פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת וישב לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי
בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרקי ר'
אליעזר וגם בילמדנו רבי מני אומר ממכרת יוסף לא נתכפרה לישראל עד
שמתו שנאמר ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה
כב' יד'). ועל כן תרגם יונתן בן עוזיאל עד תמותון מותא תניינא וכן תרגם
עוד לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעיה סה' ו') ואמסר למותא
תניינא ית גוייתהון. וזה יורה שאין פירוש מותא תניינא מיתת הנפש שאמר
גוייתהון:
ובספר היכלות אמר רבי
ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאה שמועה קשה
מכרך גדול של רומי לומר יתפשו ארבעה אנשים מאבירי ישראל. רבן שמעון בן
גמליאל. ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. ורבי יהודה בן בבא. ורבי אלעזר בן
דמה. ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלם פדיון שלהם וכיון שראה רבי נחוניא
בן הקנה גזירה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי משר הפנים ואמר לי עשרה כתבו
ב"ד של מעלה ונמנו לסמאל שרה של רומי לומר לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח
טוב ירך וכתף להשלים גזירה וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. ושמורה
לו להנקם ממנו עד שיגיע יפקוד יי' על צבא המרום במרום (ישעיה כד' כא')
שנשחט ומוטל הוא וכל שרי מלכיותיו במרום כגדיים וכבשים של יום הכפורים.
ואל תתמה על שנאמר בראובן ומותא תניינא לא ימות כי לשם כיון במעשה בלהה.
אעפ"י שיש לתמוה כי הוא לא פשע במכירתו. ויש אומרים הפך כי עונש ראובן היה
על חטא בלהה לא על יוסף וכן מוכיח פסוק פחז כמים אל תותר והבן זה שאמר את
אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ואני תמיה על מה שמצאתי בליקוטי הרב רבי
אליעזר ז"ל בזה הלשון כל מה שאירע ליוסף בו לקו עשרה הרוגי מלוכה ושמות
עשרה שבטים שמכרו את יוסף עולין כשמות עשרה הרוגי מלוכה עכ"ל ז"ל. ולא עלה
לידי החשבון הזה רק אם נכתוב רבי חנניה בן תרדיין בשני יודין ויהיו העשרה
הנזכרים רבן שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבה ורבי חנניה בן תרדיון ורבי
טרפון ורבי יהודה בן בבא ורבי אלעזר בן שמוע ורבי ישבב הסופר ורבי יהודא
הנחתום ורבי חוצפית התורגמן סך שמותם בגימטריא אלפים ושמנה מאות וחמשים
ושמנה. וכן עולה סכום שמות השבטים עם זבולן בוי"ו אחד לבד יוסף ובנימין.
מדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ג') רבי יודאי הוה קאי קמיה דרבי עזריה בר
סימאי אמר ליה צדיקים דאזדמן לון חובה מאינון כריתות דאורייתא וחיישי
תשובה ומיתו מיתה מכפר עלייהו או לא. <תרגום - ורבי
יודאי היה לפני
רבי עזריא בר סימאי ושאל לו צדיקים שקרתה להם עבירה מאלו חייבי כריתות
שבתורה ומהרהרים בתשובה ומתו האם המיתה מכפרת עליהם או לו>.
אמר ליה
אין ולזמנין דאתענשו בההוא עלמא ואתכפר להו. <אמר לו כן
ולפעמים הם
נענשים בעולם הזה ונתכפר להם>. חמא אנפוי ירוקין אמר ליה
אמאי מה
דתימא דאורייתא היא דלא מקבלה טומאה. <ראה שפניו של רבי
יודאי ירוקים
אמר לו אמור מה שתאמר כי התורה אינה מקבלת טומאה>.
כדכתיב הלא כה דברי
כאש נאם ה'. <שכתוב "הלא כה דברי כאש נאם יי" (מה אש
אינה מקבלת טומאה
אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה)>. כפי הרהורין רטישין
דבלבך.
<כפי ההרהורים מכים בלבך>. אמר סוד ה'
ליראיו עשרה סבי קטולי
מלכות אתענשו על מכירת יוסף. <אמר רבי יודאי "סוד יי'
ליראיו" ואם כן
אמור לי עשרה הרוגי מלכות נענשו על מכירת יוסף האם לא נתכפר לשבטים
במיתתן>. (אמר ליה פנחס הוא אליהו) אמר ליה רבי עקיבא
לית ליה זכות
אבות. <אמר לו רבי עקיבא שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות אין
לו זכות אבות
שיצא מגרים והרי הוא לא מעשרת השבטים>. אמר ומבני יששכר
יודעי בינה
לעתים. <אמר לו רבי עזריה עשרה הרוגי מלכות יצאו מיששכר
"ומבני יששכר
יודעי בינה לעתים">. פתח ואמר ויבא יעקב מן השדה בערב
ותצא לאה לקראתו
ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך. <פתח ואמר "ויבא יעקב"
וכו'>. שכר
השתא שכרתיך לבתר זימנא. <שכר עתה שכרתיך אחר זמן>.
יששכר יש השתא
שכר לבתר זמנא וקנו למלכות שמים. <"יששכר" יש כעת שכר
לאחר זמן יהיו
למלכות שמים>. גופין דלהון ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא
וכלא איתהדר
כמלקדמין. <והגופות שלהם ישארו במקומם בעולם הזה והכל
חוזר
כבתחילה>. איש אשר כברכתו ברך אותם כתיב. <"איש
אשר כברכתו ברך
אותם" כתוב>. נפל על אנפוי רבי יודאי ואדמוך אחמו ליה
בחלמיה האי קרא
אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. <נפל רבי יודאי על פניו
ונרדם הראו לו
בחלום את המקרא הזה "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך">.
נכנסת סתום.
<שנכנסת בעניין עשרה הרוגי מלכות סתום פיך>.
מההוא יומא לא משתעיל
בהאי. <מאותו היום לא דיבר בעניין זה>.
