וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְמָנָךְ:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמָא אַנְתְּ מִסְתְּפֵי חָמֵי דִכְבַר שַׁוִית יָתָךְ דְחִילָא לְפַרְעה כְּאִילוּ אֱלָהָא דִילֵיהּ וְאַהֲרן אָחוּךְ יְהֵא נְבִיָא דִילָךְ:

נתתיך אלהים לפרעה. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין: יהיה נביאך. כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז יט) ניב שפתים, (משלי י לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י יג) . ובלעז קוראין לו פרקייר''א :

ויאמר. טעם ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו. והאומרים כי נביא. מגזרת ניב שפתים. איננו נכון כי שורש ניב מהשניים לפי דעת חכמי צרפת. ומעלומי העי''ן לפי דעת חכמי ספרד. ושרש נביא שלש אותיות והעד נביאים. ויתנבאו. כי האל''ף שרש. ועוד כי ניב שפתים כמו פרי. כי הוא מגזרת תנובה. עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן. וניבו נבזה אכלו. ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא. אם פירושו דברן הוא. רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי. כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. והוא מתענג עלי ע''כ ויתפלל בעדך וחיה:

אַתְּ תְּמַלֵל יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנָךְ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְמַלֵל עִם פַּרְעֹה וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:

אַנְתְּ תְּמַלֵיל לְאַהֲרן יַת כָּל דְאִיפַקְדִינָךְ וְאַהֲרן אָחוּךְ יְמַלֵיל לְפַרְעה וְיִפְטוֹר יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:

אתה תדבר. פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה:

{{נ}} פי' דלכן אמר את כל אשר אצוך שאתה תדבר לפני פרעה כל דבור ודבור פעם א' בקצרה ולא יותר כמו ששמעת מפי ואהרן אחיך ידבר כל דבור ודבור פעמים ושלש עד שיטעימנו וימליצנו באזני פרעה. מהרש"ל:

אתה תדבר. אל אהרן. את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה. ואע''פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדו באו:

וַאֲנָא אַקְשֵׁי יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְאַסְגֵיתִי יָת אַתְוָתַי וְיָת מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲנָא אַקְשֵׁי יַת יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְאַסְגֵי יַת אַתְוָותַי וְיַת תִמְהַיַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ואני אקשה. מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באמות עובדי עבודה זרה לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו אתם את גבורותי. וכן מדתו של הקדוש ברוך הוא מביא פרענות על האמות עובדי עבודה זרה כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר (צפניה ג ו) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' , (שם ז) אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה, אלא ויחזק לב פרעה:

{{ס}} דהא ודאי הוא שפרעה ימרוד בו מאחר שהוא מחזק את לבו וכי דרך של הקב"ה כן שיתן בדעתו של אדם שיעבור על רצונו ל"פ וגלוי וכו': {{ע}} ר"ל ואי לא אקשה את לבו אז בודאי שיעשה תשובה וגלוי לפני שלא יעשו תשובה שלימה בלב שלם ואם אביא מכות ופורעניות עליו אז יאמרו הבריות כך מדתו של הקב"ה שמביא פורעניות על מי שחוזר בתשובה והם לא יודעין שאינו חוזר בתשובה בלב שלם לכן אקשה את לבו כדי שלא יחזור בתשובה כלל ואז יכול אני להרבות מופתי להביא פורעניות עליו לעיני כל אדם: {{פ}} דייק מדכתיב בקרא והרביתי את אותותי דמשמע מן הקרא שיביא עליו מכות ועונשים יותר על מה שחטא וא"כ קשה למה הוא רוצה להביא עליו מכות יתירות יותר על מה שחטא ועז"פ כדי שתכירו אתם את גבורתי וע"ז מביא ראיה וכן מדתו וכו' וק"ל: {{צ}} פי' אע"פ שלפ"ז היה ראוי שיקשה ה' את לבו גם בה' מכות הראשונות אעפ"כ רצה ה' שיפרסם רשעתו להודיע שאף בלתי החיזוק של הקב"ה הוא מתחזק מעצמו:

ואני אקשה את לב פרעה. אמרו במדרש רבה (שמו''ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב''ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב''ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך: והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג): ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר (לעיל ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי, כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (להלן יד ח), כי לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

ואגי אקשה. יש לשאול אם השם הקשה את לבו מה ' פשעו ומה חטאתו. והתשוב' כי השם נתן הכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון להוסיף על טובתו. או לחסר מרעתו. וזה אפרש בפרשת כי תשא. ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה. והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם אקשה את לבו לסבול את המכות. ולא דבר נכונה:

ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גכר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:

ואני אקשה. ועליו נאמר עם עקש תתפתל עקש בגי' מלך מצרים:

וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:

וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעה וְאִיגָרֵי בְּהוֹן גִירִין דִקְטוֹל וְאֶתֵּן מְחַת גְבוּרַת יְדִי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יַת עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:

ונתתי את ידי. מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם. וטעם צבאותי. כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ:

ולא ישמע אליכם פרעה. לא קודם ההקשאה, גם לא אחרי כן עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה כהם שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר וידעתם. אתה ישראל והמצרים. וגם כשהטביעם בים לעשות באופן שהנשארים במצרים יכירו וידעו כאמרו וידעו מצרים כי אני ה':

ולא ישמע. קשה אחר שאמר ואני אקשה מה מקום לומר ולא ישמע. עוד צריך לדעת מה נתינת יד זו חדשה שאינה בכלל אותות ומופתים האמורים למעלה בהקשאת לבו. עוד יש לדקדק בכתוב. אכן כוונת הכתוב הוא בתחלה אמר ואני אקשה וגו' והרביתי ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו, וכן היה דכתיב (לקמן י כח) אל תוסף ראות פני וגו', ומודיע ה' למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו כי תכף ומיד יתן ה' ידו פי' מכת בכורות על דרך אומרו (דה''א כא) וחרבו שלופה בידו. ואמר בכינוי אליו את ידי לומר כי מכה זו יעשנה ה' בידו ממש כביכול כאומרם ז''ל (מכילתא בא) אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח אלא הקב''ה בכבודו וכו', ובאמצעות מכה זו תיכף ומיד אוציא את צבאותי. ורמז גם כן על מה שעשה באלהיהם שפטים גדולים במכת בכורות כידוע: ובזה נחה דעתי במאמר משה שם כשאמר לו פרעה אל תוסף וגו' השיבו כן דברת לא אוסיף וגו', וקשה על משה רבינו על מי סמך לומר לא אוסיף וגו' ואם יאמר לו אלהינו לך אל פרעה פעם אחרת מה יענה, ולפי מה שפירשנו טעמו לשבח כי ה' אמר אליו כי כשיגיע למדרגת מיאון שמיעת דבריהם זה הוא סוף גזירתו לנטות ה' ידו וגו' ולהוציא לזה כשאמר לו אל תוסף וגו' הרי שלל השמיעה שלא ישמע עוד מהם דבר קטן וגדול ואפי' ראות פניהם אסר על עצמו לזה תכף אמר אליו כן דברת לא אוסיף וגו', אלא עוד תשמענה אזנך דבר עתה וגו', ודבר זה של מכת בכורות כבר הודיעהו ה' וכמו שפירשתי בפרשת שמות בפסוק (ד כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל דרשו משם: והוצאתי את צבאותי את עמי וגו'. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוין ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתינו אצלו כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו' היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם, לזה אמר את צבאותי סתם לומר הרשומים ואין צורך לומר צבא פלוני כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא את עמי בני ישראל, ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים:

וְיִדְעוּן מִצְרַיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ כַּד אָרֵים יָת מָחַת גְבֻרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן:

וְיִנְדְעוּן מִצְרָאֵי אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ כַּד אָרִים יַת מְחַת גְבוּרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַנְפֵּיק יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל פְּרִיקִין מִבֵּינֵיהוֹן:

