נאמר בתורה "קַדֶשׁ לִי כֹּל בְּכוֹר פֶּטֶר כֹּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". (שמות יג-א)
וכן נאמר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חוֹדֶשׁ תִפְדֶה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקוֹדֶשׁ". (במדבר יח-טז)
במדרש שיר השירים רבה (פרק ז) איתא: אמר הקב"ה, בתחילה הרגתי בכורי מצרים, שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר…" אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר: "קַדֶשׁ לִי כֹּל בְּכוֹר", וכשאתם עולים לפעמי רגלים תהיו מעלים אותו ואת כל הזכרים שלכם להראות לפני.
אמרו רבותינו: למה צוה הקב"ה לפדות את בכורי ישראל בלויים ? שבתחילה היו הבכורות משמשין (בכהונה) עד שלא עמד שבט לוי. כמו ששנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות וכו'. וכן בשעה שהקריב משה בסיני, הבכורות, הם הקריבו וכו'. הא למדת שלא היה אדם מקריב (קרבנות) אלא הבכורות. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה (העגל) אמרו: יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו ! וכו'. אמר להם האלקים: אני נתתי פריקופי (יתרון) לבכורות ועשיתי אותם גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל – הרי אני מוציא את הבכורות (מן הכהונה) ומכניס את בני לוי שלא עבדו לעגל (איש וביתו – במדבר רבה פרשה ד, ח).
הובא במדרש במדבר רבה (ג, ג), בתחילה היתה עבודה בבכורות ולפי שקלקלו בעגל זכו לויים, על שלא טעו בעגל, ליכנס תחתיהם. "כי לי כל בכור" וגו'. כמה דתימא: קדש לי כל בכור, וגו', לי יהיו אני ה'. לפי שהוא אומר: ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור. שומע אני מיום ההוא ואילך לא יהיו הבכורות קדושים ? ת"ל: "יהיו", מלמד שהם צריכים פדיון.
והובא עוד במדרש במדבר רבה (ד, ח), אמר הקב"ה, אתם מכרתם בכורה של רחל, זה יוסף, בכ' כסף שהם ה' שקלים, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מכם פודה בנו הבכור, ה' סלעים במנה צורי. "ונתת הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם". כשם שניתנו הלויים לאהרן ולבניו… כך ניתן לו כסף הפדיון, שהיה במקום לוים.
ובתיקוני הזוהר איתא, כשפודה האב את בנו, מתעוררים רחמי אבינו שבשמים לגאול את ישראל. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אתה קראתנו "בני בכורי ישראל" בניך אנו ואתה אבינו, ה' דברים חייב האב לבנו, ואחד מהם לפדותו, פדנו מבין האומות. ע"כ. ובספר החינוך (מצוה יח) הביא משרשי מצוה זו שרצה השי"ת לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו הש"ית בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם. שכתב האברבנאל, שגם בכורי ישראל היו עובדים למזל טלה במצרים ולכן היה ראוי שילקו עמהם, והקב"ה עשה להם נס והצילם. (ולכן הבכורות מתענים בערב פסח). והרשב"ם כותב שיש קדושה לבכור, משום שבתחילה הם היו מקריבים ועושים את כל העבודות כמו הכהנים, ובזבחים דף קיב: עד שלא הוקם המשכן הבמות היו מותרות ועבודה בבכורות. (ע"פ שובע שמחות לר' יצחק יוסף שליט"א).
בספר "אור הרש"ז" הביא את דברי הסבא מקלם זצ"ל בענין גודל מעלת קידוש השם. ידוע שקודם חטא העגל נתקדשו הבכורות לכהונה. ויש לעיין מכח מה זכו הבכורות, הרי במצרים לא עשו שום דבר מיוחד. אדרבה הקב"ה עשה עמהם חסד, כאשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את בכורי מצרים ? אלא, הואיל ועל ידם נתקדש שם שמים - ואע"פ שלא היתה בזה שום פעולה מצידם, - היתה זו סיבה מספקת כדי שיזכו להתקדש להיות כהנים לה' יתברך.
ויותר מזה הפסוק אומר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". הרי שגם הבהמה שלא עשתה ולא כיוונה מאומה, בכ"ז מכיון שגם על ידה נתקדש שם שמים, זכתה להתקדש לה'. כ"ש המכוון לקדש שם שמים אם בממונו ואם במעשה, על אחת כמה וכמה שמוסיף קדושה בעצמו. (לקח טוב - פרשת בא).
ומביא בתורת הפרשה, יש להבין, מדוע התורה מחייבת לפדות את בכור האדם, והרי לכאורה יותר טוב שישאר בקדושתו לעולם. ומתרץ בשם הדרכי מוסר להרה"ג יעקב ניימן זצ"ל, שהתורה רוצה שהאדם לא יסתפק במה שהתורה מקדשת אותו, אלא צריך לפדות את הקדושה של התורה. וצריך האדם להגיע לאותה קדושה ע"י עמל ויגיעה, כיון שכל דבר שמגיע לאדם ע"י עמל ויגיעה, הרי הוא נשאר אצלו לעולם. ודבר שלא מגיע ע"י עמל ויגיעה נוח לו לאבדו מהר. וכבר מצינו שבנ"י הגיעו למדרגה של נבואה כשיצאו ממצרים, ועם כל זה בכו אח"כ בשביל דברים קטני ערך, כמו קשואים ואבטיחים וכיוצא, ולא מצינו אצל נביאים אחרים שיתגעגעו אחרי דברים קטני ערך, מפני שהנביאים הגיעו למדרגתם ע"י עמל ויגיעה לכן נשארו במדרגתם לעולם, אבל דור המדבר לא הגיעו למדרגת הנבואה ע"י עמל ויגיעה, אלא הקב"ה נתן להם במתנה, כי רצה להכשירם לקבלת התורה, אבל לא נשתנתה הפנימיות שלהם, לכן כשסרה הנבואה מהם בכו על דברים קטני ערך.
ומדוע התחייבנו לפדות דוקא בחמישה סלעים כסף?
א. חמישה סלעים כנגד חמישה חומשי תורה. שכשם שבחמישה חומשי תורה אדם פודה את עצמו, כך בחמישה סלעים פודה הבכור את עצמו.
ב. חמישה סלעים אלו הם סוד הגאולה שיפדה ה' את ישראל מכל צרותיו, שנאמר "ואכרה לי בחמישה עשר כסף" רמז לשלושה בכורים שיהיו נפדים כאחד: "ישראל" שנקרא בני בכורי. "הקב"ה" שהוא בכור וראשון לכל הנמצאים וכביכול השכינה בגלות. ו"מלכות בית דוד" נקראת בכור שנאמר "אף אני בכור אתנהו".
ג. חמישה סלעים כנגד גוף האדם שנלקח מעפר האדמה שפעולותיו הם ע"י חמישה חושים: הראיה, השמיעה, הטעם, הריח, והמשוש. וע"י הפדיון ב- 5 סלעים, רומזים לאדם שעליו להתקדש בכל חושיו לעבודת ה'.
ומביא הרה"ג אהרן זכאי שליט"א בספרו "דרשות לשמחות" שהגאון מוילנא אמר פעם לתלמידיו: כל תרי"ג מצוות מרומזות בפרשה הראשונה בתורה. ושאל אחד התלמידים: ילמדנו רבנו, היכן מרומזת בפרשה הראשונה בתורה מצות פדיון הבן? השיב הגאון לשואל בלי שהיות : מצות פדיון הבן מרומזת במלה הראשונה של התורה, שכן המלה "בראשית" נדרשת בראשי תיבות : בן ראשון אחר שלושים יום תפדה…
ומסופר על הצדיק הנסתר רבי יוסף וולטוך זצ"ל, שלאחד האברכים בירושלים נולד בן בכור, ולקראת פדיון הבן הזמין ידידים ומכרים רבים וביניהם את הרב וולטוך שהבטיח לו כי יבוא להשתתף בשמחה. ביום השלושים להולדת הבן התחוללה סופת שלג בירושלים, הכבישים נחסמו בגלל השלג והבריות נכלאו בבתיהם, מתי מעט הגיעו לפדיון הבן אך בין הבאים בלט הרב וולטוך, שלמרות מזג האויר הסוער וסכנת הדרכים במצב כזה, עשה מאמץ מיוחד להגיע מת"א ושמח את אבי הבן בשמחת פדיון בנו בכורו.
וכן הביא שם במעלת סעודת הפדיון שהעולם אומרים שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ויש שכתב ע"ז שאין מקור לדבר זה אלא : שיחה נאה בפי הבריות (שד"ח מערכת ס כלל ד"נ), אולם בספרים הקדושים כתבו זאת בשם האר"י הקדוש, שהנמצא בבית הפדיון בשעת הפדיון כאילו התענה פ"ד יום (שו"ת עמק יהושע ח"ג חיו"ד סי' י"ח). עכ"ל.
מסופר עובדא נפלאה מהרה"ק מאוסטרובצא זצ"ל, שכידוע היה מרבה בתעניות ברוב ימות השנה וגופו נחלש, ופעם הפצירו בו תלמידיו וחסידיו, שישתתף במצות פדיון הבן, שמקובל דהוה כאילו התענה פ"ד תעניות, וענה מניה וביה דהני תעניות מועיל על עבירות שכתוב בהם כאילו, כגון כאילו עובד עבודה זרה, כאילו שופך דמים וכדומה, וחישב וספר מהתחלת הש"ס ועד סופו פ"ד פעמים כאלו. (נושאים בהלכה)
הטעם שנסמכה מצות פדיון הבן למצות ראיה שנאמר "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִפְדֶה, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות לד,כ), כדי ללמדנו שכל בכור הנפדה זוכה ורואה פני השכינה כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואם לא פדאו אביו, ואף הוא לא פדה עצמו כשהגדיל, יהיה ענשו גדול מאד ולא יזכה לראות פני השכינה כשיבנה בית המקדש.
ומי שזכה להיות בכור צריך שיהיה ירא שמים ויזהר הרבה במצוות ויעסוק בתורה יותר משאר בני אדם, כיון שמעלת הבכור גדולה מאוד, והוא חשוב מאוד לפני הקב"ה. וכן רואים שלפני חטא העגל היתה העבודה בבכורות, ובודאי לא בחינם בחר בהם הקב"ה להקריב קרבנות בידיהם, אלא מפני שהם חשובים מאד. ולכן קנה יעקב הבכורה מעשו כיון שביזה עבודת ה' יתברך, ואע"פ שכיום לאחר חטא העגל ניטלה העבודה מן הבכורות, מ"מ חשובים הם לפני הקב"ה יותר משאר אנשים. (מעם לועז).
בספר "רוח חיים" למוה"ר חיים פאלאג'י ז"ל כתב : וכן אירע מעשה למעלה מכ' שנה באדם אחד שהיה בכור וכבר עברו רוב שנותיו, וחלה חולי כבד מאד עד שכמעט היה מסוכן ונתייאשו הרופאים, וכשנכנסתי לבקרו בא לדעתי שמא בקטנותו לא עשו לו פדיון הבן כהוגן, ואמרתי לו שרוצה אנכי לפדותו ע"י כהן אחד בעד ה' סלעים כסף, ותיכף הודה והסכים לדברי, ונתן בידי ה' סלעים ליתנם לכהן ת"ח שהיה לפניו, ותיכף ומיד נתרפא ועמד מחליו, וחי עוד כ' שנה, הרי כי המצוה עצמה מארכת ימים ושנות חיים, (ילקוט חמישאי שמות יג, יג)
וכן הביא בספר "יעלזו חסידים", מעשה שהיה נטוי למות. אמר: תפדוני ! תפדוני ! כך היה צועק. אמרו לחכם: מה הוא אומר !
אמר להם: שמא הוא בכור - פדוהו ויחיה ! מיד נתנו לכהן חמישה סלעים, וחיה כ"ה שנים אחר כך.
והביא מרן החיד"א במדבר קדמות, "מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים, כי איש אשר יקיים מצוות פדיון בנו הבכור כדין ליתן ה' סלעים לכהן בשמחה, ויתן לו לגמרי, שלא יחזיר הכהן שום דבר בשום אופן, יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים, ויגדל ויהיה לאיש".
מסגולותיו של הבכור : במס' בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב מסופר על אדם, שבא לפני ר' חנינא, ואמר לו: מוחזקני על פלוני אלמוני שהוא בכור. שאלו ר' חנינא: מניין לך דבר זה ? אמר לו: כשהיו באים לפני אביו לומר שחוששין בעיניהם, אמר להם: לכו לבני ששמו שכחת שהוא בכור, ורוקו – שיורק לעין – מרפא. ושאלו: אולי הוא בכור מאמא ? ומשיבים, שמקובל שרוק של בכור מאבא מרפא, ורוק של בכור מאמא אינו מרפא.
בליקוטי יהודה פר' תולדות על הפסוק "ויאמר הכי קרא שמו יעקב" וכו', מסופר כדלהלן: פעם נסע אדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" זצוק"ל ברכבת. ניגש אליו איש אחד והתאונן לפניו שיש לו כאב עינים, והוסיף לומר, שיש סגולה שבכור יירק בעינים של החולה, ויתרפא. ענה לו האדמו"ר זצוק"ל: "אין זה מוכרח שאני בעצמי אעשה זאת". והוסיף ואמר (בדרך צחות) שבזה מתורץ המדרש בפר' תולדות, שעשיו התחיל מחכך בגרונו כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו. "ויאמר הכי קרא שמו יעקב וכו' את בכורתי לקח". ואינו מובן למה חכך בגרונו. ולפי זה מובן, שעשיו לא הרגיש עד עתה שחסרה לו הבכורה, רק עתה שכהו עיניו של יצחק, ורצה לירוק בעיניו כיון שהוא חשב שהוא בכור. ושראה שעיני יצחק לא נרפאו על ידו, הבין כי איננו בכור, על כן צעק "את בכורתי לקח וגו' ".
נהגו לקשט את הילד בתכשיטים, בסוכר ובשום, והנוכחים חוטפים מהשום עד כדי סכנת נפשות, ותמיד התעניינתי וחפשתי מה המקור לשום. ועתה מצאתי בספר "פדיון הבן כהלכתו" פרק ח' הערה 137, שהביא בשם לקוטי פנחס בשם ספר שער פדות, שהוא מנהג שטות. ושוב הביא כמה טעמים לזה, והוסיף: "כיון שבפדיון הבן הרבה רוצים להשתתף בסעודה זו שגדולה מעלתה ועולה במקום פ"ד תעניות, ורוצים גם ליקח מעט מהסעודה לביתם לזכות גם את בני ביתם, ולכן כדי שלא להטריח על בעל הפדיון הנהיגו להכין שום, שהוא דבר חריף שראוי לאכול עליו סעודה ודי במעט ממנו. וגם שלכל חלק יש קליפה בפני עצמה, שעל ידי זה יכול להכניסו בכיסו ולהוליכו לביתו, ובקל יהיה די לכל המשתתפים ובני ביתם. (נושאים בהלכה-ערך בכורות). וכן מובא בדרך אמונה פי"א מהלכ' בכורים ס"ק לא.
שאלה: מדוע אין מברכין בסעודת פדיון הבן "שהשמחה במעונו" ?
תשובה: משום שחייב לפדות גם אם מת, כגון: שמת אחר ל' יום. ולכן ששם לא שייך לברך "שהשמחה במעונו", לכן לא חלקו חכמים בין פדיון לפדיון. (טעמי המנהגים אות תתקל"ה בשם מהרי"ל).
שאלה: למה שואל הכהן את האבא במאי בעית טפי וכו', הרי אין לאבא ברירה אחרת, הוא חייב לפדותו ?
תשובה: כדי לחבב את מצות הפדיון על אביו, שלא יהיה חשש כאילו נאנס לפדות, ואז לא יהיה בנו פדוי, אלא שיהיה מרצונו. (טעמי המנהגים אות תתקל"ב בשם פתחי תשובה).