אמר מה יקר חסדך אלהים
ובני אדם בצל כנפיך יחסיון בצל כנפיך. <והיה אומר "מה
יקר חסדך אלהים
ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" בצל כנפיך ממש>. ולית למשתעי
בגו דלהון
דהא חסד ה' בכולא אשתכח. <ואין לדבר מבניו הם הנשמות
החוסות בצל כנפיו
כי חסד ה' בכל נמצא>. מכאן נראה לי להוכיח ממה שאמר
מאינון כריתות
וכו' שאין מדה זו נוהגת באנשים שצריכין למירוק מחמת עון רק בעונות
חמורים כגון חייבים כריתות וכיוצא בהן כי מן השאר נפרעין ממנו בזה העולם
או מתכפר במיתה או נפרעין ממנו אחרי מותו כרמוז כאן אך בעבירות המונעין
ממנו השלימות כענף הנכרת משורשו צריך למירוק הנזכר כענין שנאמר ירוע
כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם (איוב לד' כד'). ובזה יתישב מה שהוקשה לי
על סוד העיבור קושיא חזקה צריך אתה להתבונן עליה כי אחרי שהשם יתעלה עשה
זה לבלתי ידח ממנו נדח מדוע לא הענישו בענין אחר רק בזה ושמא יוסיף על
חטאתו פשע ויאבדו הטובות הראשונות וזה מיושב לדעתינו כי יש עונות חמורות
שלא יתכפרו בענין אחר. וכן מוכיח הפסוק שאומר אם יכופר העון הזה. משמע
לשאר עבירות הקלות אינו צריך מותא תניינא. ומעתה תבין מאמר רבותינו זכרונם
לברכה על רבי עקיבא שתוק כך עלה במחשבה לפני בסוד הגלגול. ועוד אמרו
רבותינו זכרונם לברכה אמר רבי יהודה ברבי שלום אין אתה מוצא שנקרא צדיק רק
שנים שעמדו בעולם נח ויוסף. נח שנאמר נח איש צדיק. יוסף שנאמר על מכרם
בכסף צדיק. וטעם ויאמר האיש נסעו מזה יודע לך בסוד זה אלי וכבר רמזתיו
בסוד וזה שער השמים. וטעם וימאן להתנחם הוא ביודעו כי שלשה האבות וי"ב
שבטים הם דוגמא של מעלה נתירא פן בהסתר הבנין של מטה יפגום של מעלה:
ויאמר יהודה לאונן בא אל
אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך. צריך אתה
להתבונן במה שרמזתי לך למעלה בענין המילה כי הבורא יתעלה נתן בתוכנו האבר
הזה רשום בבשרנו בחותם אמת שהוא סוד המילה כפי מה שרמזנו למעלה. ובסוד זה
נכנס אדם בסוד האמונה. והוא יתעלה רוצה שלא יהיה הפסק למקור זה כי הוא סוד
דוגמת הנהר אשר לא יכזבו מימיו ואין הפסק למקורו. וכל המפסיק מקור זה
מלמטה כביכול כמו שמתיש כח של מעלה באין חובש ונהר יחרב ויבש (איוב יד'
יא') הואיל והאדם עומד למטה בסוד דוגמא עליונה ומי שמקורו מש מעשות פרי
אין לו תקנה לעולם כגון אותו שלא רצה לקחת אשה ואותו שהשתדל ולקח ולא יכול
ובא גואלו וגאל וגומר כי קודם לכן אינו נכנס בפלטרין של מלך. ונפסק מאותה
תמונה הכוללת כל התמונות ואינה נכללת במקום ששאר נשמות נכללות כי נכרת
דמותו משם כד"א ונכרתה הנפש ההיא מלפני רק מזמין לו הקב"ה מקום מוכן בגן
עדן לפי מעשיו עד בוא חליפתו. ומן הנראה מכוונת הרב ז"ל כי הצריכין למדה
זו לא יבואו בה עד אחר שנים עשר חדש למיתתן וזהו מאמרם שלאחר י"ב חדש בזמן
הנה נמסרות לדומה ואין להם מנוחה. אמנם יש חולקין בזה כי אולי יבא גואלו
ויגאלנו מיד כמו שארמוז בפסוק לא תלין נבלתו על העץ. והנה בבוא גואלו
הקרוב אליו תבנה ותכונן כמקדם וישוב לימי עלומיו זהו סוד והיה לך למשיב
נפש (רות ד' טו'):
ובספר הזוהר [אדרא
רבא קמ"ג ב'] אמרו תנינן מאן דאפיק גרמיה מהאי
עלמא מכללא דאדם. <תרגום - ואמרו למדנו מי שמוציא עצמו
בעולם הזה מכלל
אדם>. לבתר כד נפיק מהאי עלמא לא עייל לכללא לעלמא דאתי
דאיקרי גופא
קדישא. <לאחר כשיוצא מהעולם הזה אינו נכנס בכלל אדם
לעולם הבא הנקרא
גוף קדוש>. אלא באינון דלא איקרון אדם ונפקין מכללא
דגופא. <אלא
באלו שאינם נקראים אדם שיצאו מכלל הגוף>. וזהו רמז לא
ימחה שמו מישראל
והרמז לישראל סבא. וצריך שיתכוונו שניהם להמשיך רוח המת שהיתה בחיקה להאסף
בטיפה ההיא וישוב לימי עלומיו. וסוד הענין אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו
אליו יאסוף (איוב לד' יד'). כי הכוונה והרעיון מושך הרוח בהמציא לו מקום
בסוד כוונת התפלה. ודבר זה נשאל לחכמים גדולים והשיבו פסוק פרא לימוד מדבר
באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב' כד'). ודע כי זה סוד מן הסודות הגדולים אשר
בתורה הזהירו עליו מאד חכמי הקבלה לבלתי יכשל בו וישמר בו מן הטעות. וגם
רז"ל אמרו בסוף כתובות השביע הקב"ה את ישראל שלא יגלו סוד העיבור ועליו
נבנה ספר איוב בסוד צדיק ורע לו רשע וטוב לו:
ספר הבהיר מאי טעמא אמרינן
אשר קדשנו במצוותיו וצונו ולא אמרינן אשר
קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם
לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה
לעולם הבא הוא גדול ובידו הוא אוצר הנשמות. ובשעה שישראל טובים הנשמות
זוכות לצאת ולבא בעולם. ואם אינן טובים לא יצאו והיינו דאמרינן אין בן דוד
בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם
העליון. ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להוולד היאך כי נשמתו תצא חדשה
בכלל האחרים. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב.
נתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת. בא לדרוש ולפקוד אם
יש להם מה יאכלו מצא להם פת מעופש ומצאן מתביישים לבקש לו פת אחרת כלומר
זה לא שמרנו ואחר נבקש. גם המלך כעס ולקח אותו המעופש וצוה עליו לתקנו
וליבשו כפי היכולת ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו עד שיאכלו הפת
המעופש הזה. ושלחו להם מתוקן מחדש מה עשו אמרו לחלוק אותו חלקוהו ונטל כל
אחד מהם חלקו הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב והאחר לקח אותו
ואכל ממנו בתאוה אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתיאש ממנו ונפסד
יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו נשאר רעב עד שמת ונפקד עליו עון גופו לאמר
למה הרגת עצמך לא די שהפת קלקלתם לכם מתחלה אלא החזרתיו לכם מתוקן וחלקתם
אותו ואתה קלקלתה חלקך ונתרשלת מלשמרו ולא עוד אלא הרגת את עצמך והוא משיב
אדוני מה הייתי עושה ועונים אותו היה לך לשומרו. ואם תאמר לא יכולת היה לך
להשגיח בחביריך ושכיניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם בו ושמירתם והיה לך
להשתדל לשמור כמותן ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך לא די שקלקלת הפת אלא
עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך ואפשר שהיה יוצא ממך ברא מעליא שהיה
מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם. לכן מכל צד ירבו עליך ייסורין. נבהל
והשיב ומה הייתי עושה מאחר שלא היה לי פת או ממה הייתי יכול לחיות. אמר לו
אם אתה היית עמל ויגע בתורה לא תענה כסילות ועזות כזה שמתוך תשובת דבריך
ניכר שלא עמלת ויגעת בתורה. והוא כתיב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם
כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומה היה לך לחקור ולדרוש ולשאול מה הדבר
על מה יחיה האדם. כי בעולם החשך האדם חי על הפת אך בעולם האור לא יחיה על
הלחם לבדו. אלא על מה הוי אומר על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומאי ניהו
מוצא פי יי' הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי יי' מכאן אמרו לא עם הארץ
חסיד. אם אליו אינו גומל חסד היאך יקרא חסיד ואעפ"י שמתחסד עם הבריות והוא
עם הארץ לאו חסיד איקרי ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה שכל הלומד תורה
גומל חסד לקונו דכתיב רוכב שמים בעזרך הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז
אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים. מאי שחקים הוי אומר בחדרי
חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמייא. הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי
על כל מוצא פי יי' יחיה האדם והיא תורה שיצאה מפי הקב"ה ועליה יחיה האדם
הילכך וכסיל יענה עזות. עזוב עזות ואל תענה כאשר ענית ולכך נענש. ומהו
ענשו כבר פירשתיו. ומזה המאמר יש להוכיח כי דוד לא הוצרך לעיבור זהו שנאמר
אף בשרי ישכון לבטח. ונשמת המשיח חדשה. ואין זה דעת הקלירי שאמר הוא דוד
בעצמו. וכתיב ודוד עבד?? נשיא להם לעולם (יחזקאל לז' כה'). וסימן לדבר
אד"ם. וכן דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו על מלך המשיח שנולד מוכיח כדעת
הקלירי. גם יש לדקדק מזה המאמר שאין עתה נשמות חדשות עד ימות המשיח שנ??מר
ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל יא' יט') שהרי אמר ונשבע אלה האנשים פת אחרת
לא יאכלו. וכן נראה לי להוכיח מפסוק מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא
שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א' ט') והבן זה. ואולי המדה הזאת הותחלה
ממאמר לא ידון רוחי באדם והבן מה שכתבתי שם. אמנם יש מבעלי הקבלה חולקים
בדבר כי יש בשרידים גם עתה מן החדשות וכן מוכיח בספר הזוהר. ופסוק ורוח
חדשה מדבר על הכלל גם זה המשל אמר אלה האנשים וברוך היודע. ושמעתי כי
החסיד רבינו יצחק בר ה"ר אברהם בר רבי דוד היה מכיר בפני אדם אם הוא מן
החדשים או מן הישנים:
ספר הבהיר א"ר רחומאי
כשביקש משה לדעת ידיעת השם הנכבד ואמר הראני נא את
כבודך בקש לדעת מפני מה צדיק ורע לו צדיק וטוב לו רשע וטוב לו רשע ורע לו
ולא הודיעוהו. לא הודיעוהו סלקא דעתך אלא לא הודיעוהו מה שביקש. וכי תעלה
על דעתך שמשה לא היה יודע סוד זה אלא כך אמר משה דרכי הכחות אני יודע אבל
איני יודע איך המחשבה מתפשטת בה יודע אני שבמחשבה האמת אך לא ידעתי חלקיו
ובקש לדעת חלקיו ולא הודיעוהו. מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו מפני
שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש. וכי מענישין על ימי הנערות והא אמר
ר' שמעון שאין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה אנא לאו בחיי אמרי אלא אמרי
שכבר היה רשע. אמרו לו חביריו עד מתי תסתום דבריך. אמר להם צאו וראו משל
לאדם שנטע בגנו כרם ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ראה שלא הצליח נטעו
גדרו ונקה הגפנים מן הבאושים ונטעו עוד שנית ראה שלא הצליח נטעו גדרו
ונטעו אחר שניקהו ראה שלא הצליח גדרו ונטעו עד כמה אמר להם עד אלף דור
שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה' ט'). ומכאן תבין פירוש הפסוק יש הבל
אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וגומר אמרתי שגם
זה הבל. (קהלת ח' יד') כמו הבל פי האדם שנכנס ויוצא כן היא המדה בצדיקים
ורשעים. והיינו דאמרינן ע"ד דורות ותשע מאות חסרו עמד הקב"ה ושתלן בכל דור
ודור. נראה לי כי המדה הזאת נוהגת עד ג' פעמים שנאמר הן כל אלה יפעל אל
פעמים שלש עם גבר ועל ארבעה לא אשיבנו. וכן רמז בפסוק וערלתם ערלתו את
פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' הזכיר שלשה ערלות ושלשה שנים אך בשנה
הרביעית יהיה קדש וידבק בצרור החיים. ויש חולקים בזה וראייתן מפסוק ועשה
חסד לאלפים. ומזה המאמר שאמר עד אלף דור אין להכריע כי אינו ר"ל אלף פעמים
רק שהמדה הזאת נוהגת כל ימות עולם הרמוזים באלף דור כאשר נבאר בסוד שמטין
ויובלות בגזירת האל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה צדיק וטוב לו צדיק בן
צדיק.
