וְתַעְבֵּד יָת מַדְבְּחָא דְאָעֵי שִׁטִין חֲמֵשׁ אַמִין אֻרְכָּא וַחֲמֵשׁ אַמִין פּוּתְיָא מְרַבַּע יְהֵי מַדְבְּחָא וּתְלַת אַמִין רוּמֵהּ:

וְתַעֲבֵיד יַת מַדְבְּחָא דְקֵיסֵי שִׁיטָא חָמֵשׁ אַמִּין אוּרְכָּא וְחָמֵשׁ אַמִּין פּוּתְיָא מְרַבַּע יְהֵי מַדְבְּחָא וּתְלַת אַמִּין רוּמֵיהּ:

ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו. דברים ככתבן, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו. ומה אני מקים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה:

{{צ}} דמלת רבוע כאן ולהלן מופנה הוא לגזירה שוה מכדי כתיב ה' אמות אורך וה' אמות רוחב רבוע למה לי אלא שמע מינה לאפנויי ומצד השני נמי מופנה דכתיב אמה ארכה ואמה רחבה רבוע למה לי אלא שמע מינה לאפנויי וכיון שמופנה משני צדדין איכא למדרש ולהוציא ממשמעות הקרא:

ועשית. כל צורה שהיא ארכה כרחבה נקראת רבוע. וזה המרובע באמה כי על חמש צורות הם המרובעות. הנה אם אמרנו כי אין צורך לכבש כאשר אמרו קדמוננו. בעבור ששלש אמות קומה. הנה מה יעשו המכחישים במזבח שעשה שלמה שהיתה קומתו עשר אמות. וקומת האדם איננה רק ארבע אמות:

ועשית את המזבח. אמר המזבח ולא אמר מזבח. אולי שחוזר אל המוזכר במצות הכללות דכתיב (לעיל כ''ה ט') את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ושם הראהו המזבח, ולזה אמר ועשית את המזבח שהראיתיך תבניתו צריך שיהיה מבפנים עצי שטים:

ועשית את המזבח עצי שטים. בתנחומא (י.) מסיק הם עשו שטות והכעיסוני בעגל יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן וזה כי כל חוטא נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) כי מטעם זה שלמה מכנה את הרשעים בכסילים, וע"כ נאמר במזבח נבוב לוחות תעשה אותו, כי כל מי שהוא בלא דעת ותבונה נקרא איש נבוב שנאמר (איוב יא.יב) ואיש נבוב ילבב פירש"י שם שכל מי שהוא חלול ונבוב בלא דעת ותבונה צריך שיקח לו לב לשוב בתשובה. ושלש אמות קומתו. כקומת אדם בינוני. וה' אמות אורך וה' אמות רוחב הרי י' כנגד י' דברים הבאים מן אב ואם בשר ודם וגידין כו' המנויין במסכת נדה (לא.) ועל ידם יהיה כל חטאת וכל עון, והוא מחצית השקל י' גרה. ועשית קרנותיו. לכפר על החוטא שנמשל לאיל בעל קרנים מנגח כלפי מעלה כמ"ש (תהלים עה ה–ו) ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה פר' וירא בפסוק והנה איל אחר נאחז. וצפית אותו נחושת. פירש"י לכפר על עזות מצח שנאמר (ישעיה מח.ד) ומצחך נחושה, וזה מסכים לדברינו כי כל קרן הוא במצח. ד) ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת. כי היצה"ר פורש רשת ללכדו במצודתו ורשת של המזבח מוציאו מרשת יצרו. ומצינו שהיו במזבח מעשה ניסים שהיה ניצול מן האש, שהרי היה האש דולק בו ביום ובלילה ולא שרף האש ולא נתך נחושתו והיה ניצול ממים, כי לא כבו הגשמים האש של עצי המערכה, והיה ניצול מן הרוח, כי לא נצחה הרוח את עמוד העשן, והיה המזבח חלול ומלא אדמה או מזבח אבנים אשר לא הונף עליו החרב, וכל זה רמז לאדם שע"י המזבח האדם ניצול ואינו מקבל נזק בכל ד' יסודות שבו. כמ"ש (תהלים סו.יב–יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות, כי כמו שמזבח העולה ניצול מן אש ומים כך ינצל האדם מהם על ידו. וכן המזבח מצילו מן כל ד' מיתות בית דין מסקילה באבנים ינצל, ע"י מזבח אבנים (דברים כז.ה) משריפת אש ינצל, ע"י אש המזבח אשר תוקד בו. (ויקרא ו.ה) מן הרג בחרב ינצל, ע"י המזבח שנאמר בו (דברים כז.ה) לא תניף עליהם ברזל וגו' מן חנק ינצל, על דרך ארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' נמצא כשם שהמזבח ניצול משטף מי גשמים כך החוטא לשטף מים רבים אליו לא יגיעו.