את ידי. יד ממש להכות בהם:

וידעו. כבר הזכיר ר' יהודה המדקדק הראשון ההפרש שיש בין וידעו ובין וידעו. כי הקמוץ בקמץ גדול הוא פועל עבר. כמו שמעו. והוי''ו השיבו לעתיד כמשפט. והקמוץ כקמץ קטן היו''ד סימן לעתיד כמו וישמרו. והנח הנעלם בין היו''ד והדל''ת תחת היו''ד שהוא שרש. והנה הזכיר למה הביא המכות על המצריים כדי שיודע שמו הנכבד בעולם:

וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָתְהוֹן כֵּן עֲבָדוּ:

וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרן הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַתְהוֹן הֵיכְדֵין עָבָדוּ:

ויעש משה ואהרן. עתה כלל כי על יד אהרן גם על יד משה נעשו האותות. ואחר כן יפרש כל אות ואות:

ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם. בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם: כן עשו. לא הוסיפו ולא גרעו:

ויעש משה וגו' כן עשו. צל''ד למה כפל לומר כאשר צוה וגו' כן עשו ולא הספיק הכתוב באחת מהנה. ונראה שיכוין לומר שעשו השליחות כאשר אמר להם ה' בב' הדרגות, האחת שכל מה שהשיגו הבין בדברי ה' כן עשו, והב' שנתכוונו אל אמיתות הדברים בשלימות, וזה הוא שיעור הכתוב ויעש משה וגו' כאשר צוה וגו' ולא שינו דבר, וחוזר הכתוב ומעיד ואומרו כאשר צוה ה' אותם פי' מה שנתכוון ה' במצותו להם כן עשו והבן. עוד ירצה לומר כי כל מעשה משה ואהרן לא היתה לסיבת אמצעות שום דבר אלא כאשר צוה אותם ה', והוא על דרך אומרו (דברים ו') וצדקה תהיה לנו וגו' כאשר ציונו, ואומרו כן עשו הוא על גוף המעשה שלא היה בשום שינוי: עוד ירצה שעל כל דיבור ודיבור היו מזכירין שם שמים והוא אומרו עשו ובשעת מעשה אמרו כאשר וגו'. עוד ירצה לומר שלא היו מתעכבים בדבר אלא תכף ומיד בכלותו לצוות אותם ה' היו נחפזים לעשות דבר ה':

וּמשֶׁה בַּר תְּמָנָן שְׁנִין וְאַהֲרֹן בַּר תְּמָנָן וּתְלָת שְׁנִין בְּמַלָלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה:

וּמשֶׁה בַּר תַּמְנָן שְׁנִין וְאַהֲרן בַּר תַּמְנָן וּתְלַת שְׁנִין בְּמַלָלוּתְהוֹן עִם פַּרְעה:

ומשה. הזכיר שנותיהם ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה. כי מעלתם גדולה מכל הנביאים ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן. ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם בעבור שכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם. כי כבר פירשתי במקומו כי לאלה לבדם נתנה התורה והנה על ידם ינחלו הצדיקים העולם הבא. וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות:

ומשה בן שמנים שנה. ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם. כי אמנם מי שהגיע לשמונים גם כימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו באמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו':

בדברם אל פרעה. אולי כי ביום ראשון שדברו היו כן וגו' ולא אחר כן, ושיעור תיבת בדברם בהתחלת דברם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן לְמֵימָר:

ויאמר ה'. החל לשתפם שניהם כי ידע השם בתחלה כי לא יבקש פרעה מופת רק יאמר לא ידעתי את ה'. ועתה יבקש מופת:

(ח ט) לאמר כי ידבר אליכם וגו'. טעם אומרו לאמר שנתן להם רשות לומר כי על פי ה' הם עושים האותות, שזולת זה יהיה אסור להם להודיע דבר זה הגם שישאלם, וכאומרם ז''ל (יומא ד:) שהוא בבל תאמר עד שאמר לו לאמר, ודוקא אם ישאל פרעה או אם ירצו הם לומר אליו אבל אין חיוב בדבר עד שיאמר לאמר דבר אחת רשות ואחת לחובה. עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (תו''כ א') כי כל מקום שנאמר למשה ולאהרן אינו אלא למשה שיאמר לאהרן, והוא עצמו שרמז באומרו לאמר פי' כי מה שאתה רואה אל משה ואל אהרן לא שהדיבור היה לשניהם אלא לאמר פי' למשה שיאמר לאהרן. וטעם השוואתם בדיבור לצד ששקולים הם במצוה זו כי אהרן ידבר אל פרעה כמו שכתבנו למעלה: פרעה לאמר תנו וגו'. כוונת אומרו לאמר לבל יצטרכו עד שיאמר פרעה בפירוש תנו לכם מופת ואז הוא שתעשו האמור בענין אלא כל שיאמר דיבור שהמכוון הוא שצריך הוא לאות ולמופת או שראיתם שהוא מפקפק בדבר ומכחיש לומר מי יאמר כדבריכם הגם שלא אמר תנו וגו' אף על פי כן אמור אל אהרן קח מטך וגו':

אֲרֵי יְמַלֵל לְוָתְכוֹן פַּרְעֹה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן אָתָא וְתֵימַר לְאַהֲרֹן סַב יָת חוּטְרָךְ וּרְמֵי קֳדָם פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִינָא:

אֲרוּם יְמַלֵיל עִמְכוֹן פַּרְעה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן תִּימְהָא וְתֵימַר לְאַהֲרן סַב יַת חוּטְרָךְ וּטְלוֹק יָתֵיהּ קֳדָם פַּרְעה יְהֵי לְחִיוִי חוּרְמַן אֲרוּם עֲתִידִין כָּל דַיְירֵי אַרְעָא לְמִשְׁמַע קַל צְוָוחַתְהוֹן דְמִצְרַיִם בְּתַבְרוּתִי יַתְהוֹן הֵיכְמָא דִשְׁמָעַן כָל בִּרְיָיתָא יַת קַל צְוָוחַת חִוְיָא כַּד אִיתְעַרְטִיל מִן שֵׁירוּיָא:

מופת. אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם: לתנין. נחש:

{{ק}} לפי שפי' בפ' ואתחנן על מופתים הם מכות מופלאות הוצרך לפרש שכאן פירושו אות: {{ר}} ר"ל שיש כח וממשלה במי ששולח אתכם כמו דכתיב בפרשת האזינו יזבחו לשדים לא אלוה ומתרגמינן דלית בהון צרוך:

קח את מטך. הוא מטה משה שנתנו לו. והעד אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך. וכתוב וירם במטה ויך את המים. והנה הודיענו בפתחות הבי''ת שהוא המטה הידוע. שאמר לו קח את מטך. ועוד ומטך אשר הכית בו את היאור:

תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פדעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים:

והשלך לפני פרעה יהי לתנין. ולא אמר ויהי אלא אחר שתשליך אותו אמור למטה יהי לתנין כדי שישמע פרעה שע''פ דבורך יחזור לתנין ולמה לתנין לפי שפרעה אמר על עצמו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ורמז לו כשם שזה היה תנין וחזר להיות עץ יבש כן יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה:

קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין, ולמעלה פר' שמות (ד.ב) צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש, ונחלקו המפרשים בזה כי י"א שתנין היינו דג גדול כמו שפירש"י על פסוק התנינים הגדולים (בראשית א.כא) וי"א שתנין היינו נחש, וכן פירש רש"י כאן. והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה, כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב.לג) חמת תנינים יינם. ש"מ שחמתו גדול מחמת סתם נחש, והנה משה ואהרן עשו כל הניסים באמרי פיהם כנחש זה שעיקר כחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו ע"י מטותם של משה ואהרן, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים, ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, ע"כ נהפכו לנחשים לומר כמו הנחש הנושך בלי לחש בפיו, כך משה ואהרן כחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ויקם לו, וע"כ נעשו מטות שניהם לנחשים, כד"א (בראשית מט.יז) יהי דן נחש עלי דרך, כך מטה משה ואהרן יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל עבדיו. ותדע ותבין כי משה היה רועה ומנהיג לישראל במטה עזו כאשר ינהג הרועה את עדרו, והיה שר ומושל גם על פרעה, אבל אהרן לא היה מושל כי אם על פרעה ועמו לבד. ע"כ צוה ה' שלפני ישראל ישליך משה מטה שלו ויהיה לנחש עלי דרך לפרעה ולכל עמו, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, רמז לסוס מצרים ורוכבו, וינס משה מפניו. כי חשב שלעולם יהיה מטה שלו משחית ומחבל כנחש ואין זה ממדת טובו, ע"כ נאמר לו אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו, כי אך פניו דהיינו מקום הראש והפה מסוכן להזיק ולהשחית בשונאי הש"י, הנה זנבו בהפוך זה כי סופו להיות רועה ישראל לא ירע ולא ישחית, כזנב של הנחש שאינו מזיק אלא הרי הוא כמטה בעלמא, כן יהיה כח זה של הנחש למטה בכפו, כאילו אמר שיהא נחש מזיק למצרים, ומטה עזו לישראל כאחד, ואם תרצה לומר שגם לישראל יהיה מטה ונחש כאחד, מטה עוז לטובים ונחש שורף לרעים, כי נשיכתן של חכמים נשיכת נחש, אתי ג"כ שפיר מה שנעשה נס זה לפני ישראל דווקא במטהו של משה. אבל עדיין לא ראינו שום מופת, שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו. ע"כ צוה ה' לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש, כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט.ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ולפי שפרעה נמשל לתנין שהוא גדול מן הנחש על כן הורו לו כי מטהו של אהרן יהיה לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים, כי סתם נחש אינו יכול לו כל כך כי התנין כחו גדול מן הנחש ע"כ הראה לו תנין שיהא כחו גדול מפרעה, כי בפרעה כתיב התנים הגדול במ"ם בסוף, המורה על נקיבה אשר כחה אינו גדול ככח התנין הזכר בנו"ן בסוף, על כן נעשה מטה אהרן לתנין כי הוא יבלע את פרעה שנמשל לתנים נקיבה, וכמו שאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם. יען כי אמרו החרטומים יש גם לנו מטה עז שנמשל לתנים והיינו פרעה ועבדיו ומה זה אתה מתפאר במטה שלך שיהא לתנין, ע"כ הראו להם שתנינים שלהם חלושים כנקיבות ומטה של אהרן יבלע את מטותם, ולא הוצרך לעשות זה במטהו של משה כי כבר נעשה נס זה לפני ישראל, ועוד לפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו, ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרן שפעל כנגד פרעה לבד נהפך לתנין כדי לבטל כחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור. וראיה לדבר שבמכת היאור נאמר, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וזהו מטה משה, וכתיב בו הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם אבל לא היה כחו גדול כל כך עד שישחית כל מימי מצרים ונהרותם ואגמיהם, ואח"כ נאמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם וגו' ש"מ שכח מטה אהרן גדול מן כח מטה משה, שהרי מטה של אהרן פעל גם בנהרותם ואגמיהם ובכל מקוה מימיהם, וזה לפי שמטה אהרן נמשל לתנין שחמת תנינים גדול מן חמת סתם נחש, ולמטה משה לא ניתן חמת גדולה בעבור שהיה רועה בו גם את ישראל שצריך להתנהג עמהם בנחת גם בשעת הכעס, וזה רמז יקר. אמנם לאומרים שתנין היינו דג, נוכל לומר כי בפני ישראל נהפך המטה לנחש להורות שמתחילה היו ישראל כמקל זקוף בקומה זקופה ואחר כך הושפלה מלא קומתם ארצה להיות עם זוחלי עפר, וכאשר יאחזו בזנבו שיהיו בתכלית השפלות, יחזרו לקדמותם להיות כמטה זה, וכן היה שהוסיף להם פרעה שעבוד בסוף, ויזנב בהם לעשותם כזנבות האודים העשנים משם עלו אל מעלתם וזה לא יתכן לעשות לפני פרעה, על כן נעשה המטה בפניו לתנין דהיינו דג, להורות שכשם שסכל ה' עצתו בראשונה כי הוא רצה לעשותם כמטה יבש זה שאינו פרה ורבה וכך אמר פן ירבה, ונהפך הדבר שמטה היבש נעשה דג, כמ"ש (ויחי מט.טז) וידגו לרוב בקרב הארץ. כך גם עתה יסכל ה' עצתו, ועל כן לא חזר התנין להיות מטה לרמז שישארו ישראל ברבוים לעולם. ומ"ש ויבלע מטה אהרן, היינו התנין שהיה מתחילה מטה. והוכה היאור שיש בו דגים ע"י מטה משה דווקא, שהיה מתחלה נחש, אבל מטה אהרן שהיה מתחילה דג ונעשה עכשו למטה שלא בפני פרעה אין נכון שימית את דגתם אחר שהוא היה דג, ואח"כ צוה ליקח מטה אהרן להכות בכל נהרות ואגמים, ולפיכך נאמר והדגה אשר ביאור מתה, ולא אשר באגמים ונהרות שהוכו ע"י מטה אהרן, והחמיר ביאור לפי שהיה אלהיהם ע"כ עשה שפטים באלהיהם, והראו להם שאינו יכול להציל הדגים, אבל האגמים ונהרות לא החזיקו באלהות ע"כ לא המית את דגתם.

וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַעֲבָדוּ כֵן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וּרְמָא אַהֲרֹן יָת חוּטְרֵהּ קֳדָם פַּרְעֹה וְקָדָם עַבְדוֹהִי וַהֲוָה לְתַנִינָא:

וְאָעֵל משֶׁה וְאַהֲרן לְוַת פַּרְעה וְעָבָדוּ הֵיכְדֵין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ וּטְלַק אַהֲרן יַת חוּטְרֵיהּ קֳדָם מֵיחְמֵי פַּרְעה וְקָדָם מֵיחְמֵי עַבְדוֹי וַהֲוָה לְחוּרְמָנָא:

{{ש}} כי שם התנין ביבשה הוא נחש ובמים הוא דג וכן פי' הרד"ק בשרש תנין:

ויבא משה. גם זה מופת שהמטה הי' לתנין ואינו דומה למופת שעשה לישראל כי לא נהפך רק לנחש. ויפת אמר נחש הוא תנין:

ויעשו כן כאשר צוה וג'. טעם כפל לומר כן כאשר וגו' ולא הספיק לו באחת מהנה, נתכוין לב' דברים, האחד שעשו הדברים כן, והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות כאשר צוה ה': עוד ירצה להיות כי האות יגיד על חיזוק נבואתם כדי שיאמנו העיד הכתוב עליהם כי לא עשו הדבר לצד דבר זה אלא לעשות מצות ה'. והוא אומרו כאשר צוה ה כי יותר חביב על הצדיקים עשות מצות ה' מכל רצון בעולם:

וּקְרָא אַף פַּרְעֹה לְחַכִּימַיָא וּלְחָרָשַׁיָא וַעֲבָדוּ אַף אִנּוּן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן כֵּן:

וּקְרָא לְחוֹד פַּרְעה לְחַכִּימַיָא וּלְחַרְשַׁיָא וַעֲבָדוּ לְחוֹד הִינוּן יֵנִיס וְיִמְבְּרֵיס חַרְשִׁין דִבְמִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁי קוּסְמֵיהוֹן הֵיכְדֵין:

