נאמר בפסוק "אַלְמָנָה וּגְרוּשָה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶה לֹא יִקַח" (ויקרא כא,יד)
מביא "החינוך" מצוה רס"ו, משרשי המצוה: לפי שהכהנים נבחרו לעבוד עבודת ה' יתברך תמיד ולכן ראוי ומחויב להיותם קדושים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל עניניהם, אף כי בענין הזווג שהוא דבר עיקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחייב שלא לישא הזונה שמזגה רע פן תסירנו ותטנו ברב לקחה מדרכו הטובה וכוונתו הרצויה. גם היא בושת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטומאתה אשר בשוליה.
"זוֹנָה" זו שאינה בת ישראל, ולכן גיורת פסולה לכהונה.
והביא בספר "טובך יביעו" מעשה בבעל תשובה שנישא לבת זוגו ובנה בית יהודי למופת, כל מכריהם וקרוביהם תיארו את ההרמוניה הנפלאה השוררת באותו בית, גם חינוך הילדים היה באופן מופתי, הכל על הצד הטוב ביותר, חיים על מי מנוחות מתוך אהבת תורה ויראת שמים אמיתית.
ויהי היום נחשפה לפתע עובדה מזעזעת שהחותנת, אמא של האשה, היתה נכריה, וממילא צריכה האשה לעבור תהליכי גיור, וכיון שהבעל הוא כהן לא נותרה לו ברירה אלא להפרד מרעייתו. העובדות היו עדיין בשלבי ברור, דהיינו: לא בוצע תחקיר סופי האם החותנת היתה באמת נכריה, אך אם יתברר שהן עובדות מהימנות אין עצה ואין תבונה כנגד ה'.
הבעל הגיע באחד הימים אל הרב מרא דאתרא כדי להתייעץ עמו על הנושא, "הרגשתי, סיפר הרב, שאם יש יהודים כאלה בעולם, אין לנו ממה לחשוש", שערו בנפשיכם בפני איזה נסיון קשה עומד יהודי זה, עד שהצליח כבעל תשובה למצוא את בת זוגו, ובנה בית לתפארה, יסד את משכנו על מבועי התורה ויראת ה', והנה כעת הכל עומד להתפורר.
"נחלי דמעות זלגו מעיניו של הבעל, סיפר הרב, אך הוא היה נחוש ואיתן בהחלטתו: אם יתברר שהאמא נכריה, אפרד מרעייתי כמצוות ה' ". אשריכם ישראל.
אומר הרמב"ן בפרשת אמור (כו-ו,ח) "קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאֱלֹהֵיהֶם" הקדושה היא הפרישות, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים. יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות. והטעם "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִשְׁכֶם" כי מאחר שהוא מקריב לחם אלקיך קדוש יהיה לך, כי על ידו אני מקדש את כולכם ומשרה שכינתי במקדשכם.
ואומר ה"אור החיים" הקדוש בפרשת אמור (כו-ח) שאמרה התורה "וְקִדַשְׁתוֹ" ולא אמרה "וקדשתם", שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו' שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש. ואם היה כתוב בלשון רבים "וקדשתם" היינו אומרים כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב אין חיוב לכופו, לכן אמר בלשון יחיד שאפילו על אחד מהם התורה מקפידה, שמיסרין אותו עד שיגרש.
"אַלְמָנָה וּגְרוּשָה לֹא יִקַח", הקשה רבינו יהודה החסיד, מאי טעמא כהן גדול אסור באלמנה וכהן הדיוט מותר בה, ותירץ דאמרינן פרק עשרה יוחסין דאין מוסרין שם המפורש אלא לצנועים שבהם, וכהן גדול אומר אותו ביום הכיפורים כדאמרינן ביומא, ושמא ישא עיניו באשת איש שיראה אותה יפה ויזכיר ה' על בעלה ויהרוג אותו.
(תורת החיד"א פרשת אמור, פני דוד).
סיפר לי רב העיר צפת הרה"ג הר' לוי ביסטריצקי זצ"ל מעשה שאירע איתו לפני כעשרים שנה, בזוג שבאו אליו כדי שיערוך להם חופה, האשה היתה גיורת, והבעל ישראל, נראה שאין שום בעיה בנישואין והרב ערך להם את החופה כדת משה וישראל.
לאחר חודש באו אליו הזוג, ואמרו לו: אנו רוצים לדבר עם הרב.
הם יושבים אצלו ומספרים, שהם שקרו על הרב, ובאמת הבעל לא ישראל אלא כהן, ואז על פי דין תורה הם אסורים בנישואין, ש"כהן אסור בגיורת".
הרב הלך איתם לרה"ג הר' בן ציון אבא שאול זצ"ל, הרב קיבלם בחמימות, וניסה למצוא להם היתר לנישואין, חקר את כל הצדדים שיכולים להיות, וכן את הורי הבעל, ולבסוף מצא פסול בכהונתו של הבעל הכהן, והדין הוא שכהן פסול מותר בגיורת, והתיר להם לחיות יחד כדת משה וישראל.
ועוד מעשה שהיה ברבי חיים עוזר שהוצרך על פי הרופאים לנסוע למקום מרפא מרוחק, וזה היה בחודש אלול, וכבר המתין לסיים במהרה חופשתו, ולהגיע לעירו לקראת ימים הנוראים, ופתאום חלה, והיה לו צער רב להישאר בימים הנוראים במקום נידח וכפרי.
וכשהגיע ראש השנה בקושי היה מנין בבית הכנסת, והיה לו צער רב, למה אירע לו עונש כזה, בינתים הגיע לבית הכנסת איש שנראה נכבד, ורבי חיים עוזר התקרב אליו ושאלו מה עושה במקום נידח זה, עד שסיפר לו שיש כאן גרושה עם ילדים ומרוב רחמנות בא לסייע בידה למשך החג, ובתוך כך סיפר לו שחושב לאחר החג להינשא לה.
כשהגיע ברכת כהנים – ראה רבי חיים עוזר איך שהאורח עולה לדוכן, ניגש אליו רבי חיים עוזר – הרי אם אתה כהן אסור לך לישא גרושה, ועמל רבי חיים עוזר רבות עד ששכנעו לרדת מהמחשבה.
ואז אמר רבי חיים עוזר אני מבין למה הקדוש ברוך הוא סיבב שאהיה כאן בכפר הנידח בימים הקדושים… כדי להציל יהודי מאיסור. (התורה והמצוה).
"ממשבצות זהב לבושה" זה אהרן שנאמר "ועשית משבצות זהב" (שמות כח, יג) מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כל אשה שמצנעת עצמה, אפילו בת ישראל, ראויה שתנשא לכהן גדול ותעמיד כהנים גדולים. (מדרש תנחומא במדבר ג)