וְתַעְבֵּד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵהּ מִנֵהּ תְּהֶוְיָן קַרְנוֹהִי וְתַחֲפֵי יָתֵהּ נְחָשָׁא:

וְתַעֲבֵיד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִיוְיָתֵיהּ מִנֵיהּ יֶהֶוְיַן קַרְנוֹי זְקִיפִין לְעֵיל וְתַחְפֵי יָתֵיהּ נְחָשָׁא:

ממנו תהיין קרנתיו. שלא יעשם לבדם ויחברם בו: וצפית אותו נחשת. לכפר על עזות מצח, שנאמר (ישעיה מח ד) ומצחך נחושה:

והפנות. הם הזויות:

קרנותיו. הידועות לכל מזבח, וכן באמרו ויעיו ומזרקותיו וכו':

וְתַעְבֵּד פְּסַכְתְּרָוָתֵהּ לְמִסְפֵי קִטְּמֵיהּ וּמַגְרוֹפְיָתֵהּ וּמִזְרְקָתֵהּ וְצִנוּרְיָתֵהּ וּמַחְתְּיָתֵהּ לְכָל מָנוֹהִי תַּעְבֵּד נְחָשָׁא:

וְתַעֲבֵיד דּוּדְוָתֵיהּ לְמֵירְדָדָא יָתֵיהּ וּמִגְרִפַתֵּיהּ וּמִזִירִקוֹי וּמְשִׁילְיָיתֵיהּ וּמַחְתְּיָיתֵיהּ כָּל מָנוֹי תַּעֲבֵיד נְחָשָׁא:

סירתיו. כמין יורות: לדשנו. להסיר דשנו לתוכם, והוא שתרגם אנקלוס למספי קטמיה, לספות הדשן לתוכם, כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו (תהלים פ י) ותשרש שרשיה, (איוב ה ג) אויל משריש. וחלופו (שם לא יב) ובכל תבואתי תשרש. וכמוהו (ישע' יז ו) בסעיפיה פריה, וחלופו (שם י לג) מסעף פארה, מפשח סעיפיה, וכמוהו (ירמיה נ יז) וזה האחרון עצמו, שבר עצמיו, וכמוהו (מל''א כא יג) ויסקלהו באבנים, וחלופו (ישע' סב י) סקלו מאבן, הסירו אבניה, וכן (שם ה ב) . ויעזקהו ויסקלהו, אף כאן לדשנו להסיר דשנו ובלעז אישצינדרי''ר : ויעיו. כתרגומו, מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כסוי הקדרה של מתכת דק ולו בית יד, ובלעז וידי''ל : ומזרקתיו. לקבל בהם דם הזבחים: ומזלגתיו. כמין אנקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו ומהפך בהן על גחלי המערכה שיהא ממהר שרפתן ובלעז קרוצינ''ש [אנקולים] ובלשון חכמים צנוריות: ומחתתיו. בית קבול יש להם לטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו (ישעיה ל יד) לחתת אש מיקוד, לשון שאיבת אש ממקומה, וכן (משלי ו כז) היחתה איש אש בחיקו: לכל כליו. כמו כל כליו:

{{ק}} כלומר שהכלים עצמן תעשה נחשת לא הדברים שהם לכלים כי אין שם זולתם ולמ"ד יתירה הוא לתיקון הלשון:

וטעם לדשנו. להסיר הדשן ממנו. ומלת ידשנה סלה. יעשה ממנה דשן. והטעם שתהיה נשרפת על גבי המזבח ומקובלת. והנה תדשן עצם. מבנין אחר שהוא הכבד הדגוש. והוא מגזרת מאשר שמנה לחמו: ויעיו. כמו ויעה ברד. ולמ''ד לכל כליו. נוסף כמו למן היום אשר יוסד בית ה':

וְתַעְבֵּד לֵהּ סְרָדָא עוֹבַד מְצַדְתָּא דִנְחָשָׁא וְתַעְבֵּד עַל מְצַדְתָּא אַרְבַּע עִזְקָן דִנְחָשָׁא עַל אַרְבַּע סִטְּרוֹהִי:

וְתַעֲבֵיד לֵיהּ קַנְקַל עוֹבַד מְצַרְתָּא דְנַחָשָׁא וְתַעֲבֵיד עַל מְצַרְתָּא אַרְבַּע עִזְקַן דִּנְחָשָׁא עַל אַרְבַּע צִיטְרוֹי:

מכבר. לשון כברה, שקורין קריבל''א כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת. ומקרא זה מסורס וכה פתרונו ועשית לו מכבר נחשת מעשה רשת:

מכבר. כמו כברה: ונחשת דבק. כאילו כתוב. מכבר נחשת. כמעשה רשת:

וְתִתֵּן יָתַהּ תְּחוֹת סוֹבָבֵי מַדְבְּחָא מִלְרָע וּתְהֵי מְצַדְתָּא עַד פַּלְגוּת מַדְבְּחָא:

וְתִיתֵּן יָתָהּ תְּחוֹת סוֹבְבֵי מַדְבְּחָא מִלְרַע וּתְהֵי מְצַרְתָּא עַד פַּלְגוּת מַדְבְּחָא וְאִין נָפִיל גּוֹמָא אוֹ גוּמְרָא דְאֵשָׁא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא נָפִיל עִילַוֵי קַנְקַל וְלָא יִתְמְטֵי לְאַרְעָא וְנַסְבִין יָתֵיהּ כַהֲנַיָא מֵעִילַוֵי קַנְקַל וּמְהַדְרִין יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא:

כרכב המזבח. סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכוב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה א) אלו הן גלמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו והיה רחבו אמה בדפנו לנוי והוא לסוף שש אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה. אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו לפנים מקרנותיו, וכן שנינו בזבחים (סב ב) איזהו כרכוב, בין קרן לקרן ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, ושתי אמות הללו קרויים כרכוב. ודקדקנו שם והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו. ותירץ המתרץ תרי הוו, חד לנוי וחד לכהנים דלא ישתרגו. זה שבדופן לנוי היה ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח. נמצא שהמכבר רחב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. וכנגדו עשו למזבח בית עולמים חגורת חוט הסקרא באמצעו. וכבש שהיו עולין בו אף על פי שלא פרשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת (לעיל כ כ) מזבח אדמה תעשה לי (לעיל כ כב) ולא תעלה במעלות, לא תעשה לי מעלות בכבש שלו אלא כבש חלק למדנו שהיה לו כבש, כך שנינו במכילתא. ומזבח אדמה הוא מזבח הנחשת שהיו ממלאין חללו אדמה במקום חניתן. והכבש היה בדרום המזבח מבדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר עשר אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן שלש אמות קומתו לא היה אורך הכבש אלא עשר אמות, כך מצאתי במשנת מ''ט מדות, וזה שהיה מבדל מן המזבח מלא החוט, במסכת זבחים (סב ב) למדוה מן המקרא:

{{ר}} כדי להקריב עליו קרבנות:

ומלת כרכוב. אין ריע לו במקום אחר:

כרכוב המזבח. הרגיל להיות בכל כלי עץ, כאמרם ז''ל אלו הם גולמי כלי עץ, כל שעתידין לשוף ולכרכב:

וְתַעְבֵּד אֲרִיחַיָא לְמַדְבְּחָא אֲרִיחֵי דְאָעֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן נְחָשָׁא:

וְתַעֲבֵיד אֲרִיחִין דְּקֵיסֵי שִׁיטָא וְתַחְפֵּי יַתְהוֹן נְחָשָׁא:

וְיָעֵל יָת אֲרִיחוֹהִי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמִטַל יָתֵהּ:

וִיהַנְעַל יַת אֲרִיחוֹי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין צִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמֵיטַל מַדְבְּחָא:

בטבעת. בארבע טבעות שנעשו למכבר:

חֲלִיל לוּחֵי תַּעְבֵּד יָתֵהּ כְּמָא דִי אַחֲזִי יָתָךְ בְּטוּרָא כֵּן יַעְבְּדוּן:

חַלִיל לוּחִין מְלֵי עַפְרָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְאַחְמִיתָךְ בְּטַוְורָא הֵיכְדֵין יַעַבְדוּן:

נבוב לחת. כתרגומו חליל לוחין. לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כלו עץ אחד שיהא עביו חמש אמות על חמש אמות כמין סדן:

ומלת נבוב לוחות. כמתורגם ארמית. וכמוהו ואיש נבוב ילבב. שהוא ריק בלי לבב. על דרך האומרים ראש בלי מוח. והנה לא הזכיר הכיור כי לא נעשה מנדבת כל ישראל רק מנדבת הנשים לבדם. על כן הזכירו עם פרשת הבשמים שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם:

נבוב לוחות. כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה: כאשר הראה אותך בהר. שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה אש תמיד תוקד:

נבוב לוחות תעשה אותו. נבוב עולה ששים שעד ששים אמות יכולין להוסיף על המזבח: (. ח) אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים. פי' כחלק אחד מחמשים שבהר הבית כדפי' לעיל:

וְתַעְבֵּד יָת דָרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עֵבַר דָרוֹמָא סְרָדִין לְדָרְתָּא דְבוּץ שְׁזִיר מְאָה בְאַמִין אֻרְכָּא לְעֵבֶר חָד:

וְתַעֲבֵיד יַת דָּרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא וִילַוָון לְדַרְתָּא דְּבוּץ שְׁזִיר מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא לְרוּחַ חֲדָא:

קלעים. עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג ותרגומו סרדין כתרגומו של מכבר המתורגם סרדא לפי שהן מנקבין ככברה: לפאה האחת. כל הרוח קרוי פאה:

ועשית. מצאנו כתוב קדמה מזרחה. וידענו כי ראשי המזרחים שלשה האחת כנגד נקודת ראש מזל גדי שהוא סוף נטות השמש בפאת דרום. והשני כנגד הקו השוה שהוא ראש טלה ומאזנים. והשלישי כנגד ראש סרטן. שהוא סוף נטות השמש לצפון. וככה נגבה תימנה דרום: ותימנה. מגזרת ימין. צפון וימין אתה בראתם:

מאה באמה. (י) ועמודיו עשרים. כל חלל שביניהם עם עמוד שלו היה חמשה. אמנם לא היו עשרים עמודי צפון ועשרים עמודי דרום מתחילים אלה נכח אלה בקו ישר, אבל היתה התחלת הפאה האחת נמשכת מתחלת הפאה שכנגדה כמות אחד חלל, ועמודי המזרח והמערב היו מתחילים ברחוק מן הפאה הנמשכת כמות אחד חלל: וחשוקיהם. עגולים סובבים העמוד באמצעו לנוי:

וְעַמוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף:

וְעַמּוּדוֹי עַשְרִין וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִיבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף:

ועמדיו עשרים. חמש אמות בין עמוד לעמוד: ואדניהם. של עמודים נחשת, האדנים יושבים על הארץ והעמודים תקועים לתוכן היה עושה כמין קונדסין שקורין פל''ש בלעז ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביבו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין ו''ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי''ש בלעז ורחב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר: ווי העמודים. הם האונקליות: וחשקיהם. מקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב. ואיני יודע אם על פני כלן, אם בראשם, אם באמצעם. אך יודע אני שחשוק לשון חגורה, שכן מצינו בפילגש בגבעה (שופטים יט יז) ועמו צמד חמורים חבושים, תרגומו חשוקים:

{{ש}} כלומר עם רוחב העמוד שהיה אמה וא"ת כיון שלא היה כי אם ה' אמות בין עמוד לעמוד והעמודים לא היו כי אם כ' לא יהיה אלא צ"ה אמות וי"ל דהכי פירושו שהכ' עמודים של צד דרום התחילו במקצוע מערבית דרומית וכלו לסוף צ"ה אמות. ולסוף מאה אמות במקצוע דרומית מעבית התחילו העשרה עמודים של צד מערב וכלו לסוף מ"ה אמות ולסוף נ' אמות במקצוע מערבית צפונית התחילו הכ' של צפון וכו' לסוף צ"ה אמות. ולסוף מאה במקצוע צפונית מזרחית התחילו הג' עמודים של כתף האחד מהשער וכלו לסוף י' אמה ולסוף ט"ו אמה העמיד עמוד של השער וכלו הד' עמודים של השער בסוף ל' אמות. ולסוף ל"ה אמה התחילו הג' עמודים של כתף השנית וכלו לסוף מ"ה אמה. ולסוף נו"ן היה העמוד של מקצוע מזרחית דרומית (רא"ם) וכן מפרש רש"י בהדיא בסמוך ודו"ק אחריו: {{ת}} לא של הקלעים דאם כן ה"ל למימר ועמודיהם לשון רבים אלא על כרחך הכינוי של עמודיו שב אל החצר ואדניהם שהוא לשון רבים שב אל העמודים הסמוכים לו: {{א}} ר"ל לקח עץ אחד ועשה אותו כעין קונדיס וארכו ו' טפחים:

ומלת חשוקיהם. דבוקיהם. כי הווים ידבקו אל העמודים. כי ותדבק נפשו. כמו חשקה נפשו:

וְכֵן לְרוּחַ צִפּוּנָא בְּאֻרְכָּא סְרָדִין מְאָה אֻרְכָּא וְעַמוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁהוֹן דִכְסָף:

וְהֵיכְדֵין לְרוּחַ צִפוּנָא בְּאוּרְכָּא וִילַוָון מְאָה אוּרְכָּא וְעַמּוּדֵיהוֹן עַשְרִין וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִיבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף:

וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ מַעַרְבָא סְרָדִין חַמְשִׁין אַמִין עַמוּדֵיהוֹן עַשְׂרָא וְסַמְכֵיהוֹן עַשְׂרָא:

וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ מַעַרְבָא וִילַוָון חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַשְרָא וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרָא:

ורחב. הנה הרוחב חצי האורך והמפרשים אמרו כי המשכן הושם במרחק חמשים במערב. והנה רחבו חמשים.וזהו ורוחב חמשים בחמשים. ולפי דעתי כי הטעם שהוא מרוב אורך זויותיו נצבות כי רחבו בכל צד חמשים. ואין טעם להיות פירוש חמשים בחמשים מצדי החצר. כי לא כפל האורך על הרוחב כמשפט:

וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ קִדוּמָא מַדִינְחָא חַמְשִׁין אַמִין:

וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ קִידוּמָא מַדִּינְחָא חַמְשִׁין אַמִּין:

לפאת קדמה מזרחה. פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים. אחור לשון אחורים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמו דתרגם אנקלוס (דברים יא כד) הים האחרון ימא מערבאה: חמשים אמה. אותן חמשים אמה לא היו סתומים כלם בקלעים, לפי ששם הפתח, אלא חמש עשרה אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רחב חלל הפתח בינתים עשרים אמה וזה שנאמר (פסוק טז) ולשער החצר מסך עשרים אמה, וילון למסך כנגד הפתח עשרים אמה ארך כרחב הפתח:

וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי אַמִין סְרָדִין לְעִבְרָא עַמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:

וַחֲמֵיסְרֵי אַמִּין וִילַוָון לְעִיבְרָא עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוּמְרֵיהוֹן תְּלָתָא:

עמדיהם שלשה. חמש אמות בין עמוד לעמוד, בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית עד עמוד שהוא מן השלשה שבמזרח חמש אמות וממנו לשני חמש אמות, ומן השני לשלישי חמש אמות, וכן לכתף השנית, וארבעה עמודים למסך, הרי עשרה עמודים למזרח כנגד עשרה למערב:

וּלְעִבְרָא תִּנְיָנָא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי סְרָדִין עֲמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:

וּלְעִיבְרָא תִּנְיָנָא חֲמֵשׁ עַסְרֵי סְרָדִין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוּמְרֵיהוֹן תְּלָתָא:

וְלִתְרַע דַרְתָּא פְּרָסָא עֶשְׂרִין אַמִין תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר עַמוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסַמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא:

