החושך ובג' ימים שניים שהיה חושך ממושש ולא קמו איש מתחתיו לא היה מציאות לו שילך אדם לקרא למשה כי לא קמו איש מתחתיו, ואחר ששלמו שבעת ימי אפילה (ש''ר יד) תכף ומיד שלח אחר משה ואמר אליו שילכו אלא שיתנו בטחון מהם שיחזרו ולא קבל משה, ולצד שכבר פסקה המכה לא הוצרך לומר לו התפלל:

וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעֹה שְׁאַל לָךְ גְבוּרָא הַב לִי זְמַן לְאִמָתַי אֱצַלֵי עֲלָךְ וְעַל עַבְדָיךְ וְעַל עַמָךְ לְשֵׁיצָאָה עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא תִּשְׁתָּאָרָן:

וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעה שַׁבַּח בְּגִינִי לְאֵימַת דְאַנְתְּ בָּעֵי אַיְצַלֵי עֲלָךְ וְעַל עַבְדָךְ וְעַל עַמָךְ לְשֵׁיצָאָה עוּרְדְעָנַיָא מִינָךְ וּמִבָּתָּךְ לְחוֹד מָה דִבְנַהֲרָא יִשְׁתַּיְירוּן:

התפאר עלי. כמו (ישעיה י טו) היתפאר הגרזן על החצב בו, משתבח לומר אני גדול ממך ונט''ר בלעז [להתפאר] . וכן התפאר עלי, השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו: למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שיכרתו, ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי. אלו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא, וכאשר יאמר הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר, אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכלם והעתרתם עלי דבריכם (יחזקאל לה יג) , הרביתם:

{{ט}} רוצה לומר אם תוכל לשאול אותו דבר שלא אוכל לעשותו שתוכל אתה להתפאר עלי לאמר שאני לא אוכל לעשותו: {{י}} וא"ת מה שאלו משה ודאי היה מתרצה שיכרתו היום לאלתר. וי"ל לפי שהי' סבור משה אם יתפלל שיכרתו מיד אז מיד היה צריך לשלח את ישראל כמ"ש למשה וזה היה רע לו לפיכך לא ידע משה באיזה יום יתרצה ולפי מה שתי' הרמב"ן בשם הנגיד יתורץ ג"כ קושיא זו: {{כ}} לשון אעתיר העתירו והעתרתי משמע ל' הפעיל שהוא פועל יוצא והול"ל ל' אפעיל כמו אעתר עתרו ועתרתי כיון שהוא ל' תפלה והתפל' אינו פועל יוצא לכן פירש מפני וכו': {{ל}} ר"ל דלשון הפעיל קאי אדברים והוה כאלו כתיב דברים: {{מ}} דכתיב ביה בהדיא דבריכם:

למתי אעתיר לך. כתב רש''י אלו נאמר מתי אעתיר היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי: אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. ועל דרך הפשט בעת תפלתו היו סרות המכות כי כתוב ויצעק משה אל ה' וגו' ויעש ה', ואין כתוב ''ויעש ה' ממחרת''. ואין לשון למתי ראיה שהתפלל מיד, כי הוא כמו מתי ורבו הלמדי''ן הבאים ככה, למחר יהיה האות הזה (להלן פסוק יט), למן היום אשר יצאת מארץ מצרים (דברים ט ז), עד למנחת הערב (עזרא ט ד), כנף האחד לאמות חמש (דהי''ב ג יא). ורבים ככה: וטעם להכרית הצפרדעים. רמז למיתתם, כלשון ונכרתה הנפש ההיא (להלן יב יט), והכרתי לאחאב (מ''א כא כא). ואמר משה פעם אחרת וסרו הצפרדעים, לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע''פ שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו כי המכה מאת האלהים על ענין ישראל בלבד:

ויאמר משה לפרעה התפאר עלי. אעשה לך תפארת שאעתיר אל השם ויסר המכה ביום שתבקש: וטעם ביאור תשארנה. כי שם היו בתחלה ואחר שהזכיר היאור אין צורך להזכיר הנהרות והאגמים:

למתי אעתיר לך. למען תכיר רב ההבדל בין פעולת החרטומים לפעולת האלהי, כאמרו למתי, וכאמרו רק ביאור תשארנה. וזה כי אמנם מעשה הכשוף יהיה לזמן מוגבל, וישוב הטבע לאיתנו תיכף כשיבוטל הכשוף, כי אז יסור המעיק לטבע, כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה. אמנם האל יתברך יצוה לטבע לשבות, ולהשתנות, ולפעול כפי קצתו, או כפי כלו, בזמן אשר יגביל לו, ולא ימרה את דברו:

ולעבדיך. ג' דין ואידך ולעבדיך מקנה ובירמיה מה חטאתי לך ולעבדיך בהתחננו לצדקיהו כששמוהו בבור מלמד שאפילו אם היו מחביאים עצמם תחת הקרקע שם היו באים הצפרדעים ומשחיתים בהם וגם משחיתים יבול השדה עד שלא נשאר מרעה למקנה:

התפאר עלי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו התפאר עלי וגו'. ואם לומר כי הגם שיאמר לו להסיר מעליו תכף ומיד זה הוא ההתפארות אם כן כשאמר לו פרעה למחר ולא אמר עתה בשעה זו שיגיד כי לא רצה להתפאר עליו מה מקום לומר לו כדברך למען תדע אין זה התפארות מיום ליום ואדרבה הרחיק לו הזמן: עוד צריך לדקדק דברי משה שאמר למתי אעתיר וגו' שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבוקש. אכן כוונת משה להראותו אשר יפליא ה' לחבב ידידיו ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה' בשום אופן, כי הנה מדרך המוסר עבד כי ישאל דבר מרבו ולואי שישיג עשוהו לו לא שיתנה עליו בזמן מסוים ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא ועבד ישאף רבו עת אשר יחפוץ לחוננו רצון, ואמר משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב שאעתיר לה' ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן, והוא אומרו למתי אעתיר פי' לאיזה זמן, תתפאר עלי לומר התפלל לה' עתה כי לזמן פלוני יסיר וגו', והשיבו פרעה למחר וגו', וקשה כי הגם כי נפש רשע אותה רע זה דוקא בדבר שאין הרעות ניכר לאדם אלא במושכל אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפוץ שיתעכב בסכנת מות כמו שכן קראה הוא ויסר מעלי את המות. והיה נראה לומר כי לראותו זריזותו של משה שאמר למתי אעתיר וגו' הטעתו עין שכלו כי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלהי העברים והמכה כלתה מאליה והערים ח''ו משה לצד שאמר בדעתו כי חפץ יחפוץ פרעה למהר ולהסיר הנגע לזה אמר התפאר ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת לזה סבל צער אותו זמן להכיר הדבר אם מרמה אחז ואמר למחר. אלא שכפי דרכינו אין אנו צריכין לזה, כי רצה לבחון התפארות משה שאמר שיתפלל ויתנה בתפלתו על אלהיו שישמע תפלתו עתה ולא יעשה כי אם למחר, ואין מדה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר פי' שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר כדברך נעשה למען תדע כי אין כה' אלהינו שיקבל תפלתינו בתנאיה על דרך אומרו (דברים ד' ז') כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולזה תכף ומיד יצא והתפלל לה'. ואין לחוש ולומר כי במה יאמת פרעה את הדבר שהתפלל אז ולא למחר בעת הצורך, הנה לצד שלא היה מתפלל תוך הכרך היו יודעים זמן תפלתו וכשיצא באותו יום ולא למחר הנה האות צודק, והוא אומרו ויצא משה וגו' מעם פרעה ויצעק משה וגו' פי' צעק ב' דברים הא' להסירם והב' להסירם למחר ולא קודם, ולזה דקדק לומר על דבר הצפרדעים ולא אמר ויצעק וגו' להסיר הצפרדעים שאז יהיה נשמע שתפלתו היתה על ההסרה לבד בלא תנאי הזמן, ויעש ה' כדבר משה פי' בזמן שאמר לו ויסר וגו':

וַאֲמַר לִמְחָר וַאֲמַר כְּפִתְגָמָךְ בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי לֵית כַּיְיָ אֱלָהָנָא:

וַאֲמֵר לְמָחָר וַאֲמַר כְּפִתְגָמָךְ מִן בִּגְלַל דְתִנְדַע אֲרוּם לֵית כַּיְיָ אֱלָהָנָא:

ויאמר למחר. התפלל היום שיכרתו למחר:

{{נ}} שהרי השאלה היתה מתי יכרתו וצ"ל שהתשובה ג"כ לא היתה רק על זמן הכרתת הצפרדעים כן פירש הרא"ם. וקשה ולמה לו לצער הזה עד למחר למה לא אמר שיכרתו מיד וי"ל שפרעה היה מחזיק את משה בחזקת מכשף וסבור שיודע לכוין השעות ובודאי עכשיו היא השעה שיכרתו וכשתעבור השעה לא יוכל להסירם ולכן אמר למחר להראות שעל ידי מכשפות הוא עושה כן אבל משה מתי שהתפלל נשמע תפלתו מהרש"ל. מקשים העולם למה שינה הכתוב בצפרדעים ויצעק משה אל ה' ובשאר מכות כתיב ויעתר משה אל ה'. וי"ל משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו וכאן היו הצפרדעים צועקים כמ"ש רש"י בסמוך והצריך להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו:

ויאמר למחר. ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד. ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר:

ויאמר למחר. אמר רב שמואל בן חפני אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים ע''כ נסהו והאריך ואמר למחר:

כדברך. שאמרת ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ולא בקשת להכדיתם מן העולם: ל. מען תדע כי אין כה' אלהינו. שאין שום כח מחדש שנוי בטבע כי אם לאיזה זמן קצוב, והנה הצפרדעים ביאור היה אז שינוי מחודש בטבע היאור, כל שכן בהיות אותם הצפרדעים משונים מכל בעל חי זולתם במה שמניעים לחי העליון, ומכניסים ואינם מוציאים, והנה האל יתברך יכריתם ממך ומבתיך בלבד:

וְיֶעְדוּן עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ וּמֵעַבְדָיךְ וּמֵעַמָךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא יִשְׁתָּאָרָן:

וְיַעֲדוּן עוּרְדְעָנַיָא מִינָךְ וּמִבָּתָּךְ וּמִן עַבְדָךְ וּמִן עַמָךְ לְחוֹד מַה דִבְנַהֲרָא יִשְׁתַּיְירוּן:

וסרו. באה זו המלה מלרע הפך המשפט וכמוהו כי שמו אותי בבור:

וסרו הצפרדעים. ולא די שיכרית את אלה אבל יעשה שהנשארים לא יוסיפו עוד לעלות אל בתיך: ממך ומבתיך. אבל לא מכל הארץ, כי אמנם ימותו בארץ ויבאישו: רק ביאור תשארנה. לדורות ולא יעלו אל היבשה:

וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרֹן מִלְוָת פַרְעֹה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק עֻרְדְעָנַיָא דִי שַׁוִי לְפַרְעֹה:

וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרן מִלְוַת פַּרְעה וְצַלֵי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק עוּרְדְעָנַיָא דְשַׁוֵי לְפַרְעה:

ויצא ויצעק. מיד שיכרתו למחר:

ויצא. טעם ויצעק כי בטח בשם שלא יביישהו. כי אמר אל פרעה מעצמו. כדברך יהיה בלא רשות השם:

ויצעק. משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה, וישארו ביאור, ובזה הוצרך לתפלת צעקה דפלגא מן שמיא לא יהבי (פרק סדר תעניות אלו):

אשר שם לפרעה. מכאן שצריך לפרש תפלתו:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּמִיתוּ עוּרְדְעָנַיָא מִן בָּתַּיָא מִן דָרָתָא וּמִן חַקְלָתָא:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּמִיתוּ עוּרְדְעָנַיָא מִן בָּתַּיָא וּמִן דַרְתָּא וּמִן חַקְלָא:

ויעש ה' כדבר משה. מעצמו:

וּכְנָשׁוּ יָתְהוֹן דְגוֹרִין דְגוֹרִין וּסְרִיאוּ עַל אַרְעָא:

וּכְנָשׁוּ יַתְהוֹן כַּרְוַון כַּרְוַון וּסְרִיַית אַרְעָא:

חמרם חמרם. צבורים צבורים כתרגומו דגורין גלים:

ויצברו. כמו ויצבר יוסף בר: חמרם חמרם. כמו חמור חמורתים:

חמרים. ג' במסורה הכא תרי ואידך הממעיט אסף עשרה חמרים מלמד שאף כאן הממעיט אסף עשרה חמרים:

וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי הֲוַת רְוַחְתָּא וְיִתְיַקַר יָת לִבֵּהּ וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

וַחֲמָא פַרְעה אֲרוּם הֲוָה רְוַוחְתָּא לְעַקְתֵיהּ וִיקַר יַת לִבֵּיהּ וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵל יְיָ:

והכבד את לבו. לשון פעול הוא, כמו (בראשית יב ט) הלוך ונסוע' וכן (מלכים ב' ג כד) והכות את מואב, (שמו''א כב יג) ושאול לו באלהים, (מלכים א' כ לז) הכה ופצע: כאשר דבר ה'. והיכן דבר (שמות ז ד) ולא ישמע אליכם פרעה:

{{ס}} וא"ת ולמה לא פי' רש"י לעיל גבי מכת דם דכתיב ויחזק לב פרעה ולא שמע וגו' וכן גבי בליעת מטה אהרן את מטותיהם וי"ל דלעיל כיון שעדיין המכה לא סרה ממנו והוא עודנו מחזיק בטומאתו בודאי הוא בשביל דבורו של ה' שדבר להם ולא ישמע אליכם פרעה אבל הכא כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' קשה לרש"י היכן דבר ה' שאף אם יהיה הרווחה שלא ישמע אליהם מ"ה מביא קרא ולא ישמע אליכם מדכתיב ולא ישמע אליכם פרעה ואח"כ כתיב ונתתי את ידי וגו' מאי זה דכתיב ונתתי וגו' הא עדיין המכה לא סרה א"ו ה"ק קרא ונתתי כלומר כשיהיה לו הרווחה ולא ישמע אליכם ונתתי את ידי וגו':

וירא פרעה כי היתה הרוחה. כמו ורוח לשאול: והכבד את לבו. שם הפועל. תחת פועל עבר:

כי היתה הרוחה. אף על פי שלא סר הרע לגמרי, שנשארה באשת הארץ, ונשארו הצפרדעים ביאור, המזיקים שם עוד היום: והכבד את לבו. התאמץ על טבעו שלא לירא מן הצפרדעים הנשארים, ולסבול רעת הכאשה, כדי שלא לשמוע בקול האל יתברך:

וירא פרעה כי היתה הרוחה. לא נאמר לשון זה בשום מכה כי אם במכת הצפרדעים, לפי שכל המכות כאשר סרו אז סרו לגמרי לא נשאר מהם שום רושם אחר הסרתן, וא"כ אין חידוש כל כך מה שחזר פרעה לקשיות ערפו כי העבר אין, אבל הצפרדעים אף לאחר שסרה המכה מ"מ לא סרה לגמרי כי לא הלכו להם אלא מתו ותבאש הארץ, והיה לו להיות נכנע לפחות בעבור הבאשת ריח שנשאר לו מן הצפרדעים, ע"ז אמר כמתרץ וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. לפי שאין הבאשת ריח מזיק כי אם במקום צר אבל במקום רחבת ידים אין הריח שולט כ"כ, לפיכך כאשר ראה פרעה כי היתה רוחה שארץ מצרים רחבת ידים היא ולא יזיק לו הריח רע, ע"כ והכבד את לבו כבראשונה.

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת חֻטְרָךְ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וִיהֵא לְקַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְאַהֲרן אֲרֵים יַת חוּטְרָךְ וּמְחֵי יַת עַפְרָא דְאַרְעָא וִיהֵי לְקַלְמֵי בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּרַם עַל יְדָךְ לֵית אֶפְשַׁר לְמִלְקֵי אַרְעָא דְבָהּ הֲוָת לָךְ שֵׁיזְבוּתָא כַּד קָטַלְתָּא יַת מִצְרָאֵי וְקַבִּילְתֵּיהּ:

אמר אל אהרן. לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן:

ויאמר. דע כי על יד אהרן היו השלש המכות הראשונות. והאותות היו בשפלים כמו שפירשתי למעלה. כי השתים היו במים והשלישית בעפר הארץ. והמכות שהיו על יד משה במטה היו בעליונים. כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן. כמו מכת הברד והארבה שהרוח הביאם והחשך שהיה באויר גם מכת השחין היתה על ידו. רק שלש בלא מטה והם ערוב ודבר ומכת בכורים. ואחת בלא מטה ע''י משה. ומעט שיתוף לאהרן והיא מכת השחין: טעם והיה לכנם. כמו והיה לאבק כאילו בעפר שיכה אהרן יעלה ויוליד כנים בכל ארץ מצרים:

והך את עפר הארץ. לא התרה בפרעה בזאת ולא בשחין ולא בחשך, וזה כי תשע המכות שהיו לאותות ולמופתים היו דצ''ך עד''ש בא''ח בלבד, כי מכת בכורות לא היתה לאות ולא למופת, אבל היתה לעונש כמבואר למעלה (ד, כג; ז, ד). והנה דצ''ך היו אותות בשתי היסודות הכבדים, ועד''ש היו אותות בבעלי חיים, ובא''ח היו אותות באויר, ובכל שתים מהן התרה, ובשלישית נעשה האות בלתי התראה, כאמרו הן כל אלה יפעל אל, פעמים שלש עם גבר:

והך. ב' והך את עפר הארץ. והך כף אל כף. מלמד שהיו הכנים מכים ומטפחים על פניהם ועל כל בשרם. טעם הכנים לפי שמנעו המצרים את ישראל מלבא במרחצאות ומתוך כך נתמלאו כנים בבגדיהם לפיכך לקו הם בכנים::

וַעֲבָדוּ כֵן וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ בְחֻטְרֵהּ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא כָּל עַפְרָא דְאַרְעָא הֲוַת קַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַעֲבָדוּ הֵיכְדֵין וַאֲרֵים אַהֲרן יַת יְדֵיהּ בְּחוּטְרֵיהּ וּמְחָא יַת עַפְרָא דְאַרְעָא וַהֲוַת מְחַת קַלְמֵי בְּבִשְרָא דְאֵינָשָׁא וְדִבְעִירָא כָל עַפְרָא דְאַרְעָא אִיתְהֲפִּיךְ לְמֶהֱוֵי קַלְמֵי בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ותהי הכנם. הרחישה דולייר''א בלעז [רחישת כנים] :

ויעשו. טעם ויעשו על משה. בעבור שדבר לאהרן שיכה במטה. כדרך ומטך אשר הכית בו את היאור: ותהי הכנם. שם המין. והמ''ם נוסף. או הוא תחת ה''א ואיננו שורש ולפעמים הוא סימן לשון נקבות כמו צפרדעים. כי האחת ותעל הצפרדע. והעד כנים ותהיה מלת הכנם זרה בעבור תוספת המ''ם כמו ריקם חנס. ויפת אמר כי המ''ם סימן למצריים. כי האחת הן מן כנים. כמו פת מפתים. וזו המלה כדרך בתוך האהלי. ואל תתמה בעבור שאמר כל עפר הארץ היה כנים בעבור שהכה במטה במקום אחד. כי כן היה דבר המים. ודבר השחין. כי הטעם הוא כי אז תחל המכה:

ותהי הכנם באדם וגו' כל עפר וגו'. קשה שהיה צריך לומר כל עפר וגו' היה כנים ותהיה הכנם באדם ובבהמה. ויובן על פי מה שנחלקו התוס' במסכת שבת דף י''ב ר''י מאורליינש ור''ת מה היא הנקראת כינה, ומהם הוכיחו מכאן כי כינה היא הקופצת שדרכה להתהוות מעפר הארץ, ומהם אמרו כי זו נקראת פרעוש וכינה היא הלבנה הגדולה בבגדים והוכיחו מאותה שאמרו (ברכות נ''א) מסמרטוטי קלמי. והנה למה שנאמר כי כנים היא כנה, הלבנה בא הכתוב להסיר מקום הטעות כי השכל יכיר דבר זה שמה שמתהווה מהעפר היא כינה הקופצת, לזה אם היה אומר כל עפר הארץ וגו' ותהי הכינם אז תהיה הכוונה בפשיטות שהיא הקופצת, לזה נתחכם לומר ותהי הכנם באדם פי' הרגילה להיות באדם ממנו והכנת ההכאה. היא שיתרבה עיפושו ויגדל בגוף האדם כינה הלבנה ובבהמה כינה הרגילה בה. או אפשר כי שניהם היו בענין, הא' רמזה באומרו ותהי הכינם באדם ובבהמה פי' המתהוה מהאדם ומהבהמה מלבד כינה הקופצת שכל עפר הארץ היה כנים, וכפי זה ב' מינים אלו נקראים כנים, וכפי זה אין הוכחה מכאן לכינה המוזכר בדברי חכמים מה היא אם היא מין הלבן או מין הקופץ כיון ששניהם נקראים כינה, ומעתה אין הוכחות הר''י מאורליינש הוכחה ובאנו להכרעת ר''ת שהוכיח מהש''ס מה הוא שקורין חז''ל כינה שהיא הלבנה אבל הקופצת יחדו לה חכמים שם פרעוש כדי להכיר מין הכינה שאסרו בשבת וכן הלכה (טור ש''ע או''ח סי' שט''ז):

וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן לְאַפָּקָא יָת קַלְמְתָא וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

וַעֲבָדוּ הֵיכְדֵין אִסְטַגְנִינַיָא חַרְשְׁיוּתָא בְּלַחֲשֵׁהוֹן לְאַנְפָּקָא יַת קַלְמִין וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת מְחַת קַלְמֵי שַׁלְטָא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא:

להוציא את הכנים. לבראתם ממקום אחר: ולא יכלו. שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה:

{{ע}} לאו להוציאם מעליהם ודייק רש"י מדכתיב ויעשו כן החרטומים שפירושו שעשו ג"כ כמשה ואהרן:

ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים. אמר ויעשו כן, שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו לטיהם כאשר עשו בשאר פעמים להוציא את הכנים ולא יכולו. ויתכן שילמד ''ויעשו כן'' שעשו כהוגן דברים מוציאים את הכנים ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת. כי חכמי החרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות:

ויעשו כן. שהכו עפר הארץ: להוציא את הכנים. טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו: וטעם להזכיר ותהי הכנם פעם אחרת. כי גם היא היתה בח רטומים:

ולא יכולו. מבלי אין לאל ידם להמציא דבר מתנועע באמת:

ולא יכלו. ג' במסורה דין ואידך ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ילא יכולו. וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו', להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו. מלמד שאף אם היו בורחים אל הים מפני הכנים שם היו באים בהם ונלחמים עמהם:

וַאֲמָרוּ חָרָשַּׁיָא לְפַרְעֹה הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הִיא וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דִמַלִיל יְיָ:

וַאֲמָרוּ אִיסְטַגְנִינֵי פַּרְעה לָא מִן כּחַ גְבוּרַת משֶׁה וְאַהֲרן הִיא אֱלָהֵן מְחָא מִשְׁתַּלְחָא מִן קֳדָם יְיָ הִיא וְאִתְקַף יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ:

אצבע אלהים הוא. מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא: כאשר דבר ה'. (ז ד) ולא ישמע אליכם פרעה:

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. אמר רבי אברהם כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (ש''א ו ט), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר ''אצבע ה''' שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים: ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא ''יד ה''' ו''אצבע אלהים'', כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (להלן יד לא), והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם (ש''א יב טו), כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא). ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהיתה בהתראה, ולא בשאר המכות: אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלהים ולא אמרו ''יד אלהים'', כלומר מכה קטנה מאתו. ולא אמרו ''אצבע ה''', כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם: ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו. והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב ''ויהיו הצפרדעים'', רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כענין תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח: ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו''ר י ד) רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר' אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), ענין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים. ורבותינו (שמו''ר י ז) אמרו בכנים שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה. ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבה (שם) עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות: ומה שאמר ר''א כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י), אבל לא התרה בו, כי אין הקב''ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו''ר י ד) שהיו מסרסים אותם. וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (להלן ט טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה: ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב''ה למשה שילך שם. והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב''ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:

ויאמרו. בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע. ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן. אמרו לפרעה לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים. כי כבר פרשתי כי פרעה לא כחש הבורא רק השם שהזכיר לו משה. וזה כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו מן השמים ע''כ חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפי'. שאמרו אצבע אלהים היא ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלהי ישראל. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. וזה השם הזכיר במכות האחרונות. ועוד כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה. וככה מכת הצפרדעים. ולא הזכיר לו בתחלה מכת הכנים:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה הָא נָפֵק לְמַיָא וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְתִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעה הָא נָפִיק לְמִנְטַר קוּסְמִין עִילוֹי מַיָא הֵי כְּאַמְגוּשָׁא וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנָא אָמַר יְיָ פְּטוֹר יַת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי:

ויאמר. מנהג המלכים לצאת בבוקר אל הנהר כי ראות המים טוב לעינים:

אֲרֵי אִם לֵיתָךְ מְשַׁלַח יָת עַמִי הָא אֲנָא מַשְׁלַח בָּךְ וּבְעַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְבָתָּיךְ יָת עָרוֹבָא וְיִמְלוּן בָּתֵּי מִצְרַיִם יָת עָרוֹבָא וְאַף אַרְעָא דְאִנוּן עֲלַהּ:

אֲרוּם אִין לֵיתָךְ מִפְטַר יַת עַמִי הָאֲנָא מְגָרֵי בָךְ וּבְעַבְדָךְ וּבְעַמָךְ וּבְבֵיתָךְ יַת עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא וְיִתְמְלוּן בָּתֵּי מִצְרָאֵי עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא וְאוּף יַת אַרְעָא דְהִינוּן עֲלָהּ:

משליח בך. מגרה בך, וכן (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, לשון שסוי אינציטי''ר בלעז : את הערב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו. בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו. כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

{{פ}} דק"ל למה הביא עליהן הערוב דדם וצפרדע היה כדי להלקות יראתם וכנים כדי להראות שאין יכולת לחרטומים להוציאן ומ"ט על הערוב ולכ"פ ויש טעם כו':

משליח. מלה זרה מהבנין הכבד הנוסף: ומלת ערב. חיות רעות מעורבות כמו אריות זאבים ודובים ונמרים: וטעם גם האדמה. מקום שאין בתים שם:

וגם האדמה אשר הם עליה. קרקע אשר עליו הבתים ימלא נחשים וזולתם מהשוכנים במעבה האדמה, באופן שלא יהיו בטוחים גם בלילה בבית סגור:

ומלאו בתי מצרים את הערוב. טעם שחזר לומר פעם ב' את הערוב ולא סמך על הערוב שהזכיר סמוך לה, נתכוון לומר שהבתים ימלאו מהערוב, ואם לא היה אומר את הערוב יהיה נשמע על זה הדרך ומלאו הערוב את בתי מצרים וכפי זה זה הוא תכלית המכה שימלאו הערוכ בתיהם לבד, ולא כן הוא אלא מתחלה אמר משליח בך וגו' פי' לחבול ולהשחית ועוד אמר שימלאו הבתים מהערוב והבן. או יאמר אם לא היה אומר את הערוב והיינו מפרשים ומלאו הערוב את בתי מצרים היה בנשמע כי זה גבול רבויים עד שיהיה בהם גדר זה שימלאו הם את הבתים ולא כן הוא כי רבים הם הערוב ויתמלאו הבתים מהם ולא מכולם, וזה הוא שאמר הכתוב בהבאת המכה ובכל ארץ מצרים וגו':

וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת אַרְעָא דְגשֶׁן דְעַמִי קָאִים עֲלַהּ בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי תַמָן עָרוֹבָא בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ שַׁלִיטּ בְּגוֹ אַרְעָא:

וְאֶעֱבֵיד פִּלְאִין בְּיוֹמָא הַהוּא עִם אַרְעָא דְגשֶׁן דְעַמִי שְׁרֵי עֲלָהּ בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי תַמָן עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא מִן בִּגְלַל דְתִנְדַע אַרוּם אֲנָא יְיָ שַׁלִיט בְּגוֹ אַרְעָא:

והפליתי. והפרשתי, וכן (שמות ט ד) והפלה ה', וכן (דברים ל יא) לא נפלאת היא ממך. לא מבדלת ומפרשת היא ממך: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אף על פי ששכינתי בשמים גזרתי מתקימת בתחתונים:

(יח~יט) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן. בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גשן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא. ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות, כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך: אני ה' בקרב הארץ. פירש ר''א דרך משל, כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות להיותו קרוב אל הקצוות. ואין לדבר זה טעם. אבל הוא לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד). ויתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו (להלן כג א), והוא סוד נשגב ונעלם:

והפליתי. יש אומרים שהוא חסר אל''ף. והנכון שהיא מבעלי הה''א. וטעמו אפרש. ומדרך הסברא עתה החל פרעה להקל מעבודת ישראל. כאשר ראה שהפריש השם בין ישראל ובין מצרים פחד לעשות להם רעה. כי צורך יש לו לשלחם לזבוח פן יפגענו בדבר. הלא תראה כי עתה נתן להם רשות לזבוח בארץ: וטעם כי אני ה' בקרב הארץ. דרך משל כמנהג המלכים לעמוד באמצע מלכותם להיות קרוב אל הקצות. כאשר ברא השם לב האדם. שהוא מלך על כל הגוף באמצע. ורוח האדם באמצע הגוף. ככתוב ויוצר רוח אדם בקרבו. ועל זה ראיות רבות מן התולדות על כן כתוב מציון מכלל יופי אלהים הופיע. כי הוא באמצע הישוב ומלכות השם תראה בייש וב:

וֶאֱשַׁוֵי פוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְתִי מָחָא לִמְחָר יְהֵא אָתָא הָדֵין:

וַאֲשַׁוֵי פּוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְיתֵי מָחָא לְעִידַן מָחָר יְהֵי אָתָא הָדֵין:

ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך:

ושמתי פדת. כטעם הפרש. וכל פדיון קרוב מזה הטעם:

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שגם לקצת עמי שיבאו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו:

ג' במסורה דין חסר וב' מלאים. פדות שלח לעמו. והרבה עמו פדות כי זה לא היה פדות שלם אלא מפני הערוב. אבל כשיצאו ממצרים היה שלם, וזהו פדות שלח לעמו, ולעתיד הרבה עמו פדות ויהיה גאולה שלימה:

ושמתי פדות. פי' מלבד שלא יכנסו לארץ גושן עוד יעשה פדות אפי' לישראל שהם חוץ מארץ גושן לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך פי' כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך:

וַעֲבַד יְיָ כֵּן וַאֲתָא עָרוֹבָא תַקִיף לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית עַבְּדוֹהִי וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם אִתְחַבָּלַת אַרְעָא מִן קֳדָם עָרוֹבָא:

וְעָבַד יְיָ כֵּן וְאַיְיתֵי עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא תַקִיף לְבֵית פַּרְעה וּלְבֵית עַבְדוֹי וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם אִיתְחַבִּילוּ יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָם עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא:

תשחת הארץ. נשחתה הארץ. אתחבלת ארעא:

{{צ}} דק"ל דתשחת הארץ משמע ל' עתיד הא כבר היתה נשחתה לכך הביא ראיה מהתרגום שמפרש אתחבלת שהוא ל' עבר או בינוני:

ויעש. למחרתו כאשר דבר משה. וטעם ויבא ערב כבד. מעצמו וזו המכה היתה קשה מהראשונות:

תשחת הארץ. פי' שהערוב ישחית גם כל נמצא מלבד בני אדם:

וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר אֱזִילוּ דַבָּחוּ קֳדָם אֱלָהָכוֹן בְּאַרְעָא:

וּקְרָא פַרְעה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וַאֲמַר אִיזִילוּ פְּלָחוּ נִכְסַת חַגָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַרְעָא הָדָא:

זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, ולא תלכו במדבר:

{{ק}} דק"ל וכי בשמים יזבחו ועז"פ ולא תלכו למדבר כמו שאתם אומרי' לילך במדבר ולזבוח שם:

ויקרא. התברר לפרעה כי המכות באו בעבור שלא זבח ו: וטעם בארץ. במלכותו ולא במקום אחר:

וַאֲמַר משֶׁה לָא תַקֵן לְמֶעְבַּד כֵּן אֲרֵי בְעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הָא נְדַבַּח יָת בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ וְאִנוּן יְהוֹן חָזָן הֲלָא יֵימְרוּן לְמִרְגְמָנָא:

וַאֲמַר משֶׁה לָא תַקִין לְמֶעֱבַד כֵּן אֲרוּם אִמְרַיָא דְהִינוּן טַעֲוַותְהוֹן דְמִצְרָאֵי מִנְהוֹן נִיסַב וְנִקְרְבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהֵן הָא אִין מְקַרְבִין אֲנָן יַת טַעֲוַותְהוֹן דְמִצְרָאֵי קֳדָמֵיהוֹן הוּא מִן דִינָא הוּא לְאַטָלָא יָתָן בְּאַבְנִין:

תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו (מלכים ב' כג יג) ולמלכם תועבת בני עמון, ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים: ולא יסקלנו. בתמיהה:

{{ר}} ר"ל לישראל היה אומר כן לא למצרים: {{ש}} ר"ל תועבה פי' שנאה ולפ"ז מצי למימר דלמצרים עצמן אומר כן:

ויאמר. א''ר ישועה כי פי' תועבת מצרים משה כתב כן לגנות ע''ז. כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה. כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם. ובעבור זה לא היו אוכלים בשר. ואילו היה כן למה לא יאכלו בשר שור או בשר גדיים. ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא''ה שהם יותר מחצי העולם וכלם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום. גם דם וחלב ודג ובצים. והכלל כל דבר שיצא מן החי. והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן. וכן כתוב כי תועבת מצרים כל רועה צאן. ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם. ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם. וכן כתוב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם. והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל. כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי. ואין טעם לשאול' א''כ למה היה להם מקנה כי כן יש לאנשי לנדיא''ה. כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש. והצאן לצמר. ועוד אדבד על זה בפסח מצרים. אמר יפת כי תחסר ה''א ממלת ולא יסקלונו. כי הטעם. והלא יסקלונו. ולפי דעתי כי מלת הן נזבח כה''א התמה והנה הוא כך הנזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. כמוהו הן היתה כזאת:

מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין נֵיזִיל בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דְיֵימַר לָנָא:

מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין נְטַיֵיל בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח נִיכְסַת חַגָא קֳדָם אֱלָהָנָא הֵיכְמָא דְיֵימַר לָנָא:

דרך. צריכים אנו לרחוק מהמצרים: וטעם כאשר יאמר אלינו. איזה מקנה נזבח וכמה נזבח ממנו:

וַאֲמַר פַּרְעֹה אֲנָא אֲשַׁלַח יָתְכוֹן וְתִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְחוֹד אַרְחָקָא לָא תְרַחֲקוּן לְמֵיזַל צַלוֹ אַף עָלָי:

וַאֲמַר פַּרְעה אֲנָא אֶפְטוֹר יַתְכוֹן וְתִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְחוֹד אַרְחָקָא לָא תַרְחִיקוּן לְטַיְילָא צְלוֹ עָלָי:

ויאמר. מלת העתירו בעדי היתה ראויה להקדים. כי הטעם העתירו בעדי ותסור זו המכה ואז אשלח אתכם לזבוח במדבר כאשר אמרתם רק על תנאי שלא תרחיקו ללכת יותר מהשלשה ימים:

לא תרחיקו ללכת. פי' כשיעור ג' ימים, כי כלום טעם שאמר משה הוא הן נזבח וגו' ולא יסקלונו אם כן למה יצטרכו להרחיק דרך ג' ימים בהרחקת פרסה או יותר קצת די, וטעם שנתרצה לו משה, כיון שכל עצמינו אין אנו משתדלים אלא לצאת מהעיר מה לי בתנאו יום או יומים, וכי ירדוף תרדפהו רעה וגזירתו עומדת לעומתו, לזה לא רצה משה לדקדק בתנאי הזמן ואמר רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח באיזה אופן שיהיה, ודקדק לומר רק לשון מיעוט לומר הגם שיהיה השליחות בתנאי פחות מג' ימים:

וַאֲמַר משֶׁה הָא אֲנָא נָפֵק מֵעִמָךְ וֶאֱצַלֵי קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ מְחָר לְחוֹד לָא יוֹסֵף פַּרְעֹה לְשַׁקָרָא בְּדִיל דְלָא לְשַׁלָחָא יָת עַמָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲמַר משֶׁה הָא אֲנָא נָפִיק מִלְוָתָךְ וְאֵיצַלֵי קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עִרְבּוּב חֵיוַת בָּרָא מִן פַּרְעה וּמִן עַמֵיהּ לִמְחַר לְחוֹד לָא יוֹסֵף פַּרְעה לִמְשַׁקְרָא בְּדִיל דְלָא לְמִפְטוֹר יַת עַמָא לִמְדַבְּחָא נִכְסַת חַגָא קֳדָם יְיָ:

התל. כמו להתל:

וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים ''למחר'', כן רצה משה לעשות גם בזאת שיתפלל ויסורו מחר. והנה סר הערוב והלכו להם, לא כאשר היה בצפרדעים, מן הטעם שאמרו רבותינו (שמו''ר יא ג) שרצה הקב''ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל. ומשה נשמר בכך באמרו, כי אמר לפרעה להכרית הצפרדעים שירמוז למיתתם כמו שפירשתי (לעיל פסוק ה):

ויאמר. התל. זה השורש משונה. כי היה ראוי להיות התי''ו בדגש. כי הה''א שורש כמו הנה לא ידעתי דבר. וככה התל תהתלו בי. והנכון ויהתל בהם אליהו. ואמר לו משה כן בעבור שאמר במכת הצפרדעים לשלח את העם ולא שלח:

וּנְפַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ:

וּנְפַק משֶׁה מִלְוַת פַּרְעה וְצַלִי קֳדָם יְיָ:

ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר, ויעתיר היה יכול לומר ומשמע וירבה בתפלה, וכשהוא אומר בלשון ויפעל משמע וירבה להתפלל:

ויצא. יש מלות בלשון הקדש שהן שוות בטעם והם משני בנינים. מהקל. ומהכבד. כמו ויעתר אל ה' והעתרתי אל ה'. וכמוהו אשר אנכי מורה. והוא ירה החצי. ואלה ' המלות שהן ככה מועטות הן במספר:

ויעתר. להסיר הערוב באותו הזמן שקבע ובאותו האופן שייעד לפרעה כאמרו ויסר הערוב לא שיכרת וימות כמו שהיה בצפרדעים, וזה הורה באמרו ויעש ה' כדבר משה באופן הסרת המכה ובזמנה:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְאַעְדִי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ לָא אִשְׁתָּאַר חָד:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגַם בְּעוּתָא דְמשֶׁה וְאַעֲדֵי עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא מִפַּרְעה וּמֵעַבְדוֹי וּמֵעַמֵיהּ לָא אִשְׁתְּאַר חָד:

ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו היה להם הנאה בעורות:

{{ת}} וא"ת הי"ל לפרש כן גבי וסר הערוב מפרעה וי"ל דדרך משה לומר לשון הסרה בתפלתו במקום מיתה שהרי לעיל כשהתפלל על הצפרדעים אמר וסרו הצפרדעים וגו' וכתיב אח"כ וימותו הצפרדעים אבל כאן כתיב ויסר במקום וימותו הצפרדעים משמע שלא מתו הוצרך לפ' בו טעם ומפני שמלת ויסר הוא פי' וסר דלעיל מיניה שהוא קודם ויעתר פי' מלת ויסר קודם מלת ויעתר ואע"פ שהוא אחריה (הרא"ם):

ויעש. מלת ויסר זרה בדקדוק. כי הפעלים השניים לעולם האות הראשון קמוץ כמו. וישב. ויקם. ואם היה האות האחרון ח' או עי''ן או ר' שלא ידגשו. יהיה האות הראשון בפת''ח גדול. כמו וינח ביום השביעי. וינע לבבו. ויסר אליה. ואלה מהבנין הקל כי מהבנין הכבד יהיה האות הראשון בפת''ח קטן. אם לא היה האות האחרון אחת מהאותיות הנזכרות. כמו וישב את כל הרכוש. והנה בא ויסר תחת ויסר. כמו ויסר את אופן מרכבותיו. ונכון הוא להיות ויסר הערוב מהבנין הקל. כמו וסר הע רוב:

ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות. ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג.ז).

וְיַקַר פַּרְעֹה יָת לִבֵּהּ אַף בְּזִמְנָא הָדָא וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:

וִיקַר פַּרְעה יַת יִצְרָא דְלִבֵּיהּ אוּף בְּזִמְנָא הָדָא וְלָא פְּטַר יַת עַמָא:

גם בפעם הזאת. אף על פי שאמר (פסוק כד) אנכי אשלח אתכם, לא קים הבטחתו:

ויכבד פרעה. הוא חזק לבו כאשר עשה בצפרדעים. שכתוב שם והכבד את לבו:

גם בפעם הזאת. כמו שעשה בצפרדעים, אף על פי שהיה לו לירא מהערוב שלא מת, אבל סר, ונקל זאת בעיני ה' להשיבו: