"אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָ אֲלֵיהֶם לְנֶפֶש לֹא יִטַמָא בְּעַמָיו"(ויקרא כא,א)
"אמור, ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים", שגם קטנים אסור לטמאם. יש לשאול מדוע מצוה זו ש"להזהיר גדולים על הקטנים" נאמרה רק כאן ? ומדוע רק לכהנים ? ומדוע בכלל צריכים לצוות על כך הרי כל אב ירצה להרחיק את בנו מעבירה כפי שהוא מרחיקו מן האש ומן הסכנות, בלי צורך להזהירו על כך ?
אלא כותב ר' דוד שניאור שליט"א בספרו "ילקוט עלי דשא", מאחר ובהלויית המת עסקינן, והיא מצוה חשובה ביותר, ובן הכהן עומד ורואה את גדולי הדור וצדיקיו רצים לקיים את המצוה וגם הוא רוצה לזכות במצוה. ועל כן באה האזהרה רק לכהנים "להזהיר הגדולים על הקטנים" – לא כדי לפרוש מעבירה שזה דבר פשוט הוא, אלא לפרוש מ"מצוות". מה שעבור אחרים הינו "מצוה" עבור בן הכהן הוא "איסור", כי מיועד הוא לעבודת המקדש לדרגות נעלות יותר. ובבחינה זו אפשר לומר שיש דברים שבשביל אחרים הם מותרים ואף בבחינת מצוה אך על האדם המיוחד והמורם מעם להתנזר מהם.
כותב ספר "החינוך" מצוה רס"ג, שלא יטמא כהן במת זולתי בקרובים. ומשרשי המצוה: לפי שהכהנים נבחרו לעבודת ה' ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב "קדושים יהיו לאלהיהם" על כן הרחיקם מן המת, שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר, שיש לו טומאה חזקה עד מאד למעלה מכל טומאה. והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו ולא נשאר בו כי אם החומר הרע, וראוי באמת למשרתי ה' יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו.
כותב הספורנו על פרשת אמור, הטעם שלא יטמא הכהן, כי אם לקרוביו : כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, וראוי לאיש כזה לנהוג בנשיאות כי היכי דלשתמען מיליה, ואין ראוי שיחלל הכנתו אל המקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים, כאמרם ז"ל (סנהדרין מז.) שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי, אמנם לקרובים התיר להטמא כי כבודם הוא כבודו.
והכלי יקר מסביר : שהכהנים דבקה בהם הקדושה מצד היותם בני אהרן שהיה מקור הקדושה, ואף אם לא היו בני אהרן, מכל מקום מאחר שהם משרתי אל חי, אין נכון להם שיטמאו, כי אם לשארו הקרוב אליו, כי דיו לעבד להיות כרבו, כי גם ה' יתברך מתעסק בקרוביו, כמו שנאמר : (דברים לד-ו) "וַיִקְבּוֹר אוֹתוֹ בַגַיא" והיינו קרובי ה' יתברך.
ומביא המעינה של תורה, מדרש תנחומא : אמרות ה' טהורות, למה שהקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן. כיון שבני ישראל הם כה קדושים וטהורים, לפיכך עליהם להיות מופרשים מכל טומאה ותועבה יותר מכל אומה אחרת. ויותר צריכים להזהר הכהנים שהם יותר קדושים וקרובים לה', שבן מלך שאוכל מאכל גס מיד הוא לוקה בחולי, אבל איש כפר פשוט אינו נוח לחלות כה מהר. מפאת קדושתם ועדינותם, רגישים בני ישראל מאד לגבי כל טומאה קלה שמזיקה להם, ועל כן יש להזהירם מאד על כך.
אומר האור החיים הקדוש תחילת פרשת אמור : ממדרש תנחומא, אמר הקב"ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו', וכותב הפסוק "אמור" לשון מעלה, כלשון הפסוק "את ה' האמרת היום" ואומר רש"י בברכות (ו.) "האמרת" לשון חשיבות ושבח, כלומר שלשון מעלה אל הכהנים, בגלל שהם כהנים משרתי פני המלך, ומה היא המעלה? שלא יטמאו לנפש אדם.
אומר בעל הטורים (תחילת פרשת אמור) למה אמר הכתוב "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", בני אהרן – ולא בנות אהרן, שבנות אהרן לא מוזהרות על איסור טומאה למת משום שהם גרמו מיתה לדורות, ואינן בדרגה שיאסרו להטמאות למת.
מסביר האור החיים הקדוש, (פרשת חקת יט,ב) שגויים לא מטמאים באהל, רק ישראל מטמאים באהל (ב"מ קיד:) שעם ישראל הורמו יותר משאר הגויים באמצעות קבלת התורה, וזה שכתוב בפסוק "זאת חקת התורה" פי' שחוקה זו של הטומאה תסובב מהתורה, כי ע"י קבלת התורה נעשו קדושים והשפלים תאבים להדבק בהם.
והמשיל זאת ע"י משל : לשני כלים שהוציא בעה"ב מחוץ לחדר אחת היתה של דבש ואחת היתה של זבל, אותה שהיתה מלאה דבש תתמלא יותר זבובים ורמשים יותר מזאת של הזבל.
והנמשל: שהאדם מישראל שנפטר, שהיה מלא קדושה המתוקה והעריבה, ובצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו בו הקליפות התאבים להדבק בקדושה. ולכן יטמא באהל מה שאין כן בעכו"ם, שאין בו תורה, אין כל כך התקבצות הטומאה.
ועיין בזוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א שכתב, מדוע לישראל שנפטר יש טומאה ולעכו"ם אין טומאה במותו כישראל.
והנה בענין טומאת המת וטהרתה, כתב הגה"צ הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (ח"ה עמ' 414) שכל אדם מורכב מגוף ונשמה. הנשמה- הגילוי, והגוף- ההסתר. ותיקון ההסתר הוא בהיותו נצרך גם הוא לגילוי כבודו יתברך, כי בלי הסתר לא שייך גילוי.
אולם אחר שהגוף נפרד מן הנפש שוב אין תיקון להסתרו, כי לאחר מיתה שאין עוד בחירה מה תועלת לגוף והסתרו. אין לו תיקון עוד והוא מתבטל ממציאותו. הוא כלי שאין לו עוד שייכות לגילוי הקדושה.
ומשום כך כל הנוגע בו במצב ההוא או גם מאהיל עליו או שהוא עמו תחת גג אחד - שגם בזה יש קצת התקרבות - חל עליו בחינת טומאה וחורבן. וזה סוד טומאת מת שבתורה. וגם התקרבות קלה כזו של מגע בעלמא או גם מאהיל על גבי קבר עמוק מאד, כיון שיש כאן קצת גדר התקרבות אל ההסתר שאין שייך בו עוד גילוי, כבר די בזה לעשות רושם כה גדול בנפש האדם עד כי אי אפשר שיכנס למקדש או לאכול קדשים עד שיטהר, (או אם הוא כהן אסור לו להטמא כלל) כי יהיה בזה חילול הקודש ח"ו.
והנה כבר התבאר במקום אחר כי כל הרגשה יש לה שורש בנפש, ועל כן כשנרגיש התקרבות חומרית כבר יש בזה מההתקרבות הנפשית.