וְלִתְרַע דַּרְתָּא פְרָסָא עַשְרִין אַמִּין דְּתִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צִיּוּר מַחְטָא עַמּוּדֵיהוֹן אַרְבָּעָה וְחוּמְרֵיהוֹן אַרְבָּעָה:

כָּל עַמוּדֵי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר מְכַבְּשִׁין כְּסַף וָוֵיהוֹן כְּסַף וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא:

כָּל עַמּוּדֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר מְכֻבָּשִׁין כְּסַף וָוֵיהוֹן כְּסַף וְחוּמְרֵיהוֹן דִּנְחָשָׁא:

כל עמודי החצר סביב וגו' . לפי שלא פרש ווין וחשוקים ואדני נחשת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחשת, לכך בא ולמד כאן:

אֻרְכָּא דְדַרְתָּא מְאָהּ בְאַמִין וּפוּתְיָא חַמְשִׁין בְּחַמְשִׁין וְרוּמָא חֲמֵשׁ אַמִין דְבוּץ שְׁזִיר וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא:

אוּרְכָּא דְדַרְתָּא מְאָה אַמִּין וּפוּתְיָא חַמְשִׁין לְמַעַרְבָא וְחַמְשִׁין לְמַדִינְחָא וְרוּמָא חֲמֵשׁ אַמִּין דְּבוּץ שְׁזִיר וְחוּמְרֵיהוֹן דִּנְחָשָׁא:

ארך החצר. הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה: ורחב חמשים בחמשים. חצר שבמזרח היתה מרבעת חמשים על חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת חמשים החיצונים של אורך החצר נמצא כלו בחמשים הפנימיים, וכלה ארכו לסוף שלשים נמצאו עשרים אמה רוח לאחוריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה רוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמשים חצר לפניו: וקמה חמש אמות. גובה מחצות החצר, והוא רוחב הקלעים: ואדניהם נחשת. להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחשת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אחר היו. כך נראה בעיני, שלכך חזר ושנאן:

{{ב}} דק"ל דמשמע שלא היה ארכו אלא חמשים מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ומתרץ אותו חלק חצר שהיה במזרח שלפני הפתח היתה מרובעת נ' על נ': {{ג}} וא"ת והא המשכן היה חלל שלו ל' אמות באורך וי' אמות ברוחב וגם הקרשים היו עוביין אמה ואם כן לא יהיה אלא י"ט אמות ריוח לאחוריו וגם חצר המשכן לא יהיה נ' אלא מ"ט וגם מן הצדדין לצפון ולדרום לא יהיה כי אם י"ט אמות וי"ל שגם העמודים של חצר המשכן היה עוביין אמה כמו עוביין של קרשים והקלעים לא היו תלויין לפנים מן העמודים אלא לחוץ מן העמודים ולכן נקט רש"י החשבון על הקלעים ולא על העמודים:

חמש אמות וגו'. עיין מה שפירשתי בפסוק (שם) וכן תעשו:

לְכֹל מָאנֵי מַשְׁכְּנָא בְּכֹל פָּלְחָנֵהּ וְכָל סִכּוֹהִי וְכָל סִכֵּי דְדַרְתָּא נְחָשָׁא:ססס:

לְכָל מָאנֵי מַשְׁכְּנָא בְּכָל פּוּלְחָנֵיהּ וְכָל מִתְחוֹי וְכָל מִתְחֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר דִּנְחָשָׁא:

לכל כלי המשכן. שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון מקבות לתקוע יתדות ועמודים: יתדות. כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני יודע, אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכבדן מכביד שפולי היריעות, שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסיעני (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח:

{{ד}} כמין פטיש: {{ה}} כמין בריחים: חסלת פרשת תרומה

לכל. טעם לכל כלי המשכן. כל הכלים שהם לצורך המשכן ויתדות האהל ויתדות החצר נחשת. וכן ההולמים: חסלת פרשת תרומה לדעת אמת אם לבבך יאוה. ראה כל גויה לנכבד בנוה. ואורים ותומים וסודם אחוה. בסתר בסדר ואתה תצוה:

לכל כלי המשכן בכל עבודתו. הכלים הצריכים לעבודתו, כגון פטיש ומקבות וזולתם הצריכים בשעת הורדה והקמה:

וְאַתְּ תְּפַקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִשְׁחָא זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:

ואתה וְאַנְתְּ תְּפַקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִישְׁחָא דְזֵיתָא דַכְיָא כְּתִישָׁא לְאַנְהוֹרֵי לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא:

ואתה תצוה' זך. בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית וכו' : כתית. הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: להעלות נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה: תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חבתין נאמר (ויקרא ו יג) תמיד, ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:

{{א}} פירוש שאל תתמה היאך מצינו שמן שאין בו שמרים דהא תנן בפרק המפקיד ר"י אומר אף המוכר שמן מזוקק כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ש"מ שאין שמן בלא שמרים ומפרש כמו ששנינו וכו': {{ב}} פירוש לוקט אותן זיתים הגדילים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים: {{ג}} דכשטוחנן בריחים יש בו שמרים אף על פי שמגרגרו וכו': {{ד}} דאי מוציא מהן יותר יהא בו שמרים ולכך שמן השני פסול משום שיש בו שמרים: {{ה}} ואע"פ דגבי מנחות נמי כתיב כתית ונימא דוקא כתית. י"ל דא"כ למאור דהכא למה לי אלא על כרחך למאור דהכא למעט בא כתית למאור ולא כתית למנחות אלא אפילו שמן שני כשר למנחות. ואם תאמר אם כן כתית במנחות למה לי וי"ל דאי לא כתיב כתית במנחות הוה אמינא למנחות דוקא שמן שני כשר ולא שמן ראשון למנחות. וא"ת למאור למה לי דאנא ידענא דהא דכתיב כתית במנחות אף כתית במשמע דאי דוקא הוא כתית למנחות ולא שמן שני אם כן לישתוק מכתית דמנחות ונילף משמן דמאור כתית אין שני לא וי"ל דאיכא למיפרך מה לשמן המאור כיון דלהאיר אנו צריכין משום הכי כתית דוקא מפני שהוא נמשך אחר הפתיל' אבל למנחות שני דוקא משום שיש בו יותר מתיקות משום הכי כתיב כתית גבי מנחות להכשיר אף כתית ושוב איצטריך למאור ללמד דכתית דמנחות לאו דוקא הוא והא דנקט רש"י כתית למאור ולא כתית למנחות פירוש אין צריך כתית למנחות אלא אף טחון כשר וק"ל: {{ו}} דק"ל היה לו לכתוב להדליק וכתב להעלות שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה: {{ז}} כלומר אע"פ שאינו דולק ביום אלא מלילה עד היום מכל מקום קרוי תמיד כמו שאתה מוצא בשאר דברים שאינם תמיד בכל זמן ואף על פי כן קרויין תמיד כמו שמביא רש"י וכן במנחת חביתים דכתיב תמיד ואינה אלא מיום ליום ועוד שביום עצמו חלוקה שהרי מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואפילו הכי אומרים בה תמיד כיון שהיא כן לעולם ודו"ק: {{ח}} כלומר דמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר תמיד על שם שהוא לעולם אף על פי שיש בו הפסק שהראשון נסתלק והשני מעריכין על השלחן לפי שהיה תמיד ממש שהיה מונח משבת לשבת ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו לא היה שם הפסקה אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר טפח של זה לתוך טפח של זה:

אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה. בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית, והוא בצווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו (להלן לה כז~כח): וטעם אליך. שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי, וכן צו את בני ישראל ויקחו אליך (ויקרא כד ב): וטעם מאת בני ישראל. שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל מאת אשר ימצא בידם, כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו (לעיל כה ב). וכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (להלן כח א), כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת, ועשית להם בגדי קדש (לעיל כח ב), בצווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכת התבנית. וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב (שם ג), שידבר עמהם הוא עצמו כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר ואתה הקרב ועשית, הוצרך לפרש (בפסוק ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב, כי בצווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' (להלן לא ב): להעלות נר תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח ו), ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתים נאמר תמיד (ויקרא ו יג), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים (לעיל כה ל) הוא משבת לשבת. לשון רש''י. ומדרש רבותינו אינו כך, אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב), שומע אני שיהיו דולקין לעולם, ת''ל מערב עד בקר (ויקרא כד ג). אי מערב עד בקר, יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם, ת''ל יאירו שבעת הנרות. הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר. לפני ה' תמיד (שם), שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. ובתורת כהנים (שם כד ב) נמי אמרו כך להעלות נר תמיד, שיהא נר מערבי תדיר. וקתני התם, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, דאפילו ביום נמי מדליק נר מערבי לפי שהוא תמיד לעולם: ובמסכת תמיד (ג ט) שנינו כך מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן. מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואחר כך מדשן את השאר. וסתם משנה זו שנויה כדברי רבי (מנחות צח:) שאמר בנרות מזרח ומערב היו מונחין, ולדעתו נר מערבי הוא השני, ונקרא מערבי לפי שהוא מערבי לראשון, ולפי שהוא צריך להדליק נר מערבי לקיים בו לפני ה' תמיד צריך להדליק המזרחי, שאין השני נקרא מערבי עד שיהא זה מזרחי אצלו. אבל לדברי האומר (שם) צפון ודרום היו מונחין, נר מערבי הוא האמצעי שבגופה של מנורה, והוא לבדו מדליק בבקר. ועל הכלל, לפני ה' תמיד בנר מערבי, שהוא דולק תמיד ביום ובלילה:

ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשדתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה: וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע''כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית: ל. מאור. לצורך האור בלילה: להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט: וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:

ואתה תצוה. הנה מה שאמר עד עכשיו ועשית יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג' מצוות שצוה הנה אמד ואתה, להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו ושידבר אל כל חכמי לב: ויקחו אליך. כשיצטרך, וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן, שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד:

ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר משא''כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה) והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיים בזה. וכתב צוואה במנורה וכן בתמיד צו את בני ישראל לפי ששניהם נוהגים בכל יום ויש בהם חסרון כיס לפיכך צריך זרוז לכן אמר בהם לשון צוואה. תצוה בגי' נשים צוה רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת: ויקחו אליך. אבל אני איני צריך לאורה: כתית. רמז ת''י ת''כ שנים יהא נוהג הדלקת המנורה:. להעל. ת. חסר ו' לומר שוי''ו נרות מכבים אותם אבל נר מעדבי דולק לעולם:. למאור. להעל. ות. בגי' חצי לוג שמן לנר: נר תמיד. בגימ' בשבת:

ואתה תצוה. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתה אחר שעמו היה מדבר, עוד למה אמר תצוה ולא צו, עוד למה אמר לשון ציווי. ורבותינו ז''ל אמרו בזה דרשות מהם אמרו (תו''כ ס''פ אמוד) אין צו אלא זירוז לצד שיש חסרון כים, ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה' אלא הוא יצוה פירוש מפי עצמו שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק, ולזה אמר ואתה, פירוש מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא תדבר להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר שאם אמר תדבר יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה' כסדר הרגיל לדבר מבלי צורך הזירוז, ולזה לא אמר צו שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה' אמר אליו לצוות אלא תצוה פירוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה לא כן הוא שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה' אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך פירוש למה שאתה בדעתך תצוה. עוד ירצה לצד שצוה ה' כל מעשה המשכן וענייניו לנוכח שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן לצד התלהבותו בעבודת ה' גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו ואתה תצוה פירוש מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד, ולזה אמר תיבת ואתה ותוספת הוא''ו לצד שיש עושים לבד משה, וידוייק גם כן אומרו תצוה ולא אמר צו: עוד ירמוז לצד כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אומרו תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו (ש''א י''ג) ויצוהו ה' לנגיד וגו'. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (לעיל ו' י''ג) ויצום אל בני ישראל ופירשנו שם שעשאם מושלים בעם כאן יחד משה למלכות ישראל ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכוון מה שאמר הכתוב (לעיל י''ט ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת חוזר אל משה, כהנים אהרן ובניו, וגוי קדוש אלו הלוים. ואולי שירמוז באומרו תצוה על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''א פ''ג) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו ז''ל (סוכה ל''ט.) היו קוראים זה לזה משה כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אומרו ואתה תצוה על דרך אומרו (תהלים צ''א) כי מלאכיו יצוה לך שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן כי הוא בחינת התורה שהוא אור העולם. ועיין בפסוק שאחר זה: ויקחו אליך. טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ''ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זה נר המערבי כו' עד כאן. והנה אמרו ז''ל (שמו''ד פנ''ב) ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו' עד כאן. הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל שתשרה שכינה במשכן וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן אבל בנם נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, והוא מאמר ה' ויקחו אליך פירוש אליך נוגע הדבר כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נם שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ואתה תצוה לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים וכמו שכן היה ואם תאמר מנין יצדיקו ויקחו אליך פירוש בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים כנזכר: ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ''א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז''ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך, ודקדק לומר זך שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח''ו או להתגדל וכדומה אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם על דרך אומרו (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות (ברכות ס''ג:) וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה') בענין המיימינים בה יעויין שם. ואומרו למאור תתפרש גם כן כפי דרכנו כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן ונפרד אלוף ממנה ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז''ל (מגילה כ''ט.) בפסוק (דברים ל ג) ושב ה' ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז''ל (תענית ה'.) בפסוק לא אבא בעיר והבן. ואומרו להעלות וגו' עולה תמיד ותמיד זה אין לו שיעור ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה' לאור עולם. ואולי שכיוון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד על דרך אומרו (ישעי' ס''ב) נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך והיית רק למעלה:

ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. יש לדקדק מהו ואתה תצוה שני נוכחיות ואתה צוה מבעי ליה למימר, גם מלת ואתה כולה מיותרת כי היה לו לומר צו את בני ישראל כי בלשון זה נאמר בפר' אמור (כד.ב) על הנרות הללו, ומה שכתב הרמב"ן לומר שהקפיד שלא יעשה זה ע"י שליח כו' מ"מ היא גופא קשיא למה הקפיד במצוה זו יותר מבכל המצות, וכן בסמוך נאמר ואתה תדבר גם שם הדבר צריך ישוב, עוד הקשו המפרשים מה ענין מצוה זו לכאן כי עיקר מקומה אחר עשיית המשכן והנחת המנורה. ומהר"י אברבנאל פירש כי עיקר מצוה זו בפר' אמור וכאן נאמר תצוה ר"ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל כו' ולדבריו כל פסוק זה מיותר כי מה הגיד לו בזה שסופו לצוות, ומה יעשה הרב בפסוק ואתה תדבר הנאמר בסמוך. ועו"ק, להעלות נר תמיד נרות מבעי ליה שהרי שבעה היו. ועו"ק, הלא לא דלקו כ"א מערב עד בוקר ולמה אמר תמיד. ועו"ק, באמרו באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כל מראה מקום ארוך זה הוא נראה ללא צורך כי היה לו לומר על המנורה יערוך אותו וכבר ידענו מקום המנורה היכן היא. והנה לא הוזכר כ"א נר אחד ובפר' אמור אמר יערוך את הנרות. ועוד, כאן נאמר באהל מועד ואחר כך מחוץ לפרוכת ובפר' אמור מוחלפת השטה שאמר תחילה מחוץ לפרוכת ואח"כ באהל מועד. וכאן נאמר מחוץ לפרוכת אשר על העדות ושם נאמר מחוץ לפרוכת העדות. ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב"ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד. היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ"א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל, והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג.) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו, האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פ. שבועות הדיינין יג.) ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה. ולהצעה זו נאמר, שכל פר' זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כ"א בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע"פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ"מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה. וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג.כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה.) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס, והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס. ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד, ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו, ולא הזכיר כאן כל הנרות כי אין כאן מקומם כ"א בפר' אמור כמ"ש שם על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. ולכך לא נאמר שם ואתה תצוה לפי שעיקר הציווי שם היה על כל הנרות ואגב גררא זכר שם גם נר מערבי זה באמרו להעלות נר תמיד מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו. ונראה לי שסדר הפסוק של פרשת אמור כך הוא, שצריך להפסיק בין מלת לפרכת למלת העדות וכך פירושו להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת רצה ה' שיהיה נר אחד תמידי בדרך נס מחוץ לפרוכת, ואח"כ פירש מה משמש נס זה על זה אמר העדות באהל מועד כי נס זה יתן עדות ה' נאמנה גם באהל מועד שהכל מסתכלים שם ויראו מנר מערבי זה את שם ה' כי בקרבם הוא כי יערוך אותו אהרן מערב עד בקר ויהיה לפני ה' תמיד ולפי שנאמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך ש"מ שיש כאן דבר המיוחס לכל בני ישראל ויש בו דבר המיוחס אל משה לבד שהרי נאמר אליך, ע"כ הוצרך לפרש שניהם כי הדבר המיוחס אליך ולא להם הוא הדבר העומד בנס אשר עליו אמר להעלות נר תמיד עד חוקת עולם לדורותיכם, ואח"כ פירש הדבר המיוחס לכל ישראל הוא מ"ש על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד כי כל הנרות היו פונין מול נר מערבי זה ע"כ נאמר בכולם לפני ה' תמיד, ופירוש זה יקר. ד"א לכך נקט מראה מקום זה מחוץ לפרוכת אשר על העדות. שלא יטעו לומר כי הוא ית' צריך לאורה, שהרי הפרוכת מפסיק בין המנורה למקום השראת שכינתו ועוד ששם העדות וכולו אורה, אלא ודאי עיקר קיחה זו אליך לצרכך. (ובילקוט שעח.) מסיק שלכך היו חלונות של בהמ"ק רחבות מבחוץ וצרות מבפנים להורות שלא היה השמש מאיר אל המקדש אלא אדרבה המקדש היה מאיר לכל העולם שנאמר (יחזקאל מג.ב) והארץ האירה מכבודו. וכן בארנו למעלה פר' ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואולי שלכך נקט אליך לרבותא כי אפילו פני משה שהוא כפני חמה מ"מ אתה צריך לאור רוחני זה כי אין השמש מאיר אל המקדש אלא המקדש מאיר אל השמש כי ממנו יוצא השפע אל כל צבא מרום ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים, הנותנים החלק המובחר מן ממונם לצורך החומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה יתן לצורך נר אלהים נשמת אדם כדרך שעשה קין, אלא ילך בדרך הבל שהביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלביהן כך יתן ראשון למאור לצורך נר אלהים נשמת אדם אשר אורה נצחי כמ"ש להעלות נר תמיד והשני יתן למנחות שהיה מאכל לכהנים ודי רמז בזה למבינים.

בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא יְסַדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קָדָם יְיָ קְיָם עֲלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:וְ

בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא דְעַל סַהֲדוּתָא יְסַדֵּר יָתֵיהּ אַהֲרן וּבְנוֹי מִן רַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ קְיַים עֲלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל:

מערב עד בקר. תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום:

{{ט}} דק"ל דבפסוק משמע דשיעור מערכה הוא מערב עד בוקר דכל הלילה יערוך המערכה אם כן מתי הוא דולק לכ"פ תן לה כמדתה שתהא דולקת וכו' והוי כאלו אמר יערוך אותו אהרן ובניו בערך שיהא דולק מערב עד בקר לא שיעריכנו מערב עד בקר ואע"פ שאין שיעור אלא לפי הפתילות שאם היו עבות לא יספיק אפי' לוג י"ל לפי שהיה לנרות בית קבול לפתילות ואי אפשר שיהיו עובי הפתילות אלא לפי שיעור הזה רא"ם:

אשר על העדות. דרך קצרה על ארון העדות. אמר. יפת כי יערוך. כמו בערכך הכהן. שיערוך שמן שיספיק להיות הנרות מאירים מערב ועד בקר. וככה נרות המערכה. ונכון הוא להיות טעם יערוך בעבור היות הנרות כחצי עגול. ועוד אדבר על זה:

מאת בני ישראל. יתבאר על דרך מה שאמרו בתוספתא דשקלים (פ''ב) כל קרבנות הציבור שנתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לציבור עד כאן לשונם, והוא מה שאמר הכתוב מאת בני ישראל פירוש כי שמן זה קרבן ציבור ולזה לו יהיה שיתנדבו יחיד צריך שימסרם לציבור ותהיה הבאתו למשכן מאת בני ישראל: