נזר כהן-הקדמה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי אשר שם חלקי בין יושבי בית המדרש וזיכני להסתופף עוד משחר נעורי בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בעיה"ק ירושלים תובב"א, בראשות מרן ראש הישיבה, ענק האמת הצרופה, הגאון הגדול רבנו שלום כהן שליט"א, לרוות מנועם דברי תורתינו הקדו', הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, מאירים לבו של אדם ומיישרים דעתו ואורחותיו לראות ולדעת בכל דבר ועניין איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, וממלאים שמחת חיים ועונג אין קץ את העמל בהם, ככתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עינים. ובזוה"ק (חיי שרה קלא, ב) איתא על הפסוק גל עיני אביטה נפלאות מתורתיך, רבי אלעזר פתח ואמר כמה אינון בני אדם טפשין, דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא. בגין דאורייתא, כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי איהו וכו', וליומין אריכין בעלמא דאתי, בגין דאינון חיין שלמין, אינון חיין דחידו, חיין בלא עציבו, חיין דאינון חיין. עיי"ש. וזה דבר שהחוש יעידהו, שכל כך עמלים וטורחים רוב בני האדם להשיג ממון ומקריבים זמן יקר למענו, רק מתוך שאיפה לחיות על ידו חיים טובים ומאושרים, ולבסוף או שאינם משיגים את אשר רדפו אחריו ונותרים קרחים מכאן ומכאן, או שמשיגים ממון, אבל אינם מגיעים לתכלית ששאפו להשיג על ידו חיים טובים ומאושרים. ואילו העוסק בתורה בעמל כראוי, מתקיים בו הכתוב הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. חייו מאושרים, מידותיו משתפרות עד שמיתקנות, שמח הוא בעמלו - עמל תורה ויודע מתוך היקף ידיעותיו בה את הדרכתה הנכונה והנפלאה כיצד לנהוג בכל עניין וכיצד להתמודד עם כל מצב, הן בקיום מצוות ה', הן במלחמת היצר, הן בענייני שלום ביתו וחינוך ילדיו, ואפילו בענייני חיי היום יום וכידוע מכללי ההנהגה שבמאמרי חז"ל רבים הפזורים במשנה אבות ובמדרשי חז"ל וברחבי הש"ס. וכך הולך הוא ונבנה הולך וגדל בתורה עד אשר תורתו מכרזת עליו וזוכה שיתקיים בו הכתוב אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד.
נמצא הבוחר בעמל תורה, בוחר במה שכל הטוב בעוה"ז ובעוה"ב כלול בו. משל לאדם זקן ועשיר שגילה יבשת חדשה אשר נהייתה קניינו, וביקש להקים בה מערכת מימשל להנהיג יושביה. וקיבץ את כל בניו וביקשם שייצאו ממקומם למשך כמה שנים כל אחד להיכן אשר יבחר, וילמדו את כל הנדרש לאנשי ממשלה לדעת, וכשיחזרו במועד שקבע ימנה כל אחד לתפקיד ממשלתי לפי ידיעותיו. הלך האחד לבית ספר צבאי באמריקה ללמוד דרכי מלחמה, והשני לאוניברסיטה בצרפת ללמוד כלכלה, והשלישי לרוסיה ללמוד מסחר וכך כולם. אולם הצעיר שבהם בחר להגיע לארמון מלוכה באחת ממדינות העולם, ולמד שם כל הנהגות המלכות ודרכי המלחמה ושיטות הכלכלה ודרכי המסחר בין מדינות וכו'. ומשחזרו ובאו במועד שקבע אביהם, בחן את כולם וראה כי כל אחד מוגבל בתחום ידיעותיו, ואילו זה הצעיר בקי בכל החכמות ואף קיבל הנהגות מרוממות וגינוני מלכות. ומיד הכתירו למלך המקום, לפי שהכל כלול בו. וכן הוא ממש העוסק בתורה ועמל בה כראוי, זוכה לפסגת הידיעות והמעלות והאושר ושמחת המילוי והסיפוק השייכות בבן אנוש. ואף שבדרך כלל בתחילה אינו חש שהחכים והתקדם, אולם עם הזמן רוכש הוא עוד ידיעה בדרך הלימוד ובעוד עניין הלכתי ובעוד תחום תורני ובעוד הנהגה ועצה נכונה, עד שנעשה בקי ברוב ככל ענייני התורה ובכל תחומי וענייני החיים, דהפוך בה והפוך בה דכולה בה. שכן קובץ הוא פרוטה לפרוטה המצטרפים לחשבון גדול. וזה עיקר הדבר שיצרו של הלומד מנסה להטעותו בו ולייאשו כאילו אינו מתקדם בלימודו. והרואה שגובר עליו יצרו בזה, ימשיל עצמו לאותו גבאי שנכנס בפקודת האדמו"ר לבית מדרש שבו שלשת אלפי חסידים, והכריז כי היות שנדרשים כשלשת אלפי דולר להצלת חיי אדם הורה רבם שיתן כל אחד דולר אחד. הרי אם באמת יתן כל אחד דולר, יגיעו לסכום הנדרש ויינצלו חיי אותו אדם. אולם אם אמור יאמר האחד בלבו, אין צורך בנתינתי, מה יוסיף או יגרע דולר אחד לכאן או לכאן, הן אם כל אחד יאמר כך, לא ייאסף מאומה. לפי שזהו סוד הפרוטה המצטרפת לפרוטה עד שנעשה חשבון גדול ועצום שיש בו ברכה גדולה. וכן הוא בלימוד התורה הקדו'. עתה לומד הוא מסכת זו העוסקת בעיקר בעניין אחד, ורוכש את ידיעתה עם כל העניינים הכלולים בה. ואח"כ עובר ללימוד מסכת אחרת ורוכש את ידיעתה עם כל העניינים הכלולים בה, וחוזר על הראשונה שלא לאבדה. וכן הלאה בגפ"ת ובהלכה ובמוסר עד שנעשה בקי בכל חלקי התורה.
אשר על כן יזכור הבן תורה תמיד כי עליו לנצל את שנות הבחרות, בטרם רחיים בצוארו, עול אשה ומשפחה ועול טרדות הפרנסה, ויקדיש כל עיתותיו ללימוד בעיון ובהיקף ידיעות רחב בכל חלקי התורה כדורות הקדמונים, ולא יגביל עצמו ללימוד הנלמד מטעם הישיבה. שלימוד זה לא נועד אלא לשם המסגרת הבסיסית ללימוד באופן השוה לכל נפש, שלא להכביד על חסר הרצון והמרץ והיכולת הטבעית לבל ישבר. אבל בר הדעת יודע שמסדרי הישיבה שלומד כמו כולם יצא לבסוף כמו כולם. ואין גדול שגדל רק מסדרי הישיבה. אלא יוסיף וילמד וישקיע בעמל תורה יותר מהנדרש ע"י הישיבה, ויגדל יותר מכולם. ויש המתפתים בימי הבחרות היקרים מפז להשקיע עצמם בענייני חסד על חשבון זמן גדילתם בתורה, וגם זו טעות היא. שדי לו לבחור לעסוק בענייני החסד המזדמנים מפעם לפעם (עי' ש"ע יו"ד סי' רמו סי"ח "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו"), ויקדיש עיקר זמנו לעמל תורה ולעבודת המידות ולכוונה בתפילה ושאר ענייני העבודה הרוחנית. ודכירנא כד הווינא בימי הנערות המאוחרים, ועמד על הפרק עניין של ניהול ארגון חסד בישיבה והציעו האחראים שאקח עניין זה עלי והפליגו במעלת גמילות חסדים וכו', ונבוכתי באשר נכון לעשות על פי רצון הי"ת, ושמתי פעמי אל בית מאור הדור זקן ראשי הישיבות הגרא"מ שך זצ"ל ופרשתי ספקותי בפניו, והשיב בשאלה ברכות לשונו המיוחדת: "איזו מסכת אתם לומדים עכשיו?" והשבתי. המשיך ואמר: "תאחוז בגמרא הזאת ואל תעזוב אותה, תגמור את המסכת ותחזור עליה שוב ושוב עד שתהיה בקי בה. תיקח מסכת אחרת ותלמד גם אותה שוב ושוב, ותלמד ותחזור ותשנן בנוסף לשיעורים ולסדרים שיש בישיבה, תלמד ותחזור ותהיה בקי בזה. חסד שלוקח הרבה שעות, תשאיר לאחר כך. עכשיו אתה צריך לגדול. אם היום תשקיע בלימוד ותהיה גדול בתורה, בעתיד תוכל באותו מספר שעות של נתינה לעשות חסד עם אלפי אלפים ולא רק עם המספר של התלמידים שיש עכשיו בישיבה". עכת"ד. נמצאנו למדים מדב"ק ז"ל שאפילו מצד עניין חובת החסד המוטל על האדם, העמל בתורה בצעירותו יזכה לעשות חסד עם כלל ישראל הרבה יותר מתרומתו לסובביו בעת שצריך להיבנות. ועוד למדנו שגדילת הבן תורה אינה תלויה רק בהשקעתו בעיון הלימוד אלא גם בהיקף ידיעות רחב, וכידוע שדרכו הייתה תמיד לזעוק ולהתריע בשיעוריו ובכתביו על הטעות הנפוצה בכמה ישיבות שבזמן שלם לומדים רק כמה דפי גמ' ולא רק שהבחור יוצא עם הארץ גם חסר שמחה וסיפוק הוא ומאבד את החשק בלימודו ואת השאיפה לגדלות.
אמנם יש להדגיש את חשיבות הסדר הנכון בנושאי וספרי הלימוד. כי בהיות ודורנו דור שפע הוא, ואינו כדורות שטרחת והוצאות הדפוס היו רבות ולא היו ספרי הקודש נדפסים בהמוניהם ומצויים בהישג יד כבזמננו, הנה שפע ספרים זה כיום, הגם שמבורך הוא בודאי, עם זאת גורם הוא טעות רבה בעיקר אצל צעירי הלומדים, טעות הנמשכת לא פעם גם בבגרותם, שאינם יודעים לייחס את המשקל הראוי לכל ספר ולדעת מהו שיעור הזמן אשר נכון להקדיש לו, ומהו סדר העדפות הנכון בלימוד. שמתוך שהורגל לראות סט משניות במדף הארון בסמוך לספרים כה רבים ואף ממחברי הדור האחרון, מצוי שמשקיע בלימוד חיבורים מאוחרים זמן רב יותר מהנכון והראוי להם, עוד בטרם הקיף בלימודו את רוב ספרי היסוד – משניות וגפ"ת. ואף שאמנם נכון הוא שיש שכדי להכניס מתיקות מיוחדת בלימוד יש לשלב חקירות ובירורים מגאוני הדורות האחרונים, מ"מ יש לדעת את גבול הזמן שמותר להקדיש לכך.
לפיכך חובה על הלומד ליתן לבו לסדר העדיפות הנכון כמה זמן יקדיש לכל לימוד, וחובה על המחנכים לעורר את לב הלומדים הצעירים על כך.
עוד יש ללומד לבדוק ולבחון את עצמו עד כמה מודע הוא לחשיבות הרבה ולערך העליון שעליו לייחס לשינון מה שלמד, שלא יהיה כאותם אשר עמלים להבין את הסוגיה וההלכה, ומשקיעים ומקדישים לכך זמן רב ויקר, ולאחר זמן כל אשר עמלו בו חלף ופרח והיה כלא היה בדעתם. ולכן על הלומד להיות בבחינת חכם הרואה את הנולד ויעורר עצמו על מעלת השינון שוב ושוב של הלימוד אשר כה השקיע בהבנתו, שיהיה לו לקניין תמידי. והדבר נמשל לצובר יהלומים בעמל רב שחופר באדמה ומחפש ומוצא ומנקה ומלטש כל אחד מהם עד שנעשה בעל ערך רב, ושמח על כל אחד מהם, ולבסוף נוטלו ומניחו בערימה על שפת הים ועד שהוא הולך וטורח להשיג וללטש יהלום נוסף באים הגלים וסוחפים ונוטלים מעט מעט מגבעת היהלומים עימהם אל תוך הים, עד אשר נשאר עם מעט מן המעט ממה שהיה לו. מי טיפש יעשה זאת. ובאמת שיש יצר הרע המשקיע בדבר זה להרפות ידי הלומד שלא ישנן את לימודו כמבואר בספרי (במדבר קיט ד"ה אני חלקך) וז"ל "סעדני ואושעה ואשעה בחוקיך תמיד, שלא אהא לומד תורה ושוכח, שלא אהא לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות". וכן מבואר במסכת תמורה (טז.) בבקשת יעבץ עיי"ש. הרי שהיצר מניחו ללמוד דבר חדש אבל אינו מניחו לחזור עליו ולשנותו. וטעמו של היצר מובן, שאם אינו משנן יישאר בלי ידיעת וקניין התורה כל ימיו, ובדרך כלל יביאו הדבר לחוסר סיפוק, וממנו לעצבות, וממנו ליאוש, וממנו אל דלת בית המדרש החוצה. ולכן בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם איתא "בתלמוד" שפירושו להיות מורגל בשינון, ותלמוד הוא לשון הרגל ככתוב (ירמיה לא, יז) "כעגל לא לומד" שביאורו לא הורגל לעול. לפי שזהו מהות הלימוד להיות מורגל באשר לומד שיהיה על לשונו תמיד לחזור עליו ולשננו (וזאת יש לדעת, שבכל דור ישנו הניסיון המיוחד לו בענייני ניצול הזמן לגדילה בתורה. בדורות הקודמים היה ניסיון ניצול הזמן תלוי בטרחת הנסיעות והעמל בכל דבר שהכל היה אורך זמן רב כגון לרכב ע"ג בהמה או אפי' ללכת ברגל מעיר לעיר וממדינה למדינה וטרדות ואריכות הזמן בדרכים היה ניסיון גדול ללימוד תורה, וכך גם כל פעולת עזרה בענייני הבית בעת הצורך הייתה כרוכה בזמן רב כבישול ע"ג עצים לאחר שחיטת העוף או לקיחתו לשוחט ומריטתו והמלחתו והבערת העצים ומשך הבישול וכן בכל דבר. והיום שהכל מוכן ומגיעים בזמן קצר ממקום למקום על ידי התפתחות רכבים ומיכשור חדיש, והמקפיא והגז ודומיהם מזרזים כל דבר, עיקר הניסיון בניצול הזמן הוא שלא לבזבזו על ידי מיכשור חדיש אחר, ככלי הדיבור וההאזנה והצפייה, אפילו בדברים המותרים אלא שאינם תורה ואין בהם תועלת ללימוד התורה. והחכם עיניו בראשו להרויח מכאן ומכאן. שמשתמש בכלים החדישים לצמצם את הזמן המושקע בענייני החומר כפי ההכרח הנדרש, ומנצל את כל זמנו הנותר להתמלא בתורה על ידי לימוד בהבנה ובעיון נכון ושינון לימודו בכל עת).
ודרך השינון הראוי, תחילה ילמד הסוגיה ברצף פעם אחת, וישוב מיד ללומדה לא לשם זכירה אלא להבנה עמוקה וברורה יותר. וכך עד ארבע פעמים של לימוד ראשוני כשבכל פעם מגלה עומק ופרטים חדשים או לכל הפחות נעשית הסוגיה מסוכמת ובהירה יותר. ובכל יום כשניגש ללמוד יפתח את הספר בזריזות, ומתוך ריכוז של שמחה יתחיל לחזור (בפיו ואוזניו שומעות) מתוך הבנה מליאה וזריזה, מתחילת המשנה האחרונה או מתחילת הפרק או המסכת (לפי כוחו וקצב הספקו) גמ' רש"י, כאשר לנגד עיניו להגיע אל הסוגיה החדשה (ולכן שאלות חדשות שמתעוררות יכתבו בשולי הדף או במחברת הערות לבירור), ולאחר שכרבע מהזמן המיועד ללימוד החדש הוקדש לחזרה על הנלמד לאחרונה, יעבור ללימוד הסוגיה החדשה. ומלבד זאת יקדיש סדר לימוד מיוחד לשינון מסכתות שלמד בעבר, ובנוסף יהיה איתו תמיד ספר משניות עם סימניה בתוכה, לשינון משניות בכל זמן קצר פנוי כבשעת המתנה בתור לנטילת ידיים ולא יבוש מפני המלעיגים עליו. שבעוד שנים יראה להיכן הגיעו המלעיגים ולהיכן הגיע הוא.
והגדרת העיון הנכון, הוא ללמוד לאמיתה של תורה. היינו להבין את עומק כוונת השקלא וטריא ומסקנת הסוגיה באופן נכון לפי כוונת השואל וכוונת המתרץ וכוונת מסקנת הגמ', עד שכל הסוגיה בהירה ומוארת מראשיתה ועד סופה. וזה סוד השמחה האמיתית בלימוד העיון, שאינה אלא רק כאשר מגיע להבנה ברמה זו. אבל כל זמן שלא הגיע לכך באותה סוגיה, אלא בעודו בהבנה מעורפלת כבר ממשיך לסוגיה הבאה, או גרוע מכך שקודם שהבין הסוגיה כראוי כבר עובר ללמוד פלפולי המפרשים על הסוגיה, לא יוכל אף פעם להגיע לחדוות הבהירות והיצירה במבנה הסוגיה. וזה המפלפל במפרשים בטרם פרושה לפניו כל הסוגיה, דהיינו שתהא נהירה לו בבהירות ויודעה היטב עם השקלא וטריא עד המסקנה, מן הסתם לא פעם מרגיש הוא בתוך תוכו כי כל פלפוליו הבל המה רוח יישאם. שהרי כל האילן הגדול והענפים שמצמיח בפלפוליו נראה כפורח הבשילו אשכלותיו ענבים, אך אין לו שורש כראוי, וכל קושיה קלה ונכונה מתוך הסוגיה שלא הבין, עוקרתו לאילן עם כל ענפיו ותפארתו והופכתו על פניו. ולא יהיה נמהר בלימודו ומבקש לדחוק את השעה, שהלומד כך הרי הוא כבנאי פזיז וחסר סבלנות, היוצר עיטורי קישוטים על שלד ברזל של בניין בטרם יציקת הבטון וטיחת הקירות בטיח, שאין זו דירה כלל ובודאי שלא יוכל לבנות על "מבנה" כזה קומות נוספות עליונות.
אמנם לרוב עומק הסוגיות הגמ' ודיוק חז"ל בלשונם, דרגות דרגות יש בהבנת הסוגיה ובהירותה. לא הרי הבנת המתחיל בלימוד הגמ' ובהירות הסוגיה בפניו, כהרי הבנתה ובהירותה בפני המורגל בלשונה ובדיוק דבריה. וממילא לא הרי שמחתו וסיפוקו של זה הראשון בסיום הסוגיה לאחר עמל רב, כהרי שמחתו וסיפוקו וצהלת לבו של זה האחרון בסיום לימודו בעמל רב. אבל בודאי הצד השוה שבכולם הוא הכרח ההבנה הבסיסית של הסוגיה והבהירות הנדרשת ללימוד בעיון.
והדרך לזה, הוא על ידי שלומד תחילה כל הסוגיה עד סוף העניין לפי פשט הדברים. אם הוא בתחילת דרכו, ילמד מיד כל משפט עם רש"י, ואם הוא ותיק בלימוד ינסה להבין תחילה בעצמו מתוך הסוגיה ותיכף יבדוק ברש"י אם הבין נכון. ובסיום לימוד הסוגיה יחזור עליה כאמור לפחות ארבע פעמים רק לשם הבנה נכונה. ואם מרגיש שהסוגיה עדיין לא נהירה לו ישוב עליה שוב ושוב עד שתהיה מובנת לו ובהירה לפניו מתחילתה ועד סופה. ואח"כ יעבור ללימוד התוס' (מלבד תוס' העוסקים בהבנה בסיסית של הסוגיה שיכול לשלבם כבר באחד משלבי תחילת לימוד הסוגיה). ויקפיד מאד מאד על לימוד המהרש"א שהוא מיישר שכלו של אדם בהבנת עומק סוגיה זו וגם מלמדו בכלל איך ללמוד גמ' בעיון נכון. ונהירא כד הווינא טליא בתחילת הלימוד בישיבה קטנה, שהיה מורנו הגאון רבי אליהו שרס שליט"א מבאר כל סוגיה במתינות ונעימות, ואח"כ היה מורה לכל הלומדים בשיעור לפתוח מהרש"א ושואל מה מקשה המהרש"א. והיו הכל שותקים ומעיינים דקות ארוכות בדברי המהרש"א, ומנסים לפצח מילותיו. והיה הרב ממתין עד שכמה וכמה תלמידים יצביעו, ובחיוכו האוהב היה מרמז במנוד ראש לאחד הלומדים להשיב, כאשר הכל דרוכים אם אמנם יזכה זה לשבח על הבנה נכונה של המהרש"א. ואחר כך היו דנים בניסיון להשיב על הקושיה שהקשה המהרש"א ועוברים ללימוד והבנת תירוצו. ואשרי מי שהיה זוכה לכוון לתירוץ המהרש"א. צהלתו על פניו כל השיעור, ביודעו מתוך התייחסות הרב למהרש"א את ערך הסברא הישרה של דבריו. וכך הרגילנו לשאוף להבנה נכונה ולסברא ישרה, יאריך הי"ת ימיו בטוב ושנותיו בנעימים על כל הטוב אשר גמלנו.
רק לאחר שהסוגיה נהירה ופרושה לפניו וזוכרה כראוי, יעבור לדברי הראשונים ופלפולי האחרונים ויהיו האילן והבניין יציבים ומפוארים כראוי. ובדרך כלל אף יזכה לחדש אז בסוגיה חידושים נכונים המכוונים לאמת ואיתנים לעד שכל רוחות וקושיות שבעולם אינם יכולים להם, שהרי ציציה ופרחיה ממנה הם, ויתקיים בו הכתוב "פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עיניים", יחד עם "יראת ה' טהורה עומדת לעד". שהרי יש בו בלימוד זה שלומד לאמיתה של תורה לנטוע בו יראת שמים טהורה, בנוסף לאהבת הלימוד והעסק בתורה הקדו' וחדוות היצירה והבניה בדבריה.
וכשיהיה בקי בכמה סדרי משניות ובכמה וכמה מסכתות גמ' על-פה בהבנה ישרה ובעיון נכון, הדרך כבר סלולה בפניו להיות תלמיד חכם מופלג ואף ממאורי הדור. לפי שהלומד בדרך זו ונעשה סיני עם היותו עוקר הרים, מועילה לו בקיאותו בספרי היסוד - משניות וגפ"ת להבין כל סוגיא יותר לעומק ולכוון יותר לאמיתה של תורה בכל שלומד. לפי שמלבד שנעשה שכלו חפצא של תורה לרוב אוצר התורה שבתוכו ובכך יודע לחשוב בהלך חשיבה של תורה כמושכל ראשון, עוד נוסף בו שכל משנה המובאת בסוגיא ממקום אחר להקשות ממנה ולדון בה, הלא בהירה היא ומובנת הרבה יותר למי שכבר למד את כל המסכת שאותה משנה מופיעה בה, והיא הנותנת לו להבין את עומק הקושיא ממנה ואת בהירות התירוץ וכל השקלא וטריא בעניינה במסכת שלומד. וגם היקף ידיעותיו מסייע לו להספיק יותר בלימוד דפי גמ' חדשים בכל מסכת שלומד לפי שהרבה מהמובא שם כבר יודע על-פה מלימודו במקום אחר בש"ס. וגם כאמור חש סיפוק ושמחה בלימודו, מתוך שרואה שיודע כמה מסכתות משניות ומסכתות גמ', ומקבל מרץ וכוחות בעוז ותעצומות להמשיך ולעמול בתורה. וכבר העידו רבים מגדולי ישראל על ריבוי השינון בישיבות בדור הקודם עד שהיו מצביעים בישיבה על פלוני שלמד מסכת יבמות שלשים פעם ומסכת כתובות ארבעים פעם וכך בחורים רבים. ולא בשמים היא ליישם דבר זה ובלבד שילמדו בדרך נכונה. שהלא קובץ על יד (היינו מעט ועוד מעט) ירבה, וכאמור. ולא כאותם רבים שנתייאשו מלימודם לאחר כמה שנים כשבדקו מה עלתה בידם ולא מצאו אלא כמה דפי גמ' במסכת זו ועוד כמה דפים במסכת אחרת וכיוצא בזה, ומשום שיטת לימוד קלוקלת זו אף אם לא עזבו את עולמה של תורה, מ"מ חדלו מלשאוף לגדלות מתוך שאיבדו את תקוותם להיות תלמידי חכמים על-פי יכולתם באמת והכישרונות שנתברכו בהם. רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה.
אמנם דבר מצוי הוא שלעיתים הלומד חש התרוממות הרוח וחשק עז בלימודו ובעבודתו הרוחנית ורואה מיד ברכה בעמלו. ומתוך כך עמל הוא בלימודו ימים ולילות ושמח על שמשיג הרבה בזמן מועט. או אז חי הוא בתחושה בטוחה כי הנה ימשיך כך ללא ספק כל ימי לימודיו בישיבה ובודאי יהיה מגדולי הדור. והנה לפתע עננים כהים עולים בתוככי לבו ומעיבים על חשקו ורצונו, וחש דכדוך וחוסר שמחה ומרץ כבתחילה, והנה חלפו כבר כמה וכמה ימים וזמנים, ואינו מתקדם אלא מעט, או אפילו אינו מתקדם כלל, ודוקא ימי פריחתו ועלייתו המהירה מכניסים יאוש בקרבו בהרגישו "אך מדומיין הנני, הנה סבור הייתי שמקומי בגובהי מרומים והנה עתה נודע לי קלוני ומצבי האמיתי, כי אך פשוט ונמוך ושפל אני במאד". ומתוך מחשבה זו עלול הוא לרדת מדחי אל דחי ולאבד תקוותו ומסוגלות גדולתו. ובאמת עליו לדעת כי זו טיבה וזה טבעה של דרך העליה והבניה של כל גדולי הדור, אשר אין מי שכל שנות תחילת גדילתו היו עליה מטאורית רצופה, אלא ימי ההספק הרב מבורכים הם על אשר רכש הרבה בזמן מועט, וגם ימי הצמצום אינם פסולים לפי שהם הכרח בטבעו של עולם, אצל זה יותר ואצל זה פחות, וצפויים הם שיגיעו. שהרי האדם אינו מלאך, וכשיידע מראש כי אך טבעי הוא שגם ימים כאלה יגיעו, לא ייבהל מהם בהגיעם, אלא ירכין ראשו כנגד הגל הסוער מולו עד אשר יעבור מעליו, וישוב ויזדקף ויתרומם. ודרך הרכנת הראש אינו על ידי נפילה בזרועות היאוש, אלא יצמצם את עמלו לשיעור מסויים כפי כוחו באותם הימים, ויאזור כוחות לתנופת העליה הבאה. ולהרגיע נפש הומיה נעתיק בזה מדבריו של רבנו תם בספר הישר (שער ו) המכנה את הבדלי הימים שבתקופת בנייתו של הבן תורה בשם "ימי אהבה" וכנגדם "ימי שנאה" (והביאם מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל בספרו עלי שור ח"א שער א' פ"ה). הנה לשונו הזהב: "ואחרי אשר גילינו סוד האהבה והשנאה נאמר, כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמים שניהם. פעם יגבר האחד, ופעם יגבר השני. ועל כן אין צריך בתחילת העבודה להיות חושש אם יקוץ בה. כי זה משפט האהבה בתחילתה. כי תגיע לתכלית ידוע ותחדל, ואח"כ תשוב ותתחדש ותתחזק כנשר". כלומר, בעל העבודה, הלא הוא הבן תורה, צריך להכיר בתחילת כניסתו למסלול עלייתו בדרכה של תורה כי יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. ועל כן אין צריך בתחילת העבודה "להיות חושש אם יקוץ בה". היינו אינו צריך לפחד שמא בשלב מסוים ארגיש כי הנני קץ בעבודה הרוחנית. "כי זה משפט האהבה בתחילתה" - כך בנויה הכניסה לדרך העליה בשנים הראשונות, עד ההגעה להתייצבות הקבועה בעולם האהבה והעונג הרוחני הנכסף. תחילת מסלול העליה עשוי פרקים פרקים, שלבים שלבים, כאשר פרק של קושי ותחושת ריחוק ושנאה מפריד בין פרק נוסף של עליה נמרצת מתוך אהבה ושמחת גיל עזה לבין פרק נוסף של עליה נמרצת מתוך אהבה ושמחת גיל עזה. בשלב הראשון באה ההתרוממות בגל אחד נפלא אהוב ומשמח, היא מגיעה "לתכלית ידוע ותחדל" היינו לרמת השגה מסויימת, ואז היא חדלה. תחושת דכדכוך עלולה לאפוף את הבן תורה שאינו יודע כי רק זמן הרפיה טבעי הוא, ובמצב הצפוי מראש הוא נמצא. ואח"כ "תשוב ותתחדש ותתחזק כנשר". לכן "אם תחלש האהבה ותגבר השנאה, אל יהא נואש בעבודה. רק יידע, כי לקץ ימים תתחלף". יחזק עצמו בימי הקושי על ידי הידיעה כי עוד הגלגל יתהפך. "ועל כן צריך המשכיל", אם אדם חכם הוא, "בראותו כי תיכנס השנאה בליבו ויקוץ בעבודה, לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר אניח הכול עתה ואחר כן אחזור אליה. אם יניח הכול, יאבד מידו, ואם יחזיק ממנו במקצתו, לא יאבד". כלומר, גם בזמני הירידה ינצל את הזמן בהתאם לכוחותיו באותה שעה, ישקיע במה שהוא מסוגל ויכול, ואז הנה בא יבוא זמן העליה הנמרצת מחדש.
על הבן תורה לזכור בעתות התנודות הללו כי דרך עלייתו דומה לציור קו אלכסוני העולה ומתרומם כל הזמן, כאשר בתוך קו עולה זה ישנן תנועות ותנודות של עליה וירידה. אבל בסך הכללי עולה הוא עד גובהי מרומים. כך היא דרך הבניה של הבן תורה עד היותו בן עליה מתוקן.
לאחר דברי ר"ת בספר הישר כותב הגר"ש וולבה כי יש ללמוד מכך יסוד גדול ביחס לעצמנו: "בהתקיף אותנו היצר אנו מתביישים בפני עצמנו לא מפני הרע והשפלות שביצר אלא מפני הפגיעה בכבודנו שבהתקפה זו. אנו החזקנו את עצמנו לאנשים רמי מעלה והנה מתעוררת בנו נטייה שפלה השמה לאל את הערכתנו העצמית. לכן, כל מגמתנו היא לשכוח את הכישלון הזה בהקדם והייתה כלא הייתה. אבל דווקא תגובה זו בלתי נכונה היא. התעוררות היצר מראה לנו, כי התעלמנו מהשכבות העמוקות של נפשנו אשר גם הן צריכות להשתתף בעבודתנו. אותה צורה אשר בה הופיע היצר, סמל היא לעניין רוחני הצריך תקנה. אם מתעוררת למשל במתמיד אחד תשוקה עזה לעזוב את לימודו באמצע ולצאת לטיול, סימן הוא כי השכבות העמוקות בנפשו מתחת לסף הכרתו טרם השלימו עם התמדתו, ועליו לשים לב אליהן ולפייס אותן. כיצד מפייסים את הכוחות הנפשיים? ע"י משא ומתן עם עצמו. לשכנע כוחות אלה בהכרחיות ההתמדה כאילו המשתכנע יהא אדם אחר שצריכים לשכנעו. רק ההתעלמות מכוחות הנפש העמוקים מסוכנת היא". עד כאן דבריו. מומלץ מאד לכל בן תורה לקרוא בעיון את כל דבריו המאירים של הגר"ש וולבה זצ"ל שם.
עוד יש לו לבן תורה לדעת את האמת אודות יוקרתו ומעמדו הרם בעצם היותו בן תורה המקדיש את עיקר זמנו לעסוק בתורתו של בורא העולם. וזה על ידי שירגיל עצמו להתבונן ולדעת תמיד כי על ידי תורתו ניצב הוא בראש פסגת הפירמידה האנושית בעולם. שהרי על ידי לימוד תורתו מחיה הוא ומאפשר את קיום העולם והיקום כולו. שכן הטביע הבורא ית' בטבע הבריאה וכמו שהכריז ואמר "כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה). ומשמעות פסוק זה פשוטה וכמש"כ הגר"ח וולוז'ין בנפש החיים (שער ד פרק יא) בזה"ל "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום". ע"כ. והיינו משום שכל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו ולימודנו בדברי התורה הקדו' וכמש"כ שם בנפש החיים עיי"ש כל דבריו. וזהו ביאור דבריהם ז"ל בגמ' (שבת פח.) התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. היינו שזהו תנאי הקיים במהות טבע הבריאה שאינה מתקיימת ללא תורה כקוד הקיים בתוכנת מחשב ואמור למחוק את כל העולמות המורכבים הבנויים באותה תוכנה מיד כאשר תנאי מסויים יחסר בה. ובמשל פשוט יותר, כשם שתמונה המוקרנת על הקיר זקוקה לזרם החשמל בכל רגע ורגע, ובתמונה נראים נופים, מרחבים, עולמות, בני אדם, יצורים שונים, ובאם תתרחש לפתע הפסקת חשמל - הכל קורס ונעלם. כך הבריאה כולה זקוקה בכל רגע ורגע להיות מחוברת לאור האינסוף כדי לקבל חיות. ומהו הפועל ויוצר את החיבור הזה, כחיבור התקע לשקע החשמלי להבדיל? דיבורי הלימוד בתורה ודיבורי התפילה. ככתוב (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך וכו' לנטוע שמים וליסוד ארץ.
וזהו ביאור "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". שבכל יום ויום נותן הי"ת את הארתו הפועלת לחדש את מעשה בראשית, על ידי פעולת בני האדם בדיבורם. החוקרים גילו שהתאים שבגוף האדם מתחלפים. אלה מתים ואלה מתחדשים ללא הרף. עד שלאחר כמה שנים כל גופו גוף חדש הוא. אך זהו על פי הנראה לעיני בשר. אבל באמת ביסוד הבריאה לא כן הוא, אלא בכל עת מחדש בטובו את כל אשר קיים ונברא במעשה בראשית.
וידוע המעשה בהגר"א מוילנא שעמד פעם בפני נער צעיר שנכנס לביהמ"ד והיה הדבר לפלא הכיצד ענק התורה שכל גדולי ישראל רעשו מפניו, עומד בפני נער צעיר. משנשאל השיבם הגאון כי נודע לו (כידוע שבכח עמל התורה שלו זכה הגאון ז"ל לגילויים עליונים) שבעת לימודו של נער זה אמש היה זמן מסויים שבכל המקומות בעולם לא היה מי שעסק בתורה מלבד הנער הזה. נמצא שהוא קיים בדיבורו את כל הבריאה, ואם המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, זה שכל העולם התקיים וקיים בזכותו - על אחת כמה וכמה, ובודאי ראוי הוא שאעמוד מפניו.
והאמת היא שאפילו בשעה שרבבות בני תורה עוסקים בתורה, הן לרוב מעלת ושכר המקיים עולם מלא, דומה הדבר לרבים הזוכים בפרס הראשון העומד על רבבות מיליארדי דולרים, אשר על אף היותם רבים, כל אחד מהם מקבל חלק עצום ורב. אמנם החכם עיניו בראשו לזכור לנצל גם שעות שמספר הלומדים בהם מועט כגון ימי שישי, שבתות, ימי בין הזמנים וכדומה. שבודאי העוסק בתורה באותן שעות שהן מוטלות ללא דורשים בבחינת "מת מצווה", שכרו גדול הרבה יותר משעות אחרות שרבים עוסקים בהן בתורה. ולפחות יזכור כי שעה בשעות אחר הצהרים של יום שישי אינה פחותה מאותה שעה ביום אחר. אשר על כן יאזור הבן תורה כגבר חלציו, ויידע להעריך את עצמו ואת כוחותיו ואת השפעתן העצומה של פעולותיו, ינצל כל דקה, ויתמלא אושר ושמחה מתוך הודאה לבוראו ששם חלקו בין יושבי ביהמ"ד. הן זוהי התשובה האמיתית להמון העם התמהים מדוע בני תורה לא מתגייסים לצבא ואינם נותנים מעצמם לאחיהם, לפי שכל שריח של תורה ואמונה בו צריך שיידע ויבין כי מיסודות היהדות היא הידיעה הברורה כי אותם שיושבים באוהלה של תורה, הינם גם מקיימים את כל הבריאה בכללותה וגם מעניקים את ההגנה ואת השמירה לכלל ישראל. שטבע הטביע הקדוש ברוך הוא בחוקי טבע הבריאה שכח הדיבור היוצא מן הפה בעת העסק בתורה, משפיע על כל המציאות לטובה והוא המקיים את הבריאה, כשם שעל דרך המשל הרחוק, החמצן האוורירי המועט והבלתי נראה, מקיים את הפיל הענק.
עוד יש לו לבן תורה להתבונן ולדעת כי דיבור תורני זה המשפיע על חיות וקיום הבריאה, משפיע באופן נפלא לטובה גם על רוממות אישיותו של האדם המדבר בו. וכמו שכתב הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ד, פרק ב) בביאור הדבר ע"פ הסוד כיצד פועל לימוד תורה באדם ובעולם. הנה לשונו מלהיבת הלבבות: "בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו (שכן כל דבר ועניין חומרי הקיים בעולם, שורשו בשפע רוחני שיורד לעולם), יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים. והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שיימצא בנמצאות (המציאות שמהותה הרוחנית נמצאת ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכולה להיות בכל הקיים)". וממשיך הרמח"ל לכתוב משפט המדהים בעוצמת מילותיו: "מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך. והוא הוא מה שמחלק האדון יתברך שמו מכבודו ומייקרו אל ברואיו". וכותב עוד: "ואמנם קשר הבורא יתברך את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זה. (ר"ל: הקדוש ברוך הוא קישר את השפע הרוחני הנשגב הזה לדבר שהוא ברא, באופן שכאשר האדם מתעסק בדבר זה שנברא למטרה זו, מתחבר אותו אדם לאותו שפע רוחני, ומושך את השפע אל תוככי נשמתו). והוא התורה. וענין זה משתלם (מגיע לשלמותו) בשתי בחינות (על ידי חיבור של שני מסלולים): בהיגיון (בהגייה בפה) ובהשכלה (ובהבנת הדברים). כי הנה חיבר האדון ברוך הוא כלל מילות ומאמרים, שהם כלל חמישה חומשי תורה ואחריהם במדרגה נביאים וכתובים, וקשר בהם ההשפעה הזאת, באופן שכשידוברו הדיבורים ההם תימשך ההשפעה הזאת למדבר אותם. ובתנאי שיהיה ההיגיון הזה (הדיבור הזה) בגבולים שהוגבלו לו (ע"פ התנאים הנדרשים לו)". בהמשך מרחיב הרמח"ל ומסביר: "אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם היראה בתלמוד עצמו, ותיקון המעשה בכל עת. כי הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה (וההבנה) תימשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות, וההשכלה ככל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם (ר"ל, בלי השפע הרוחני הקשור וטמון בתורה, כל הדיבור בתורה והבנת עומק דבריה, היה כשאר החכמות, כמתמטיקה וכגיאוגרפיה) שאין בם אלא ידיעת העניין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל ולא תיקון לכלל הבריאה". עכ"ל הנפלאה עיין שם כל דבריו באורך. וזהו ההסבר מדוע אדם שלמד ונעשה פרופסור באחד מן המדעים כפיזיקה וכדומה, אינו נעשה כעת מרומם יותר מבחינה רוחנית או מתוקן במידות אלא נעשה בסך הכל בעל יידע רב יותר, ואילו הלומד תורה מתרומם באישיותו לדרגות שונות לחלוטין. משום השפע הרוחני שהקב"ה קשר בתורה עד שההוגה בדברי תורה מתחבר בעצמו אל צינור שפע נשגב זה ומזרים אל תוככי נשמתו את ההארה הנעלית, ובנוסף גם מוריד על ידי כך שפע גדול לבריאה כולה, ומקיים ומחייה אותה. מעתה ברור כי משמעות הדברים היא שאם ניקח את כל האנושות וניצור מהם פירמידה, למטה נניח את האנשים השפלים ביותר ומעליהם אחרים, וכן הלאה בדרגות שונות, הרי בראש הפירמידה הכלל אנושית, וממילא בראש פירמידת הבריאה של כל הדומם, הצומח, החי, המדבר, הגלקסיות והכוכבים וכו', עומד על פי האמת הבן תורה שיושב ועוסק בתורה. אותו בן תורה אשר לבורים שבהמון העם נראה כמי "שאינו תורם לציבור", בעוד שלאמיתו של דבר לא רק שהוא תורם לעמו בשמירה והגנה והורדת שפע רב, אלא הוא הוא זה שמקיים את הבריאה כולה. הוא זה שמקיים את כל הבריאה.
הפליא להמחיש זאת הגרא"א דסלר זצ"ל: הנה אברהם אבינו עומד בתפילה לפני הקב"ה ומבקש ממנו על אנשי סדום. אולי ימצאון חמישים צדיקים. כשהוא שומע שאין חמישים הולך הוא ופוחת במספרם עד שמגיע לעשרה צדיקים. והקב"ה מבטיחו שאם יהיו שם עשרה לא ישחית בעבור העשרה. אבל גם עשרה צדיקים אין שם, וסדום נהפכת. והנה מה היה קורה אילו באמת היו יושבים עשרה בני תורה בסדום באיזו בקתה רעועה ועמלים בתורה, והנה עוברים שם כמה "מלומדים" מאנשי סדום ומתבוננים באותם עשרה בטלנים שיושבים ועוסקים בתורה. מה היו חושבים עליהם? כיצד היו דבריהם בינם לבין עצמם? הן ודאי שהיו מתלוננים על הבטלנים האלה שנהנים מהקופה הציבורית, ואינם ככלל הציבור וכאותם "מלומדים" שפועלים ועושים. ואינם יודעים שאת כל חייהם הם ומשפחתם וכל בני עירם חייבים לאותם עשרה שיושבים ועוסקים בתורה אשר רק בזכותם הקב"ה לא הופך את העיר. והדברים נפלאים.
והן אמנם שהעוסק בתורה משום שרוצה להשיג על ידי ידיעתה כמה מענייני הנאות העוה"ז, כעושר, וכבוד, ואריכות ימים וכדו', אינו נמנה במעלת העוסקים בתורה לשמה, הנה כבר לימדונו רבותינו ז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והיינו שאמנם עוסק בתורה למטרה צדדית ולא לעצם מעשה לימוד התורה ותוצאת ידיעתה, מ"מ כיון שאינו לומד לקנטר ולקפח את חבריו שפיר דמי וכמש"כ התוס' ברכות (יז. ד"ה העושה. ופסחים שם ד"ה וכאן). וידוע מה שדייקו בלשון "לעולם" יעסוק אדם וכו' שהוא מורה כי אין לבן תורה להירתע כשמרגיש ששואב את כל הכח והדחף ללימודו משאיפתו לענייני דעלמא ככבוד וגדולה וממון וחכמה וכיוצ"ב, לפי שכן הוא הדרך להתחיל בשלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. שהאדם הבא לעולם בתחילת דרכו אינו יודע להעריך את הטוב והנכון באמת ולעשות דברים לשם מטרתם הנכונה בלבד. וכידוע בדרכי החינוך שבתחילה יש לעודד את הילד ללמוד לשם ממתק וכשיגדל לשם משחק יקר יותר וכן הלאה עד שיגדל ויידע את ערך וחשיבות הלימוד עצמו. וכן יש לו לבן תורה לקבל חיזוק מענייני העוה"ז הבאים אליו ע"י התורה וישאף להגיע ללימוד תורה לשמה.
ולעניין הגדרת לימוד תורה לשמה שע"ז איתא במשנה אבות (פ"ו) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומפרטת המשנה גדולות ונצורות אשר זוכה להגיע אליהן עד שמגדלתו ומרוממתו על כל הבריאה, כתב הרא"ש על דברי רבי אליעזר בר' צדוק "עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן" וז"ל "עשה דברים לשם פעלן, לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן, כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה. כגון לידע, ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות" עכ"ל. והובאו דבריו בנפש החיים (שער ד פרק ג והלאה) עיי"ש. והרי שהלומד תורה לשם ידיעת תורתו של בורא העולם, לדעת חוקיו ודרכי ההנהגה הנכונה והרצויה אצלו ולקנות לעצמו כל דברי חכמתה, לא כדי להתגדל ולהתנשא על אחרים ולא כדי לקנטרם ולהשיג כבוד וממון על ידי ידיעתה, הרי זה לומד תורה לשמה. ובודאי שהזוכה להגיע לדרגה זו מגיע לדבקות אמיתית בבוראו מתוך אהבה ושמחת גיל. וראוי לכל בן תורה שילמד וישנן כמה וכמה פעמים ספר יקר זה של הגר"ח וולוז'ין זצ"ל, אשר הוא מעט הכמות ורב האיכות, ומרומם את נפש האדם לדעת כמה יקר ונכבד הוא וכמה כוחות ויכולות נתן ה' יתברך בידו על ידי שבראו בצלם אלקים. ובפרט יחזור וישנן את שער ד' העוסק ברוממות מעלת לומד התורה, עד שיקנהו קנין בנפשו.
ואם אמור יאמר הלומד הצעיר לאידך גיסא, אהבתי את הממון והעושר, לא אצא חופשי מתאוה זו, ומחמת כן נעצר הוא בעלייתו הרוחנית מתוך מבוכתו כי רבה כיצד יהיה בעל ממון, ונעשה טרוד בהרהורי דברים ובחיפוש דרכים עד שעלול להיות תוהה על הראשונות, הנה יש לו ליקר הלזה לעצור את מרוצת מחשבותיו וכה ישיב ליצרו להשקיט המיית לבו וטרדותיו, הנה הלומד מקצוע חולין ונעשה מומחה לאותו עניין, אם ימצא מי שיעסיקנו בתחום זה ימצא פרנסתו, ואם לא ימצא מי שיעסיקנו בתחום מומחיותו, אין לו פרנסה אחרת. שהאדריכל לא יוכל להתפרנס מרפואה וכן להיפך. אבל העוסק בתורה, כמה וכמה אפשרויות של מסלולי פרנסה שונים נפתחים בפניו משום היותו מוכתר בתואר הבן תורה. כגון, ר"מ בישיבה בעיון או בבקיאות, משגיח רוחני, ראש ישיבה, ראש כולל, רב קהילה בארץ או בחו"ל, מחבר ספרי מחשבה, מוסר, הלכה או עיון בלומדות, רב שכונה, רב עיר, סופר סת"ם, מלמד תשב"ר, שו"ב, ועוד משרות רבות הקיימות בעולם התורה, אשר יוכל לעסוק בהם כל אחד לפי טבעו והשגותיו על פי רוב עמלו בתורה. ואם יזכה להיות מהיותר מיוחדים שבדור בגדולתו בתורה, הרי בודאי מאומה לא יחסר לו. ובעיקר יחזק עצמו בהתבוננות שהקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. וכזאת וכזאת ידבר על לב עצמו, עד אשר ישבר וינפץ את המחשבות הטורדות אותו בלימודו בגלל תאוות יצרו לממון, ביודעו כי לו יחפץ להתפרנס בעולמה של תורה לא יחסר לו מאומה. וישאף להגיע עם הזמן לדרגה שילמד תורה לשמה ללא נגיעות ממון ונגיעות כבוד וכדומה, אלא יעשה דברים לשם פעלם, ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם שכרו.
ועוד יוסיף להתבונן כי הממון רק כלי הוא להשתמש בו ולא מטרה בפני עצמה, ואם הכלי ישנו והמטרה לחיות חיים נכונים וטובים בשלמות הראויה בעוה"ז ובעוה"ב לא תושג, מה הועילו חכמים בתקנתם. והנסיון מעיד שאדם החי שלא בצמידות להדרכת התורה, חסר דרך והנהגה הוא בכל תחום, החל מהתמודדות עם תיקון המידות ועד שלום ביתו וחינוך ילדיו. בתחילה נראה כאילו משיג חיי עוה"ז ולפתע מגלה שגם עוה"ז אין לו. לפי שאף אם השיג ממון, נאלץ להודות שלא בממון תלויים החיים הטובים, אלא בשמחת החיים ובשלוות הנפש ובסיפוקו ושלמותו העצמית עם דרך האמת המושלמת ומעשיו והנהגתו בחייו, ובשלום ביתו ובנחת מילדיו. והלא לא עם הארץ חסיד לדעת את דרך ה' והנהגת השלמות בכל תחום על פי רצונו ית' אילולי יעמול בתורה כראוי. ובפועל הכל עמלין, ואשרי מי שעמלו בתורה.
עוד מן הטרדות המצויות אצל הלומד הצעיר, היא הטרדה והכאב הבאים כאשר משוה עצמו לאופיו או לחכמתו הטבעית של חברו הלומד עמו, ורואה כי אין בו את מעלת חברו בתחום מסויים, או אז מגיע הוא בקל לעצבות ואפילו ליאוש בהרגישו כי פגום וחסר הוא. ואינו יודע את אשר לימדונו חכמינו ז"ל בגמ' (שבת קיז.) שכל אדם נולד במזל אחר עם תכונות וכוחות שונים לפי תפקידו המיוחד לו בעולם. ואפילו מי שנולד במזל מאדים ומתוך כך נוטה לשפיכות דמים, יכוון נטייתו להיות מוהל או שוחט או מקיז דם לרפא בני אדם. שאל"כ עלול הוא להיות רוצח רח"ל, כמבואר שם בגמ'. בדבריהם אלה עודדונו חז"ל עידוד רב באשר לאישיותו השונה של כל אדם, והרחיקונו מרחק רב מלנסות להשוות בין עצמנו לבין זולתנו. ראשית לימדונו בזה כי כל אופי אפשר להשתמש בו לחיוב ואפשר להשתמש בו לשלילה, ועל האדם לנתבו לדרך נכונה ולשימוש טוב. ועוד לימדונו בזה כי כל אדם קיבל כלים המיוחדים לו אשר בהם דוקא הוא אמור להשתמש בעבודת ה' הפרטית שלו מבלי להתייחס כלל לכלים שקיבל חברו. וכשם שאדם עדין בטבעו שלא נולד במזל מאדים אינו צריך להיכנס לעצבות על שאינו מסוגל לפי טבעו למול או להקיז דם לבני אדם לרפואה ולשחוט בעלי חיים, ואינו נקרא בעל חסרון על שאינו תקיף ועז כדי לפעול פעולות אלו, כך אין האדם התקיף והעז בטבעו צריך להיכנס לעצבות על שאין בו את עדינות נפשו של חברו שאינו מסוגל למול ולשחוט. שזה וזה נדרשים לעולם. זה למלאכה זו וזה למלאכה אחרת. והוא הדין מי שקיבל חריפות בטבעו בבחינת עוקר הרים, ועל אף כל עמלו לשנן ולזכור משניות וגמ' על-פה אינו מצליח לזכור הרבה כחברו שהוא סיני בטבעו, אל לו להיכנס לעצבות על כך, כשם שאין לחברו להיכנס לעצבות על שאינו חריף כמותו. שזה וזה נדרשים לעולם. ועל כל אחד לשמוח בכלי המיוחד שקיבל במתנה ולהשתמש בו במלוא העוצמה להפקת מירב התועלת ממנו, ואל יטעה להתעלם ממנו משום שרואה שחברו הנערץ עליו כמעט שאינו משתמש בכלי זה שלא קיבל אותו. אלא הוא שקיבלו יפיק ממנו את מירב התועלת לפי ריבוי כשרונותיו באותו ענין, ומאידך ישתדל ויתאמץ להשיג ככל שיוכל ממה שאינו יכול להשיג בקלות. אבל יכיר במעלה שקיבל, שאין לך אדם שאין לו מעלה מסויימת, וישמח בתחום שאותו משיג בקלות על-פי טבעו הנוטה לזה, ויודה לקדוש ברוך הוא על שהעניק לו מתנה זו, לבל יבוא להתנשא במעלתו זו על חבריו ויבוא לידי גאוה אשר היא תועבת ה'. וכך בכל עניין, זה ישמח במידותיו הנוחות והטובות בטבעו, על אף שאינו בעל זיכרון וגם אינו חריף בלימודו, בד בבד עם השתדלותו להיות בקי ולהעמיק בלימודו. וזה ישמח ביראת חטאו הקודמת לחכמתו, ויודה לבוראו על שאין יצרו קשה בתאוות העולם כרוב אנשי העולם, בד בבד עם עבודתו על קנייני כל המעלות הרוחניות. וברבות השנים ימצא כל אחד עצמו בנוי באופן נפלא עוסק בנתינה לכלל ישראל מהתחום המיוחד לו בטבעו ומאשר רכש בעמלו. שכן רק בודדים ישנם בכל דור שמעלותיהם ונתינתם לכלל מתפרסים על פני כל ענפי ותחומי העבודה הרוחנית.
והארכתי בכל זה למען יהיו הדברים לעיני הני צורבי דרבנן, צעירי זמננו השוקדים על לימודם בהיכלי הישיבות הקדושות, ומבוכתם רבה ברבים מהעניינים אשר נדונו פה, איש איש לפי תכונתו ולפי מצבו אשר אליו הגיע עם השנים. ויה"ר שיתקיים בנו ובצאצאינו ובצאצאי כל בית ישראל מקרא שכתוב: אשרי האיש אשר וכו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח.
בספר זה נתקבצו ובאו תשובות מאשר השבתי בס"ד לשואלי המבקשים דבר ה' זו הלכה, ומאשר ביררתי בס"ד לעצמי ובפני חברים מקשיבים עת שימשתי בראשות הכולל להוראה "אמרי דוד" בעיר ביתר ת"ו, במשא ומתן ובפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ויה"ר שיסייעני ה' יתברך להוציא לאור את כל אשר עימי בכתובים להגדיל תורה ולהאדירה. והנני בזה להביע תודתי וברכתי להני תרי צנתרי דדהבא, שני אחי אהובי אשר חנן אותם ה' בסברא ישרה, בחריפות ובבקיאות, הרה"ג אביחי כהן שליט"א ר"מ ומשגיח בישיבתינו, והרה"ג זוהר כהן שליט"א, אשר טרם ראה הספר אור העולם נתנו עינם ברבות מהתשובות המופיעות בו והעירו והאירו כדרכה של תורה. ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה, ויה"ר שיזכו להאיר את העולם במאור תורתם, יפוצו מעיינותם חוצה מתוך בריאות איתנה ושפע רב, טובה וברכה אמן.
ספר זה קראתיו "נזר כהן" לפי שמשום כורח המציאות אשר רבים מאחינו גדלים כיום מבלי להכיר אורה של תורה וכמיליון מילדי ישראל בארץ הקודש אינם יודעים לומר פסוק שמע ישראל, הוכרחתי לעסוק בחיבור ספרי קירוב שיש בהם מחכמות הטבע והמדע, להראות העמים והשרים יופיה ועליונותה של התורה הקדו' מעל כל החכמות והמדעים דהפוך בה והפוך בה דכולה בה. ותהילות לאל עליון שהדברים מתקבלים על לב הקוראים ורבים אשר התקרבו על ידם לדרך היהדות ושינו אורחות חייהם לטוב להם בזה ובבא. ומכל מקום נזר הכל העומד בראש כל חיבורי הוא העוסק בבירור דיני התורה הקדו' וכתיבת חידושיה בפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אשר היא איילת אהבים ויעלת חן, ואילולי היא שעשועי אז אבדתי בעוניי. שאין שמחה כשמחת לימוד התורה הקדו' ואין עונג כהתרפקות על גילוי הבנה עמוקה בדבריה וחידוש נכון לאמיתה של תורה. ואמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. נמצא חיבור זה נזר לראשי. וגם כי גם שמי בקרבו ש'נזר' בגימטריה שמי. וכידוע ממש"כ הרוקח שטוב שירמוז המחבר את שמו בשם ספרו.
שפתי רננות יהלל פי למורי ורבותי אדירי התורה וענקי הרוח, מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבנו שלום כהן שליט"א ומרן המשגיח הגה"צ הרב משה חיים שלנגר שליט"א, ועמם הגאון הרב יוסף חיים קופשיץ שליט"א, הגאון הרב שמואל בצלאל שליט"א, הגאון הרב אלחנן צבי רמתי שליט"א, שליט"א, והגאון הרב שמעון אשר גולדברג שליט"א, אשר בחסדי ה' זכיתי לחסות בצילם ולהרוות צמאוני במי תורתם בימי בחרותי. ולא זו אף זו הנני להודות להגאון הרב משה מרדכי פרבשטיין שליט"א ראש ישיבת חברון אשר עמד בראש הכולל להוראה ודיינות "אמרי דוד" בעיה"ק ירושלים, ועמו הגאון הרב גדעון בן משה שליט"א, בצילם חימדתי וישבתי ופריים מתוק לחיכי בהדרכתם ובשיעוריהם העמוקים בשנות לימודי ההוראה והדיינות בכולל הנ"ל. יתן הי"ת ויזכו להאריך ימים על ממלכתם ולהעמיד תלמידים הרבה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, אמן.
שפעת ברכות ממרומים יחולו על הורי היקרים אאמו"ר רב הפעלים לתורה לתפילה ולחסד הרב אליעזר כהן שליט"א ואמי מורתי מרת שושנה תחי', אשר טרחו ועמלו לגדלני באהבה ובמסירות, ונטעו בלבי אהבת תורה ויראת שמים. יה"ר שיאריך הי"ת ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, ויזכו לרוות נחת דקדושה מכל יו"ח, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן.
והנני בזה להביע תודתי והוקרתי הרבה לנוות ביתי מב"ת אשר הודות לעמלה ומסירותה הרבה בענייני הבית והטיפול בילדים הי"ו אשר חנן אותנו הי"ת הגעתי עד הלום בשיעורים ובהרצאות ובכתיבת החיבורים אשר זיכני ה' להוציאם לאור עולם. וזכורני ימים מקדם כיצד הייתה יושבת בסוף עמל היום לאחר טרחתה במוסדות החינוך ובבית, וטורחת לכתוב במכונת כתיבה ישנה ושבורה את כתבי יד תשובותי בהלכה שחלקם מופיע בספר זה, למען יעמדו ימים רבים ולעודדני ולהמריצני לעסוק בתורה בשמחה ומתוך ישוב הדעת. אשת חיל מי ימצא, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. ויה"ר שתתברך ממקור הברכות בבריאות איתנה ונהורא מעליא לאורך ימים ושנות חיים, מתוך אושר ושמחה ושפע רב, ושנזכה לרוות נחת דקדושה מכל יו"ח, אמן.
ברכה מיוחדת קובעים לעצמם מנהלי המוסדות אשר הוקמו בהארת פני הי"ת ורוב חסדיו, הר"ר דוד תופיק הי"ו מנהל ארגון "הדברות", העושה לילות כימים להפיץ אור היהדות עד אשר יגיע לכל בית יהודי בארץ ובעולם. ואשר על ידו יו"ר ועדת ההנהלה הר"ר אייזיק פריד הי"ו המכתת רגליו לחיזוקו וביסוסו של הארגון. הר"ר ניסים לזרי הי"ו מנהל "הדברות-אמריקה" בניו-יורק הפועל במסירות נפש להגיע לכל יהודי באשר הוא שם. הר"ר אברהם אורן הי"ו מנהל תלמוד תורה "נתיבות שלום", המתמסר בכל עוז למען ביסוסו ושגשוגו של הת"ת אשר בצילו יחסיון כאלף ילדי תשב"ר כ"י. הר"ר ניסן לברון הי"ו העומד בראש צוות ההוצאה לאור "הדברות יהודית", אשר בזכות עמלו העצום וכשרונותיו הברוכים שבו רבים מעוון וזכו לראות אורה של תורה בראיה נכונה. הר"ר דוד בן נאים הי"ו מנהל ארגון החסד "חסדי מאיר", המסייע רבות בממון ובמצרכי מזון לאברכים ולמשפחות נזקקות. ואחרון חביב הר"ר שי צרפתי הי"ו מנהל ישיבת "היכל מאיר", הדואג בעוז ותעצומות לרווחתם ולכל צרכיהם של בחורי הישיבה הקדו'. ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו להרבות כבוד שמים, מתוך רוב נחת וכל מילי דמיטב, אמן.
וכצאתי את הקודש אשא תפילה לפני שוכן מעונה שחסדו לא ימוש מאתנו, ותהיה הברכה שרויה בכל מעשי ידינו להגדיל תורה ולהאדירה, ויהיו כל מעשינו לשם שמים לקדש שמו יתברך תמיד, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, אמן.
הכו"ח אור לי"ב אדר א' תשס"ח
זמיר כהן
לחיבת הקודש אמרתי להציג כאן מעט מן הדברים שאמר מרן ראש הישיבה שליט"א בכנס היסוד לישיבת "נזר התלמוד", אשר זכינו לייסד בס"ד בשנה זו בעיר ביתר ת"ו למסיימי הת"ת ועוד, בראשות בנו ידידנו חו"ב שלשלת יוחסין הרה"ג רבי יעקב כהן שליט"א, ובתוך דבריו הוזכרה עדות נדירה של עצמו על דרכו בעבודת ה', והם כגחלי אש להלהיב הלבבות בדקויות חובת טוהר העבודה המוטלת כל כל עובד ה'. הנה דברי מרן שליט"א אשר הוקלטו ונכתבו ע"י בני היקר יניק וחכים, ה"ה יוסף חיים הי"ו:
"...דוד המלך ביקש לבנות את בית המקדש: "אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה?" נתן הנביא מסכים עמו ואומר לו: "כל אשר בלבבך, לך עשה". אבל הקב"ה לא רואה כך את הדבר ומורה לומר לדוד "אתה לא תבנה הבית, כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי". וכן היה. לאחר מות דוד המלך בנה שלמה המלך את בית המקדש. אומר המלבי"ם, אדם קדוש וטהור: מדוע דוד לא זכה, הרי לאחר שה' נתן לו מנוחה מכל המלחמות, הוא רוצה לבנות בית לה'? משום שדוד היה עמוס במלחמות, ואדם שעמוס במלחמות יתכן שכשיבנה את הבית הוא ירצה שבזכות זה ינצל מהמלחמות. פירושו של דבר שאם דוד המלך יבנה את בית המקדש לא יהיה זה לשמי בשלמות הראויה, תהיה בזה נגיעה כל שהיא. אבל שלמה שלא היה צריך להילחם, הכל היה שקט בזמנו, הוא יבנה יותר בשלמות לשם שמים. "הוא יבנה הבית לשמי". נתבונן בדברים, דוד המלך שנקרא עבדו של הקב"ה, דוד המלך שקם כל חצות לילה להודות ולהלל להי"ת, הוא שהיה מופלג בתורה והיו חכמי ישראל מפנים אליו את שאלותיהם, הוא לא יבנה את בית המקדש! למה? כי אם תהיה לו נגיעה כל שהיא בבניה, כל הבית לא שוה! שלמה המלך הוא שיבנה! מורי ורבותי, הקב"ה עזר לי, יכול להיות שקיבלתי מאבותי, שכשאני קורא דבר אינני קורא אותו לשם ידיעה בעלמא, כשקראתי את המלבי"ם אני הזדעזעתי! הזדעזעתי ממש! כל החיים זה רודף אותי.... כשאתה הולך לעשות דבר, תבדוק אם זה באמת לשם שמים! יש לנו יצה"ר, אנחנו לא מלאכים, אבל לכל הפחות כמה שיותר שיהיה לשם שמים. שיהיו כל מעשינו לשם שמים. הלואי שנזכה לכך..."