צדיק ורע לו צדיק בן רשע. וכן אמרו ברשעים רשע וטוב לו רשע בן צדיק. רשע
ורע לו רשע בן רשע. וכוונתם כי צדיק בן צדיק שהחזיק בצדקתו פעם ראשונה
ושנייה. וצדיק בן רשע שהיה רשע ועתה צדיק. ועל כן אמרו רז"ל שהקב"ה כביכול
בוכה על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו ועוסק בתורה כי הוא סובל עונותיו
הראשונים ועל כן מזונותיו בצער. במסכת שבת אמרו רבותינו זכרונם לברכה פרק
שואל אדם והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב' ז'). תנה לו כמו שנתנה
לך בטהרה משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם קפלום והניחום
בקופסא טפשים שבהם הניחום כשהם מלוכלכים. לימים בקש המלך את כליו. הפקחים
החזירום כשהן מגוהצין הטפשים החזירום כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת הפקחים
וכעס לקראת הטפשין אמר ינתנו כלים לכביסה והם יחבשו בבית האסורים. וזהו
סוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך (שמואל א' כה' כט')
כדרך ואני תמיד עמך (תהלים עג' כג') שלא אתפרד ממך לראות עמל ויגון. ואת
נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א' כה' כט') כמו תתהפך כחומר חותם
(איוב לח' יד') וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד' יד'). ונרמז
עוד במזמור שיר ליום השבת באמרו איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים כמו עשב
וגו' (תהלים צב'). ועל הצדיק אומר צדיק כתמר יפרח וגו'. כדרך ואני תמיד
עמך. וחתם להגיד כי ישר יי' צורי ולא עולתה בו. ולפי זה יהיה פירוש ליום
השבת לעולם שכולו שבת כי אז הוא יום הדין על הגמול והעונש. והפסוקים
מוכיחים כן כי אין בזה המזמור זכר שבת רק הפירוש כן כמו שפירוש זהו הנאמר
על הצדיקים והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו
רוח (תהלים א'):
ספר הבהיר אמר רבי רוחמאי
מאי דור הולך ודור בא אמר רבי עקיבא דור שכבר בא
משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים והלבישן כפי יכלתו בגדי משי ורקמה
קלקלו השורה השליכן ודחפן מעליו והפשיטן בגדיו והלכו להם. לקח הבגדים
ורחצן היטב עד שלא נותר בהן שום סיג והניחן אצלו מזומנים קנה עבדים אחרים
והלבישן בבגדים ההם והוא לא ידע אם טובים הם אותם העבדים ואם לאו והרי זכו
בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם אבל הארץ לעולם עומדת. והיינו
וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הוקשה לו פשט
הכתוב כי היה לו לומר דור בא ודור הולך כי קודם בא האדם ואחר כך הולך. ועל
כן פירש דור שכבר בא. מדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ב') רבי נחוניא בן יוסי
אומר מקום נתבצר לנפשותן של רשעים בגהינם ומשם יוצאות ומשוטטות בעולם ואין
להם מנוחה וחוזרות לגהינם ובאות אחר כן ודוחות אותן משערי חיים וחוזרות
בעולם ומאן אינון אותם שהפגימו בריתם ולא נתעסקו בפריה ורביה עד שבא הקב"ה
ובונה אותם ומשתיל ונוטע אותם. משל לאדם שנטע אילן ראה שלא הצליח עקרו
ושתלו במקום אחר וכן פעמים רבות שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם
גבר. על שלשה פשעי ישראל. ויש אומרים כי כשאמר המלאך לדניאל ותנוח ותעמוד.
בישרו שלא יצטרך לגלגול. מדרש רות (זוהר חדש פ"ד טור ב') רבי רחומאי פתח
גבור בארץ יהיה זרעו. זכאה הוא מאן דיזכה דיתבריך בבנין בהאי עלמא מאן
דלית ליה בנין איהו אזיל מיד ליד דכתיב יד ליד לא ינקה רע. וסוד יי'
ליראיו. דתנינן אמר רבי יוסי בר רבי יהודה מפני שנתמעט הדמות מנדין מקומו
בעולם הבא ומתמעטים מעשיו לפני המקום ועליהם כתיב ויצאו וראו וכו' (ישעיה
סו' כד') שכל הפוגם בריתו מעלין עליו כאילו פוגם במקום אחר. רבי יוסי אומר
אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו' (תהלים קכז' ה'). במתעסק בפריה ורביה
הכתוב מדבר. מאי לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. אלא כשהאדם יוצא מן
העולם ונפשו באה ליכנס כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה כמה מלאכי
שלום עומדין מצד זה ומצד זה זכה מלאכי שלום מקדימין ואומרים לו שלום בואך
לא זכה מלאכי חבלה עומדים ומקדימין לו רע ואומרים לו אוי לרשע רע ומאי
ניהו מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. וכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו
תורה ומעשים טובים אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטין בו שנאמר לא יבושו כי
ידברו את אויבים בשער (תהלים קכז' ה'). אלו מלאכי חבלה שאינן יכולין לשלוט
בו. ולא יימר בר נש הרי תורתי ומעשי מגינין עלי ולא אתעסק בפריה ורביה אלא
אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אינו נכנס במחיצתו של מקום ואין להם חלק
לעולם הבא כגון חד מחברנא דאפקוה מתריסר תרעיה דההוא עלמא דאלמלא קליה
דרבי יהודה חסידא איטריד מתרין עלמין לית לך בתורה ומעשים טובים כחזקיה
מלך יהודה וכתיב ביה כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח' א') מת אתה בעולם הזה
ולא תחיה לעולם הבא. וזהו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך (ירמיה
כב' י') ואמרו רבותינו זכרונם לברכה להולך בלא בנים. וסוף הפסוק מוכיח
שנאמר לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו רמז לנשמתו שלא תשוב אל המקום אשר
ממנו חוצבה. ומה לנו עוד ראיה כי הנה החסיד רבי יוחנן שהיו לו בנים ומתו
ונתירא מעונש זה ואמר
מה אנא לעלמא דאתי ולא השיבו לו עד שהאיר הקב"ה עיני זקן אחד ואמר לו עליך
רבי יוחנן שאתה זקן ועל רבי חזקיה שהיה עקר עליכם נאמר כה אמר יי' לסריסים
אשר ישמרו את שבתותי וגומ' (ישעיה נו' ד') ומחזיקים בבריתי כלומר משתדלים
לעשות פרי ואינן יכולין עליהם נאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב
מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם ה') ר"ל כי נפשם הנקראת שם
לא תכרת מן התמונה הכוללת כל התמונות והתנחם החסיד. ואם הוא היה ירא מן
העונש ההוא כל שכן שאר בני אדם. ויש לשאול אם אין לאיש אח מה יהיה ממנו או
אם לא נשא אשה לעולם אנה יגאל. ולפי הסברא נשיב כי יגאל ע"י אחרים מקרוביו
אף כי היה לו נחת רוח יותר באשת חיקו וראיה מהבל שנאמר כי שת לי אלהים זרע
אחר תחת הבל כי הרגו קין כי ניתקן ע"י אביו ואמו. אמנם דעת המקובלים בסוד
העבור הוא כך כבר אמרנו כי מי שמת ערירי לא בפשעו כמו רבי יוחנן ורבי
חזקיה אחרי שהם השתדלו בעבודת בוראם והחזיקו בבריתו ולא זכו ודאי לא ישוב
לראות עמל תחת השמש. והנה אשתו של חסיד ההוא המתיבמת ואין צורך לבעלה
בייבום ההוא כי הוא שוקט ובוטח עכ"פ אין הענין לריק כי שם ינוחו ויגאלו מי
שאין לו גואל או שלא נשא אשה. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה אשריהם
הצדיקים שאע"פ שלא זכו בחייהם לבנים זכו במיתתם. מדרש רות (זוהר חדש פ"ח
טור ד') ונתן לרעהו זו מצות יבום. מאי ונתן לרעהו אמר רבי חנינא משל לאדם
שהיה תועה בשדה במקום לסטין וחיות כיון שראוהו ליסטים תועה עמדו עליו
והכוהו קפחו כל שכרו וכל עמלו שמע חבירו זיין עצמו והלך והוציאו מידם ערום
מכל מה עשה לו בנה לו בית ונתן לו עשה לו מלבושים אחרים ונתן לו בא ולבש
באותן המלבושים וישב באותו בית והתחיל להרויח כמתחלה ודא ונתן לרעהו.
ומצאתי שרבותינו זכרונם לברכה נתעוררו במדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ג') על
מה ששואלין העולם לפי סוד העיבור היאך חיה נשמתו והיכן ומצאתי שם בלשון זה
רבי ברוקה אומר כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני. <תרגום -
רבי ברוקא אמר
כתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני">. אי הנפש תכרת הגוף ההוא
מה תהא ממנו.
<ושואל אם הנפש תכרת אותו הגוף מה יהיה ממנו>.
אי הכי כמה קברות
בריקנא כמה ציונים למגנא. <ואם תאמר שיתבטל כמה קברות הם
בחנם כמה
ציונים הם בחנם>. דהא אמר לבתר קב"ה בני לההוא נפש
כדמלקדמין בהאי
עלמא גופא דשבק איתאביד הא קיברא בריקנא. <כי אחר כך
כשהקב"ה יחזור
ויבנה אותה הנפש כבתחילה בעולם הזה דהיינו שיתגלגל לעולם הזה נמצא שהגוף
הראשון שעזב נאבד והקבר הוא ריקם>. אי הכי כמה גרמי
איתאבידו כמה קברי
למגנא. <ואם כן כמה גופין נאבדו וכמה קברים הם
בחנם>. אלא קב"ה לא
ישיצי עובד ידוי אלא מארעא ומתחות שמיא אלה. <אלא הקב"ה
אינו מכלה
מעשה ידיו רק מארץ ומתחת השמים האלה>. ויחתון לתתא
ויתבנון בקיומא
אחרא גו אינון תתא בדיורא דאיקרי נשייה. <והם יורדים
למטה מהארץ הזו
ויהיו נבנים בקיום אחר תוך אלו התחתונים במדור הנקרא נשיה (מלשון
שכחה)>. ותמן יתנשון לדרי דרין. <ושם
יהיו נשכחים לדורי
דורות>. דהא שבע ארעין לתתא, ארץ, אדמה, ארקא, גיא,
נשייה, ציה, תבל.
<והנה שבע הארצות למטה ואלו הם ארץ, אדמה, ארקא, גיא,
נשייה, ציה,
תבל>. דיורא דילן. <תבל הוא המדור
שלנו>. נשייה אמאי אלא
אינהו אנשי קיומא דבריר מלאפשטא בעלמא אינשי אינהו גו נשייה. <נשיה
מה
היא אלא הם אנשים שמנעו ההתפשטות שלא עסקו בפריה ורביה ואותם אנשים ישארו
בתוך נשייה>. ולעולם לית קברא למגנא ולית ציונא בריקנא. <ולעולם
אין קבר בחנם ואין ציון בחנם>. ובההוא דיורא דנשייה לא
הוו אלא אינון
דאקרון גופיה מגאן. <ובאותו מדור נשיה אין שם אלא אלו
הנקראים גופי
חנם>. גופי מגאן נחתין תמן לא עבדין תולדין דהא נשיה לאו
בינייהו.
<גופים שבחנם ירדו לשם, ואינם עושים תולדות שאין בניהם
נשים>.
זרעי ואכלי ואינשי כל מאן דעבדין. <וזורעים ואוכלים
ושוכחים כל מה
שעושים>. נפשאן עד לא יתבנון בהאי עלמא אידחיין מכמה
תרעי ואזלי
ומשטטי בהאי עלמא עד דאשכחו פרוקא. <הנפשות משום שלא
נבנו בבנים בעולם
הזה נדחות מכמה שערים והולכות ומשוטטות בעולם הזה עד שימצאו להם גואל
דהיינו יבם>. ואילין איקרון שכנות. <ואלו
הנפשות נקראות
שכנות>. הדא הוא דאמר ותקראנה לו השכנות שם האי גופא
איתבני לאתקיימא
בתבל ארצו. <וזה שנאמר "ותקראנה לו השכנות שם" ואותו
הגוף הבא מן
היבום נבנה להתקיים בתבל ארצו>. וכוף אזנך לשמוע מה
שאגלה לך שהעליתי
ממדרש רות ולא אביא לשונם מפני האורך אמרו בפסוק אך בשרו עליו יכאב ונפשו
עליו תאבל (איוב יד' כב') כי כח אחד מכחות הנפש הנקרא בשם נפש הבהמית
נשארת עם הגוף בקברו כאשר היתה באמנה אתו ומתאבל ובוכה על ארמונו והיכלו
הנרקב ושב לעפר כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קשה רמה למת כמחת בבשר
החי. ועל הכח הזה וגופו נאמר משל הסומא והפיסח שהרכיבן זה על זה ומזה הכח
יש הודעה והשגה לגופי המתים זה מזה כאשר מצינו בדברי רבותינו ז"ל שהמתים
מספרים בקבריהם זה לזה אף כי אין הסיפור בשפה וחיתוך לשון ומכאן תבין סוד
אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שמואל א' כח יג'). כי על הכח הזה נאמר השוכן
על הגוף. כי הנפש שהיא בצרור החיים לא תפרד מזיו העליון בכחות הטומאה רק
על הכח הזה המתלבש ברוח הגוף שהיה בו. ושמעתי כי בהראות המת בבעלי אוב או
בענין אחר אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא שום דבר עד אחרי
חזרתו שפשט את מלבושיו. וכן מצאתי בליקוטי רבינו יהודה החסיד ז"ל. והסוד
הנזכר רמוז בנעמי ורות וערפה כי נעמי שבה לקדמותה ורות נשאת לבועז להמציא
מקום למחלון בעלה. וערפה רמז לכח הזה שהזכרנו ועל כן שבה אל עמה ואל
אלהיה. וכשתבין זה ידעתי כי לא יקשה לך מה שהקשו לחכמי סוד העיבור מה שמנו
רבותינו ז"ל אדם דוד משיח במספר שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם וכשנתעורר
הרצון ונשאת רות לבועז אז נולד בנה של נעמי זהו סוד יולד בן לנעמי וזה טעם
אהבת נעמי לילד הנולד ואז היתה מנוחה והשקט לילד הנולד ולא ישוט בקברי
הצדיקים והחסידים למצוא מנוח לכף רגלה כאשר היתה רות חוזרת בשדות טרם
הנשאה לבועז ועל כן נקרא בועז גואל שנאמר וגאלתיך אנכי חי יי' כי עשה חסד
עם המת. והמבין פסוק ישוב לימי עלומיו (איוב לג' כה') ופסוק וישתכחו בעיר
אשר כן עשו (קהלת ח' י') כלומר בהעירם משנתם יבין תשובה שאילת הטפשים
השואלים על סוד העיבור איך לא זכרה ימי נעוריה גם לכל אדם לפי דעתינו
שהנשמות נבראו מאז. ולזה רמז הכתוב כבר היה לעולמים וגו' (קהלת א') אין
זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו וגו' והבן כל זה. וכשהגואל הוא הקרוב
אין צורך לרות שתקראנה לה השכנות להוליד בן לנעמי כי בכוונת האיש והאשה
יספיק שנאמר אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד' יד').
אמנם כשיש גואל קרוב ממנו לא יספיק הכוונה לבד רק היא צריכה קריאה
משכנותיה כי היא משתוקקת לגואל הקרוב יותר. ומכאן תבין ענין גדול שאמרו
רבותינו זכרונם לברכה שהמתים מבקשים רחמים על החיים שנאמר ותעל שכבת הטל
פירוש תפלת שוכני קבר ולפעמים משתטחין על קבריהם כענין שאמרו רבותינו
זכרונם לברכה בכלב שנשתטח על קברי האבות. וחכמינו אמת ודבריהם אמת כי הגוף
מעורר הנפש והנפש הרוח והרוח הנשמה והרחמים מתעוררים לבוא בעולם. ודע כי
זה הסוד הוא נוהג במי שיש לו זכויות ועונות כי בצדיקים גמורים כתיב ואני
תמיד עמך (תהלים עג' כג') וברשעים גמורים נאמר כי תולעתם לא תמות (ישעיה
סו' כד'). מתים בל יחיו (ישעיה כו' יד'). אך מי שיש לו זכיות ועונות צריך
להתנקות שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד' יד').
ולפעמים נוהג במי שרובו עונות שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת
ח' י'). וכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו נרמז במלת אל פניו הסוד
הנזכר. אמנם ברוב בני אדם הוא לטובתם כענין שנאמר כי אתה תבחר ולא אני
(איוב לד' לד') ורמוז למעלה. זהו שנאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת
ד' ב'). הפסוק אומר לך דרשני. ידוע הוא שהמתים מתו והחיים עדיין חיים אלא
שכבר מתו ר"ל מותא תניינא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוד סתרי תורה
בפסוק לא תקום פעמים צרה (נחום א' ט') כי לא יקבל צער באחרונה כמו בראשונה
ועל כן שבחם שלמה המלך ע"ה. מדרש רות (זוהר חדש פ"ח טור ד') וזאת התעודה
בישראל. בישראל ולא בשאר האומות שלא נתן להם מצוה זו. ועליהם כתיב יאבדו
מארעא ומתחות שמיא אלה שלא נתן להם תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא
דכתיב מתים בל יחיו וגו'. וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוד עמי לא
יהיו (יחזקאל יג' ט') זה סוד העיבור ולפירוש זה צריך להתבונן על אדם והבל
ואיוב שהיו מחסידי אומות העולם או נחלק בין קודם מתן תורה לאחרי כן. ועל
המצוה הגדולה הזאת היו החכמים הקדמונים קודם מתן תורה יודעים כי יש תועלת
גדולה ביבום האח כי הוא הקרוב ואחריו שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא
יורש נחלה והיה נחשב לאכזריות גדולה מן האח כאשר לא יחפוץ ליבם. מדרש רות
(זוהר חדש פ"ט טור ד') יולד בן לנעמי. <תרגום - "ותקראנה
לו השכנות שם
לאמר יולד בן לנעמי">. אשכחת אבידה דאבדה. <שבזה
מצאה נעמי את
האבידה שאבדה>. מכאן ההוא נפש דבר נש יומא דאיתיליד בר
נש נפשא דיליה
שלימא. <מכאן (מהפסוק הזה) משמע שאותה הנפש היינו ביום
שנולד בן אדם
הנפש שלו שלימה>. איהי לא אוספת ולא נעדרת בר בעוד בגופא
דקיק לית לה
רשו לאנהרא ולאתפשטא למיחזי חילהא. <היא בלא תוספת ובלא
חסרון ובגוף
זה אין לה רשות להאיר ולהתפשט ואין לה כח להראות>. דכתיב
ישוב לימי
עלומיו. <שכתוב "ישוב לימי עלומיו">.
בההוא שעתא דגופא דא איתבני
מיד ותקראן לו השכנות שם לאמר. <באותה השעה שגוף זה
הנולד מיבום נבנה
מיד "ותקראנה לו השכנות שם לאמר">. את מוצא כל אתר
דאיקרי
שם דא איהי נפש. <אתה מוצא בכל מקום שכתוב שם, שם היא
הנפש>. כמה
דאת אמר ולא יכרת שם המת. <כמו שנאמר "ולא יכרת שם המת"
שזו היא
הנפש>. והכא ותקראן לו השכנות אינון שכנות קרו לההוא
גופא דאיתבני
השתא שם. <וכאן "ותקראנה לו השכנות" שהשכנות האלו קראו
לאותו הגוף
שנבנה עתה שם>. קרוא לההוא נפש לאשתכללא בההוא גופא. <שקראו
לאותה
הנפש (של מחלון) שישתכלל בגוף הזה>. דהא לזמנין זמינא
תמן נפשא
ולזמנין לא זמינא. <כי לפעמים מוכנה שם הנפש ולפעמים
אינה מוכנה
להתלבש בגוף זה>. בגין דאזלא ומשטטא בעלמא. <משום
שהולכת ומשוטטת
בעולם>. וכדין קרון ליה גביה ההוא גופא. <ואז
קוראים לה שתתלבש
בגוף הזה>. בשעתא דרעותא איתער לאן אזלא. <בשעה
שהרצון נתעורר
דהיינו שמתעורר שנפש המת תתלבש בגוף הנולד מהיבום איפה הולכת הנפש>.
לגבי קברי דאבהתא לגבי קברי דחסידי. <היא הולכת לקברי
האבות ולקברי
החסידים>. עד דאיתער בועז הכא. <עד
שנתעורר בועז כאן (בועז הוא
היבם)>. ושאר נשמתין קרו לה ואתת ואשכללת באתר דא. <ושאר
הנשמות
דהיינו השכנות קוראים אותה ובאה ומשתכללת במקום הזה>.
והכתיב אם ישים
אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. <ושואל הרי כתוב "אם
ישים אליו לבו"
ליבם את אשתו "רוחו ונשמתו אליו יאסוף">. שאני הכא דהוה
גואל קרוב.
<ומשיב כאן הוא שונה משום שהיה גואל קרוב>.
דהא תועילתא יתיר
מההוא גואל דאיקרי קרוב דאיתער למיהוי זמינא תמן מיד דאיתער לגביה.
<יש תועלת יותר שאותו גואל הנקרא קרוב שתתעורר הנפש להיות
מוכנה שם
מיד שנתעורר עליה>. והכא דהוה רחיק איצטריך למיקרי לה. <וכאן
שהוא
יבם רחוק צריכות השכנות לקרוא לה>. דהא מחשבה רחיקא הוה.
<מפני
שהיא מחשבה רחוקה>. דמחשבה קריבא לא אצטריך אלא היא אתת
בההוא
איתערותא לאתבנאה תמן. <אבל מחשבה קרובה אין השכנות
צריכות לקרוא אותה
אלא הנפש באה מאליה באותה התעוררות של היבם כדי שתבנה שם>.
ועל דא
ותקראן לההוא גופא שם ההוא נפש לאתבנאה תמן. <ועל כן
ותקראנה לגוף
ההוא שם שהוא הנפש כדי שתבנה שם>. וכוונתם היא בעבור כי
השכינה נקראת
שם שנאמר לשכן שמו שם ותרגומו לאשראה שכינתיה. וכן ונעשה לנו שם כמו
שפירשתי שם. ובעבור כי משם השתלשלות הנשמות בכח צדיק יסוד עולם נקרא הנפש
בשם הסבה הנמשכת ממנה. מדרש רות (זוהר חדש ע"ה טור ג') אם יזכה בר נש
ויהיה צדיק והוה ידע שמיה דקודשא ברוך הוא. <תרגום - אם
יזכה האדם
ויהיה צדיק והוא ידע שמו של הקב"ה>. מה יימרון לה כל
אימת דאסתלק
מעלמא לא תירא מפחד לילה. <מה יאמרו לו כשמסתלק מן העולם
"לא תירא
מפחד לילה">. ואם בר נש לא יזכה לאורייתא ולעובדין טבין.
<ואם
האדם לא יזכה לתורה ולמעשים טובים>. כל אימת דאסתלק
מעלמא וייעול
בארעא חשוכא דאמרנא. <כשמסתלק מן העולם ויכנוס בדרך החשך
שאמרתי>.
אזדעזעו כל מאן דאית בההוא אתר ויימרון הזאת נעמי. <מזדעזעים
כל מי
שהוא במקום הזה ויאמרו "הזאת נעמי" (היא הנשמה)>. דאזלת
בארחא הדין
מליא מכל טבא מלייא דאורייתא. <שהלכה בדרך הזו מלאה כל
טוב מלאה
מתורה>. עמוד ענן דאנהר לה באתרא הדין למהך ביממא. <שעמוד
הענן
האיר לה במקום הזה ללכת ביום>. ועמודא דאשתא למהך לה
למיזל באתרא הדין
בליליא. <ועמוד האש האיר לה ללכת במקום הזה בלילה>.
ועם בעלה
נשמתא לנשמתא. <והיתה עם בעלה שהוא נשמה לנשמה>.
אתבת איהי ואמרת
אל תקראנה לי נעמי וגו'. <השיבה הנשמה ההיא ואמרה "אל
תקראנה לי נעמי
קראן לי מרה כי המר לי שדי מאד">. אני מלאה הלכתי באתרא
הדין וריקם
השיבני יי'. <"אני מלאה הלכתי" במקום הזה "וריקם השיבני
יי">.
(זוהר חדש פ"ג ט"א). <אמר רבי אלכסנדרי בשעה שהאדם נפטר
מזה העולם
הנשמה והנפש אזלן כחדא. <תרגום - הולכות יחד>.
שנאמר ותלכנה שתיהם
עד בואנה בית לחם ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת
נעמי. דאזלת באתרא הדין מלייא מכל טבא מילייא דאורייתא. <שהלכה
מהמקום
הזה מלאה מכל טוב מלאה מתורה>. עמודא דעננא ברישא ביממא
וייחמון לה
גנתא דעדן. <עמוד הענן היה בראשה ביום והיו מראים לה את
גן עדן>.
שרגא ברישא בליליא ויחמון לה אתר דרשיעייא דיינין ביה. <עמוד
אש בראשה
בלילה והראו לה את הגיהנם מקום שהרשעים נידונים בו>.
שנאמר בהלו נרו
עלי ראשי. בההיא שעתא אמרת הנשמה אל תקראנה לי נעמי וגו'. אני מלאה הלכתי
באתרא הדין מלייא מן אורייתא מלייא מכל טבא. <אני מלאה
הלכתי במקום
הזה מלאה מן התורה מלאה מכל טוב>. וכען. <ועתה>.
ריקם השיבני
יי' לזה העולם. למה תקראנה לי נעמי ויי' ענה בי ושדי המר לי. דעייל.
<שנכנס>. בי יצר הרע רוח הבהמית ונפש
הבהמית. ומעתה יהיה פירוש
הפסוק וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע פשוט לפניך ונרמז בפסוק לא תחסום שור
בדישו. וסמוך ליה כי ישבו אחים יחדיו. ולשון נקייה דבר הכתוב כי מעשה ער
ואונן דומה לחוסם שור בדישו ועל כן נסמך למצות ייבום. אמנם יש להתבונן על
מחשבת אונן כי אף לפי רשעו שלא רצה להמציא מקום לאחיו שוטה היה. כי גם לו
לא יהיה זרע בהשחתת זרעו והיה מקיים בעצמו תמות נפשי עם פלשתים. וימות גם
הוא ערירי כאחיו. ונוכל ליישב כי היה דעתו לישא אחרת והיה חושב שכל זמן
שלא יעשה פרי באשת המת יהיה פריו שמור עבורו. וכן מעיד הכתוב וידע אונן
וגו' ולפי כוונתו לא היה חטאו גדול כמו שמשמע מפשוטי הכתוב וטוב ללמד
עליהם זכות כי נבנו בפרץ וזרח התאומים שהיו צדיקים גמורים ומשם יצא מלכות
בית דוד ובהם נתקיים מצות יבום שני המתים הנזכרים והבן זה. וכבר רמזתי
מפני מה קיום מצוה זו באשתו כי המת רגיל בבת זוגו אשת חיקו והיא כלי מוכן
לקבל מבן זוגה ואהבתה קשורה בנפשו. אמנם היות המצוה הזאת מאח יותר מאביו
כמו שמצינו ביהודה. גם בירושתו האב קודם לכל יוצאי יריכו. דבר זה שאל הרב
רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל והשיב לו לפי שיותר רומזת המים הנמשכים
זה לזה ממה שהן רומזת אל המעיין שנמשכות משם וכן המשל בין האחים והאב. ואם
תבין זה תדע מפני מה הבכור קודם לשאר אחים כי הקרוב קרוב קודם. ועוד כתב
בזה הר' שם טוב טעם אחר כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו ולא היה לו כח
להוציא ענף אחד שני פעמים ומעשה יהודה צדקת תמר היתה אבל האחים יש להם
להוציא ענף זה מכלל ענפיהן כי לא הוציאו פירותיהן עדיין. ולולי שהדברים
אלו צריכים קבלה ובלעדי הקבלה ילך האדם בהם כסומא בארובה. היה נראה לומר
כי כל מי שאין לו זרע מאשתו בודאי אינה בת זוגו הנגזרת לו כד"א הזנו ולא
יפרוצו (הושע ד' י'). ולפיכך הותרה לו אשת אחיו שאין לו בנים כי לא היתה
אשת אחיו הנגזרת לו. ובזה יתיישב ספק אחר שהוקשה לי למה לא נצטוה הייבום
רק כשמת ערירי שמא אף אם יש לו בנים יצטרך ליבום מחמת עונות אחרות ולפי זה
יתישב כמו שרמזנו. ומה שהעירני על זה הוא פסוק ובת כהן כי תהיה אלמנה
וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה והבן כל זה היטב. ונשאר לי
ספק אחר אם הסוד נוהג בנשים כבאנשים ואלו הענינים צריכין קבלה. ולפי הסברא
יש פנים לכאן ולכאן כי היתר אחות אשתו לאחר מיתת אשתו יורה כי הדין שוה
בנשים כבאנשים כי הוא דוגמת היבום אך מה שלא חייבהו התורה כמו היבום
והחליצה רק שהרשות נתונה יורה ההפך ושמא יש בזה טעם כי האשה תחת בעלה אף
כי אחרי מותו הלא תראה שנעשת כשפחה לחלוץ מנעל היבם מפני שחייבת להמציא
מקום אליו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויבמה בעל כרחה מה שאין כן באיש
שאינו ברשות אשתו שיתחייב להמציא לה מקום באחותה אחרי מותה וברוך יודע
האמת. ובפסוק הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי יורה כי נוהג בנשים כבאנשים
והרמז למותא תניינא ועל כן מי שאין לו בנים חשוב כמת ומסוד היבום תבין
ענין החליצה כי האשה היא מנעלו של בעל ועתה חלץ מהם וצריך לשוט בארץ לבקש
לו מנוחה אחרת והואיל ואינן עושין לו חסד ביבום יגיע לו תועלת בחלוץ המנעל
כי הכוונה באותו המנעל לתת לו חלקו בחיים. ובסתרי תורה אמרו יש מי שתיקונו
במנעל והוא קיום הכל ויש מי שאין לו חלק במנעל כלום בשום צד בעולם. והסוד
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז' ב'). ודרשו רבותינו זכרונם לברכה
בתו של אברהם אבינו ע"ה בת היתה לו ובכל שמה. ויש מי שאין תיקונו במנעל
כלום ולפיכך צריך לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו כדי שיהיה אותו
הנועל המנעל בקיום גדול. ועל הענין הזה המנעל נותנין אותו לארץ שיצא המת
מאותו רשות ואין תיקונו במנעל ויכנס ברשות המתקן בסוד המנעל. וכאשר תדע
מהו ועל מה המנעל הזה משונה ותדע ענין מלכת שבא שבאה לנסות למלך שלמה
בחידות והאחד מן הבקשות שבקשה לו על דרך חידה לעשות לה מנעל וכתיב ויגד לה
המלך את כל לבה (שופטים טז' יז') ולא כתיב ויעש. אזי תוכל לעמוד על עומק
הסתרים בדבר נכון. ודע כי סתרי התורה גדולים ורמים לאין חקר ותכלית. יי'
ברחמיו יסיר מסוה העורון מעל פנינו ככתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך
(תהלים קיט יח'). אמר רבי יודאי מצות יבום משובח והמקיים מצות יבום לשמה
נעשה שותף להקדוש ב"ה דכתיב ולא יכרת שם המת. וכתיב ולא יכרת כל בשר:
ויהי כמשיב ידו
והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ. ואחר
יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח. הנה היו פרץ וזרח תאומים בלידה
כמו ביצירה והרמז בהם לדיו פרצופים איש באחיו ידובקו. זרח על שם החמה.
ופרץ על שם הלבנה שנפרצה לעתים ומלאה לעתים כפי קבלתה מן השמש. והנה פרץ
שם (לכח) [לכת] בית דוד. ועל כן יצא ממנו מלכות בית
דוד. וזהו
מאמרם בקידוש החדש דוד מלך ישראל חי וקיים והבן. וזהו ויתן י"ד בגימטריא
דוד. ואמרו רז"ל ראויין היו ישראל שלא יגלו ממקומן לעולם ולא נגזרה גזירה
עד שכפרו בעיקר שנאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי (מלכים א' יב'
טז'). ואלו התאומים יצאו מתמר כי התמר כלול מזכר ונקבה בלולב וגרעינין:
ספר הבהיר ישב רבי
אמוראי ודרש מה זכתה תמר ויצאו ממנה פרץ וזרח מפני
שהיתה שמה תמר. מאי טעמא איקרי פרץ וזרח פרץ איקרי על שם הלבנה. וזרח
איקרי על שם החמה. פרץ על שם שהלבנה נפרצת לעתים ונבנית לעתים. וזרח איקרי
על שם החמה. והא פרץ הוא היה הבכור והחמה גדולה מן הלבנה לא קשיא דהא כתיב
ויתן יד. וכתיב ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני דהוא הוה ליה להיות בכור.
ומפני שמחת הקב"ה שצפה שעתיד לצאת ממנו שלמה שעתיד לומר שיר השירים
החזירו. ומאי טעמא איקרי תמר ולא איקרי שאר שמות מפני שהיא נקבה נקבה סלקא
דעתך אלא אימא שכוללת זכר ונקבה דכל אילני תמרים כלולים זכר ונקבה והאיך
שהלולב הוי זכר והפרי מבחוץ הוי זכר ומבפנים הוי נקבה והיאך בגרעינו שהיא
סדוקה כעין אשה וכנגדה כח הלבנה למעלה. ובבראשית רבה אמרו רז"ל צדיק כתמר
יפרח מה תמרה וארז יש להם תאוה אף הצדיקים מתאוים להקדוש ב"ה זהו שאמר
הכתוב אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו (שה"ש ז' ט'). הם דברי ישראל בגלות
האומרים כי אעפ"י שגרם העון חשבתי שאעלה לגדולה בזכות השכינה הנמשלת לתמר
הכלולה אוחזה בסנסיניו בזכות שאנו אוחזים בידינו מעשיה וזכיותיה. ויהיו נא
שדיך וגו' ר"ל ויהי מקום יניקתיך כאשכלות הגפן שתקבלו זוהר ושפע ממקור
החכמה. וריח אפך כתפוחים. המשל על קבלתה משני הכרובים: