וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעְבֵּד עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:

וְיַת מַשְׁכְּנָא תַעֲבֵיד עֲשַר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי צִיּוּר כְּרוּבִין עוֹבֵד אוֹמַן תַּעֲבֵיד יַתְהוֹם:

ואת המשכן תעשה עשר יריעת. להיות לו לגג ולמחצות מחוץ לקרשים שהיריעות תלויות מאחוריהן לכסותן: שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט אחד של פשתים ושלשה של צמר, וכל חוט וחוט כפול ששה הרי ארבעה מינין, כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט: כרבים מעשה חשב. כרובים היו מצוירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כתלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה, וכמו שאורגין חגורות של משי, שקורין בלעז פיישי''ש :

{{פ}} פירוש שכולן היו שזורין יחד כדכתיב משזר. וא"ו ותכלת במקום ב' כאלו אמר שש משזר בתכלת וארגמן וגו' כוא"ו (ישעיה מח) ה' שלחני ורוחו כמו ברוחו (שם יג) ה' וכלי זעמו כמו בכלי זעמו: {{צ}} שהפרצוף שוה מב' צדדין זה דומה לזה: {{ק}} כתב הרא"ם האי דנקט ארי ונשר לאו דוקא אלא צורות בעלמא וכו' אבל לא ידעתי איך כנה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים אם פירוש כרובים הוא צורות ילדים שתרגומו כרביא כמו שכתב רש"י ז"ל וכמו שהוא מבואר בפרק אין דורשין עכ"ל. ונראה לי שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות רק צורות המרכבה שהם ד' אדם אריה שור נשר ודוקא נקט ארי ונשר:

ואת המשכן. כאשר הודיעו בתחלה את תבנית המשכן. מעשה חושב. אמרו חכמי' כי מעשה חושב שנים פרצופים. ורוקם. פרצוף אחד. ונכון הוא. ועל דרך הפשט מעשה חושב אינו רוקם ולא אורג. רק על דרך שעושין היום בגדי משי. כי הצורה שעלתה בלב היא חשבון. ומחשבת'. ויציירנה בלוח. וישים ב' חוטין בחשבון למשוך מרחוק:

ואת המשכן תעשה. קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא שלחן ומנורה למשכן שכינה, והיו עשויות כרובים כענין שרפים עומדים ממעל לו וכענין וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הנראים לנביאים במראות הנבואה:

משזר. בגימ' חוט כפול שמנה: עשר יריעות. כנגד עשרת ה דברות:

ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי' מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי' מאמרות שבהם נברא העולם. עוד נתכוין בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר עוד צוה שיחבר ה' יריעות לבד וה' יריעות לבד וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד, טעם הדבר הוא כי רשם ה' שמו הנכבד ביריעות וצוה כי כולן יהיו רחבן ד' בין של שש בין של עזים כנגד ד' אותיות של שם הוי''ה, וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך (שבת ו'.) רשות היחיד רחבו ארבעה וגובהו עשרה שהוא על שם הוי''ה רחבו ד' וגובהו פירוש במילוי עשרה על זה הדרך יו''ד ה''י וא''ו ה''י, וקדש הפנימי להיותו קרוב למקום המקודש וצוה לעשות עשרה יריעות כנגד אות יו''ד של שמו הגדול וצוה שיחבר ה' לבד לרמוז בזה אות ה''א ראשונה של שמו יתברך, ורמז בזה כי אות ה''א ראשונה היא מוכללת תמיד באות היו''ד, וזה הוא סוד קריאתה כי כשאתה קורא יו''ד אתה מחבר וא''ו ודל''ת שהם תכונת הה''א על זה הדרך ה ואין אתה קורא אלא אות אחת כמו כן הדבר הזה והבן. ובחינה זו היא סוד החכמה והנה לך רשומה ניכר ביריעות אלו חכמה, הב' אותיות ראשונים הם שמונה ועשרים כנגדם צוה אורך היריעה שמונה ועשרים באמה, אות שלישית מ' ארבעים כנגדם צוה ה' רוחב ד' באמה שעולה למנין עשר יריעות ארבעים, ואות רביעית היא אות ה' שרשם במאמר ה' לבד, וגם הוא סוד ה' חסדים הנמשכים מהחכמה, ואחר כך צוה ה' כנגד תשלום השם שהוא ו''ה לעשות יריעות עזים אחד עשר ורשם שיחבר שש לבד שהוא כנגד וא''ו וחמש לבד כנגד ה''א הרי תשלום שמו ית', וגם רשם בחשבון רוחב עשתי עשרה מ''ד לסוד הוא''ו תפארת ישראל שהוא סוד יו''ד ה''א וא''ו ה''א שעולה בו מ''ה, וכבר הודיענו ה' (בראשית מ''ח ה') כי לא יעכב אחד למספר כי ישלימנו הכללות, ורשם בחשבון האורך שלשים באמה כנגד הדרגות ה''א אחרונה שבשם שמאירה משלש הכוללות עשיריות והם שלשים ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין והשומע ישמע ולבבו יבין:

ואת המשכן תעשה עשר יריעות. היה לו לומר ועשית משכן כדרך שאמר ועשית שלחן ועשית מנורת זהב, לפי שמשכן הוא על שם ושכנתי בתוכם. ע"כ אין נכון לומר לשון עשיה על שכינתו ית' כי דבר זה אין לייחס בלתי לה' לבדו שנאמר (ויקרא כו.יא) ונתתי משכני בתוככם. ולא רצה להזכיר לשון עשיה כ"א על עשר יריעות ולא על משכנו ית', וכך פירושו ואת המשכן שכבר אמרתי ושכנתי בתוכם הוא ע"י שתעשה עשר יריעות וגו'. ואולם על תבנית עשייתו הסכימו כל המפרשים שהיה בנוי על תבנית ג' עולמות להורות שהעולם קיים על יסוד בנין זה, וע"כ נעשה מן עשר יריעות כנגד העולמות בכללם שנבראו בי' מאמרות, וכולם היו תלוין עד יום ו' בסיון על מנת שיקבלו ישראל עשרת הדברות ושל בריאת העולם נקראו מאמרות כי כל אמירה לשון רכה וכן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בצורות אשר בחרו להם בלא כפיה אבל הדברות דבר אתנו אדוני השמים והארץ קשות לאמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וז"ש (תהלים כט.ד) קול ה' בכח כי כפה אותם בכח על קבלת התורה ע"כ היה אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כמספר כח, וכמ"ש (שם קיא.ו) כח מעשיו הגיד לעמו כי הלוחות מעשה אלהים המה והגיד להם דברים קשים כגידין אלו העונשים כפירש"י והיינו כח. והיו היריעות ה' מול ה' כנגד עשרת הדברות שהיו ה' דברות מול ה' והנה חמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום ב"ה וה' דברות אחרונות בין אדם לחבירו וכן פירש בעל הטורים ג"כ שהיו כנגד י' דברות ה' מול ה' ונ' קרסים כנגד נ' שערי בינה. ואני מוסיף נופך משלי, לומר כי על ידם יוכל האדם להתחבר לעליונים לפי שכולם נמסרו למשה חסר אחת שנאמר (שם ח.ו) ותחסרהו מעט מאלהים, משמע שאם היה שלם בכולם לא היה חסר מאלהים ולרמוז ע"ז נאמר נ' לולאות תעשה וגו' ועשית נ' קרסי זהב וגו' והיה המשכן אחד, כי ע"י מספר חמשים יהיו העליונים והתחתונים לאחדים כי אותן ה' יריעות שהם כנגד דברות ראשונות יש בהם רמז אל העליונים היושבים ראשונה במלכות שמים ואותן ה' יריעות שכנגד דברות אחרונות הם כנגד התחתונים ומספר נ' מצרפם כאמור ותבין ותשכיל כי הפרוכת שהיה מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים היה נתון תחת הקרסים שנאמר (שמות כו.לג) ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והטעם לפי שהפרוכת והקרסים מורים על ענין אחד כי הפרוכת היה מבדיל בין המקום המיוחד לשכינתו ית' הנקרא קדש קדשים ובין האהל אשר שם היו הכלים הקדושים המורים על הצלחות של בני האדם כי המנורה גבהה י"ח טפחים כקומת אדם בינוני והשלחן הוא המקום אשר משם יזונו, וכדי שלא תאמר שבשום אופן אין מקום שידבק האדם בה' אלהיו ע"כ באו קרסים אלו במקום ההוא לחברם להורות שע"י שישכיל האדם בנ' שערי בינה ידבק האדם באלהיו, ומכאן תלמוד ג"כ שהחמשה יריעות שהיו מכסים הקודש קדשים הם כנגד ה' דברות ראשונות כי הם לכבוד המקום ב"ה וה' היריעות שהיו מכסים האהל מועד הם כנגד ה' דברות אחרונות השייכים לבריות לבד וצירוף חמשים קרסים מורה שמספר נ' מצרפם ואלו דברים ברורים ועתיקים ונכונים. והנה מקום אתי לפרש ה' מול ה', כנגד מה שארז"ל במס' (ברכות י.) הני ה' ברכי נפשי אמר דוד כנגד הנשמה שנמשלה בה' דברים אל השי"ת וחבורם ודבוקם ע"י נ' שערי בינה כאמור, והבט ימין וראה כי כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות, והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות, וכשם שהאדם אמצעי כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בהמ"ק, כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם, וע"כ מצינו בבנין זה המקודש ענינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנ' קרסים היו מחברים היריעות אשר היו חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם וז"ש רז"ל (ירושלמי מגילה א.יב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב (דניאל יב.ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות. ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות כמו המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט.) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו' ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון.

אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא:

אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָה אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא:

אורך. חסרי דעת אמרו כי מדת כ''ח בעבור כ''ח מחנות הלבנ' והנכון כי היו עשר יריעות על דרך נוטה שמים כיריעה על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב:

חֲמֵשׁ יְרִיעָן יְהֶוְיָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא:

חֲמֵשׁ יְרִיעַן תֶּהֶוְיַן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעַן חוֹרַנְיָין מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא:

תהיין חברת. תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד: אשה אל אחותה. כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה. ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו, כמו שנאמר בכרובים (שמות כה כ) ופניהם איש אל אחיו:

חוברת. כדמות תואר. או יהיה כדמות פועל שזאת חוברת זאת. והעד חבור עצבים אפרים הנח לו. שהוא פעול:

חמש היריעות תהיין חוברות. במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כלם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה:

חמש וגו' חוברות. כנגד ה' רברות על לוח אחד וכנגד ה' שעל לוח השני:

וְתַעְבֵּד עֲנוּבִין דְתִכְלָא עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְכֵן תַּעְבֵּד בְּשִׂפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:

וְתַעֲבֵיד עֲנוּבִין דְּתִיכְלָא עַל אִימְרָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִן צִיטְרֵיהּ בְּבֵית לִיפוּפָא וְכֵן תַּעֲבֵיד בְּאִימְרָא דִירִיעֲתָא בְּבֵית לִיפוּפָא תִּנְיָין:

ללאת. לצול''ש בלעז [שרוכים] וכן תרגם אנקלוס ענובין, לשון עניבה: מקצה בחברת. באותה יריעה שבסוף החבור, קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת: וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. באותה יריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת:

לולאות. יש אומרים כי כמוהו ובלולים יעלו אל התיכונה. כי הבי''ת משרת: הקיצונה. תאר כמו העליונה:

חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיָנָא מְכַוְנָן עֲנוּבַיָא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:

חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעֲבֵיד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעֲבֵיד בְּצִיטְרָא דִירִיעֲתָא דִּבְּבֵית לִיפוּפָא תִנְיָינָא מְכַוְונַן עֲנוּבַיָא חָד כָּל קְבֵיל חָד:

מקבילת הללאת אשה אל אחותה. שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכונת הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו כן יהא בחברתה, כשתפרוש חוברת אצל חוברת, יהיו הלולאות של יריעה זו מכונות כנגד לולאות של זו. וזהו לשון מקבילות זו כנגד זו. תרגומו של נגד, קביל. היריעות ארכן עשרים ושמונה ורחבן ארבע, וכשחבר חמש יריעות יחד, נמצא רחבן עשרים, וכן החוברת השנית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר עשרים קרש לפאת נגבה תימנה (פסוק יח) וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים מן המזרח למערב. רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות. שנאמר (כו כב. כג) ולירכתי המשכן ימה וגו' , ושני קרשים למקצעות, הרי עשר. ובמקומם אפרשם למקראות הללו. נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעבין אמה, נשתירו שש עשרה אמה, שמונה לצפון ושמונה לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגלות. רחבן של יריעות ארבעים אמה, כשהן מחברות עשרים אמה לחוברת, שלשים מהן לגג חלל המשכן לארכו ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, שלא היו קרשים במזרח אלא ארבעה עמודים, שהמסך פרוש ותלוי בווין שבהן כמין וילון. נשתירו שמונה אמות התלויין על אחורי הקרשים שבמערב ושתי אמות התחתונות מגלות. זו מצאתי בברייתא דארבעים ותשע מדות. אבל במסכת שבת (צח ב) אין היריעות מכסות את עמודי המזרח, ותשע אמות תלויות אחורי המשכן, והכתוב מסייענו ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי הברייתא הזאת, נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה:

{{ר}} ר"ל כנגד לולאות של זו והקרסים מחברן יחד: {{ש}} פירוש הפרוכת מפסיק בין קדשי קדשים לאהל מועד ומשוך מן המערב י' אמות כאורך של קדשי קדשים נמצא מפרוכת עד מזרח הים עוד כ' אמות ואי אמרת שהיריעות היו מכסות את עמודי המזרח שהיו עוביין אמה ואחר כך מכסין היריעות עוד כ' אמות עד הפרוכת שבין קדשי קדשים נמצא פרוכת משוכה מן הקרסים ולמעלה אמה דהא הקרסים היו באמצע היריעות בסוף של מחברת וכל מחברת לא היה רחבו כי אם עשרים אמות ועתה מכסין היריעות כ"א אמות

חמשים. עתה הזכיר מספר הלולאות: ומלת מקבילות זאת לקבל זאת. ויש אומרים כי כמוהו ויכהו קבל עם. ומחי קבלו. ופירוש אשה. עצם דבר וכן איש. על כן והאיש גבריאל:

וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִדְהָב וּתְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפּוּרְפַיָא וִיהֵי מַשְׁכְּנָא חָד:

וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהַב וּתְלַפֵיף יַת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַּיָיא וְיִתְחַבֵּר מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד:

קרסי זהב. פירמייל''ץ בלעז ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו וראשן אחד בלולאות שבחוברת זו ומחברן בהן:

ועשית קרסי. כמוהו. כרע בל קורס נבו. והנה עשר יריעות הוא המשכן והמשכן קראו אחד כולל הכל. כי כל גוף אינו דבר אחד רק הוא מחובר מאחדים. וככה השם הנכבד שהוא אחד כולל הכל ונקרא אחד. וכן העולם הקטן והגדול:

והיה המשכן אחד. כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו וקרא זה אל זה ואמר קדוש:

חמשים קרסי. כנגד נ' שערי בינה:

וְתַעְבֵּד יְרִיעָן מְעַזֵי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:

וְתַעֲבֵיד יְרִיעַן דְּמֵעִיזֵי לְמִפְרַס עַל מַשְׁכְּנָא חַדְסְרִי יְרִיעַן תַּעֲבֵיד יַתְהֵין:

יריעות עזים. מנוצה של עזים: לאהל על המשכן. לפרוש אותן על היריעות התחתונות:

ועשית יריעות עזים לאהל. להיות אהל. ומלת אותם. תוספת ביאור כי היא שבה אל יריעות עזים:

לאהל על המשכן. כי המשכן לא היתה הכונה בו שיאהיל, אבל שיהיו הכרובים סביב לכסא שלחן ומנורה:

אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לַחֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן:

אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְחַדְסְרִי יְרִיעַן:

שלשים באמה. שכשנותן ארכן לרוחב המשכן, כמו שנתן את הראשונות, נמצאו אלו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן לכסות אחת מהשתי אמות, שנשארו מגלות מן הקרשים, והאמה התחתונה של קרש, שאין היריעה מכסה אותו היא האמה התחובה בנקב האדן, שהאדנים גבהן אמה:

ארך. האחת. מלת אחת זרה. כי היתה ראויה להיות אחדת כי הדל''ת אינה מאותיות המשרתים. רק בעבור שהתחברו שנים. דל''ת ותי''ו שהם ממוצא א'. יכבד על הלשון על דרך משרת את המלך. וחסרו הדל''ת:

וּתְלָפֵף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד וְתֵיעוּף יָת יְרִיעֲתָא שְׁתִיתֵיתָא לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא:

וּתְלָפִיף יַת חֲמֵשׁ יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל חַמְשָׁא סִפְרֵי אוֹרַיְיתָא וְיַת שִׁית יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל שִׁית סִדְרֵי מַתְנִיתָּא וְתֵיעוֹף יַת יְרִיעֲתָא שָׁתִיתֵיתָא כָּל קְבֵיל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא:

וכפלת את היריעה הששית. העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות: אל מול פני האהל. חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכסה בצעיף על פניה:

{{ת}} כיון דכתיב חצי היריעה וגו' תסרח על אחורי המשכן נמצא שחציה האחר תסרח על פני המשכן:

חמש. בשוא ופתח. דרך קצרה כמו שלש סאים. והנה כאשר כפל את היריעה הששית נשאר חציה בסוף ע''כ כתוב חצי היריעה העודפת. ואין צורך להזכיר כי אורך היריעות לרוחב המשכן והנה רוחב המשכן עשר אמות ותשע אמות היו גובה שני צדי המשכן. על כן כתוב והאמה מזה לכסות המשכן:

וחברת את חמש היריעות לבד. שגם באהל יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגל הנקראים אהל כאמרו לשמש שם אהל בהם:

הששית. ב' בתורה היריעה הששית וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית בזכות השלחן שהיה במשכן נשלחה ברכה בכל הע ולם:

וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא בְּסִטְּרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:

וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל אִימְרַת דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִצִּיטְרָא בְּבֵית לִיפּוּפָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל אִימְרָא דִירִיעֲתָא בְּבֵית לִיפּוּפָא תִּנְיָינָא:

ועשית. מספר לולאות יריעות האהל כמספר לולאות יריעות המשכן. וכן הקרסים רק לא היו לולאות האהל וקרסיו לנוכח לולאות המשכן וקרסיו. רק אחריהם לפאת מערב שתים אמות:

וְתַעְבֵּד פּוּרְפִין דִנְחָשָׁא חַמְשִׁין וְתָעֵיל יָת פּוּרְפַיָא בַּעֲנוּבַיָא וּתְלָפֵף יָת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חָד:

וְתַעֲבֵיד פּוּרְפִּין דִּנְחַשׁ חַמְשִׁין וְתֵעוּל יַת פּוּרְפַּיָא בַּעֲנוּבַיָיא וּתְלַפֵף יַת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חָד:

ועשית. קרסי המשכן זהב כי הוא נכבד: והאהל. כמו מכסה. על כן קרסיו נחשת ואינם נראים. כי ב' מכסים על האהל:

וְסִרְחָא דְיַתִּירָא בִּירִיעַת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעֲתָא דְיַתִּירָא תִּסְרַח עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא:

וְשִׁיפּוּעַ מוֹתָרָא בִּירִיעוֹת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעָתָא דִיתֵירָא תִּשְׁפַּע עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא:

וסרח העדף ביריעת האהל. על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים שקרויים אהל, כמו שכתוב בהן (פסוק ז) לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של יריעה אחת עשרה היתרה, היה נכפל אל מול פני האהל, נשארו שתי אמות רוחב חציה עודף על רוחב התחתונות: תסרח על אחרי המשכן. לכסות שתי אמות שהיו מגלות בקרשים:

{{א}} לאו דוקא מגולות בקרשים שהרי אמה אחת נכנס באדנים אלא ר"ל שתי אמות שהיו מגולות אמה של קרשים ואמה של אדנים וצריך לומר נמי דהא דפירש"י שתי אמות היינו אליבא דברייתא דמסכת מדות אבל אליבא דגמרא דמסכת שבת לא היו מגולות למערב אלא אמה של האדנים ואליבא דכולי עלמא יריעות העזים מכסות גם האדנים ואליבא דמסכת שבת צריכים אנו נמי לומר שהיה אמה של יריעות הללו מכסות האמה של העמודים ושתי אמות היו נכפלים על מסך פתח האהל אי נמי שהיה אמה אחת כפול על מסך פתח האהל ואמה א' היה סרוח על אחורי המשכן ומונח ומושכב על הארץ וק"ל:

וסרח. יש חצי שהוא בדרך קירוב. כמו וחצי שבט המנשה. ובמעשה הקרשים תבין הצורך לפרש:

וְאַמְתָא מִכָּא וְאַמְתָא מִכָּא בִּדְיַתִּירָא בְּאֻרְכָּא יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי סְרִיחַ עַל סִטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִכָּא וּמִכָּא לְכַסָיוּתֵהּ:

וְאַמְתָא מִיכָּא וְאַמְתָא מִיכָּא בִּדְיַתִּיר בְּאוֹרֶךְ יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְשֻׁפַּע עַל צִיטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִיכָּא וּמִיכָּא לְכַסִּיּוּתֵיהּ:

והאמה מזה והאמה מזה. לצפון ולדרום: בעדף בארך יריעת האהל. שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות: יהיה סרוח על צדי המשכן. לצפון ולדרום, כמו שפירשתי למעלה. למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה: אחרי המשכן. הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהם פניו, וצפון ודרום קרויין צדדין לימין ולשמאל:

והאמה. בעודף כמו אובד. והוא תואר. כי הוא מלרע הטעם:

באורך. ג' במסורה דין ואידך וייף בגדלו באורך דליותיו. בארך אפים. פותה קצין. פי' בארך אפים המשכן שנאמר בו באורך יריעות האהל יפותה קצין שנתפתה הקב''ה ונתרצה לישראל וכפר להם על עון העגל ונתייפה ישראל ונתגדל על כל שהשרה שכינתו בתוכם וזהו. וייף בגדלו באורך שנתייפה ונתגדל כארץ כמשכן שכתוכ בו באורך:

וְתַעְבֵּד חוֹפָאָה לִפְרָסָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא מִלְעֵלָא:

וְתַעֲבֵיד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מוֹשְׁכֵי דְדִכְרֵי מִסַמְקֵי וְחוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי סַסְגְּוָונָא מִלְעֵילָא:

מכסה לאהל. לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילם מאדמים, ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג, ארכן שלשים ורחבן עשר, אלו דברי רבי נחמיה, ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה, חציו של עורות אילים מאדמים, וחציו של עורות תחשים:

{{ב}} כלומר על הגג ולא על הדפנות ומצינו נמי שהי"א יריעות עזים נקראו אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן:

ועשית. מכסה על מכסה. בעבור הגשם:

תחש. בגימ' שש גונים:

וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא דְאָעֵי שִטִין קָיְמִין:

וְתַעֲבֵיד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא דְקֵיסֵי שִׁיטָא קַיָמִין הֵי כְּאוֹרַח נְצִיבְהוֹן:

ועשית את הקרשים. היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזמנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקדם לכן: עצי שטים עומדים. אישטנטיבי''ש בלעז שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:

{{ג}} ומפני שהארזים היו מיוחדים מתחלה לקרשים כנה הארזים בשם קרשים וכפל הקרשים בה' הידיעה במקום הארזים:

ועשית. המשכן אינו רק היריעות והקרשים. וכאשר הודיע המשכן כן הקרשים.ומלת עומדים. כפי תולדת העץ כי האורך הוא הגובה וככה האדם. כאשר הוא עומד והפך זה בשכבו. או מלת עומדים על זויות נצבות:

עצי שטים עומדים. לא שוכבים זה על זה כשורות הבנין:

למשכן עצי שטים עמדים. בגימט' לכפר למעשה שטים. כ''ד פעמים שטים בפרשה (חוץ דצוואה ודעשייה דצריכי לגופיהו) כנגד כ''ד אלף שנפלו בשטים. מ''ח קרשים כנגד מ''ח נביאים ומ''ח משמרות כהונה ולויה: והיו ז' בריחים כנגד שבעה דורות מאברהם עד משה ושבעה רועים:

ועשית הקרשים למשכן. פירוש כי המשכן יקרא האהל שעל הקרשים ואין הקרשים נקראים משכן אלא קרשי המשכן: עצי שטים עומדים. רבותינו ז''ל ביומא (ע''ב.) אמרו שעומדין דרך גדילתן. ונראה שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים או ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים ומאומרו עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם: רמז המשכן קרשים אין קרשים אלא קשרים שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה עליונים ותחתונים וכולן רמוזים בו עשר אמות אורך הקרש אין לך בחינה מבחינת הקדושה שאין בה כללות עשרה, ואומרו ואמה וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה, והוא סוד ה''א ודל''ת. או ירצה סוד היסוד חי העולמים הוא רמז האמה ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת אומר כי כל קרש יש בו רמז עשרה שישנם בכל ספירה ויש בהם רמז צדיק וצדק מיוחדים ברוחב, מנין הקרשים מ''ח, והוא סוד (ישעי' נ''ד) ושמתי כ''ד כ''ד שמשותיך, האדנים שמם יגיד ומעשיהם יצדיק בחינתם כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ''י ואשר תקבל היסוד בתוכה ומספרם מאה והוא סוד הקטן למאה גם היא העשירי למדריגות וכוללת כל העשיריות הרי מאה:

ועשית את הקרשים למשכן וגו'. הקרשים בה"א הידיעה היינו אותן ארזים שנטע להם יעקב במצרים, סימן לדבר הקרשים למשכן עולה למספר יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים כי מספר שניהם תתרצ"ה כי אמר יעקב להקב"ה במה תתרצה על מעשה העגל והשיב לו הקב"ה בעצי שטים, וכן איתא במדרש עצי שטים לכפר על שטות מעשה העגל ונרצה להם לכפרה לפני ה', וכן מסיק בתנחומא (תרומה י.) ובמס' (יומא עב.) דרשו מ"ש עצי שטים עומדים שעומדים לעולם, אך כפי הפשט שיעקב הכין אותם לעבודת בית אלהינו נוכל לומר שלכך אמר עומדים לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך כי זהו משמעות לשון עומדים בהרבה מקומות בדבר המוכן ועומד לכך, ובא הרמז בארזים אלו למה שנאמר (תהלים צב.יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא. ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה ע"כ השכין הש"י שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים ללמוד בק"ו שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו כארזים על מים וכמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לומר שעיקר השכינה בעבור ישראל. ובעל הטורים פי' מ"ח קרשים כנגד מ"ח נביאים ומ"ח משמרות כהונה ולויה ומה ענינם אל הקרשים אם לא לפי שהצדיק נמשל לארז כאמור. ועוד כתב ר"י בעל הטורים, שבפרשה מצינו כ"ד פעמים שטים כנגד כ"ד אלף שנפלו בשטים וטעמו של דבר שכ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ויען כי בשטים היו פרוצים בעריות ולא זכרו בקדושת כ"ד שטים אלו על כן נפלו כ"ד אלף ובפרשת בלק בע"ה יתבאר טעם יקר על מספר כ"ד אלף בפסוק ואנכי אקרה כה יבוקש ממקומו.

עֲשַׂר אַמִין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְתָא וּפַלְגוּת אַמְתָא פּוּתְיָא דְדַפָּא חָד:

עֲשַר אַמִּין אוּרְכָּא דְלוּחָא וְאַמְתָא וּפַלְגָא דְאַמְתָא פּוּתְיָא דְלוּחָא חָד:

עשר אמות ארך הקרש. למדנו שגבהו של משכן עשר אמות: ואמה וחצי האמה רחב. למדנו ארכו של משכן לעשרים קרשים, שהיו בצפון ובדרום מן המזרח למערב, שלשים אמה:

עשר אמות. אמות המשכן לא ידענו אם הם כאמות יחזקאל שהם אצילה. ובדרך סברא אמות הבית הראשון כן היו. בעבור שמצאנו בדברי הימים כתוב במדה אחרונה:

תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכֹל דַפֵּי מַשְׁכְּנָא:

תַּרְתֵּין צִירִין לְלוּחָא חָד מְכַוְונִין צְטַר חָד בְּגוֹ חַד הֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לְכָל לוּחֵי מַשְׁכְּנָא:

שתי ידות לקרש האחד. היה חורץ את הקרש מלמטה, באמצעו בגובה אמה, מניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע, ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים, והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה, וידות הקרש, הנכנסים בחלל האדנים, חרוצות משלשת צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא רוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר (לקמן כד) והיו תאמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות, כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה: משלבת. עשויות כמין שליבות סלם, מבדלות זו מזו ומשפין ראשיהם לכנס בתוך חלל האדן כשליבה, הנכנסת בנקב עמודי הסלם: אשה אל אחתה. מכונות זו כנגד זו, שיהיו חריציהם שוים, זו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרש שהוא אמה. ותרגום של ידות צירין, לפי שדומות לצירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן:

{{ד}} שהן צד הפנימי וצד חיצוני בעובין והצד של רחב הקרש מצד אחד: {{ה}} כלומר בחריצי הידות שהם מג' רוחותיו ולא על חריצי הקרשים ויהיה אשה אל אחותה שב אל הידות לא על הקרשים: {{ו}} ואם כן לא היה יכול לכוין הקרשים יחד אלא עומדים בשפוע:

שתי ידות לקרש האחד. כתב רש''י היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות, והחריץ שבאמצע הידות חצי רחב הקרש. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולין, והאדנים היו גבוהין אמה ויושבין רצופין ארבעים זה אצל זה, וידות הקרשים הנכנס בחלל האדנים חרוצות משלשת צדיהן, רחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיק ביניהם, וזהו שנאמר (בפסוק כד) ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את הידות בצדיהן כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה. כך מצאתי לשון הרב: ואני תמה בו, שאם היה החריץ שבאמצע חצי רחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, יצטרך שיהי' עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש, שהם שני טפחים וגודל, כדי שיהא עובי שני האדנים ממלא החריץ שבאמצע שהוא חצי רחב הקרש, ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן. ואם כן כשאתה חורץ הקרשים משלשת צדיהן כך, לא ישאר בהם כלום, ושפתי האדנים שוות היו בכל צד. ועוד מה שהביא הרב ראיה כך שנויה משנת מעשה המשכן, סדר הקרשים למלאכת המשכן, היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקים, ומכניסן לתוך שני האדנים: וגם זו הברייתא כפי משמעה יש בה תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן, ובאמצע עושה חריץ חציו של רחב הקרש, נמצא כלו חרוץ, לא נשאר בו יד ורגל כלל: אבל לפי דעתי הברייתא הזו לא נתנה שיעור לחריץ, לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים, ולפיכך אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן, ורביע חרצו מכאן, ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל החריץ שבאותו הקרש לכסות שפת שני האדנים. ולדברי הכל צריך תלמוד שלא היה במשכן מלמטה בגובה אמה רחב עשר אמות, שהרי עובי שני האדנים שמכאן ומכאן ממעט בו, ואולי אין קפידא בכך. ומדברי רש''י הקרש שהיה עביו אמה היה חורץ בעובי הידות מבפנים כפי עובי שפת האדנים. והוא נכון, אלא שלא הוזכר זה בברייתא: משולבות אשה אל אחותה. עשויות כמין שליבות סולם. אשה אל אחותה, מכוונות זו כנגד זו, ומובדלות זו מזו, ומשופים ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ושיהיו חריצין שוין זו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרשים שהוא אמה. לשון רש''י. והנה לדבריו משולבות יחזור על הידות, שיהיו משופות בראשן ליכנס בחלל האדנים, ואשה אל אחותה לא יבא רק על הקרשים, שתהיינה מחוברות בשוה. והקרשים לשון זכר, והיה לו לומר איש אל אחיו, ואולי יאמר אשה אל אחותה שתהיינה השליבות מכוונות זו כנגד זו וחריציהן שוים כי בכך יהיו הקרשים חוברות. והידות אין ראשיהן משופים בשפוע ממש, כי חלל האדנים שוה הוא בכל האדן, אלא שיהא חריץ בצדדין שלהן כדי שיתחברו קרש אל קרש: אבל בברייתא של מלאכת המשכן מצאתי ושני הסנין יוצאין מן הקרשים, שנים לכל אחד ואחד; שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר משולבות אשה אל אחותה, דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין ת''ל משולבות, ומה ת''ל משולבות, שעושה להם שלבים כסולם המצרי. ופירוש סנין כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה כמין יתדות של עץ, כמו ששנינו במשנה כלים (פ''י ה''ו) עשאן בסנין או בשוגמין אינו צריך למרח באמצע, ואומר בתלמוד (ב''מ קיז.) קנים וסנין. וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר, שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו. משולבות אשה אל אחותה, שם לשליבות עצמן, והוא לשון נקבה בכאן, וכן הזכירו אותן חכמים נשמטה שליבה מתחתיו (מכות ז:), בסולם הלך אחר שליבותיו (שבת ס.). ואע''פ שמצינו בין השלבים (מ''א ז כח), הוא כמו נשים ופלגשים:

שתי ידות. מגזרת יד: משולבות. אין לו אח. כי אם בין השלבים:

וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא עַסְרִין דַפִּין לְרוּחַ עֵבַר דְרוֹמָא:

וְתַעֲבֵיד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא עַשְרִין לוּחִין לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא:

לפאת נגבה תימנה. אין פאה זו לשון מקצוע, אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו לרוח עבר דרומא:

וטעם קדמה מזרחה (להלן כז יג), כי לשון הקודש יקרא למזרח קדם, כענין ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה, ויקרא למערב אחור, כענין שנאמר (איוב כג ח) הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן עד הים האחרון (דברים לד ב), המערבי, ושניהם כנויים, כי יתפוש הלשון כנויין באדם הפונה אל אור השמש. וכן יאמר ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז כד). ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכנוי ויבאר אותו בשם, יאמר קדמה, שהוא כנוי, ויבאר מזרחה, שהוא השם. ואמר נגבה, בכנוי, ויבאר תימנה, הוא השם. והמערב יזכרנו בכנוי ים (בפסוק כב), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו (בפסוק כ) בשמו. ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם. ויקרא התימן דרום, כענין שנאמר הולך אל דרום סובב אל צפון (קהלת א ו), והיא מלה כפולה, תחסר רי''ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל (עיין ישעיה נד ג ותרגומו), בכנוי האדם הפונה למזרח, כאשר הזכרתי: והסוד בשמות הללו נודע ממעשה המרכבה העליונה, וכן שם המערב ים ממה שאמרו שכינה במערב (ב''ב כה.), כי הים חכמת שלמה (עיין בראשית כד א), כמו שאמרו במדרש אין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים. ואני עתיד להזכיר זה בפרשת וזאת הברכה בפסוק ים ודרום ירשה (דברים לג כג), אם יברכני צורי להגיע שם:

ועשית. הנה לא נכתב כמה עובי הקרש. והראשונים אמרו שהיה אמה. אם כן הוא כותל הדרומי היה שלשים אמות וככה הצפוני. והנה לא נשאר בכותל המערבי רק רחב שמנה אמות וצריכים אנו לשום שם שמנה קרשים. אולי הוצרכו לאמה כי היה העובי אמה בעבור הבריח התיכון הנכנם בתוך הקרש. ועל דעת רבינו שלמה כי כתב כי במעשה נם היה עומד כי על דרך הפשט שלשה בריחים תיכונים הם. וככה כתוב מן הקצה אל הקצה לא אל הקצות. ואם קבלה היא שהעובי היה כך נשמע ונקבל. ' ואם דרך סברא יש תיקון אחר כי השנים הבריחים הם עליונים גם השפלים הם עד חצי הקיר. והבריח התיכון שהובא בתוך הקרשים יהיה מבריח מן הקצה אל הקצה. וכמוהו לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן. וכן הפעמונים בתוך הרמונים. ולולי זה. לא היו מצפים הבריחים התיכונים זהב. ואם נאמר כי לא ידענו כמה עובי הקרש יש לנו לתקן המערב איך היתה. והנה בתחלה היו מתקנים פאת מערב. כי השנים הקרשים שהם למקצועות המשכן פירושו כמו זויות וככה היה חצי מקצוע החצר כי היה כצורת מרובע ארוך. והנה יש לנו מקצעות ואלה השנים הקרשים לבדם שהם במקצעות אינם כמדת הקרשים הנזכרים ע''כ הבדילם הכתוב ואמר כן יהיה לשניהם לבדם לא הקרשים האחרים. ובאלה שנים קרשים הם מקימין המשכן והיו הששה קרשים באמצע. והנה רוחב המשכן עשר אמות. ולא ידענו אם היו קרשי המקצעות מרובעות או עגולות כי אין לנו רק אמה אחת. ועל הדרך שאמר רבינו שלמה לא תהיינה אלא הקרשים בטור שוה כי חצי אמה יהיה בפנים כי קרש הוא ואינו בגד. ואחר כן ישימו קרשי צפון ודרום והנה יצא חוץ מן המשכן כפי עובי הקרש. על כן יהיה כנגד עמוד פתח המשכן. ובחצי יריעות עזים יהיה התיקון:

וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִכְסַף תַּעְבֵּד תְּחוֹת עַסְרִין דַפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:

וְאַרְבְּעִין חוֹמְרִין דִּכְסָף תַּעֲבֵיד תְּחוֹת עַשְרִין לוּחִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי:

וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֶסְרִין דַפִּין:

וְלִסְטָר מַשְׁכְּנָא תִנְיָנָא לְרוּחַ צִיפוּנָא עֶשְרִין לוּחִין:

וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִכְסַף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:

וְאַרְבְּעִין חוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד:

וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא תַּעְבֵּד שִׁתָּא דַפִּין:

וְלִסְיָיפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָאָה תַּעֲבֵיד שִׁיתָּא לוּחִין:

ולירכתי. לשון סוף, כתרגומו ולסיפי, ולפי שהפתח במזרח, קרוי המזרח פנים, והמערב אחורים, וזהו סוף, שהפנים הוא הראש: תעשה ששה קרשים. הרי תשע אמות רוחב:

וּתְרֵין דַפִּין תַּעְבֵּד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:

וּתְרֵין לוּחִין תַּעֲבֵיד לְזִוְיַית מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:

ושני קרשים תעשה למקצעת. אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית, כל שמונה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השנים אינן בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבו לעשר, והאמה מזה והאמה מזה באות כנגד אמת עובי קרשי המשכן, הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה:

{{ז}} דילפינן מבית עולמים שהיה רחבו כשליש ארכו דארכו היה ס' אמות ורחבו כ' אמות הכי נמי במשכן רחבו כשליש ארכו וארכו היה ל':

וִיהוֹן מְכַוְנִין מִלְרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְכַוְנִין עַל רֵישֵׁהּ לְעִזְקְתָא חֲדָא כֵּן יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן יְהוֹן:

וִיהוֹן מִזַוְוגִין מִלְּרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְזַוְוגִין עַל רֵישֵׁיהוֹן בְּעִזְקָתָא חֲדָא הֵיכְדֵין יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְּרֵין זִיוְויָן יְהוֹן:

ויהיו. כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקם זו מזו. זהו שפרשתי (לעיל יז) שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ ליד הקרש לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה. וקרש המקצוע שבסדר המערב חרוץ לרחבו בעביו כנגד חריץ של צד קרש הצפוני והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם: ויחדו יהיו תמים. כמו תואמים: על ראשו. של קרש: אל הטבעת האחת. כל קרש וקרש היה חרוץ למעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי טבעת, ומכניסו בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו. אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הן אם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היה טבעת בעובי הקרש הדרומי והצפוני, וראש קרש המקצוע שבסדר מערב נכנס לתוכו, נמצאו שני הכתלים מחברים: כן יהיה לשניהם. לשני הקרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ולקרש המערבי וכן לשני המקצועות:

{{ח}} ואף ע"ג דכל הקרשים היו חרוצים מג' צידיהן מכל מקום שם היה רק לנוי שיהיו שטחי האדנים ושפתי הקרשים שוים אבל באלו הקרשים חייב לעשותם ברחבן משום שנאמר ויהיו תואמים מלמטה. הרא"ם: {{ט}} ר"ל אם היה טבעת קבוע באחד מן הקרשים שמחברים הקרשים והטבעות ביחד. (נח"י) לאפוקי הטבעות המוזכרים בסוף הפרשה שהבריחים נכנסות בהם היו קבועות כדאיתא בשבת דף צ"ח: {{י}} פירוש דאמה מזו ואמה מזו באות כנגד עובי הקרש הצפון והדרום הלכך היה טבעת בתוך עובי הקרש שבצפון ושבדרום ונכנס בתוך הקרש המקצוע שבסדר המערב: {{כ}} מדכתיב יהיה יתירא על כרחך כן יהיה לשניהם דבור לעצמו. ור"ל כמו שכל הקרשים היו חרוצים למעל' ברחבן שני חרוצים מפני הטבעות כן יהיה לשניהם לקרש שבסוף צד צפון והקרש המערבי הדבוק לו וכן לשני המקצועות שהם מקצוע צפונית מערבית ומקצוע דרומית מעבית ובזה יהיו כל הקרשים קשורים זה בזה:

ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת. על הדרך שכתב רש''י הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים שיהיו כלם תואמים מלמטה, לחרוץ הקרשים בצדיהן, ויחדו יהיו כלם תמים אל ראשו של כל קרש וקרש, או ראשו רמז למשכן אל עליונו, וכן אל הטבעת האחת, שבכלן, ופירוש כן יהיה לשניהם, וכן יהיה לשניהם של שני המקצועות. ולא ידעתי למה לא פירש בהן הכתוב ויאמר ועשרים טבעות זהב תעשה, ויזכיר החריץ שיעשה בקרשים. ועוד היאך אמר אל הטבעת האחת בידיעה. ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן בטבעת אחת בראשן, קצר הכתוב ואמר הטבעת הידוע והנהוג לו, וכן אמר בבריחים (בפסוק כט) ואת טבעותיהם תעשה זהב, הידועים להם כמנהג, וכן וויהם זהב (פסוק לז): ומצאתי בברייתא של מלאכת המשכן היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת. שאין ת''ל אל הטבעת האחת, ומה ת''ל אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח. ולפי זה פירוש הכתוב ויחדו יהיו תמים אל ראשו של קרש בחריץ שיעשה בו אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים, שיכנס החריץ עד מקום הטבעת, ולא הקפיד הכתוב במה יחברם, אם בטבעות כסף או זהב, קבועות או מטלטלות, או בחשוקים, והברייתא אמרה שעשה משה טבעות להם. ועל דרך הפשט הכתוב הזה בקרשי המקצעות (בפסוק הקודם) לבדן: (לג לד) והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות. לא יצונו עתה שיעשה כסדר הזה שיתן הפרוכת תחת הקרסים ואחרי כן יביא שמה אל מבית לפרוכת את הארון, כי אין עתה הצואה בהקמת המשכן אלא. בעשייתו, וכן (בפסוק הבא) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, אין פירושו שיתן הכפורת על ארון העדות כשהארון שם בקדש הקדשים, אבל הענין שיצוה אותו הכתוב שישים הפרכת תחת הקרסים כדי שיהא הארון שמה מבית לפרכת ותבדיל הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכן אמר ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים להודיע שהכפרת עם כרוביו על הארון יהיו כלם שם בקדש הקדשים הנזכר שהוא מבית לפרכת. אבל כשמגיע לצוות הקמתו אמר ושמת שם את ארון העדות (להלן מ ג), ואחרי כן וסכות על הארון את הפרכת, וכן במעשה (להלן מ כ כא) ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן, ואחרי כן וישם את פרוכת המסך:

אל הטבעת האחת. אל אותה הטבעת אשר בעובי קרש המקצוע, אשר הוא שוה בהנחה לרוחב קרשי הצלע, כי באותו העובי היתה טבעת אחת למעלה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מעלה, וטבעת אחת באותו העובי למטה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מטה, והיו הבריחים נכנסים בטבעת עובי קרש המקצוע וטבעות קרשי הצלע למעלה ולמטה, ובזה היה מתחבר הכותל המערבי עם הצפוני ועם הדרומי:

ויחדו. ג' במסורה הכא וחבירו בויקהל ואידך ויחדו כלם יכליון לומר שהיו הקרשים כלים זה עם זה שלא היו זה נכנס וזה יוצא אי נמי רמז למ''ד שהיו כלים עד כאצבע וזהו ויחדו כלם יכליון שהיו כלים והולכין:

וִיהוֹן תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:

וִיהוֹן תְּמַנְיָא לוּחִין וְחוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף שִׁיתְסְרֵי חוֹמְרִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד:

והיו שמנה קרשים. הם האמורים למעלה (פסוקים כב. כג) תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות, נמצאו שמנה קרשים בסדר מערבי. כך שנויה במשנת מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן (פרק א) היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין ולי נראה שהגרסא כמין שני חוקין, כמין שתי שליבות סלם המובדלות זו מזו ומשפות להכנס בחלל האדן כשליבה, הנכנסת בנקב עמוד הסלם, והוא לשון משלבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר (פסוק יט) שני אדנים ושני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותן לתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר (פסוק כד) והיו תואמים מלמטה וגו' . כך היא המשנה, והפרוש שלה הצעתי למעלה בסדר המקראות:

{{ל}} פירוש חורץ את הקרש מלמטה באופן זה שהניח רביע הקרש מכאן ורביע הקרש מכאן והחריץ היה כדי חצי הקרש באמצע דאם לא כן לא ישאר כלום מכל רוחב הקרש ומאי ועשה לו שתי ידות כמין ב' חווקים דקאמר. רא"ם:

וְתַעְבֵּד עַבְּרֵי דְאָעֵי שִׁטִין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא חָד:

וְתַעֲבֵיד נַגְרִין דְּקֵיסֵי שִׁיטָא חַמְשָׁא לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:

בריחם. כתרגומו עברין ובלעז אישבר''ש : חמשה לקרשי צלע המשכן. אלו חמשה שלשה הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתכות, זה מבריח עד חצי הכתל וזה מבריח עד חצי הכתל, זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצאו שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכתל ומבריח מקצה הכתל ועד קצהו, שנאמר (פסוק כח) והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להכנס לתוכן שתי טבעות לכל קרש, משלשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה וחלק אחד מן התחתונה ולמטה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טבעת לטבעת, כדי שיהיו כל הטבעות מכונות זו כנגד זו. אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובין בעביין והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום אורך כל אחת חמשה עשר אמה, והתיכון ארכו שלשים אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וחמשה בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים שש אמות והתיכון ארכו שתים עשרה כנגד רוחב שמונה קרשים, כך היא מפרשת במלאכת המשכן (פרק א) :

{{מ}} והא דלקחו החילוק הזה שבו היו משולשים ולא החילוק שמראש הקרש עד הבריח כמבריח ראשון עד השני לו ומבריח השני עד הג' כמשלישי עד סוף הקרש שיהיה נחלק לד' חלקים הוא מפני שהשני צדדין של בריח העליון שצד אחד הוא מראש הקרש עד הבריח הראשון והצד השני מבריח ההוא עד בריח התיכון הם חלקים שוים מב' צדדיו והחלקים ההם נקראים של בריח העליון וכן הבריח התיכון מב' צדדיו עד בריח התחתון והעליון הם שוים ונקראים שלו וכן בשני צדדיו של בריח התחתון מבריח התיכון ומבריח התחתון עד סוף הקרש הם שוים ונקראים שלו לכן חלק אותן לג' חלקי' ולא לד'. הרא"ם:

וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:

וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיָנָא וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעֲרָבָא:

וְעַבְּרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ דַפַּיָא מַעְבַר מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:

וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע וְכַד עֲבָרוּ יִשְרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא:

והבריח התיכון. הוא דוד שמבריח הע''א מן הקצה:

וְיָת דַפַּיָא תַּחְפֵּי דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן תַּעְבֵּד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְרַיָא וְתַחְפֵּי יָת עַבְּרַיָא דַהֲבָא:

וְיַת לוּחַיָא תַחֲפֵי דַהֲבָא וְיַת עִזְקַתְהוֹן תַּעֲבֵיד דַהֲבָא אַתְרָא לְנַגְרִין וְתַחֲפֵי יַת נַגְרַיָא דַהֲבָא:

בתים לבריחם. הטבעות, שתעשה בהן, יהיו בתים להכניס בהן הבריחים: וצפית את הבריחם זהב. לא שהיה הזהב מדבק על הבריחים, שאין עליהם שום צפוי, אלא בקרש היה קובע כמין שני פיפיות של זהב כמין שני סדקי קנה חלול, וקובען אצל הטבעות לכאן ולכאן ארכן ממלא את רוחב הקרש מן הטבעת לכאן וממנה לכאן והבריח נכנס לתוכו וממנו לטבעת ומן הטבעת לפה השני, נמצאו הבריחים מצפין זהב, כשהן תחובין בקרשים, והבריחים הללו מבחוץ היו בולטות והטבעות והפיפיות לא היו נראות בתוך המשכן אלא כל הכתל חלק מבפנים:

{{נ}} פירוש הם דקי קנים לא היו מכסים הטבעות אלא מגיעין מטבעת לטבעת הילכך לכל קרש צריך שני חצאי קנים דלכל קרש היה באמצעו טבעת אחת:

ואת טבעותיהם. כי סתם בריחים נכנסים בטבעות, אם לא פורש הפכו כמו שפירש בבריח התיכון, כאמרו בתוך הקרשים שיכנס בעובי הקרשים ולא בטבעות:

וּתְקִים יָת מַשְׁכְּנָא כְּהִלְכְתֵהּ דִי אִתְחֲזֵיתָא בְּטוּרָא:

וְתָקִים יַת מַשְׁכְּנָא כְּהִילְכָתָא דְאִתְחֲמִיתָא בְּטַוְורָא:

והקמת את המשכן. לאחר שיגמר הקימהו: הראית בהר. קדם לכן, שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו:

{{ס}} פירוש ציווי למשה שיקימהו הוא בעצמו (נח"י) בספרי. הכי פירושו אחר שיגמר כל מלאכת המשכן וכל כליו אז תקימו בפעם אחת ולא שתקימהו לפרקים כל אחד כשיהי' נגמר אלא דוקא כולו כאחד: {{ע}} פירוש קודם הקמתו שאף על פי שעכשיו עדיין לא הראה לו והיה ראוי לומר כמשפטו אשר תראה בהר בלשון עתיד מכל מקום הכתוב מדבר בלשון עבר מפני שבעת הקמתו כבר הראה לו בהר:

והקמת. שיאמר כן לחכמי הלב. או בעבור שהוא יקימנו בראשונה ואחרים עמו. כי יש צורך לרבים:

הראית. ב' במסורה הכא ואידך אתה הראית לדעת פי' בהר הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד שהרכין שמי שמים על ההר והראך שהוא לבדו מושל בעליונים ובתחתונים:.

והקמות את המשכז. פירש ראב''ע שיאמר כן לחכמי לב וכו', הרב השכיל בכללות מצות ה' וחשב כי כשם שנאמרו כל מעשיה של המשכן לנוכח ואחר האמת לא הוא עשה אלא חכמי לב כמו כן תהיה מצוה זו, ולא כן הוא לעולם כי כל מה שיצוה ה' בנוכח למשה הוא יעשה ואין זולתו זולת במקום שיחזור ה' ויאמר בפירוש כי אחרים הם העושים אז נאמר כי טעם שדבר אליו לנוכח הוא לומר לו כי כיון שהוא המצוה כאילו הוא העושה וכמעשה כל המשכן וכליו שהגם שכינה הדבר אליו חזר וציוהו בפרשת כי תשא קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם וגו' ועשו את כל אשר צויתיך חזר וגילה הדבר כי לא יעשה משה דבר במלאכה, אבל הקמת המשכן שלא מצינו שחזר ה' ופירש לו מי המקים הרי זה יגיד כי הדברים ככתבן כי הוא יקים, והוא הקים דכתיב (לקמן י''ח) ויקם משה את המשכן וגו' הוא לבדו ואין איש אתו, והוא דברי חכמינו ז''ל (שמו''ר פנ''ב) ועיקר, וזולתו עיקר נעקר:

וְתַעְבֵּד פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן יַעְבֵּד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:

וְתַעֲבֵיד פַּרְגוֹדָא דְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַא זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אוּמַן יַעֲבֵיד יָתָהּ צוּרִין כְּרוּבִין:

פרכת. לשון מחצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם: תכלת וארגמן. כל מין ומין היה כפול, בכל חוט וחוט ששה חוטין: מעשה חשב. כבר פרשתי שזו היא אריגה שלשני קירות, והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה: כרובים. ציורין של בריות יעשה בה:

{{פ}} הרא"ם. ולא ידעתי למה יהיה ארכה לרחבו ורחבה לגבהו ולא בהיפך שיהיה רחבה לרחבו וארכה לארכו ועוד מאחר שהיא מרובעת איך יפול בה אורך ורוחב כו' (נח"י) ולי נראה ליישב דהצורות שהיו בפרוכת היו ארכן לרוחב המשכן ולהילוך הצורות הוא קורא אורך:

ועשית פרכת. ככה מצאנו שיעשה שלמה לפתח הדביר. אולי הקיר היה עץ. בעבור שהזכיר כי כל מדת הבית היה ששים. ופירש''י זצ''ל כי ארבעים ההיכל ועשרים הדביר. ואדני כסף בעבור כבוד הארון. והנה הדביר היה כפל מקום קדש הקדשים באורך וברוחב ובגובה. ואל תשתומם בעבור שהוא כתוב כי שלשים אמה היה גובה הבית. והדביר שלישית הבית היה. כי עליות היו על פני הכפורת שהוא הדביר. וכתוב בדברי הימים והעליות צפה זהב:

ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלשה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ד' עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת. לפי שבבית קדש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כיפורים שבו נמשלו ישראל למה"ש שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חשב, ע"כ היה הפרוכת ההוא מעשה חשב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חשב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט.ג) כדרך כה"ג ביו"כ שהיה לבוש בדים ובגדי לבן ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יו"כ שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בד' בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה. אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועון הנעשה ע"י חמש חושים, ומקור החטא מן הנחש הקדמוני ובין ההיכל מקום הקודש ע"כ היה המסך על ה' עמודים ואדניהם נחושת ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם כמ"ש (תהלים קלט.טו) רקמתי בתחתיות ארץ הרי ג' סבות אל החטא. האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ. שניה, מצד עצת הנחש. שלישית, מצד התחלפות פעולת ה' חושים. ע"כ היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל ה' עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקדש כד"א (ישעיה נט.ב) עונותיכם היו מבדילין וגו'. ומהרי"א פירש בענין אחר על צד הרמז ורחוק מפשוטו.

וְתִתֵּן יָתַהּ עַל אַרְבְּעָא עַמוּדֵי שִׁטִין מְחַפְּיָן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא עַל אַרְבְּעָא סַמְכֵי דִכְסָף:

וּתְסַדַּר יָתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁיטָא מְחַפִּין דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא עַל אַרְבְּעָה חוֹמְרִין דִּכְסַף:

ארבעה עמודי שטים. תקועים בתוך ארבעה אדנים ואונקליות קבועין בהן עקומים למעלה להושיב עליהן כלונס שראש הפרוכת כרוך בה, והאונקליות הן הווין, שהרי כמין ווין הן עשוים, והפרכת ארכה עשר אמות לרחבו של משכן, ורחבה עשר אמות כגבהן של קרשים, פרוסה בשלישית של משכן, שיהא המנה ולפנים עשר אמות, והמנה ולחוץ עשרים אמה, נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר, שנאמר ונתת את הפרכת תחת הקרסים, המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן, ורוחב החוברת עשרים אמה, וכשפרשה על גג המשכן מן הפתח למערב, כלתה בשני שלישי המשכן, והחוברת השניה כסתה שלישו של משכן, והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים:

וְתִתֵּן יָת פָּרֻכְתָּא תְּחוֹת פּוּרְפַיָא וְתָעֵיל תַּמָן מִגָּו לְפָרֻכְתָּא יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵשׁ פָּרֻכְתָּא לְכוֹן בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:

וְתִתֵּן יַת פַּרְגוֹדָא תְּחוֹת פּוּרְפַּיָא וְתֵיעוֹל לְתַמָּן מִלְגֵיו לְפַרְגוֹדָא יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵישׁ פַּרְגוֹדָא לְכוֹן בֵּינֵי קוּדְשָׁא וּבֵינֵי קוֹדֶשׁ קוּדְשָׁא:

ומלת והבדי. לה הפרוכת. זרה בעבור היותה מלרע. וכן והכית בצור:

ונתתה את הפרוכת וגו' והבאת שמה. מכאן משמע כי יקדים לתלות הפרוכת במקומו ואחר כך יביא הארון לפנים מהפרוכת, ובפרשת פקודי (לקמן מ' ג') אמד ה' אליו ושמת שם את ארון העדות וסכות על הארון את הפרוכת משמע כי יקדים הארון וכן עשה משה שהקדים הארון תחילה כמבואר שם. (פסוק כ') ונראה כי מה שהקדים נתינת הפרוכת להבאת הארון אינו אלא שרצה לגמור מעשה הפרוכת אבל סדר את מי יקדים הנה הובא בפרשת פקודי, או לצד כי סדר ההקמה אין זה מקומו אלא בפרשת פקודי ולא הוזכר כאן הבאת הארון אלא לומר מה משמש הפרוכת ומה מעשיו שהוא להבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים שהוא מקומו של הארון, לזה לא דקדק לומר מי קודם ותדרשנו במקומו:

וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא בְּקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:

וְתִתֵּן יַת כַּפּוּרְתָּא בַּהֲדֵי כְּרוּבַיָא דְּנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ בַּקּדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:

וּתְשַׁוִי יָת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא וְיָת מְנַרְתָּא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל צִדָּא דְמַשְּׁכְּנָא דָרוֹמָא וּפָתוֹרָא תִתֵּן עַל סְטַר צִפּוּנָא:

וּתְשַׁוֵּי יַת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא וְיַת מְנַרְתָּא כָּל קְבֵיל פָּתוֹרָא עַל סְטַר מַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא וּפְתוֹרָא תְּסַדֵּר עַל סְטַר צִיפוּנָא:

ושמת את השלחן. שלחן בצפון, משוך מן הכתל הצפוני שתי אמות ומחצה. ומנורה בדרום משוכה מן הכתל הדרומי שתי אמות ומחצה. ומזבח הזהב נתון כנגד אויר שבין שלחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח, וכלם נתונים מן חצי המשכן ולפנים. כיצד, אורך המשכן מן הפתח לפרכת עשרים אמה, המזבח והשלחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות:

ושמת את השלחן מחוץ ל. פרכת. אחר שסדר את הכסא בפנים סדר לפניו חוץ לפרוכת שלחן ומנורה הבאים לכבוד יושב הכסא, וסדר את המנורה בימין, והשולחן בשמאל, כאמרו אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד:

וְתַעְבֵּד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר:

וְתַעֲבֵיד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צִיּוּר מַחְטָא:

ועשית מסך. וילון שהוא מסך כנגד הפתח, כמו (איוב א י) שכת בעדו, לשון מגן: מעשה רקם. הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה: רקם. שם האמן, ולא שם האמנות, ותרגומו עובד ציר. מדת המסך כמדת הפרוכת, עשר אמות על עשר אמות:

ועשית. מעשה רוקם. פחות ממעשה חושב. והעמודים מצופים זהב גם וויהם זהב בעבור כבוד המקום. והאדנים לעמודים נחשת כי הוא אמצעי:

וְתַעְבֵּד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמוּדֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא סַמְכֵי נְחָשָׁא:

וְתַעֲבֵיד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמּוּדֵי שִׁיטָא וְתַחֲפֵי יַתְהוֹן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא חוֹמְרִין דִּנְחָשָׁא: