על אף שעברו מאה שנים מאז פטירתו של רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א, לא רק שזכרו לא מש, אלא שנשמות שלאו דווקא היו קשורות בו במשך חייהם – מאירות פתאום באור מזהיר את אורו הגדול ורוצות להשפיע אור זה הלאה. מו"לים (פרטיים וכן מסחריים) רבים משתוקקים להוציא את ספריו, על אף זכויות היוצרים שהטילו על כתביו ומגבילים את תפוצת חכמתו ומבטלים אחרים מלימוד תורתו. אך כולם יודעים שכל מחסום עתיד להיפרץ וככל שסכר הינו גבוה יותר - כך המים יהיו גועשים יותר – עד לשיפרצו את הסכר ויפוצו מעיינותיהם חוצה. לא פלא אם כן, שכל מה שכן מצליח לצאת לאור, הופך לרב מכר תוך זמן קצר.

מספרים, כי בזמן מלחמת הקוממיות, כשבאו הערבים לעיר העתיקה, ביקשו מחכם רבי בן-ציון חזן זיע"א ומהרב הגאון מינצברג זיע"א ללכת ולהיכנע בעיר העתיקה לעבדאללה טל שהיה אחראי על המקום מטעם מלך ירדן. לא רצה רבי בן ציון להתפנות, באומרו שקיבל הבטחה ממרן הבן איש חי, וזהו שמירה ובטחון שהוא סומך עליהם ביותר שלא יקרה לו מאומה. בסופו של דבר היה צריך להיכנע בפני המושל, ובאו לסגור לו את בית המלאכה, ואמר שהוא חושש שאם הוא ייכנע – יאמרו שרבנים נכנעו, על כן סבר כי עדיף שיכתבו מכתב רשמי בשם הצבא, וכן עשו. והנה בדרכם לתת את המכתב, שמעו צעקת "א-ללה הוא א-כבאר"! היה זה צלף ערבי שראה את היהודים והחל לירות עליהם עד שהיו בסכנת חיים. רבי בן ציון נפצע קל מכדור ששרט מעט את פניו. אחר כך ירו עוד ירייה שעברה ליד אוזנו. מיד החל רבי בן ציון לצעוק בקול רם: "חכם יוסף חיים וואן אינטה? ווינאק"? או בקיצור בעברית – 'איפה אתה', "הלא הבטחת לי שאמשיך בעבודתי"! כששמעו הערבים את דבריו – הפסיקו לירות. כשפגש בו מאוחר יותר אותו ערבי שירה בו, שאל אותו: "מה אמרת, הלא התכוונתי לירות לך במצח ואני צלף טוב, ופתאום לא יצא לי לצלוף וגם נתקע לי הרובה"! אמר לו רבי בן-ציון כי יש לו סגולה והבטחה מחכם אחד גדול בבגדאד, שבזכותו לא יאונה לו כל רע (סיפור ס"ז בספר זה). והנה ברוך ה', בזכות הבטחה זאת ניצלו חיי היהודים, והתקיימה הבטחתו של הבן איש חי.

מספרים, כי פעם אחת, שנים רבות אחר פטירת הבן איש חי זיע"א, נולד ילד אצל אחד מחסידי גור. מאותו הרגע שנולד הילד, פתח את פיו ואמר: "אבא" ו"אמא", כן התחיל לגרוס את כל התורה כולה! בתחילה אמר את אותיות התורה - אל"ף בי"ת וכו', אחר כך גרס את פסוקי התורה כולה, אחר כך גרס את התורה שבעל פה - המשניות, ואחר כך את הגמרות ועוד. כך שמעו אותו גורס את כל התורה כולה. כולם סביבו אמרו, שכנראה המלאך לא בא אליו להשכיח ממנו את התורה שלמד בבטן אמו. האדמו"ר מגור ועוד כמה רבנים ביקשו לעשות לו תיקון שישכח את תלמודו, מפני עין הרע. שמע על כך חכם רבי יהודה צדקה זיע"א והלך לישיבת גור לפגוש באדמו"ר. כשהגיע אל האדמו"ר, ביקש ממנו שקודם שיעשו לתינוק את התיקון, הוא רוצה לבחון אותו על ידיעותיו. נתנו לו להיכנס ולראות את התינוק ולשמוע ממנו במו אוזניו את הגרסא שלו. נכנס אליו רבי יהודה ושמע ממנו את גירסתו. ביקש לשאול אותו אודות ידיעותיו, ושאל אותו מהתורה – וענה לו. אחר כך מהנ"ך כולו – וידע, שאל אותו מהש"ס – וענה לו, שאל אותו מהרמב"ם - המשיך לצטט את הרמב"ם, שאל אותו מה'שולחן ערוך' – וענה לו, אבל כששאל אותו על פוסקים שהיו אחרי ה'שולחן ערוך' עצר והשתתק. 'באר היטב'? שתיקה, 'מגן אברהם'? שתיקה. 'טורי זהב'? שתיקה. 'כף החיים'? שתיקה, 'משנה ברורה'? שתק ולא ענה. וכששאל אותו אם הוא יודע הלכות מספר 'בן איש חי', מיד אמר לו: "הלא בן איש חי בשמים עושה רעש גדול וכל העם יוצאים לקראתו, בודאי שאני יודע"! והתחיל לצטט לו ולגרוס מתורת הבן איש חי בעל פה. אמר לו רבי יהודה: "איך זה, הלוא הבן איש חי היה אחרי המפרשים שכבר לא למדת"? אמר לו התינוק: "כך למדונו, עד ה'מגן אברהם' וה'טורי זהב', ומשם את הבן איש חי". ומספרים, כי אותו תינוק גדל והיה לאיש וכי כיום נמנה על אחד מחסידי גור, בעיר בני-ברק.