בלהטיהם. בלחשיהון ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו (בראשית ג כב) להט החרב המתהפכת, דומה שהיא מתהפכת על ידי לחש:

{{ת}} ר"ל אותו חרב מתהפך מאליו ואדם הרואה אותו סובר שמתהפך ע"י לחש א"כ משמע דלהט דהתם לשון לחש הוא:

בלהטיהם. אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ''ב ו יז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל ''בלטיהם'' (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת ''לט'', דברו אל דוד בלט (ש''א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר ''לחכמים ולמכשפים'', כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו''חרטומי מצרים'' יכלול את שניהם. ולא ידענו גזרת המלה. ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם. והקרוב כדברי רש''י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:):

ויקרא גם פרעה לחכמים. חכמי המזלות: ולמכשפים. משנים דבר התולדות למראה העין: והחרטומים. הם היודעים סוד התולדות. והמלה רביעית. אולי לשון מצרים הוא. או לשון כשדים כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם. והפריש הכתוב בין מעשה משה שהיה אמת שנהפך המטה לתנין. ובין מעשה החרטומים על כן כתיב בלטיהם. והמלה השלישית. מגזרת להט החרב. אשכבה לוהטים. ולהט אותם היום הבא. והוא כמו בריקות ואש עוברת וזאת היא אחיזת עינים:

וּרְמוֹ גְבַר חוּטְרֵהּ וַהֲווֹ לְתַנִינַיָא וּבְלַע חֻטְרָא דְאַהֲרֹן יָת חֻטְרֵיהוֹן:

וּטְלָקוּן אֵינַשׁ חוּטְרֵיהּ וַהֲווֹ לְחָרְמָנִין וּמִן יַד אִתְהֲפִּיכוּ לְמֶהֱוֵי כְּמִן שֵׁירוּיָא וּבְלַע חוּטְרָא דְאַהֲרן יַת חוּטְרֵיהוֹן:

ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כלן:

{{א}} ר"ל מדלא כתיב ויבלע תנין אהרן משמע מאחר שחזר וכו' והיה נס בתוך נס ואלו היה נחש לא היה רק נס אח' אבל לאחר שנעשו מטות כדכתיב נמי את מטותם חזר ובלעם היה נס בתוך נס הרא"ם:

וישליכו. זה פלא שני שבלע מטה אהרן מטות החרטומים ולא נמצאו וקראו מטה אהרן כי כן היה בתחלה. ור' ישועה אמר כי אחד ששב מטה בלע מטותם וזה פלא גדול:

ויהיו לתנינים. על תבנית ותמונת תנינים, אבל לא בתנועתם: ויבלע מטה אהרן את מטותם. שיראו שהאל יתברך לבדו הוא הנותן נשמה ורוח, ולא היה כח בחרטומים לתת תנועה בתנינים:

מטתם. ב' הכא ואידך ומטה אהרן בתוך מטותם איתא במדרש שגם במעשה קרח בלע מטה אהרן את מטותם וכשהוציאו אז חזר ופלטם ולכך לא הוציאו פרח וע''כ כתיב ויוצא משה את כל המטת חסר לפי שבלעם:.

וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

וְאִיתְקַף יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵל יְיָ:

ויחזק. מעצמו בעבור שראה שעשו החרטומים כמעשה א ה רן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשׁה אִתְיַקַר (לפרש''י יַקִיר) לִבָּא דְפַרְעֹה סָרִיב לְשַׁלָחָא עַמָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִיתְקַף יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה מְסָרֵב לְמִפְטוֹר יַת עַמָא:

כבד. תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו (שמות יח יח) כי כבד ממך הדבר:

ויאמר כבד. פועל עבר. כמו כי זקן יצחק. לו חפץ ה'. כאשר אהב והיה קמץ קטן תחת מ''ם מאן שהוא שורש. שלא ידגש האל''ף ההוא אחריו. כמו חרף נפשו:

כבד לב פרעה. אף על פי שראה ההבדל בין המופת שעשיתם אתם ובין מעשה הכשפים:

ויאמר ה' וגו' כבד וגו'. צריך לדעת מה מודיע בדבר זה האלהים אחר שהם יודעים אותו. ואולי כי לא היה תשובה בפירוש מפרעה על זה למשה שלא ישלח אלא ראה האות ושתק, והודיע ה' למשה מה זו שתיקה כי כבד לבו ומאן לשלח את העם ולא חש להשיב שלילת הדבר:

אִזֵיל לְוָת פַּרְעֹה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמַיָא וְתִתְעַתַּד לְקַדָמוּתֵהּ עַל כֵּיף נַהֲרָא וְחֻטְרָא דְאִתְהֲפִיךְ לְחִוְיָא תִּסַב בִּידָךְ:

אִיזֵיל לְוַת פַּרְעה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמִנְטוֹר קוּסְמִין עִילַוֵי מַיָא הֵי כְּאַמְגוֹשָׁא וְתִתְעַתַּד לְקָדָמוּתֵיהּ עַל גֵיף נַהֲרָא וּבְרַם חוּטְרָא דְאַהֲרן דְאִתְהֲפִיךְ לְחִיוֵי תִּיסֵב בִּידָךְ:

הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו:

לך אל פרעה בבקר. מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה. וצוה השם למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה. וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה. ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים שיראה פרעה בעיניו כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור אז יהפך לדם:

נהפך לנחש. גם בתנועתו, כאמרו ויבלע וכן למעלה וינס משה מפניו:

וְתֵימַר לֵהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלְחַנִי לְוָתָךְ לְמֵימַר שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא וְהָא לָא קַבִּלְתָּא עַד כְּעָן:

וְתֵימַר לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁדְרַנִי לְוָתָךְ לְמֵימַר פְּטוֹר יַת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא וְהָא לָא קַבֵּילְתָּ עַד כְּדוּן:

עד כה. עד הנה ומדרשו עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכה (יא ד) כה אמר ה' כחצות הלילה:

{{ב}} בשאר מכות כתיב כה גבי התראה אבל גבי המכה לא כתיב כה לאפוקי גבי מכות בכורות כתיב גבי מכה גופה כה אמר ה':

והנה לא שמעת עד כה. בעבור שזאת מכה, ומעתה יחל להכותו, אמר לו כי רשעו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו. והנה פרעה לא היה אומר להם בפירוש שלא ישמע ולא ישלח, רק בפעם הראשון שאמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח (לעיל ה ב), ולא היה גוער בהם רק שומע דבריהם ושותק, כי יפחד מהמכות מעת שעשו לפניו מופת התנין ובלע מטותם. אך במכות הראשונות מנסה את החרטומים לעשות כהם, כלומר שהם מעשה כשפים. והנה הוא ירא ומתחזק, וזה טעם ויחזק לב פרעה:

ואמרת. אמור לו ככה כי זאת תחלת המכות אם לא תשמע. כי המטה אשר נהפך לתנין לא היתה מכה:

והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה' כה בא''ת ב''ש לץ וב''פ לץ עולה ר''מ כל כך מכות לקו במצרים מ' ועל הים ר' זהו שרמז לו לא תשמע עד שתלקה כמנין כה כה וזהו שנאמר לץ תכה ופתי יערים כמנין לץ לץ:

ואמרת אליו ה' וגו' שלחני וגו'. כל הכתוב מיותר ולא היה לו לומר אלא פסוק שאחריו כה אמר ה' וגו'. ואם לומר כי הוא שלחו זה אינו צריך כי ידוע הוא, ואולי כי להיות שבא אליו והוא הולך לעשות צרכיו בבקר השכם ויאמר פרעה שאין זה מהלכות דרך ארץ שהיה לו להמתין עד עת שיהיה יושב בפלטין שלו ויאמר אליו השליחות, לזה צוה ה' לתת לו טעם בתחילת דבריו ויאמר אליו ה' שלחני אליך ודבר מלך עלי לבא בעת זו. גם לצד שהוא אלוה עליון צריך לעשות שליחותו תיכף ומיד: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר פ''ח) בפסוק (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני שהיה עושה עצמו אלוה והיה מטעה עמו לומר כי הוא מכנים ואינו מוציא והיה יוצא בהשכמה דרך נסתר מכל חי והיה עושה צרכיו ביאור, לזה באה השליחות מה' למקום גנובתו ומסתורו מכל חי ואמר אליו תחילת דבריו ה' אלהי העברים הוא שלחני אליך פי' הודיעני מקום אתה בו, והרי לך אות כי ה' אלהינו יודע אם יסתר איש במסתרים, גם בזה נבאש כי גילה ה' קלונו לעבדיו כי כבולעו כך פולטו ושקר בימינו והנה הוא כאשר יבער הגלל (מ''א י''ד). ואומרו והנה לא שמעת עד כה פי' מודיעו כי ה' יודע מחשבות והגם שעדיין לא השיב פרעה תשובה למשה על הדבר כמו שפירשתי בפסוק כבד לב פרעה אף על פי כן ה' יודע כי לא שמע עד כה. עוד ירצה לצד שקדמה שליחות משה ועשה אות מטה שנהפך לנחש ולא היתה לו מכה כשלא שמע ע''י שליחות זו וכשבא להכות מכה ראשונה של דם אמר אליו כי כבר אמד לו השליחות על מה הוא מביא עליו הרעה, וזה שיעור הכתוב ה' אלהי העברים כבר שלחני אליך ודברתי לך והנה לא שמעת אשר על כן כה אמר ה' וגו' באופן כי אינו צריך לומר לו עוד פעם אחרת כה אמר ה' שלח עמי וגו' שכבר אמר לו הדבר:

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּדָא תִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ הָא אֲנָא מָחֵי בְּחֻטְרָא דִי בִידִי עַל מַיָא דִי בְנַהֲרָא וְיִתְהַפְּכוּן לִדְמָא:

כִּדְנָא אֲמַר יְיָ בְּדָא סִימָנָא תִנְדַע אֲרוּם אֲנָא יְיָ הָא אֲנָא מָחֵי בְּחוּטְרָא דְבִידִי עַל מוֹי דִי בְנַהֲרָא וְיִתְהַפְּכִין לְאַדְמָא:

ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם:

כה. השליח ידבר על פי השולח. ואמר דרך קצרה כי תחסד מלת שלוחו. וככה הנה אנכי שלוחו מכה במטה אשר בידי. ואמר אשר בידי ואע''פ שביד אהרן היה. כי שניהם שוים ומשתתפים באות:

בזאת תדע כי אני ה'. שאשנה טבע דבר בלתי נפסד והוא היאור:

על המים. ד' במסורה דין ואידך ויחנו שם על המים. בדם הצפור השחטה על המים החיים. והשמש זרחה על המים. ויראו וגו' את המים אדומים כדם. זהו שארז''ל צריך שיתן מים כדי שיהא הדם ניכר במים וזהו ויראו וגו' המים אדומים כדם שיהא נראה במים אודם הדם וכן במכת היאור נראה הדם במים. ובזכות המצוה שנעשה במים מצאו י''ב עינות מים:

בזאת תדע כי אני ה'. טעם שציין לו ידיעת ה' באמצעות מכה זו על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר פ''ט) כי נילוס היה למצרים לאלוה אשר על כן רשם ה' בהכאת היאור לדם ואמר בזאת תדע כי אני ה' כשאעשה משפט כתוב באלהיכם, ודקדק לומר אני ה' כי שם זה מלבד שאמרו ז''ל (זהר ח''ג רצ''ז) שירצה לומר היה הווה ויהיה. עוד ירצה לומר כי במאמרו היה כל הווה. והנה כשיכה עבדו ליאור יראה כי הוא יתברך הוא שעשה היאור הוא מהוהו בכל עת לאשר יחפוץ והנה הוא עושה בו הויה אחרת והפכו לדם: עוד רמז לו כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים בראות לפניך היאור נהפך לדם כדי שתשוב ותשלח ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם וק''ו הדברים ומה יאור גדול מהפכו לדם אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אומרו בזאת תדע כי אני ה' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד:

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. לשון זה נאמר במכה ראשונה של סדר דצ"ך, וכן במכה ראשונה של סדר עד"ש נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ וכן במכה ראשונה של סדר באח"ב נאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, גם מהרי"א נתעורר ע"ז ופירש שפרעה היה חולק על ג' דברים. האחד הוא מציאת השי"ת, כי כחש בה' ויאמר לא הוא (ירמיה ה.יב) ולא ידעתי את ה' (שמות ה.ב) על כן נאמר במכה ראשונה בזאת תדע כי אני ה'. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לולמר שיש אלוה בנמצא מ"מ אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר כי אני ה' בקרב הארץ, השלישית הוא, שהיה חולק על יכולת הש"י לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר יכול לפעול כחפצו. ואומר אני להוסיף ביאור על דבריו, להכניס כל ג' מכות תחת סוג אחד, כי ג' מכות ראשונים באו לאמת מציאת הש"י, לפי שהמצרים אמרו שהיאור הוא אלהיהם אין עוד מלבדו, ע"כ עשה ה' שפטים באלהיהם להורות שיש גבוה מעל כל גבוה, וכן מסיק בב"ר (פט.ד) הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר והנה עומד על היאור ש"מ שחשבוהו לאלהות, ע"כ נאמר במכת היאור בזאת תדע כי אני ה' וגו'. ובענין הצפרדעים ששרץ היאור הורה שגם היאור ישרוץ דברים המאמתים מציאות הש"י, כי פרעה היה מחלל השם ואמר לא ידעתי את ה'. ע"כ הודיע היאור כי ראוי לקדש השם, כי הצפרדעים קדשו השם ברבים כדאיתא (פסחים נג:) שחנניא מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש השם ולמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו בתנורים, ולפיכך לא מתו אותם שבתנורים כדמסיק בילקוט פרשה זו ובכנים נאמר אצבע אלהים הוא. הרי שבמכה זו גם החרטומים הודו והמליכו שמו ית', לומר שמכה זו ממנו ית' והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ובסדר עד"ש נרמז כי הוא יתברך משגיח למטה בכל פרטי האישים, להוציא מלב האומרים שאין הקב"ה משגיח כי אם על כללות המין ולא בפרטות על כל דרכי איש, ולפי דבריהם הכל נכנס בערבוביא כי אין הבדל בין איש לחבירו ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ע"כ בא עליהם הערב בערבוביא, וכתיב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב. וזה מופת חותך שיש הבדל בין צדיק לרשע ושהקב"ה משגיח על כל פרטי האישים, לכך נאמר שם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לומר שהשגחתי הפרטית גם בתחתונים. וכן במכת הדבר כתיב והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. והיינו מצד השגחתו יתברך הפרטית. וכן בשחין שהיה האבק פורח בכל ארץ מצרים, ואעפ"כ הבדיל בין ישראל למצרים, לפיכך לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, ר"ל שלא יכלו לעמוד בויכוח שהיה להם עם משה מפני השחין, כי לכל מכה נתנו סבה חוץ לזו שלא יכלו לתת סבה, כי כל המכות באו בפעם אחת על כל מצרים והחרטומים היו בכלל המכה, אבל מכת השחין בא תחילה על החרטומים ואח"כ על כל מצרים, שנאמר כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ע"כ לא יכלו לעמוד בויכוח, כי טען משה עליהם שחטאם גרם להם שלקו תחילה, לפי שעד הנה גרמו החרטומים קישוי לב פרעה בלהטיהם וכזביהם. בסדר באח"ב פירש מהרי"א שבאו לאמת יכולת הש"י. ולי נראה שפרעה טען שתי רשויות הם, ע"כ נאמר במכה ראשונה של סדר באח"ב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. רוצה לומר אין עוד מלבדו ית' איזו רשות אחר, מכלל שפרעה טען שיש עוד אלוה אחר ונראין הדברים שטען זה על מזל טלה והשמש, כי מצינו ששלשה מכות היו מונעים אור השמש והמזלות, כי ברדת הברד מסתמא היו השמים מתקדרים בעבים עד שלא יכלו לראות השמש כל זמן ירידת הברד, ובמכת הארבה כתיב ויכס את עין הארץ. היינו השמש כי היא עין הארץ, לפיכך ותחשך הארץ. וכן במכת החושך, וכן מכת בכורות בלילה, וכל זה ראיה שטען פרעה על השמש ומזל טלה שכחם גם כן גדול, ע"כ נאמר בברד אשר לא היה כמוהו, וכן בארבה נאמר לפניו לא היה ארבה כמוהו, וכל זה מופת למאמר כי אין כמוני בכל הארץ. וכל שכן מכת בכורים שהוא סימן להכנעת מזל טלה בכור לכל המזלות, ודבר זה מחוור יותר מן פי' מהרי"א, ולשון הכתוב מוכיח האומר כי אין כמוני. הנה אנכי מכה במטה וגו' בעשרה מאמרות של עשרה מכות אלו רבו בהם הדעות, למה זה ועל מה זה היו מכות אלו באים עליהם, וכל המפרשים יצאו ללקוט טעמים איש לפי שכלו, גם אני לא אחשוך פי לקרב רעיונות אל פשטי המקראות. והנה מכת היאור, בעון שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט.ג) ובעון השלכת הבנים ליאור, ומיתת הדגים בעבור שרצו לבטל מישראל ברכת וידגו לרוב בקרב הארץ. צפרדעים באו, על אשר כחש בה' ויאמר לא ידעתי את ה' ע"כ באו הצפרדעים שידעו את ה' ומסרו נפשם על קידוש שמו ית' כאמור למעלה, והיאור שרץ אותן צפרדעים כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כי אמרו שהיאור יש בו צד אלהות. כנים באו עליהם, לפי שכל בעל עבודה קשה מלא כנים הבאים מן הזיעה המצויה מתוך התעמלות והתחממות הגוף, ומה שנעשה עפר הארץ כנים, לפי שכל עבודתם היתה בשדה דהיינו עפר הארץ והיא שגורמה להם הזיעה והכנים, ע"כ עפר הארץ הביאה הכנים גם על המצריים. ערוב בא עליהם, לפי שנשתעבדו בישראל שנמשלו לחיות, כמו שפי' רש"י על פסוק כי חיות הנה (שמות א.יט) ובכל ארץ גושן לא היה ערוב כי אין חיה מזקת לחבירתה. דבר במקנה המצרים היה לפי שהשבטים אנשי מקנה היו בבואם מצרימה, ועתה החליפו אומנתם בעבודת חומר ולבנים, וממילא נפסד מקנה שלהם, ע"כ וימת כל מקנה מצרים. שחין בא עליהם, לפי שהפרישו נשותיהן מבעליהן על כן הוכו בשחין שהתשמיש קשה לו, כמ"ש וינגע ה' את פרעה, ופירשו רז"ל (בר"ר מא.ב) שלקה בשחין שהתשמיש קשה לו, והיה זה לפרעה כמו סימן על העתיד. ברד וקולות השמיע ה' לאזנו, על אשר חטא בקול ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ולפי שלא רצה לשמוע בקול ה' ע"כ השמיעו ה' בעל כרחו את קולו, קול ה' על המים, קול ה' חוצב להבות אש אשר תהלך ארצה, לומר שאם מרצון טוב לא רצית לשמוע בקול ה' עתה שמע בקולו, קול ה' יחיל פרעה וכל חילו. ארבה בא עליהם, לפי שרצו לבטל מישראל והרבה ארבה את זרעך (בראשית כב.יז) ואמרו פן ירבה, ע"כ שלח עליהם ארבה כי לשון ארבה משמש על הרבוי כמ"ש (שופטים ו.ה) ובאו כדי ארבה לרוב וכתיב (ירמיה מו.כג) כי רבו מארבה. חשך בא עליהם, לפי שגרמו לישראל להצפין את בניהם בחשך, כמו שהצפינו את משה, ע"כ במחשכים הושיבום ה', וכן המילדות היו כל מעשיהם בחשך, וכן נבלעו ישראל בקרקע בחשך, כדאיתא במס' סוטה (יא:). מכת בכורות בא עליהם, לפי שרצו לאבד בנו בכורו ישראל, אבל מי הים לא הביא ה' עליהם אלא הם עצמם בזדון לבם נסו לקראתו, כמו שיתבאר בע"ה בפסוק כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח.יא)

וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא תְּמוּת וּסְרִי נַהֲרָא וְיִלְאוּן מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא:

וְנוּנֵי דִבְנַהֲרָא יְמוּתִין וְיִסְרֵי נַהֲרָא וְיִשְׁתַּלְהוֹן מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מוֹי מִן נַהֲרָא:

ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראוין לשתות:

והדגה. שם מין כולל לכל שורץ במים: ונלאו. מבנין נפעל. מגזרת לאה. כטעם לא יכ. לו:

והדגה אשר ביאור תמות. לא תשאר בו צורת המים עם מראית הדם, אבל תהיה בו צורת הדם בעצמותו ובמראיתו ולפיכך תמות הדגה: ונלאו מצרים. לחפור סביבות היאור מים לשתות, כאמרו ויחפרו כל מצרים סביבות היאור:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן טּוֹל חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יְדָךְ עַל מַיָא דְמִצְרַיִם עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל אֲרִתֵּיהוֹן וְעַל אַגְמֵיהוֹן וְעַל כָּל בֵּית כְּנִישׁוּת מֵימֵיהוֹן וִיהוֹן דְמָא וִיהֵי דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְמָנֵי אָעָא וּבְמָנֵי אַבְנָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְאַהֲרן סַב חוּטְרָךְ וַאֲרֵים יְדָךְ עַל מוֹי דְמִצְרָאֵי עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל פַּצִידֵיהוֹן עַל שִׁיקְיֵיהוֹן וְעַל כָּל כְּנִישׁוּת מֵימֵיהוֹן וִיהוֹן דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְמָאנֵי אָעָא וּבְמָאנֵי אַבְנָא:

אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן: נהרתם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו: יאריהם. הם ברכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות: אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אישטנ''ק : בכל ארץ מצרים. אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים: ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץ ובכלי אבן:

{{ג}} פי' לא היתה המכה רק במים שבכלי עצים ואבנים לא בתוך העץ והאבן עצמן:

ויאמר. לפי דעתי הפשט כי אהרן נטה ידו והכה היאור ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים להפוך כל נהר בארץ מצרים והטעם בכל מלכות מצרים: ומלת מימי מצרים. כלל והפרט על נהרותם. ואינם היאור. רק שיחור ונהרות אחרים בארץ מצרים. כי הדם היה בכל ארצם: ועל יאוריהם. לשון רבים בעבור שהיאור במקומות רבים: אגמיהם. מים מחוברים מעצמם ממי המטר: ומקוה מימיהם. הם המעיינים. והבארות. והבורות. ואמר הגאון כי מימי כפול מים מתוקים. ומים מרים כמו הים. על כן כתוב הקורא למי הים. והנה שכח מי הירדן יכרתון. ומלת מים כאשר היא סמוכה אל סימן המדבר לעולם היא כפולה. כמו מימי ומימיך גם על לשון רבים. כי לא יתכן לומר מימי ומימה. ומצאנו מי על לשון יחיד. כי מי נדה לא זורק. וטעם ובעצים ובאבנים. המים שהיו בבתים בכלי עץ או בכיור הנעשים מאבן:

וַעֲבָדוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וַאֲרֵים בְּחֻטְרָא וּמְחָא יָת מַיָא דִי בְנַהֲרָא לְעֵינֵי פַּרְעֹה וּלְעֵינֵי עַבְדוֹהִי וְאִתְהַפִיכוּ כָּל מַיָא דִי בְנַהֲרָא לִדְמָא:

וַעֲבָדוּ הֵיכְדֵין משֶׁה וְאַהֲרן הֵיכְמָא דְפַּקֵיד יְיָ וַאֲרֵים בְּחוּטְרָא וּמְחָא יַת מוֹי דִבְנַהֲרָא לְמֶחֱמֵי פַרְעה וּלְמֶחֱמֵי עַבְדוֹי וְאִיתְהֲפִּיכוּ כָּל מוֹי דִבְנַהֲרָא לְאַדְמָא:

וירם במטה ויך את המים. שהרים ונטה ידו על ארץ מצרים כנגד כל הרוחות, ואח''כ הכה המים אשר ביאור לעיני פרעה ונהפכו כל המים שביאור לדם לעיניו, ויהי הדם עוד בכל ארץ מצרים. ורבי אברהם אמר כי הזכיר מכת היאור ולא חשש להזכיר נטיית ידו על כל ארץ מצרים:

ויעשו. הזכיר היאור ולא חשש להזכיר נטית ידו על כל מימי מצרים:

ויעשו כן משה ואהרן כאשר וגו'. פי' כשעשו משה ואהרן מעשה הכאת היאור, נעשית הפעולה ונתקיים הרצון כאילו היתה מצות ה' מפיו ברוך הוא ליאור שיהפך לדם, ועיין מה שפירשתי עוד בפסוק (ו) ויעש משה וגו' הקודם לזה ועיין בפסוק שאחר זה: לעיני פרעה ולעיני עבדיו. הגם כי תחילת דבריו היה עם פרעה בייחוד בעת הסתרתו לעשות צרכיו לפי דבריהם ז''ל (שמו''ר פ''ט), ומן הסתם הוא לבדו יהיה שם, אף על פי כן מודיעך הכתוב כי נתעכב מהכות עד שהכה בפרסום לעיני עבדיו. והגם כי במצות ה' לא דקדק לומר פרט זה מן הסתם כן דבר ה' אליו, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב כאומרו כן כאשר צוה פי' כן כדברים הנאמרים בדברי ה' וכנגד פרטים אשר תראה במעשיהם שאין כתובים כן בדבר האלהים מעיד הכתוב עליהם כי הם כאשר צוה ה' ונכון:

וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא מִיתוּ וּסְרִי נַהֲרָא וְלָא יְכִילוּ מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא וַהֲוָה דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא מִיתוּ וּסְרִי נַהֲרָא וְלָא יָכִילוּ מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מוֹי מִן נַהֲרָא וַהֲוַת מְחַת דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

ויבאש. ב' ויבאש היאור. וירם תולעים ויבאש. מלמד שגם ביאור גדלו תולעים שנבאש מהם:

והדגה וגו' מתה. הכונה בזה לומר כי היה להם סימן במעשה זה כי לא היה מעשה שדים ולא מעשה כשפים כי מעשה שנים אלו יהיו דמיון ולא ממש והדמיון יהיה לעין הרואים לא שיהיה ממש דם שיהרוג כל שותיו ואפי' דגים, לזה אמר והדגה וגו' מתה ויבאש היאור, וזה יהיה להם לאות עולם כי מעשה אלהים המה פעולה צודקת ולא דמיון. עוד אמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים וגו' כי אפי' במרחצאות ובאמבטאות. ואולי כי ירצה עוד לומר שהדם ההוא שנעשה מהמים הגם שהיו נוטלים אותו ממקום זה ונותנים אותו במקום אחר וחוזרים וכו' וכל דבר שיהיה ממעשה שדים יבטלהו שינוי מקום ובפרט כשיניחוהו בארץ כידוע (זהר ח''ב קצ''ב) ומה שלפנינו היה הדם בהויתו בכל ארץ מצרים:

וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

וַעֲבָדוּ הֵיכְדֵין אִצְטַגְנִינֵי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְהָפִיכוּ מִן מַיָא דְגוֹשֶׁן לְאַדְמָא וְאִיתְקֵיף יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ:

בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים: ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכלה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכלה כשפים:

{{ד}} ר"ל ששדים הולכים בלט א"ר אייבא בר נגרי א"ר חייא בר אבא בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים וכ"ה אומר ואת להט החרב וכו' ופירש"י בלטיהם כמו ותבא אליו בלט:

ויעשו כן. מלת בלטיהם מגזרת. ותבא אליו בלאט. בדברי סתר הנעלמים מן העין. ואין המלה חסרת ה' כי הה''א איננה מאותיות המשך באמצע המלה. ויש לשאול אם על יד אהרן נהפכו כל מימי מצרים לדם. אנה מצאו החרטומים מים והפכום. והתשובה אהרן לא הפך רק המים שהיו על הארץ לא המים שהיו תחת הארץ. החרטומים חפרו והוציאו מים והראו כי נהפכו לדם. ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן למעשיהם. כי אהרן הפך כל היאור שהיה לפניו וכל מים שהיה בכל גבול מצרים שלא היה רואה אותם. ועוד כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד ומים אחרים באים. ועוד כי עמדה המכה שבעת ימים. והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי. וזה היה רגע אחד עד ששב פרעה אל ביתו:

ויעשו כן חרטומי וגו'. לפי דבריהם ז''ל (שמו''ר פ''ט) שהיו כל מימות מצרים לדם. אם כן מנין מצאו מים להפכו לדם ואולי כי לא נהפכו אלא מים המגולים אבל מים שלא נראו בעולם שהם תחת לארץ לא נהפכו כאומרו ויחפרו מצרים סביבות וגו'. עוד לפי דבריהם ז''ל (שם) כי ישראל נתעשרו ממכת היאור שהיו מוכרים מים למצרים וכו' יעויין שם דבריהם, כפי זה עשו החרטומים מהנמכר להם. וכבר אמרנו שהכתוב רשם שינוי המעשה שנעשה מה' כי ישתנה ממעשי כשפים ושדים, אלא כי לצד קושיות ערפם של המצרים לא בחנו במעשה כשפיהם לדעת כי אינם אלא חזיון ודמיון כוזב:

וְאִתְפְּנִי פַרְעֹה וְעַל לְבֵיתֵהּ וְלָא שַׁוִי לִבֵּהּ אַף לְדָא:

וַעֲבַד פַּרְעה צוֹרְכֵיהּ וְעָאל לְבֵיתֵיהּ וְלָא שַׁוֵי לִבֵּיהּ לְחוֹד לְמַחְתָא דָא:

גם לזאת. למופת המטה, שנהפך לתנין ולא לזה של דם:

גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין וגם לזה של דם. ויותר נכון גם לזאת שהיתה מכה, והיה לו לירא פן תהיה בו יד השם מעתה:

ויפן. טעם גם לזאת. כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות:

ולא שת לבו גם לזאת. להבין ההבדל אשר היה גם בזאת בין הפעל האלהי לפעל המכשפים, שפעולת האל יתברך היתה שנוי בטבע היאור, אשר הוא כלו בלתי נפסד, והפך אותו לטבע דם אמתי, עד שמתו בו הדגים, ופעולת החרטומים היה שינוי כדבר נפסד ואולי באחיזת עינים:

ויפן וגו' ולא שת לבו וגו'. לא שהשיב שאינו חפץ לשלח, וכוונת הרשע כדי שלא יתחייב עונש על המיאון ויביא עליו עוד מכה אחרת. וטעם שלא שת לבו ולא שאל ממשה שיבקש עליו רחמים נבאר בסמוך (לקמן ח' ד') בעז''ה:

וַחֲפָרוּ כָל מִצְרָאֵי סַחֲרָנוּת נַהֲרָא מַיָא לְמִשְׁתֵּי אֲרֵי לָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מִמַיָא דְנַהֲרָא:

וַחֲפָרוּ מִצְרָאֵי חַזְרָנוֹת נַהֲרָא מוֹי לְמִשְׁתֵּי וְלָא אַשְׁכָּחוּ צְלִילִין אֲרוּם לָא יָכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מִן מוֹי דִבְנַהֲרָא:

ויחפרו. רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי. אם כן למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעבריים. כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו. רק מכת הערוב שהיתה קשה. השם הפריש בין המצריים ובין ישראל וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם. ולא כן בשחין. ולא בארבה כי הם יוצאים ממצרים וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העבריים:

וְאַשְׁלֵם שִׁבְעַת יוֹמִין בָּתַר דִמְחָא יְיָ יָת נַהֲרָא:

וּשְׁלִימוּ שׁוּבְעָא יוֹמִין מִן בָּתַר דִמְחָא יְיָ יַת נַהֲרָא וּמִבָּתַר כֵּן אָסֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַת נַהֲרָא:

וימלא. מנין שבעת ימים, שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם:

{{ה}} דק"ל דהו"ל למיכתב וימלאו וע"ז פי' מנין ז' ימים ר"ל דוימלא קאי על מנין ולא על ז' ימים: {{ו}} ר"ל ז' ימים וא"ת והא החושך לא היה כי אם ו' ימים כדמשמע בפ' בא וי"ל דלקמן בפ' בשלח כתיב ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה רצה לומר הענן והחושך היה למצרים ויאר את הלילה לישראל ולמה היה חושך למצרים אלא הקב"ה פרע להם אותו יום ז' שלא הביא בתחלה עליהם:

ופסוק וימלא שבעת ימים. קשור בעליון, וימלא בזה שבעת ימים, שחפרו מצרים סביבות היאור ולא יכלו לשתות ממימי היאור עד מלאת שבעת ימים אחרי ההכאה:

וימלא. הזכיר זה בעבור שעמדה זאת המכה ימים רבים ולא כן בשאר המכות:

וימלא שבעת ימים. פי' מלאו שיעור המוגבל למכה, ואחרי ששלמו שבעת ימים אחרי הכות וגו' ויאמר ה'. וכוונת הכתוב בהודעה זו היא כי לא נתרגש פרעה במכה זו לבקש ממשה להתפלל אל ה' ונשארה המכה עד גבולה, והוא אומרו וימלא וגו' אחרי שהכה ה' ושלמו ומלאו ימי המכה, וזה לדעת מרבותינו ז''ל (שמו''ר פ''ט) שאמרו כי כ''ד ימים היה מתרה בהם עד שלא באה המכה וז' ימים היתה המכה משמשת בהם, אבל להאומר כי שבעה ימים היה מתרה בהם וכ''ד ימים היתה המכה משמשת בהם, היו שבעת ימים של ההתראה, וממילא הנשאר מהחודש היתה משמשת המכה בהם. אלא שקשה לסברתו ממכת חשך, ואולי זו יצתה מהכלל, ואפשר שגם היאור מכתו יצתה מהכלל, ויודה מאן דאמר עשרים וארבעה ימים היתה משמשת המכה שהיאור לא ארכה מכתו, ויתכוונו שניהם יחד במשמעות הכתוב שאמר שבעת ימים אחרי הכות שלא הוכה אלא שבעת ימים כמשפט מכת חשך שלא היתה יותר משבעה. וסובר אני שהגם שהיה גבול למכה היתה מסתלקת אם היה משה מתפלל קודם הזמן ההוא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוַת פַּרְעה וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנָא אָמַר יְיָ פְּטוֹר יַת עַמִי וְיִפְלְחוּן קָדָמַי:

ויאמר בא אל פרעה. עם אהרן אחיך. ויודיע אותו המכה השנית אם לא ישלח עמי:

וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא הָא אֲנָא מָחֵי יָת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעֻרְדְעָנַיָא:

וְאִין מְסָרֵב אַנְתְּ לְמִפְטוֹר הָא אֲנָא מָחֵי יַת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעוּרְדְעָנַיָא:

ואם מאן אתה. ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כנה האדם על שם המפעל, כמו (איוב טז יב) שלו, (ירמיה מח יא) ושקט, (מלכים א' כ מג) סר וזעף: נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן (שמות כא כב) ונגפו אשה הרה, אינו לשון מיתה. וכן (ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם, (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך, (ישעיה ח יד) ולאבן נגף:

{{ז}} דמאן משמע שהיה ממאן בכל שעה וזה אינו שייך דאם הוא עתה מסרב מ"ה יהיה תמיד מסרב ועז"פ אלא כינ' וכו' כמו שלו ושקט אע"פ שהוא נמי לפי שעה ושלו משמע לעולם וסר וזעף ר"ל כלם משמע לעולם ואינן אלא לפי שעה אלא כינה וכו':

ואם. מלת מאן תאר יוצא. כמו ושבח אני את המתים. וטעם נגף. כמו משחית. וכן כתיב וצפרדע ותשחיתם.והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים. ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב אלתמס''ח. ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול והוא הנכון בעיני והוא הידוע:

ואם מאן אתה. צריך ההתראה סמוך למכה:

וִירַבֵּי נַהֲרָא עֻרְדְעָנַיָא וְיִסְקוּן וְיֶעֱלוּן בְּבֵיתָךְ וּבְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָךְ וְעַל עַרְסָךְ וּבְבֵית עַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְתַנוּרָךְ וּבְאַצְוָתָךְ:

וְיִרְבֵּי נַהֲרָא עוּרְדְעָנַיָא וְיִסְקוּן וְיַעֲלוּן בְּבֵיתָךְ וּבְקִיטוּן בֵּי דַמְכָךְ וְעִילוֹי דַרְגְשָׁךְ וּבְבֵית עַבְדָךְ וּבְעַמָךְ וּבְתַנוּרָךְ וּבְאַצְוָותָךְ:

ועלו. מן היאור: בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך. הוא התחיל בעצה תחלה (שמות א ט) ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפרענות:

ושרץ היאר. פועל יוצא. כמו ישרצו המים. וטעם ועלו. כי הנהר לעולם שפל מן העיר:

ועלו ובאו וגו' ובבית עבדיך ובעמך. הרי הקדים עבדים לעם ובתר הכי כתיב ובכה ובעמך ובכל עבדיך והיינו טעמא כשלקו בגופן כדדרשינן מובכה שהיו מקרקרין בגופן אז לקו הוא והעם תחילה שהיו בעצה כדכתיב ויאמר אל עמו ואח''כ בעבדיהם אבל כשעלו נכנסו תחלה בביתו ובבית עבדיו ואח''כ בעמו:

וּבָךְ וּבְעַמָךְ וּבְכָל עַבְדָיךְ יִסְקוּן עֻרְדְעָנַיָא:

וּבְגוּפָךְ וּבְגוּפֵי עַמָךְ וּבְכָל עַבְדָךְ יִשְׁלְטוּן עוּרְדְעָנַיָא:

ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין:

{{ח}} ומקרקרים לשון צעקה והומיה:

ובכה ובעמך. אמר יפת בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך רמז כי בו ובעמו בלבד ולא בעם ישראל. ואין זו ראי' כי הזכיר שיעלו עליו וכל כל עמו ואין צורך להזכיר ישראל:

ובכה. ג' ובכה ובעמך. כי בכה ארוץ גדוד. בכה חסיתי. מלמד שבאו בהם הצפרדעים גדודים גדודים ואני בכה ה' חסיתי שאע''פ שאינו מפרש שלא היו הצפרדעים לישראל הקב''ה בצדקתו מלטם:.