מספרים, שאחרי פטירתו של האדמו"ר מבעלזא הראשון, כתבו על המצבה שלו שהוא 'חד בדרא'. היינו האחד שבדור. גם כשנפטר האדמו"ר מבעלזא השני כתבו על המצבה שלו כמו שכתבו על מצבתו של האדמו"ר הראשון, שהוא 'חד בדרא'. כשנפטר האדמו"ר מבעלזא השלישי, שחי בתקופתו של הבן איש חי זיע"א, באו לשאול את בנו של האדמו"ר – כנהוג – מה לכתוב על המצבה? אמר להם בן האדמו"ר, כי בניגוד למה שנכתב על מצבותיהם של שני האדמו"רים הקודמים, לא יכתבו הפעם על המצבה של אביו את התואר 'חד בדרא'. התפלאו החסידים על כך, ושאלו אותו לפשר העניין, וטענו בפניו שהרי סוף כל סוף הוא באמת 'חד בדרא'! אמר להם הבן: "דעו לכם, יש חכם גדול בבבל ושמו רבי יוסף חיים, והוא המחזיק בתואר של 'חד בדרא', ועל כן, אני לא יכול לכתוב על המצבה של אבי שהוא 'חד בדרא'". לימים כשנפטר אותו בן, והוא היה האדמו"ר הרביעי לחסידות בעלזא, אמרו שלא לכתוב על המצבה שלו 'חד בדרא', כשם שהוא לא כתב על המצבה של אביו 'חד בדרא', למרות שכבר לא היה אז הבן איש חי בחיים. ראו נא - כי גם במדינות אירופה ובכל ארצות תבל העריכו את גודל חכמתו וקדושתו.

מספרים, כי במבצע האחרון בו חדרו כוחות הצבא של אמריקה אל ארמונו של סדאם חוסיין - שם רשעים ירקב, בבגדאד, מצאו בו אוצרות רבים שנשדדו ונחמסו מיהודי קהילת בגדאד במשך השנים. אחד האוצרות היה גנזך מאוצרות ספרייתו של הבן איש חי זיע"א, שנשמר היטב במרתפי הארמון. לאחר שנאספו הספרים משם, עשו חלק מהם את הדרך לישראל, והשאר מצאו את מקומם החדש בוושינגטון בירת אמריקה. ומספרים, כי לימים, כשגילו בבגדאד את המחטף הנועז שביצעו האמריקאים בשיתוף היהודים, דרשו בתוקף שישיבו להם את אוצרות אלו, שהיוו להם כמקור ברכה. ברוך ה' ששאלתם ובקשתם נפלו על אוזניים אטומות.

מספרים, כי בצפת היה יהודי צדיק גדול וכונה בשם הרידב"ז - רבי יעקב דוד בן זאב, שהיה מגדולי רבני האשכנזים. הוא היה חריף מאוד וחלק על דברים רבים בדרך מלחמתה של תורה. פעם אמרו לו שהגיע ספר של ה'בן איש חי' ורצו להראותו לו, ומראש אמר להם בנימה של ביטול "הניחו לי מהאחרונים האלה", דהיינו שאין לו צורך בספר זה. בכל אופן הביאו לו אותו, ואמר להם: "תשימו אותו בארון הספרים למעלה למעלה, שלא יפריע לי כאן". ומספרים, כי לימים היתה לו שאלה קשה בהלכה וחיפש בהרבה ספרים ולא הגיע לכלל הכרעה. אז ביקש שיורידו לו את הספר ההוא ששמו לו למעלה שלא בהישג יד, אולי ימצא בו משהו. הספר היה 'בן יהוידע' על הגמרא, פתח אותו הרידב"ז וראה כיצד הבן איש חי זיע"א מקשה ומתרץ, ואז ראה שם ששולח לעיין בספר 'מקבצאל'. חיפש הרידב"ז בביתו את הספר ולא מצא. הלכו לחפש לו את הספר כבקשתו, אך לא מצאו. מיד הוא ביקש לקרוא לחכם-רבי בן ציון מרדכי חזן זיע"א. כשזה הגיע, אמר לו הרידב"ז שהוא רוצה שיביאו לו את כל ספרי הבן איש חי שיצאו לאור. הביאו לפניו את כל הספרים, אך על אף שלא מצא את הספר שביקש, שכן לצערנו הוא אינו בנמצא, היה הוא אומר מאז - שכשהוא לומד בספריו של הבן איש חי – הוא מרגיש התעלות, ומרגיש איך קדושה רבה ושכינה מרחפת מעל הספר הקדוש הזה ומריח בו ריח טוב.

מספרים, כי פעם אחת, רצו כמה תלמידי חכמים מובהקים ועצומים ובהם חכם רבי מרדכי אליהו שליט"א, לכתוב ספר קיצור של ה'בן איש חי הלכות', ועשו כדבר הזה על ידי שהוציאו את כל מה שנכתב שקשור לקבלה וכדומה. כששמע על זה חכם רבי יעקב מוצפי זיע"א, קרא לרבי מרדכי וצעק עליו: "איך אתה עושה דבר כזה? וכי אתה יכול להוריד אפילו מילה אחת מדבריו של הבן איש חי?! קח את הספר הזה, תקרע אותו ותגנוז אותו"! תמה על זה רבי מרדכי ושאל: "למה לגנוז"? ענה לו חכם רבי יעקב: "יש שתי סיבות לדבר: האחת – משום שאם הספר יתפרסם – יעזבו כולם את הספר 'בן איש חי' המקורי, כי יעדיפו את הקיצור הזה על פני הספר שיש בו אריכות עם ענייני קבלה וכדומה, ונמצא זלזול בספר 'בן איש חי'". והוסיף חכם-רבי יעקב דבר שני: "וכי אתה חושב שלא ידע הבן איש חי לכתוב ספר שלא יהיה כלול בו רק פשט והלכות למעשה מבלי לצרף קבלה!? אלא ודאי שהוא הכניס קבלה – לומר לנו וללמדנו שלא יכולים לפסוק הלכות למעשה מבלי לדעת גם את משמועתה של הקבלה". ומספרים, כי כך עשו, וגנזו את הספר הזה. ומכך ניתן לראות את גדולתו ועוצמתו של הספר. ועם זאת ידוע ומפורסם כי בשנים האחרונות קם תלמיד חכם ובא לפני חכם רבי מרדכי אליהו שליט"א בבקשה שימליץ טוב בעדו בפני צאצאי הבן איש חי היושבים בלונדון, שיתנו לו הרשות להדפיס 'בן איש חי הלכות – מקוצר', וכתב לו רבי מרדכי המלצה, ונתן בה את הסיבה להסכמתו כעת משום שנצרכים אנו בעת שכזו גם לחיבור זה. ויבורך אותו תלמיד חכם שעושה ימים כלילות להוציא מזה הספר עוד ועוד מהדורות ומחלקם חינם לכל מי שחפץ ללמוד בהם, כדרך שעשה הבן איש חי.

מספרים, כי כמה מאלו שזכו לעבוד בביתו של הבן איש חי זיע"א, הגיעו ארצה ברבות הימים. אחד מהם היה רבי יצחק מזרחי מפתח-תקוה, שהיה הטבח בביתו של הבן איש חי במשך זמן רב. באחד מסיפוריו סיפר, כי לא פעם היה רואה מרחוק את הבן איש חי יושב ליד שולחן יחד עם שני זקנים נוספים שהיה לומד עמהם, פעמים אף זכה לשמוע את קולם, אך משהיה מתקרב אליהם היה מתפלא לראות כי הבן איש חי יושב שם ולומד לבדו. ומספרים, כי גם הגברת טאפחה שאשא, שהיתה הכובסת בבית הבן איש חי, היתה מספרת שראתה גם דבר זה ממש.

מספרים, כי בימינו ממש חיה לה משפחה באחת מערי המרכז, שעד לא מזמן רחוקה היתה ממסורת ושמירת מצוות. אבי המשפחה, שחש כי ימיו קרובים לקיצם, קרא את כל בני משפחתו אל מיטת חוליו וסיפר להם שאחריות גדולה, שעד כה לא סיפר להם עליה, מוטלת על כתפיהם בעניין המסורת, היות והם מצאצאיו של הבן איש חי, שעליהם נשא מידי יום את תפילתו "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו – כולנו – יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". ועל כן יש להם לקיים מצוות כיבוד אב ולקיים את מבוקשו של הבן איש חי. הדבר נגע לליבם של כל בני המשפחה, אך במיוחד ליעקב, בן המשפחה, שנודע לו אף כי הוא קרוי על שם בנו של הבן איש חי, רבינו יעקב זיע"א. יעקב גמל בליבו לשאת באחריות והתחיל אט אט בתהליך החזרה בתשובה וקיום המצוות, בדרך מסורת אבותיו.

מספרים, כי לפני שנים מספר, כשעוד היה ניר, בחור חילוני פשוט מתל-אביב, זכה לפגוש את הבן איש חי זיע"א, קרוב למאה שנה אחר פטירתו מהעולם. היה זה עוד כשניר היה בראשית שנות השלושים של חייו,.עת חלה במחלה נוראה שהביאה אותו לאשפוז בבית-החולים לתקופה ממושכת, כשבסוף תקופה זו הוא נפטר(!) ניסיונות ההחייאה עלו ברוך ה' בהצלחה, והוא שב לחיים. אך קודם חזרתו לחיים הוא חווה חוויה שאותה לא יישכח בחיים. הוא ראה את עצמו עולה לעולם העליון, שם הועמד בפני בית דין של מעלה. שם, הראו לו את עוונותיו הרבים אל מול זכויותיו המועטות. היו שם גם כיתות רבות של מלאכי חבלה שנבראו מעוונותיו וכעת עמדו וניסו להרשיעו בדין. לפתע צעקה הפכה את כל העולמות: "חכם יוסף חיים, חכם יוסף חיים, חכם יוסף חיים"! היה זה קולה של סבתו של ניר, עליה השלום. כל העולם התמלא באור אין סוף. ואז, אל העולם בו שהה ניר, נכנס הבן איש חי זיע"א. האור התחזק עוד יותר. מלאכי השרת שעמדו שם, פרשו כנפיהם כלפי מעלה, כמו הכרובים, מפאת הכבוד שהיו עושים לצדיק שנכנס. ואילו מלאכי החבלה זזו מרחק מה, מפאת שלא יכלו לסבול את הקדושה שנכנסה. לאחר שהבן איש חי נכנס, הוא הסתכל על ניר ושאל: "מי זה האיש הזה"? על אף שידע מי הוא. מלאכי החבלה צעקו לו: "האיש הזה איש רשע", והחלו מספרים לו את כל הדברים הרעים שניר עשה. כשסיימו, מלאכי השרת סיפרו לו את כל הדברים הטובים שעשה. הוא שמע את שני הצדדים, ואחרי ששמע אותם, הוא אמר: "בואו נרד למטה, ונשאל מי זה האיש הזה". 'למטה', מצוי עולם דומה מאוד לעולם שלנו, שם, הוליך הבן איש חי זאת ניר והמלאכים לבית הקברות. בית-הקברות היה מקום אותו היה פוקד ניר פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, שם היה שוטף את המצבות המלוכלכות מאבק, ומתפלל עבור הנפטרים שהיו קבורים תחתם. בנוהג זה החל אחרי שפעם לקח אותו בן דודו לקברו של סבם, לנקות את המצבה ולהתפלל עליו, וניר חש תחושה מרוממת בהנהגה זו. עתה, גם באותו בית הקברות, כל העולם כולו התמלא באור אין סוף, והנפטרים יצאו לכבוד הבן איש חי, שמיד החל לשאול אותם אודות ניר. בזה אחר זה מסרו עדות נאמנה אודותיו איך היה מנקה מצבותיהם ומתפלל בעבורם. אך לא היו בעדויות אלו כדי להכריע את כף המאזניים לזכותו של ניר ונפסק כי עליו להפטר מהעולם הזה. בפניו של ניר הראו את כל סדר הלויה שלו ואת מקום קבורתו. אך אז יצאו מגדרם כל אותם נפטרים שניר עשה עמם חסד וקבלו על ההחלטה, אך ללא הועיל. נשמה אחת, שניר גמל עמה ועם אחותה חסד בעולם הזה, כשהקים עבורם מצבות בבית העלמין, קבלה בפני בית הדין על גזר דינו ופנתה אל הבן איש חי ואמרה: "חכם יוסף חיים, האיש הזה הקים עבורנו מצבות, הדרך שהלך – בעיניכם לא נחשב"? בדקו בשמיים כמה שכר פסיעות היו לניר בעבור מעשה זה שעשה, אך מצאו שהיה עדיין רחוק מלהכריע את הכף לזכות. קראה אותה נשמה ואמרה: "חכם יוסף חיים, האיש הזה עשה לנו גילוי מצבה", משמע - הביא עשרה אנשים שיענו לקדיש ונתן להם מיני מגדנות שיברכו עליהם, וכל זה לעילוי נשמת הנפטרת. המשיכה אותה הנשמה ואמרה: "אמן אחד שאמרו שם – בעיניכם זה לא נחשב"? החליטו בשמים לבדוק, והחלו להביא את הנשמות שהיו נוכחות בגילוי מצבה. אותם נשמות חיות עדיין בעולם הזה, על כן הביאו אותם להעיד בבית דין של מעלה, בעת שישנו בלילה, ושאלו אותם על כל אופן הברכות שעשו אז לעילוי הנשמה - מה בירכו ובאיזה סדר? ואותם נשמות סיפרו הכל – החל מהאופן בו שיכנע אותם ניר לבוא ולהשלים מניין ועד לאחרון הפרטים בעניין קדימת הברכות. אז מצאו בית הדין של מעלה כי ניר יוצא זכאי, אך עדיין לא בכדי לחזור לחיים בעולם הזה. צעקה של נשמה נוספת נשמעה, הפעם היתה זאת האחות השנייה שניר הקים עבורה מצבה: "חכם יוסף חיים! האיש הזה קנה מהעודף של הכסף שאסף עבורנו [ספרים לזיכוי הרבים], אם למישהו נהיה הרהור תשובה – בעיניכם זה אינו נחשב"? – כוונתה היתה לחמישים ספרי 'משיבת נפש' של רבי נחמן מברסלב שקנה ניר לזיכוי הרבים מאותו עודף שנשאר ברשותו. כל העולמות נרעשו והטלטלו. אז הוכרעה הכף לזכות מלאה וניר יצא זכאי. אך עתה, היה זה ניר שפחד כבר לרדת חזרה לעולם הזה, ושאל מי יהיה ערב לו שלא יחטא, והתחנן על זאת לפני הבן איש חי. אז, מסיבה לא ברורה, ביקש ניר מהבן איש חי, כי הוא רוצה לפגוש ברבי יונתן בן עוזיאל. לקח אותו הבן איש חי למקומם של הצדיקים, מקום בו הכניסה למלאכים אסורה. "אתה רואה שם"? הצביע הבן איש חי לעבר נקודה, "שם נמצא רבי יונתן בן עוזיאל". אך ניר לא היה בדרגה מספיקה כדי שיוכל להסתכל. "עכשיו, תרד למטה", הורה לו הבן איש חי זיע"א, "כי חבר שלך מחכה לך". לפני שניר ירד, שאל אותו הבן איש חי זיע"א שלוש פעמים: "מה תעשה כשתרד"? אך ניר, שכבר היה רשע בעיני עצמו, בוש היה מלענות. ואז הראה לו הבן איש חי פנים כועסות וחזר ושאל: "מה תעשה כשתרד?". ענה ניר: "אחזור בתשובה", כך גם שלוש פעמים. אז התעורר ניר בבית-החולים לשמחת ולהפתעת חברו ורופאיו. כשהוא זוכר את כל אשר חווה.

אולם הגאון רבי יוסף חיים לא מת! ספריו הקדושים והחביבים המלאים זיו ומפיקים נוגה, יתנו עידיהן ויצדקו, כי אמרו חז"ל (ברכות יח:): "בן איש חי", אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא 'בן איש חי' – שאפילו במיתתו קרוי 'חי'. אף ספרו בהלכה ואגדה 'עוד יוסף חי' מעיד כי עוד רבינו יוסף חיים חי בקרבנו, וזכרו לא ימוש מתוכינו. נלכה נא באורחותיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. זכותו תגן עלינו לעד. ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים.